עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9430/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

עע"ם 9430/12 - ב'

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקש:

משה להט

נ ג ד

המשיבים:

1. עיריית תל אביב

2. עו"ד אבי נימצוביץ – כונס נכסים

בקשה לעיכוב הליכים בתיק עת"מ 35345-01-12 עד למתן פס"ד בערעור

בשם המבקש: בעצמו

בשם המשיבים: עו"ד ציפי ליפשיץ

החלטה

בקשה למתן סעד זמני בערעור, לפיו יעוכבו הליכי גבייה מינהלית שנקטה המשיבה 1 (להלן: העירייה) נגד המבקש, זאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש כלפי פסק דינו מיום 27.9.2012 של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה ש' גדות) בעת"מ 35345-01-12, בגדרו נדחתה עתירתו להורות על ביטול הליכי גבייה מינהלית שנקטה נגדו העירייה.

1. הליכי הגבייה המינהלית נגד המבקש ננקטו על-ידי העירייה בגין חובות מים וארנונה שנצברו בקשר עם נכס שבבעלותו המצוי בתל-אביב. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, העירייה רשמה הערת שעבוד על דירה שבבעלותם המשותפת של המבקש ורעייתו (או גרושתו) המצויה בבת-ים (להלן: הדירה). המשיב 2 מונה ככונס נכסים על זכויות המבקש בדירה והוגשה על-ידו לבית משפט השלום בראשון לציון תביעה לפירוק השיתוף בדירה. לאחר שבית משפט השלום הורה על פירוק השיתוף בדירה בין המבקש לבין רעייתו, הוא נעתר לבקשתו של המשיב 2 להמשיך בהליכי מימוש הדירה. בעקבות זאת הגיש המבקש לבית משפט קמא עתירה מינהלית בה ביקש להורות על ביטול הליכי הגבייה המינהלית שננקטו נגדו. מתשובת המשיבים לבקשה עולה עוד, כי המבקש ביקש ליתן צו כינוס על נכסיו ולהכריז עליו כפושט רגל במסגרת תיק פש"ר 12037-09-11 ובגדר הליך זה אישר בית המשפט המחוזי להמשיך בהליכי מימוש הדירה תוך החרגת השעבוד המוטל עליה ודחה את בקשת המבקש לעכב הליכים אלה.

2. בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש לפיה לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה מינהלית בגין חובותיו, שכן אלה נצברו בין השנים 1994-1981 ואילו העירייה נקטה בהליכי הגבייה רק בשנת 2008. בית משפט קמא עמד על כך שהעירייה הגישה נגד המבקש שתי תביעות בגין אותם חובות: בשנת 1990 ובשנת 1996, ובשני המקרים ניתנו פסקי דין לחובת המבקש, שעל בסיסם נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ופסקי דין אלה טרם התיישנו. מעבר לכך, הודגש כי החל משנת 2005 נקטה העירייה בפעולות שונות לגביית החוב ואלה עצרו את מרוץ ההתיישנות.

כמו כן נדחתה טענת המבקש לפיה לא ניתן לנקוט בהליכי גבייה מינהלית כלפי דירה אחרת, שאינה הנכס נשוא החובות הנזכרים. הוסבר, כי לפי סעיף 8 לפקודת המסים (גבייה) ניתן להטיל שיעבוד על כל נכס של החייב כדי לפרוע את חובו בהינתן תנאים מסויימים, שהתקיימו בענייננו. מעבר לכך נאמר, כי דין העתירה להידחות גם מחמת חוסר תום לב וניקיון כפיים, שכן בעתירתו לא ציין המבקש שנקט בהליכים למניעת מימוש הדירה גם במסגרת הליכים אחרים (הליכי פשיטת רגל והוצאה לפועל), וכן בשל השיהוי שבהגשת עתירה מינהלית בעניין הליכי הגבייה שהחלו כבר בשנת 2009. יצוין, כי ביום 18.11.2012 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לעיכוב הליכי מימוש הדירה.

3. כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הגיש המבקש, שאינו מיוצג בהליך דנא, ערעור לבית משפט זה ובצדו בקשה ל"עיכוב הליכים". בבקשה נטען בקצרה, כי בית משפט קמא שגה בדחותו את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש, ועל כן הוא סבור ש"בית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה". בערעור נטען, כי בית משפט קמא הציג את עובדות המקרה באופן חלקי ושגוי, כי נפלו טעויות בחישובי הארנונה שהוטלה על הנכס, כי המבקש פרע את מרבית חובותיו זה מכבר, וכן נגד מעמדה של העירייה כנושה מובטחת בנכס. כן טוען המבקש, כי נקלע למצב כלכלי קשה.

4. העירייה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לדחותה על הסף, בין היתר, כיוון שאינה מתייחסת לשני התנאים שיש להוכיח קיומם כדי שבית המשפט יעתר לבקשה לעיכוב ביצוע - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, וכן נוכח השיהוי בו הוגש הערעור. לגופם של דברים נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים שכן עיקר טענות המבקש מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, בהן לא תטה ערכאת הערעור להתערב. עוד נאמר בהקשר זה, כי בערעור מעלה המבקש טענות כלפי קביעותיהם של בית משפט שדן בהליכי פשיטת הרגל ומנהל הארנונה - אף שאין באפשרותו להשיג על החלטות אלה, שהפכו חלוטות, במסגרת הערעור דנא. לגישת המשיבה, מאזן הנוחות נוטה לעברה, שכן טענותיו של המבקש באשר למצבו הכלכלי הקשה לא נתמכו בכל אסמכתא וממילא מצב כלכלי קשה אינו עילה לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

5. לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשת העיכוב. תקנה 42 לתקנות בית משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 קובעת כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין נשוא הערעור. לפיכך, נפסק, כי על המבקש סעד זמני מוטל הנטל להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו, למשל, עע"ם 8832/11 י.ר.א.ב. שירותי נוי 1985 בע"מ נ' עיריית חיפה, פסקה 6 (23.1.12)). באשר למאזן הנוחות, נראה כי זה אינו נוטה באופן מובהק לעברם של מי מן הצדדים. המבקש אמנם טוען באופן כללי למצב כלכלי קשה, אך לא ברור, וכן גם לא נטען, כי מימוש הדירה יגרום לו לנזק בלתי הפיך (כך, למשל, לא עולה מן הבקשה כי המבקש עצמו מתגורר בדירה ולא נטענה כל טענה המבוססת על אפשרות זו).

לעניין סיכויי הערעור, בזהירות המתבקשת ובגדרי הבחינה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, נראה כי אלה אינם גבוהים. כפי שמציינת המשיבה בתגובתה, חלק מטענותיו של המבקש מופנות כלפי החלטות של ערכאות אחרות עליהן, ככל הנראה, לא השיג המבקש או שהשגותיו בעניינים אלה נדחו ואין להן מקום בגדרי ערעור זה (כך, למשל, כבר ביום 18.9.2011 ניתנה החלטת בית משפט של פשיטת רגל באשר למעמדה של העירייה כנושה מובטחת). המבקש גם מלין על גובה חוב הארנונה, נושא שהפך לחלוט משניתנו פסקי הדין שבגדרם נפסק חובו של המבקש.

המבקש טוען גם, כי "טעתה השופטת בפירושה את החוק העוסק בהתיישנות". נראה, כי שאלת ההתיישנות במקרה זה היא עובדתית בעיקרה, ובית המשפט נדרש לה. נקבע, כי מעבר לכך שהעירייה הגישה כבר בשנות ה-90 של המאה הקודמת שתי תביעות בגין אותם חובות והחל משנת 2005 נקטה בפעולות שונות לגביית החוב - פעולות אלה מעידות, לכאורה, שנגד המבקש עומדים שני פסקי דין שטרם התיישנו וכן שייתכן ומירוץ ההתיישנות נעצר עת נקטה העירייה בפעולות נוספות לגביית החוב. משאלה הם פני הדברים, וכאמור בלי לקבוע מסמרות, איני סבור שסיכויי הערעור מצדיקים את קבלת הבקשה.

6. סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ד' בשבט התשע"ג (‏15.1.2013).