עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 996/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 996/12

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

סלמאן אלסראיעה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 22.9.2011 במ"ת 32930-09-11 שניתנה על ידי כבוד השופט א' אינפלד

תאריך הישיבה: י"ג בשבט תשע"ב (6.2.2012)

בשם העורר: עו"ד נ' אל טורי

בשם המשיבה: עו"ד ד' רוסו

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' אינפלד) במ"ת 32930-09-11 מיום 22.9.2011 בה קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, ועל החלטתו מיום 12.1.2012 בה דחה בקשה לעיון חוזר בהחלטתו להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1. ביום 15.9.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד העורר ונגד ויאל אבו הדובה (להלן: ויאל). ביום 25.9.2011 הוגש נגדם כתב אישום מתוקן, המייחס להם את העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 לחוק העונשין; סחיטה בכוח לפי סעיף 427 רישא לחוק העונשין; סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; והחזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

2. לפי כתב האישום, חשד העורר כי ז.ר. (להלן: המתלונן) היה מעורב באירוע בו הותקף אחיו, סאגר אלסראיעה (להלן: סאגר). לכן, קשר עם ויאל ועם אחרים קשר לחטוף אותו ולאלצו בכוח לחשוף בפניהם את זהות האנשים שתקפו את סאגר. בהמשך לכך, הגיעו העורר, סאגר ואנשים נוספים למקום בו היה המתלונן, אילצו אותו לעלות לרכבם למרות סירובו ואיימו עליו כי אם לא יספר מי אחראי לתקיפת אחיו של העורר הם יכו אותו וישאירו אותו כפות לעץ. לאחר שהגיעו לאתר שמירה של רכבת ישראל הוציאו העורר והאחרים את המתלונן מהרכב. בשלב זה הכו העורר ואדם נוסף את המתלונן באמצעות סטירות ואגרופים, ולאחר מכן באמצעות מקל וחגורה וכן בעטו בו. לאחר מכן הצמיד אחד המעורבים בפרשה סכין לגרונו של המתלונן בעוד הוא כפות לכיסא. בשלב מסוים הגיע ויאל למקום והיכה את המתלונן באגרופים, בבעיטות ובאמצעות חגורה שאחז בידו כשהמתלונן כפות לכיסא. המתלונן שוחרר רק לאחר שלמקום הגיע אנואר אלצראיעה (להלן: אנואר) שדרש מהנוכחים במקום להניח למתלונן. כתוצאה מהאירועים נגמרו למתלונן חבלות של ממש, כולל המטומות באוזנו, בצווארו, בידיו ובגבו.

הליכי המעצר

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרם של העורר ושל ויאל עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 18.9.2011 התקיים דיון בבקשה. ביום 22.9.2011 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכן אלה המיוחסות לויאל, למעט הטענה כי האחרון היה מלכתחילה חלק מן הקשר לחטוף את המתלונן. בית המשפט ציין כי הודעותיו של המתלונן רצופות סתירות, אך למרות זאת הנרטיב המרכזי בהן עקבי וכי ייתכן ופחד הוא שהוביל אותו לשנות את גרסתו. יתרה מכך, בית המשפט ציין כי קיימים חיזוקים לגרסת המתלונן, וביניהם סימני האלימות הטריים שצולמו על גופו; עדותו של חברו של המתלונן, יונתן, שסיפר כי ראה את המתלונן מועלה בכוח לרכב בידי שלושה אנשים; עדותה של חברתו של המתלונן, שיר (להלן: שיר), שאמנם טענה כי לא הייתה עדה לאלימות או לאיומים, אך אישרה כי ראתה את המתלונן משוחח עם אנשים ממוצא בדואי וכי הוא עלה איתם לרכב מבלי להיפרד מחבריו; עדותו של סאגר הסותרת אמנם את גרסת המתלונן בפרטים רבים, אך מאשרת פרטים חיוניים אחרים בגרסת המתלונן, ובמסגרת זאת טען סאגר כי הוא "לא יודע" האם המתלונן עלה מרצונו על הרכב; והחיזוק החשוב ביותר מגיע מעדותו של אנואר שסיפר כי מצא את המתלונן כפות לכיסא בעוד הנאשמים בפרשה ואנשים נוספים נמצאים בקרבתו, אף כי לא ראה סימנים לאלימות. בית המשפט ציין כי יש לתת לעדותו של אנואר משקל רב בהתחשב בקשריו המשפחתיים והחבריים עם הנאשמים בפרשה.

נוכח כל זאת קבע בית המשפט כי יש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר "באיכות שהיא מעל ומעבר לנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים". בית המשפט קבע עוד כי לא יכולה להיות מחלוקת על קיומה של עילת מעצר נוכח המסוכנות העולה מן האירוע והחשש המשמעותי להשפעה על עדים הנובע מאופי העבירות המיוחסות לנאשמים בפרשה. עם זאת, בית המשפט קבע כי יש הבדל משמעותי בחלקם של המעורבים בפרשה והיות שחלקו של ויאל קטן הרבה יותר לא ניתן לשלול חלופת מעצר בעניינו. בנוגע לעורר קבע בית המשפט כי הוא לכאורה המתכנן של האירועים החמורים המתוארים בכתב האישום וכי יש לו רישום מבית המשפט לנוער בעבירת אלימות משמעותית בה הורשע לפני כשנתיים ולכן יש לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר בזהירות רבה יותר ולאחר שיוגש בעניינו תסקיר של שירות המבחן.

3. ביום 22.9.2011 הורה בית המשפט המחוזי כי ויאל יושם במעצר בית מלא בבית הוריו. ביום 27.10.2011 הוגש תסקיר בעניינו של העורר, ממנו עולה כי מדובר באדם צעיר (כיום כבן 20) המצמצם את התייחסותו לחלקים השליליים בתפקודו וכי קיים סיכון להישנותה של התנהגות פורצת גבולות מצידו. בתסקיר צויין כי מדובר במעצרו הראשון של העורר, כי נדרשת חלופת מעצר סמכותית הכוללת איזוק אלקטרוני, וכי העורר לא הציג חלופת מעצר היכולה לענות על דרישה זו. ביום 8.11.2011 הוגש תסקיר נוסף בעניינו של העורר ממנו עלה כי מאז האירועים המתוארים בכתב באישום, חושש המתלונן ללכת לבית הספר ללא ליווי. שירות המבחן ציין כי למרות שהוריו של העורר מבינים את חומרת החשדות נגדו ומעוניינים לפקח עליו, אין מדובר בחלופת מעצר ההולמת את המסוכנות הנשקפת ממנו. ביום 27.11.2011 הוגש תסקיר משלים בעניינו של העורר, בה שלל שירות המבחן חלופת מעצר נוספת אותה הציע העורר. ביום 29.11.2011 הודיע העורר לבית המשפט כי נוכח האמור בתסקיר הוא מסכים למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שהוא שומר לעצמו את הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה או להציג חלופת מעצר חדשה. בעקבות כך הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

4. ביום 7.12.2011 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 12.1.2012 דחה בית המשפט את הבקשה, וקבע כי היות שאין בשלב זה עמדות איזוק אלקטרוני זמינות, לא ניתן לשחרר את העורר גם אם יציג מפקחים שישביעו את רצונו של שירות המבחן. נוכח כך ומאחר ששירות המבחן התנה את שחרורו של העורר לחלופת מעצר באיזוק אלקטרוני, קבע בית המשפט כי אין טעם בבחינה מחדש של חלופת מעצר בעניינו של העורר זמן קצר לאחר שניתנה ההחלטה הקודמת בעניינו. עם זאת ציין בית המשפט כי ייתכן ובהמשך יהיה מקום לעיון מחודש בהחלטתו בכפוף לכך שהתיק העיקרי לא יתקדם.

מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

5. העורר טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד נמר אל טורי – כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בעוד הראיות המתייחסות לחטיפתו של המתלונן, אם קיימות בכלל, הן חלשות ודלות. זאת, כיוון שהאישומים נגדו מבוססים על עדות המתלונן, שבית המשפט עצמו קבע כי היא רצופת סתירות וכיוון שמעדותה של שיר עולה כי על אף שהייתה במרחק עשרה מטרים מהמתלונן, לא ראתה שום סימן לאלימות או לחטיפה.

6. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר לא הורה על שחרורו לחלופת מעצר. העורר מציין בהקשר זה כי זהו מעצרו הראשון, וכי הוא נמצא במעצר כבר למעלה מארבעה חודשים בעוד התיק העיקרי כלל לא החל להתברר. העורר טוען כי ככל שקיימת מסוכנות בעניינו, היא נוגעת רק למתלונן, וניתנת לאיון בדרך של מעצר בית. נוכח כל זאת, מבקש העורר לשחררו לחלופת מעצר.

תגובת המשיבה

7. המשיבה טוענת – באמצעות בא כוחה, עו"ד דותן רוסו – כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש. זאת, למרות הסתירות שנתגלו בגרסתו של המתלונן, ועקב כך שהנרטיב המרכזי בגרסתו הוא עקבי ובעיקר עקב כך שיש ראיות רבות המצטרפות לעדות המתלונן ומחזקות אותה. המשיבה מנתה בין ראיות אלה את סימני האלימות שנתגלו על גופו של המתלונן; את עדות חברו של המתלונן, יונתן, שאישר כי ראה את המתלונן מועלה בכוח לרכב; את עדותו של סאגר שמחזקת חלק מעדות המתלונן; ואת החיזוק המשמעותי והחשוב העולה מעדותו של אנואר, חברו וקרוב משפחתו של העורר ושל שותפיו לפשע, שחילץ את המתלונן מבין תוקפיו וביניהם העורר. בהתייחס לשיר, טוענת המשיבה כי מעדותה עולה כי היא הייתה מרוכזת בשיחה עם חברים בזמן שאירעו האירועים מושא כתב האישום ולכן לא שמה לב למה שאירע, אך גם עדותה מאשרת את העובדה שהמתלונן נלקח לרכב ונעלם בלא להיפרד מחבריו. לכן, גם עדות זו אינה מערערת את קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. נוכח כל זאת טוענת המשיבה כי בעניינו של העורר קיים פסיפס ראייתי שלם שהוא כפי שציין בית המשפט המחוזי "באיכות שהיא מעל ומעבר לנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים".

8. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין צורך להכביר מילים בנוגע למסוכנות הנשקפת מהמעשים האלימים המיוחסים לעורר המלמדים כי הוא נטול עקבות בדרכו לממש את מטרותיו. המשיבה טענה עוד כי עברו הפלילי של העורר, הכולל רישום בגין עבירות אלימות ללא הרשעה, והעובדה כי ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום תוך הפרת התחייבותו להימנע מעבירות אלימות במשך שנתיים, מעצימים את המסוכנות הנשקפת ממנו. המשיבה מציינת כי שירות המבחן שלל את כל חלופות המעצר שהציע העורר, וכי האחרון הגיש בקשה לעיון חוזר אך שבוע לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.11.2011 בה הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבה מוסיפה ומציינת כי התפנו תקני איזוק אלקטרוני שלא היו זמינים בזמן שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא ערר זה, אך יחד עם זאת טוענת כי אין מקום להתערב בהחלטתו, שכשלעצמה לא סגרה את הדלת בפני העורר להגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בעתיד.

תשובת העורר

9. העורר טוען כי ייתכן שיש ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום ביחס לאלימות שהופעלה כלפי המתלונן, אך אין כל ראיה לחטיפתו. העורר מוסיף וטוען כי עדותה של שיר והסתירות שנתגלו בגרסתו של המתלונן מדגישות עובדה זו.

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

11. העורר אינו חולק למעשה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, אך טוען בנוגע לחולשת ראיות לכאורה אלה ובנוגע למהימנותן, ובהקשר זה מתייחס העורר בעיקר לסתירות שנתגלו לטענתו בגרסתו של המתלונן. כידוע, ראיות לכאורה כשמן כן הן - מדובר בבחינה לכאורית של הראיות בטרם עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. משכך, בחינת קיומן של ראיות לכאורה בשלב ההכרעה בנוגע למעצר עד תום ההליכים אינה צריכה להתייחס למהימנות העדים ולמשקל שיש לתת לגרסאותיהם [ראו למשל: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2009)]. לכן, אפילו היה ממש בטענת העורר בנוגע לחולשת הראיות נגדו, לא היה בכך כדי להביא לקבלת הערר. למעלה מן הצורך אעיר כי לא התרשמתי שנפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המסד הראייתי הלכאורי להוכחת המיוחס לעורר הוא איכותי ואיתן.

12. המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים וכידוע, עבירות של סחיטה באיומים אינן מתאימות בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר [ראו למשל: בש"פ 4120/11 ‏ דדוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.6.2011)]. עם זאת, בית המשפט המחוזי בחר לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ושלושה תסקירי שירות המבחן הוגשו בעניינו ומהם עולה כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצידו. אכן, מדובר באדם צעיר, ללא הרשעות קודמות, אולם לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 29.11.2011, בקשה שהוגשה כשבוע בלבד לאחר שניתנה ההחלטה. זאת, נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר; נוכח האמור בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו; נוכח העובדה ששירות המבחן ערך לעורר שלושה תסקירי מבחן בתוך כחודש ימים וכידוע, על שירות המבחן מוטל עומס לא מבוטל; ונוכח כך שלעורר נשמרת האפשרות להגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בעתיד, אם הדיון העיקרי בעניינו לא יתקדם.