עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9586/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 9586/11

לפני:

כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין

המבקש:

איאד דאהר

נ ג ד

המשיבות:

1. מדינת ישראל

2. מועצה מקומית מג'אר

בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 17.11.2011 בע"א 6445-11-10 וע"א 9344-11-10שניתן על-ידי כבוד השופטים י' כהן, נ' מוניץ וש' אטרש

בשם המבקש: עו"ד רשאד סלים

בשם המשיבה 1: עו"ד אפרת ברנר (הורביץ)

בשם המשיבה 2: עו"ד שאדי אלמאדי

החלטה

1. זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, נ' מוניץ וש' אטרש) במסגרתו נתקבלו ערעורי המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט א' כנעאן) ופסק הדין בוטל.

2. המבקש, תושב כפר מג'אר, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 6.3.2001, במהלך חג "אל-אדחא" (חג הקורבן), עת הלך המבקש ברחובות כפרו, הבחין הוא בחפץ ממנו עולה עשן, המונח על הכביש. המבקש הרים את החפץ – זיקוק – וזה התפוצץ בידו הימנית. כתוצאה מכך נפצע המבקש קשות בידו וחלק מאצבעותיו נקטעו. המבקש תבע את המועצה המקומית מג'אר (להלן: המועצה), בהיותה המועצה שבשטחה התרחש האירוע, ואת מדינת ישראל – הן בכובעה כמשרד לביטחון פנים, באמצעות המשטרה, והן בכובעה כמשרד התמ"ת.

3. בית משפט השלום קבע כי בכפר מג'אר קיימת תופעה מסוכנת ורחבה של מכירת זיקוקים מסוכנים ושימוש בהם. תופעה זו, כך נקבע, ידועה היתה לאנשי הכפר, למועצה המקומית, למשטרה ולמשרד התמ"ת, אולם לא ננקטו כל האמצעים הדרושים כדי למגרה. בית המשפט קבע כי המועצה כגוף שלטוני חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המבקש, בין מכוח אחריותה לנעשה ברחובות שבשליטתה ובין מכוח סמכויות הפיקוח שהוקנו לה על רישוי עסקים בתחומה. נקבע כי המועצה הפרה חובה זו, ומשכך היא אחראית לנזקים שנגרמו למבקש באירוע זה. בנוסף, נקבע כי המדינה אחראית אף היא לנזקי המבקש, כשאחריותה נובעת הן מחובת המשטרה כלפי תושבי המדינה המשתמשים בצעצועים מסוכנים לרבות זיקוקים; הן מחובת משרד התמ"ת, שהוא בעל סמכויות פיקוח ואכיפה בכל הקשור לצעצועים מסוכנים. בית המשפט הוסיף וקבע כי נתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם למבקש; כי יש ליחס למבקש אשם תורם בשיעור 20%; וכי יש לחלק את האחריות בין המשיבות באופן שווה. לאור האמור, חויבו המשיבות לשלם למבקש פיצוי בסך 903,888 ש"ח, זאת לאחר ניכוי האשם התורם, בצירוף שכ"ט עו"ד וכן הוצאות משפט.

4. המשיבות ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. ערעורן התקבל. בית המשפט המחוזי עמד על כך שלא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אך ציין כי "זהו המקרה המובהק אשר מצדיק התערבות ערכאת הערעור הן בממצאים העובדתיים והן בקביעות המהימנות שנקבעו וכפי שנעשו על ידי בית המשפט קמא...". בית המשפט קיבל את הערעורים במישור העובדתי כמו גם במישור המשפטי. נקבע, לאחר בחינה מדוקדקת ומעמיקה, כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח את נסיבות הפציעה שנטענו על-ידיו; כי עדותו התאפיינה בסתירות רבות ובחוסר עקביות; וכי המבקש ואביו ביקשו לתאם ביניהם גרסה "באופן מובהק". במישור המשפטי קבע בית המשפט כי בעוד שהמועצה חבה חובת זהירות מושגית למבקש, הרי שאין הצדקה להכיר בחובה כזו של המדינה כלפי המבקש. עוד נקבע כי המועצה והמדינה אינן חבות חובת זהירות קונרקטית כלפי המבקש, שהיה נער בן 14 בעת האירוע, ואשר ידע והיה מודע לחפץ וטיבו. בית המשפט הוסיף וקבע, בין השאר, כי ננקטו אמצעי זהירות סבירים לצורך מניעת מכירתם של זיקוקים, בהינתן העומס הרב המוטל על רשויות האכיפה והתעדוף בו נדרש לנקוט לאור אותו עומס והמחסור בכוח אדם. נפסק כי "אין לצפות מהמועצה המקומית או מהמשטרה להקצות את כלל המשאבים העומדים לרשותן לצורך מניעת סיכון מפגיעה מזיקוק; יש לערוך איזון ראוי בין האינטרס למניעת פגיעה בגוף או בנפש מזיקוק לבין אינטרס המועצה והמשטרה למלא אחר פעולות רבות ככל הניתן המוטלות עליהן ואשר בהן מגולם גם האינטרס הציבורי הכללי של תושבי המועצה והמדינה בכלל". בית המשפט ציין, למעלה מן הצורך, כי לא מתקיים במקרה הנדון קשר סיבתי עובדתי, ובוודאי שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי. בסיכומו של דבר נתקבלו הערעורים והתביעה נדחתה.

5. המבקש אינו משלים עם פסק הדין ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקש טוען כי השימוש בזיקוקים מסוכנים ב"אירועים מועדים", כהגדרתו, הפך למכת מדינה, וכי תופעה נפסדת זו גבתה כבר "מאות ואולי אלפי פגיעות בגוף". המבקש סבור כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית – לאור היקף התופעה והיותה מכת מדינה. עוד טוען הוא כי קיימות עשרות תביעות תלויות ועומדות, שיש צורך להסדיר בהן את ההלכה, כדי להימנע מקביעות משפטיות סותרות. לגופו של עניין מבקר המבקש את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט המחוזי אחת לאחת, וטוען כי מעטים המקרים בהם התרשלות הרשות המקומית והמשטרה הוכחה בצורה כה ברורה, כבמקרה הנדון.

6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לא שוכנעתי כי הבקשה שלפנינו מעלה שאלה משפטית, ציבורית, חוקתית או אחרת, המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". היפוכם של דברים הוא הנכון: פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך, בראש ובראשונה, על ניתוח שיטתי ומפורט של העדויות ושל הראיות, ועל מסקנתו של בית המשפט לפיה נוכח הסתירות הרבות בין גרסאות עדי התביעה – לא הרים המבקש את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח את נסיבות פציעתו. מדובר בהכרעה פרטנית הנוגעת לתשתית העובדתית הספציפית. ואמנם, למקרא טענות הצדדים בפנינו, לרבות תשובת המבקש לתגובות המשיבות, ברי כי עיקרן של הטענות מופנה כנגד ממצאים שבעובדה. משכך, אין מקום לדיון שלישי בסוגיות אלה וממילא אין מקום להתערבותנו.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' בתמוז התשע"ב (26.6.2012).