עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9676/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בע"מ 9676/11

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

המבקשים:

1. פלונית

2. פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. פלוני

3. עזבון המנוח פלוני

4. מדינת ישראל

5. האפוטרופוס הכללי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.11.11 ברמ"ש 41806-10-11 שניתנה על ידי כבוד השופט י' גייפמן

בשם המבקשים: עו"ד ב' טל; עו"ד ש' רייכר; עו"ד א' יעקובי

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' גייפמן) מיום 27.11.2011 ברמ"ש 41806-10-11, במסגרתה קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים והורה על הארכת המועד לתשלום האגרה שבה חויבו המשיבים בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, עד למועד מתן החלטה בבקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי.

תמצית ההליכים עד כה

1. המשיבים הגישו תובענה בבית המשפט לענייני משפחה כנגד עיזבון המנוח פלוני (המשיב 3). המבקשות, אשתו ובתו של המנוח, צורפו בהסכמה לתובענה כנתבעות נוספות. במרכז התובענה עומדת טענתם של המשיבים כי בינם לבין המנוח נוצרה בעבר הרחוק (לפני עשרות שנים) שותפות, וכפועל יוצא משותפות זו הם זכאים כיום ל-30% מכלל רכושו של המנוח וזכאים להירשם כבעלים של נכסי מקרקעין מסוימים של המנוח. המשיבים שילמו בעת פתיחת התובענה אגרה לפי סעיף 2 לתוספת הראשונה לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ"ו-1995 (להלן: תקנות האגרות), דהיינו אגרה בגין "כל תביעה שאינה לסכום קצוב".

2. המבקשות הגישו, במקביל להגשת כתב הגנה, בקשה למחיקת התביעה על הסף, מחמת תשלום אגרה בחסר. לטענת המבקשות, בניסיון להתחמק מתשלום אגרה "הסוו" המשיבים את התובענה כתובענה לסעד הצהרתי, כאשר למעשה מדובר בתובענה כספית, ומשכך היה על המשיבים לשלם אגרה לפי סעיף 1 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות. מנהל העיזבון וב"כ היועץ המשפטי לממשלה הצטרפו לטענות המבקשות וטענו אף הם כי יש לקבל את הבקשה. ביום 30.1.2011 ניתנה החלטה מפורטת ומנומקת על ידי רשמת בית המשפט לענייני משפחה (הרשמת ת' סנונית-פורר), במסגרתה נדחתה בקשת המחיקה. הרשמת קבעה כי מדובר בתביעה לסעדים הצהרתיים, שבצידם משמעות כספית, אך בכך לא די כדי להגדירה כתביעה כספית, מאחר וקשה לחשוב על סעד הצהרתי שאין בצידו משמעות כספית. הרשמת ציינה כי התובענה דנן אינה שונה מבחינה מהותית מתביעה רכושית לאיזון משאבים בין בני זוג, ותוצאתן הסופית של שתי התביעות הינה שיתוף ברכוש הנתבע. הרשמת ציינה עוד כי בפסיקה נקבע שיש לתת לתקנות האגרות פירוש ליברלי, על מנת למנוע פגיעה בזכות הגישה לערכאות, וכי במקום בו קיים ספק בדבר סיווג התביעה על פי תקנות האגרות יש לפרש באופן ליברלי כך שתיבחר האפשרות המקלה עם המתדיין. לבסוף ציינה הרשמת כי היא מקבלת את טענת המשיבים בדבר הקושי לשום את שווי התובענה בשלב בו הוגשה, בשים לב למאפייני העיזבון ובשים לב לחובות העיזבון שטרם הובררו. הרשמת קבעה בנקודה זו כי על בית המשפט לבחון את המשמעות האופרטיבית והפרקטית של החלטותיו, לבל יינתנו החלטות שהינן תיאורטיות. המשמעות של קביעה כי מדובר בתביעה כספית הינה שיהיה צורך לנהל בשלב ראשוני, טרם בירור התביעה לגופה, הליכי שומה ארוכים ומסובכים וספק אם תוצאה זו מגשימה תכלית של יעילות משפטית.

3. המבקשות הגישו, ביום 14.2.2011, ערעור על החלטת הרשמת, במסגרתו חזרו על טענותיהן. גם בשלב זה הצטרף ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לעמדת המבקשות (מנהל העיזבון הותיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט). ביום 15.9.2011 ניתן פסק דין בערעור על ידי בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ש' גליק), במסגרתו קיבל בית המשפט את הערעור. בית המשפט קבע בפסק דין מפורט ומנומק כי התובענה הינה תביעה כספית שהוגשה באצטלה של תביעה לסעד הצהרתי על מנת להשיג פטור מתשלום אגרה בגין תביעה כספית. בית המשפט ציין כי בהתאם להחלטה קודמת שניתנה על ידו, הדיון בתובענה צפוי להתחלק לשני שלבים: בשלב ראשון תידון השאלה האם הייתה שותפות בין המשיבים לבין המנוח, ובשלב שני, באם ייקבע שהתקיימה שותפות, תידון שאלת היקף הרכוש שזכאים המשיבים לקבל. לפיכך, ציין בית המשפט, המשיבים יוכלו לזכות בסעדים כספיים אופרטיביים במסגרת התובענה הנוכחית ולא יידרשו להגיש תובענה כספית נוספת בשלב מאוחר יותר. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, הכתרתה של התובענה כתביעה למתן פסק דין הצהרתי תיצור עיוות דין ותרוקן מתוכן את תקנות האגרות. בית המשפט קבע כי המשיבים לא הוכיחו קיומו של אינטרס לגיטימי המצריך ניהולה של תביעה לסעד הצהרתי, כאשר ביכולתם לתבוע כבר עתה סעדים אופרטיביים המגיעים להם על פי טענותיהם. בית המשפט הוסיף וציין כי אינו מקבל את טענת המשיבים לפיה לא ניתן להעריך ולשום בשלב זה את שווי הזכות הנטענת מכיוון שהיקף העיזבון אינו ידוע בשלב זה (בשים לב למאפייני העיזבון ולשאלת היקף חובות העיזבון שטרם הובררה). לפיכך, קבע בית המשפט כי המשיבים נדרשים לשום את סכום התביעה ולשלם בגינה את האגרה הנדרשת בהתאם לסעיף 1 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות בתוך 30 יום.

4. המשיבים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא התרשם שבמאזן הנוחות צפוי להיגרם למשיבים נזק בלתי הפיך ככל שלא יעוכב פסק הדין וכי סיכויי הערעור אינם גבוהים. לפיכך, דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע בהחלטה מיום 23.10.2011 וקבע כי על המשיבים לעמוד בפרק הזמן שנקבע בפסק דינו.

5. בהמשך, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ובד בבד הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לחלופין התבקש בית המשפט המחוזי להאריך את המועד לתשלום אגרה עד למועד מתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור.

6. בהחלטה קצרה מיום 27.11.2011 קבע בית המשפט המחוזי כי המועד לתשלום האגרה יוארך עד למועד מתן החלטה בבקשת רשות הערעור שהוגשה. כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה

7. המבקשות טוענות כי החלטת בית המשפט המחוזי פירושה עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, המהווה פסק דין כספי, כאשר הנימוק היחיד שצויין בהחלטה הוא שהמדינה הותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט (אם כי המדינה ציינה כי אין הצדקה לעיכוב פסק הדין). המבקשות טוענות כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא בחן כלל אם מתקיימים בנסיבות העניין התנאים לעיכוב ביצוע, דהיינו סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. המבקשות מציינות כי לבקשת עיכוב הביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי לא צורף תצהיר, ולפיכך כלל לא הוכחה טענת המשיבים שייגרמו להם נזקים כבדים מביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המבקשות טוענות עוד כי בלאו הכי לא צפוי להיגרם למשיבים כל נזק מביצוע פסק הדין, כיוון שאין חשש שהאגרה לא תושב להם מידי המדינה (ככל שתתקבל בקשת רשות הערעור). המבקשות מוסיפות וטוענות כי החלטת בית המשפט המחוזי הינה החלטה יוצאת דופן ותקדימית במסגרתה עוכב ביצוע פסק דין המחייב לשלם אגרה כדין.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובהחלטות השונות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

9. כאמור, בהחלטתו מיום 27.11.2011 האריך בית המשפט המחוזי את המועד לתשלום האגרה, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. בכך קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים "בראשה החלופי" (בקשה להארכת מועד לתשלום האגרה) ולא התייחס ל"ראשה העיקרי" (בקשה לעיכוב ביצוע). מוכן אני לצאת מנקודת ההנחה של המבקשות כי אין הבדל של ממש בין שני "הראשים" וכי משמעותה האופרטיבית של החלטת בית המשפט המחוזי הינה קבלת בקשת המשיבים לעיכוב ביצוע עד להחלטה בבקשת רשות הערעור, למרות שבית המשפט לא ציין זאת במפורש ולא בחן את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות. אכן, מוטב היה אילו בית המשפט המחוזי היה מנמק ביתר פירוט את החלטתו, בשים לב למידת הפירוט שננקטה הן על ידי הרשמת והן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אך לא די בכך כדי להיעתר לבקשה שבפניי.

10. "גזרת המחלוקת" שבמרכז הבקשה דנן הינה מצומצמת ועניינה אך ורק סוגיית עיכוב הביצוע. סוגיה זו נדונה והוכרעה בשתי ערכאות, ומשכך מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". הלכה ידועה ומושרשת הינה כי כאשר לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. לא מצאתי כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה על מנת למנוע עיוות דין או כי מתעוררת כאן שאלה עקרונית החורגת מדלת אמותיו של הסכסוך הספציפי בין הצדדים.

11. הרציונאל שעומד בבסיס הלכה זו מקבל משנה תוקף כאשר עסקינן בבקשות לעיכוב ביצוע שנדונו בפני שתי ערכאות ומגיעות לבית משפט זה "בגלגול שלישי". בבקשות מסוג זה נכונותו של בית משפט זה להתערב הינה מצומצמת במיוחד [ראו רע"א 5698/09 "אורה" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צבי בלסקי (לא פורסם, 22.7.2009) (להלן: עניין אורה); רע"א 7389/05 לוזון נ' גוטרמן (לא פורסם, 30.11.2005); רע"א 2174/05 ולינגשטיין נ' אופקום 2000 אינק (2005) (לא פורסם, 28.3.2005); רע"א 11073/08 בראון נ' חקימיאן (לא פורסם, 29.12.2008)]. בנקודה זו מן הראוי לציין כי עצם העובדה שבית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי הגיעו לתוצאות שונות בסוגיית עיכוב הביצוע אינה מהווה טעם עצמאי למתן רשות ערעור (ראו עניין אורה).

12. למעלה מן הצורך אעיר כי לא השתכנעתי מטענותיהן של המבקשות בדבר נזקים כבדים שייגרמו להן מעיכוב הביצוע. טוענות המבקשות כי תביעת המשיבים תלויה ועומדת מזה זמן רב מבלי שהחלה להתברר לגופו של עניין, ובכך מקשה על ניהול העיזבון וחלוקתו, וכי עיכוב הביצוע מחמיר את נזקיהן. אכן, אין חולק כי הצדדים מצויים מזה זמן רב ב"פרוזדור" התביעה וטרם הגיעו ל"טרקלין", אך ספק אם החלטת בית המשפט המחוזי להאריך את המועד לתשלום האגרה עד להחלטה בבקשת רשות הערעור היא הגורם המהותי שמעכב את ההליך (ודי אם אעיר כי תחילתם של ההליכים בדבר סיווג התביעה בבקשת המבקשות למחיקה על הסף, והמשכם בערעורן של המבקשות על החלטת הרשמת). בלאו הכי איני סבור שטיעון זה מצדיק התערבותו של בית משפט זה בשלב זה, בשים לב להלכות שאוזכרו לעיל.

13. למען הסר ספק אבקש להבהיר כי אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה כלשהי בסוגיה שהעסיקה את בית המשפט לענייני משפחה ועודנה מעסיקה את בית המשפט המחוזי, בדבר סיווגה הנכון של התובענה והאגרה שנגזרת מסיווג זה. שאלה זו איננה ניצבת לפני בשלב זה ואינה מצריכה הכרעתי.

14. נוכח כל האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב בטבת תשע"ב (17.1.2012)