עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9344/08

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.             לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד), בגדרו נקבע כי המערערת ב-ע"א 9411/08 (להלן: סהר) תשלם למערער ב-ע"א 9344/08 (להלן: המערער) סכום של 944,612 ש"ח (בניכוי סכומים מסוימים), וזאת בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים שבה המערער היה מעורב, בעת שהיה מבוטח אצל סהר.

 

          המערער משיג על סכום הפיצוי שנפסק לו, בעוד שסהר משיגה הן על הקביעה בדבר אחריותה לנזקיו של המערער, והן על שיעור הפיצוי, שנפסק לחובתה.

 

           אביא תחילה את עובדות המקרה, שאינן פשוטות, בצד קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

העובדות הצריכות לעניין וההליך בבית המשפט המחוזי

 

2.             בתאריך 5.3.1990 היה המערער מעורב בתאונת דרכים, במסגרתה הרכב שבו נהג התנגש ברכב מסחרי (להלן: התאונה). באותה העת היה המערער מבוטח אצל סהר, והצדדים אינם חלוקים בדבר קרות התאונה, או בדבר קיומו של הכיסוי הביטוחי. למערער לא נגרם נזק פיזי ישיר בעקבות התאונה, והוא לא חש בכאב גופני (אף שהוא הביע חששות מסוימים בנוגע לבריאותה של אימו, שנסעה איתו בזמן התאונה ברכב, והתלוננה על כאבים בחזה). עוד יש לציין, כי לדברי המערער – שוטרים הגיעו למקום התאונה לאחר התרחשותה, ולטענתו הם לא ביצעו כל רישום, או תיעוד ביחס לאירוע הנ"ל.

 

3.              על פי דברי המערער, יום לאחר התאונה הוא הגיע לבית החולים "לניאדו", על מנת להיבדק, אך הבדיקה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. ארבעה ימים לאחר התאונה, הגיע המערער לחדר המיון של בית החולים "הלל יפה" והתלונן על כאבי ראש וסחרחורת. בבדיקה שנערכה לו בבית החולים לא נמצאו ממצאים נוירולוגיים-פתולוגיים, וצילומים שנערכו לו – לא מצאו סימני שבר או נקע בגולגולת או בעמוד השדרה.

 

4.             הצדדים לא חלוקים על כך שביום שלאחר התאונה הופיע המערער בעסק שאותו הוא ניהל, ושהיה בבעלותו – חנות לממכר מוצרי אלקטרוניקה וחשמל, אך עד מהרה הוא לא הצליח לתפקד, ועל כן הוא הפסיק להגיע למקום עבודתו. 

 

5.             בחודש אפריל 1990 המערער אובחן במרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריו כסובל מדיכאון, ונקבע כי הוא איננו מסוגל לתפקד. עם זאת, עד מהרה המערער אובחן מחדש כסובל מ-OCD (Obsessive Compulsive Disorder), והחל לקבל טיפול תרופתי ופסיכוטראפיסתי, שלא סייע לו. מחלת ה-OCD התבטאה אצל המערער בדחף כפייתי לתעד את סביבתו ואת כל מה שקורה לו.

6.             בהיעדר שיפור, המערער התקבל לאשפוז יום במרכז הרפואי "פרדסיה", שם הוא שהה במשך כחמישה חודשים. הוא שוחרר מן המרכז הרפואי הנ"ל עם הטבה חלקית בלבד במצבו, ולאחר שחרורו חלה התדרדרות נוספת במצבו (בהמשך הוא אושפז שוב למשך תקופה של כחודשיים). החל מחודש אוקטובר 1995 (למשך תקופה של חצי שנה) היה המערער מטופל בבית החולים "תל השומר", אך גם שהותו בבית חולים זה לא הביאה לשיפור במצבו.

 

7.             בעקבות ההתפתחויות הנ"ל – המערער הגיש תביעה לפיצויים כנגד סהר, בטענה כי הנזקים שנגרמו לו – מחלת ה-OCD, שממנה הוא סובל, וכן מחלת סוכרת, שאובחנה אצלו בשנת 1999 – מקורם למעשה בתאונה.

 

8.             הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק. כידוע, על פי סעיף 4(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד) על תביעה לפי חוק הפלת"ד יחול, בין היתר, גם סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – הפקודה) . סעיף 76(1) לפקודה כדלקמן:

 

"76. פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם —

(1)     סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע; [...]".

 

           בשים לב לסעיף זה, ולסעיף 1 לחוק הפלת"ד, אשר קובע רכיב של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנזק, נקבע כי גם בתביעה על פי חוק הפלת"ד יש צורך להוכיח קיומו של קשר סיבתי (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 243 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין, תאונת הדרכים)). סוגיית הקשר הסיבתי מתחלקת לקשר הסיבתי העובדתי, שנבחן, ככלל, באמצעות מבחן ה"סיבה בלעדיה אין", והקשר הסיבתי המשפטי, שבמסגרתו יש להראות כי גם שיקולים כלליים שבמדיניות שיפוטית תומכים בהשתת אחריות בנזיקין.

 

9.             זה המקום לציין כי בעת שבית המשפט המחוזי הנכבד דן בפרשה שלפנינו, ניתן כבר פסק הדין ב-ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול, פ"ד ס(1) 11 (2005), אך פסק הדין הנ"ל עדיין לא נבחן מחדש במסגרת דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול (לא פורסם, 29.8.2010) (להלן: דנ"א מלול). בפרשה האמורה – הן בערעור האזרחי והן בדיון הנוסף – נידונה האפשרות "לרכך" את אמת-המידה של הוכחה מעבר למאזן ההסתברויות, במקרים שבהם יש קושי מסוים ברכיב הקשר הסיבתי העובדתי. עניינים אלו ידונו בהמשך.

 

10.          על מנת לבחון את סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי, הורה כאן בית המשפט (בהסכמת הצדדים) על מינויה של ד"ר רמונה דורסט כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר דורסט נפגשה עם המערער ונמסרו לה מסמכים רפואיים שונים שנוגעים אליו, ובעקבות בדיקותיה הנ"ל היא הגיעה למסקנות אלו: המערער אכן סובל מ-OCD, שמתבטאת אצלו במחשבות טורדניות חוזרות ונשנות הקשורות בתיעוד כל הסובב אותו; מחלתו של המערער קשה במיוחד, והיא עמידה יחסית לטיפול; בשל כך הפך המערער לנכה, ולמוגבל מבחינה נפשית.

 

11.          באשר לקשר שבין המחלה לבין התאונה, הסבירה ד"ר דורסט כי על פי רוב הספרות הרפואית בנושא, מחלת ה-OCD יכולה להיות קשורה לאירוע של חבלה פיזית, בנסיבות בהן ישנה טראומה לרקמת המוח, ורק מיעוט מחקרים מצביע על אפשרות של קשר אפשרי של המחלה עם טראומה נפשית (אפשרות שיותר רלבנטית לענייננו, שכן המערער לא סבל כאמור מנזק פיזי בעקבות התאונה). בשים לב לנ"ל הגיעה ד"ר דורסט למסקנה כי יש להכיר בתאונה כגורם חלקי לנכותו הנפשית של המערער, בשיעור יחסי של 15 אחוזים.

 

           בחקירתה בבית המשפט, ציינה ד"ר דורסט כי למיטב ידיעתה קיים ספק בספרות הרפואית בנוגע לאפשרות שמחלת ה-OCD תתפתח מטראומה נפשית בלבד, אך לא ניתן לשלול זאת (אף שלכל הדעות מדובר בהתפתחות נדירה). עוד הדגישה ד"ר דורסט כי לדעתה, התאונה היוותה מוקד של מתח נפשי שתרם להיווצרות המחלה אצל המערער, וזאת למרות שהמחלה הופיעה בצורתה המלאה רק מספר שבועות לאחר התאונה.

 

           ד"ר דורסט נשאלה גם על תרומתם האפשרית למחלה של גורמי לחץ אחרים מהם סבל המערער, עובר לתאונה, כגון: לחצים כלכליים ועסקיים, העובדה שהריון של אשתו של המערער הסתיים בלידת עובר מת, לחצים משפחתיים וכיו"ב. ד"ר דורסט השיבה כי למיטב ידיעתה, גורמים אלה אין בהם כדי לגרום לתסמונת הקשה שממנה סובל המערער. סהר הציגה בפני המומחית אירוע נוסף, שבמסגרתו, מספר ימים לאחר האירוע, טלביזיה בביתו של המערער "התפוצצה", ככל הנראה, וניכר היה שהמערער הוטרד מכך עמוקות. ד"ר דורסט ציינה בנושא זה כי לדעתה תגובתו של המערער לאירוע זה מעידה על כך שהוא כבר סבל ממחלת ה-OCD בשלב זה (שכן הוא החל לאסוף ולתעד את שברי הזכוכית שנוצרו).

 

           לבסוף, הגישה ד"ר דורסט חוות דעת משלימה שבה היא חזרה על מסקנותיה וגרסה כי אין שינוי משמעותי במצבו של המערער.

 

12.          לאחר שבחן את מכלול הראיות שהונחו לפניו, בית המשפט המחוזי הנכבד החליט לאמץ את חוות דעתה של ד"ר דורסט, ולקבוע למערער נכות רפואית בגין מחלת ה-OCD בשיעור של 15 אחוזים. באשר לקיומו של הקשר הסיבתי העובדתי, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

 

"גילו המבוגר של התובע [המערער – ח"מ] ביחס למועד התפרצות המחלה המוכר בספרות המקצועית, היעדר רקע גנטי-משפחתי והסמיכות לתאונה, כפי שעמדה עליהם גם המומחית בתחום הפסיכיאטריה, חיזקו מסקנתי בדבר אימוץ הערכתה בחוות דעתה ובעדותה, לפיה יש להכיר בתאונה כגורם משפעל (טריגר), האחראי לחלק מנכותו הנפשית של התובע, בשיעור של 15%" (ראו: פיסקה 21 לפסק הדין; ההדגשה במקור – ח"מ).

 

13.          בצד זאת נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד לגורמים נוספים שגרמו להתפרצות מחלת ה-OCD, ובהם: גורמי דחק נפשי שהיו קיימים לפני התאונה – קשיים עסקיים מסוימים, ריבים משפחתיים וההפלה שעברה אשתו של המערער. בית המשפט המחוזי הנכבד הכיר גם בגורמים אלה כגורמים, אשר תרמו להיווצרות הנזק, ואולם הוא שלל את הטענה כי הם יכלו, לבדם, להביא להתפרצות המחלה, בקובעו כי: "סבורני כי גורמי הדחק דלעיל, מהם סבל התובע עובר לתאונה, בהצטרפם לאירוע התאונה, גרמו במשותף ובמשולב למחלה ממנה סובל התובע" (ראו: שם, פיסקה 26).

 

14.          באשר ליסוד הקשר הסיבתי המשפטי, נקבע בפסק הדין כי הנזק שהמערער סובל ממנו הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה, ושחוק הפלת"ד ביקש לפצות בגינה. לתוצאה זו הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד גם באמצעות שימוש ב"מבחן השכל הישר", שכן מתקיימת קירבה רעיונית בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם בעקבות זאת. לבסוף, נקבע כי העובדה שהגיעו שוטרים למקום התאונה ולא תיעדו את שהתרחש – איננה שוללת את הקשר הסיבתי המשפטי בין התאונה לבין הנזק.

 

15.          לאחר קביעות אלה, עבר בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון את סוגיית היקף הנזק בר-הפיצוי שנגרם למערער. בעניין זה המערער ביקש, כזכור, לקשור את מחלת הסכרת שממנה הוא סובל, ושהתגלתה כתשע שנים לאחר התאונה, לאותו האירוע. על מנת לבחון טענה זו, מונה פרופ' בנימין גלזר למומחה מטעם בית המשפט בתחום האנדוקרינולוגיה, וזה קבע כי אין עדות שיכולה לקשור בין מחלת הסכרת לבין התאונה. הסיבה לכך היא שכאשר סכרת מתפרצת בעקבות אירוע טראומטי, הדבר מתרחש מספר חודשים (עד שנתיים) לאחר אותו האירוע, ולא תשע שנים לאחר מכן. עם זאת, פרופ' גלזר קבע כי לדעתו, מצבו הנפשי של המערער איננו מאפשר לו לטפל במחלת הסכרת כדבעי.

 

           בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את מסקנותיו של פרופ' גלזר, וקבע כי: "מחלת ה-OCD ממנה סובל התובע, החמירה את מחלת הסכרת ממנה החל התובע לסבול כתשע שנים לאחר קרות התאונה" (ראו: פיסקה 31 לפסק הדין). בפרט נקבע שהמערער איננו מצליח להביא את עצמו למצב מאוזן מבחינת מחלה זו, שדורשת, בדרך כלל (וגם במקרהו של המערער), תזונה נכונה ושמירה על משטר תרופות (אינסולין) קשיח. כפועל יוצא מכל הקביעות הנ"ל קבע בית המשפט המחוזי הנכבד למערער שיעור נכות של 15 אחוזים בגין מחלת הסכרת, ועוד נקבע כי מחלת ה-OCD שממנה סובל המערער תרמה להחמרת מחלת הסכרת בשיעור של 30 אחוזים. משני נתונים אלה יוצא, איפוא, כי שיעור הנכות בר-הפיצוי של המערער בגין מחלת הסכרת הוא 4.5 אחוזים (0.15*0.3). בסך הכל נקבע כי למערער נכות רפואית צמיתה משוקללת, המיוחסת לתאונה, בשיעור של 20 אחוזים.

 

16.          על מנת לבחון את ראש הנזק של קיצור תוחלת חיים, מונה ד"ר פסח סגל כמומחה מטעם בית המשפט בשאלת השפעת מחלת הסכרת על תוחלת חיי המערער. ד"ר סגל העריך את הקיצור בתוחלת החיים של המערער ב-7.5 שנים, ובית המשפט המחוזי הנכבד אימץ מסקנה זו.

 

17.          בעקבות מסקנות אלה פנה בית המשפט המחוזי הנכבד, לבסוף, לחישוב נזקיו ברי-הפיצוי של המערער. בתוך כך נקבעו, לאחר חישובים מפורטים, ראשי הפיצוי הבאים: הפסדי השתכרות בעבר (448,051 ש"ח); הפסדי השתכרות בעתיד (119,356 ש"ח); עזרת הזולת, בקשר לשני אחיו של המערער (90,000 ש"ח ביחס לעבר, ועוד 30,000 ש"ח ביחס לעתיד); הוצאות רפואיות (15,000 ש"ח ביחס לעבר, ו-5,000 ש"ח ביחד לעתיד); הוצאות ניידות (12,000 ש"ח); רכישת ציוד רפואי (5,000 ש"ח), ופיצוי בגין כאב וסבל (220,205 ש"ח). בסך הכל נפסק למערער סכום של 944,612 ש"ח, מהם נוכה שיעור של 15 אחוזים מן הסכומים ששילם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) למערער, בגין הנזקים שנגרמו לו (ראו: פיסקאות 78-74 לפסק הדין). להשלמת התמונה יש לציין כי בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את תביעתו של המערער ביחס לכמה ראשי נזק, ובהם: ירידת ערך של מלאי עסקי בחנותו של המערער, ותשלום הוצאות אחסנה של סחורה; עלות אחזקה של החנות שבה היתה ממוקמת חנותו של המערער, בתקופה שבה הוא לא הגיע לעבודתו, ופיצויים עבור אי-היכולת להתגורר בדירת המגורים של המערער ומשפחתו במועד קרות התאונה, בשל היעדר יכולתו של המערער לתחזקה, ולהפוך אותה לראויה למגורים. ראשי נזק אלה נדחו מחמת כך שהמערער לא הצליח להרים את הנטל להראות שאכן נגרם לו נזק ביחס אליהם.

          

           לבסוף נקבע גם כי סהר תשפה את המל"ל בגין תשלומי גמלאות מסוימים ששילמה המל"ל למערער, על פי מנגנון מסוים שנקבע בפסק הדין (ותוקן מעט במסגרת החלטה בבקשה לתיקון טעויות סופר מתאריך 17.9.2008).

 

           מכאן הערעורים שלפנינו.

 

תמצית טענות הצדדים

 

18.          בערעורו מעלה המערער טענות רבות, מן הגורן ומן היקב, אך ניתן לומר בקצרה כי המערער מבקש שייקבע כי הקשר הסיבתי העובדתי בין התאונה לבין הנזקים שנגרמו לו – הוא מלא (כלומר בשיעור של מאה אחוזים), ולא חלקי בלבד. בעניין זה מכוון המערער את חיציו לעבר המסקנות הרפואיות שמופיעות בחוות הדעת של ד"ר דורסט, ולקביעות העובדתיות שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד בהסתמך עליה. כך, לדוגמה, גורס המערער שהמחלה פרצה אצלו בסמיכות גבוהה לתאונה, ולא מספר שבועות לאחריה, וכי לפני התאונה – הוא לא סבל משום תסמין שקשור לצורך הכפייתי בתיעוד. המערער אף טוען כי בניגוד לממצא שנקבע בבית המשפט המחוזי הנכבד, נגרם לו נזק פיזי בעת התאונה.

 

           טענה נוספת של המערער היא שהיה צורך בנסיבות המקרה להתחשב בעובדה שהוא מתקשה לתפקד כאדם מן השורה, וכפועל יוצא מכך נדרש להגמיש ביחס אליו את הדרישה להביא ראיות ולנהוג בו כבעל דין רגיל.

 

           לבסוף המערער אף משיג על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעניין הנזק, והוא טוען כי לשיטתו היה מקום לחייב את סהר בפיצוי בסדר גודל משמעותי יותר. המערער מציין בהקשר זה כי לדעתו, הנתונים שנקבעו בקשר ליכולת ההשתכרות שלו עובר לתאונה – אינם מדויקים, ולא ניתן משקל מספק לראיות מסוימות שהוא הביא בנוגע לנושא זה. כן נטען במסגרת הערעור כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד, עת דחה את תביעתו של המערער ביחס לראשי הנזק שפורטו בפיסקה 17 שלעיל, וכי אין סיבה לנכות מן הפיצוי את התגמולים מהמל"ל.

 

19.          סהר, מצידה, טוענת כי לא היה מקום לחייבה בנזקיו של המערער, וזאת – הן מהטעם שלא מתקיים כאן, לשיטתה, קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין הנזק, והן מאחר שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי כאמור. ביחס לקשר הסיבתי המשפטי טוענת סהר כי הוכח במאזן ההסתברויות שדווקא סירוב השוטרים שהגיעו למקום התאונה לרשום את פרטי האירוע, או הדאגה של הערער לאימו – הם שגרמו למחלתו של המערער, ולא התאונה עצמה. על כן התאונה שימשה רק "זירה" לקרות הנזק, והיא איננה קשורה אליו בקשר סיבתי משפטי. באותו הקשר טוענת סהר כי לא היה מקום לחייב אותה בחלק מן הנזקים שנגרמו למערער בגין מחלת הסכרת שממנה הוא סובל.

 

           לחלופין, גורסת סהר כי הפיצוי שהושת עליה – גבוה יתר על המידה, והיא מסבירה עמדה זו באמצעות בחינה ביקורתית של מרבית קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

דיון והכרעה

 

20.          לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי אם תתקבל דעתי, דין ערעורו של המערער – להידחות, ואילו דין ערעורה של סהר – להתקבל בצורה חלקית, כאמור בפיסקה 32 שלהלן. אסביר את טעמיי לכך להלן.

 

 

 

ערעורו של המערער

 

21.          בפתח הדברים ייאמר, כי המערער מבקש למעשה לשנות מקביעות שבעובדה שאליהן הגיעה הערכאה הדיונית – דבר שככלל אין לאפשרו, אלא כאשר קיימים טעמים כבדי-משקל המצדיקים זאת (ראו: ע"א 11485/05 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 2.12.2007); ע"א 8591/06 פלונית נ' מדאינווסט אינטרנשיונל (1985) בע"מ (לא פורסם, 9.2.2010) (להלן: פרשת פלונית)). המקרה שלפנינו איננו נופל לגדרי אותם חריגים לכלל שצוין לעיל, ודי בכך כדי לדחות את מרבית טענותיו של המערער בנושא. יתר על כן, הקביעות העובדתיות שמהוות את הבסיס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הן מבוססות ביותר. בית המשפט הנכבד קמא הגיע למסקנותיו בנוגע לנתונים הקשורים ליחס שבין התאונה לבין מחלתו של העותר (כגון: מועד התפרצות המחלה, וקיומם של גורמי דחק נוספים) לאחר בחינה מקיפה של המכלול, שמיעת עדים ועיון מפורט במסמכים שהובאו בפניו, ונראה שמסקנותיו נכונות אף לגופן. כך, לדוגמה, הקביעה עליה משיג המערער, שהיו גורמי לחץ נוספים שהשפיעו עליו בתקופה שקדמה לתאונה, נתמכה בעדויות רבות של: אחותו של המערער, אשתו של המערער, רופא מסוים שטיפל במערער לאחר התאונה ושהמערער חשף בפניו את גורמי הלחץ האמורים, ואף בעדותו של המערער עצמו וברשומות רפואיות שונות שהמערער הציג. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס אף לעדויות ששללו את קיומם של אירועים אלה (כמו, למשל, עדותו של אחיו של המערער), אך הוא דחה אותן בהיותן בלתי מהימנות בנקודה זו.

 

           אין בידי איפוא להציע לחברי כי נשנה מהקביעות וממסקנות אלו. באשר לטענתו של המערער (שהועלתה למעשה בעלמא) כי קביעת הקשר בין התאונה לבין הנזק בשיעור של 15 אחוזים היא "שרירותית" – לטענה זו אתייחס בהמשך הדברים, במסגרת בחינתי את טענות סהר בעניין היחס שבין התאונה לבין הנזק.

 

22.          לא אוכל לקבל גם את טענתו של המערער בדבר הצורך להתחשב במצבו המיוחד, בהקשר של "הגמשת" נטל הבאת הראיות שמוטל עליו. גם בדיני הנזיקין, חל, כידוע, הכלל הרחב של "המוציא מחברו עליו הראיה". בכל הכבוד למחלתו הקשה של המערער, שאינני מזלזל בחומרתה – לא ניתן "לשחרר" בעל דין מחובתו הבסיסית להראות שנגרם לו נזק בשיעור שהוא טוען לו, ובצורה שהוא גורס שנגרמה לו, גם אם הוא סובל מקושי זה או אחר. הדברים נאמרים ביתר שאת (ולמעשה הם בגדר פשיטא) כאשר אותו אדם מיוצג על ידי עורך-דין, שמודע לקושי שממנו סובל הלקוח שלו, ולנפקויות המחלה שממנה הוא סובל. לבסוף יש לציין בהקשר זה כי ממילא, המערער אכן הצליח להמציא מסמכים רבים ביותר לבית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת למרות הקושי שמטריד אותו בנושא זה – ועובדה זו מטילה ספק בנוגע לטענותיו של המערער בהקשר האמור.

 

23.          דין דחייה דומה חל גם על טענותיו של המערער ביחס לרכיבי הנזק שנפסקו לו. אסביר: דחיית ראשי נזק מסוימים שהמערער טען להם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד, כמו גם הקביעות הפוזיטיביות באשר ליכולת השתכרותו של המערער עובר לתאונה, שאיפשרו לחשב את הנזק שנגרם לו – התבצעו בהתאמה לנתונים העובדתיים שהציג המערער, ושאותם (בלבד) הוא הצליח להוכיח במאזן ההסתברויות. אין לאפשר עריכת "מקצה שיפורים" לקביעות אלה במסגרת הערעור, קל וחומר כאשר המערער איננו מרים את הנטל בערעורו להראות כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בקביעת גובה הנזק, שגיאה שמצריכה התערבות. אביא להלן שתי דוגמאות שימחישו את העניין:

 

(א)      המערער מקדיש חלק נרחב מסיכומיו בערעור על מנת לנסות לסתור את קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בדבר השתכרותו החודשית עובר לתאונה (כשכר שהוא קיבל מהעסק שלו) – סכום של 2180 ש"ח לחודש בשנת 1988, וסכום של 1,100 ש"ח לחודש בשנת 1989 (בערכם באותם השנים). דא עקא, שלסכומים אלה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד לאחר חישוב ארוך ומפורט, מתוך בחינה של כל המסמכים שהוגשו לו, ותוך התחשבות לקולא בטענותיו של המערער. לדוגמה, ביחס לשנת 1988, המערער דיווח למס הכנסה על משכורת חודשית של 1545.83 ש"ח. הדעת נותנת כי דיווח זה הוא ראיה משמעותית ביותר לעניין משכורתו של המערער לשנה זו, שניתן (לרוב) להסתפק בה, ואולם בית המשפט הנכבד קמא השתכנע שיש להוסיף לסכום זה סך חודשי נוסף של כ-635 ש"ח (כך שהסכום הסופי עמד כאמור על כ- 2180 ש"ח לחודש – לשנה זו), וזאת לאחר שהמערער הראה בבית המשפט שהמשכורת ששולמה על ידי העסק שהוא ניהל – לאשתו היתה למעשה משכורת ששולמה לו, שכן אשתו מעולם לא עבדה באותו בית עסק. באשר לשנת 1989, המערער לא הגיש את הדיווח שמסר למס הכנסה (אף שהוא הודה שהדיווח האמור נמצא בידיו, ולמרות שהוא מסר את הדו"ח המקביל לשנת 1988), ועל כן בית המשפט המחוזי הנכבד הסתמך על הדיווח שמסר המערער למל"ל בעניין משכורתו בשנה זו.

 

           הנה כי כן, בית המשפט המחוזי הנכבד היה מוכן ללכת כברת דרך ארוכה לטובת המערער על מנת להשיב את מצבו לקדמותו, ולא ראיתי בטענות המערער בשלב זה כדי לשנות מקביעותיו בעניינים אלו.

 

(ב)      באשר לדירה שבה התגוררו בני משפחתו של המערער, עובר לתאונה, המערער טוען כאמור כי הוא זכאי בפיצויים הקשורים לכך שהוא לא יכול היה לתחזק את הדירה האמורה, ועל כן היא איננה כשירה למגורים. טענה זו נראית בעייתית נוכח העובדה שהדירה הנוכחית שבה מתגוררת המשפחה מתוחזקת בצורה טובה, למרות הבעיות שמהן סובל המערער (ראו: פיסקה 55 לפסק הדין, בה מצוטטים דברי המערער ואישתו בנושא זה).

 

           לסיכום: לא מצאתי כי בטענותיו של המערער יש כדי לשנות ממסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד. אעבור לבחון עתה את טענותיה של סהר במכלול.

 

ערעורה של סהר

 

24.          כפי שהובהר לעיל, מתן פיצויים בתביעה על פי חוק הפלת"ד כרוכה בהוכחת קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק. נקודה זו מובהרת גם בסעיף 1 לחוק הפלת"ד עצמו, שקובע כי תאונת דרכים היא: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". נהוג לחלק את יסוד הקשר הסיבתי לשני מרכיבים:

 

(א)      רכיב הקשר הסיבתי העובדתי, שבוחן האם התאונה היוותה "סיבה בלעדיה אין" לנזקו של התובע.

 

(ב)      רכיב הקשר הסיבתי המשפטי, שמבוסס על שיקולים שבמדיניות משפטית. לרוב בהקשרים של תאונות דרכים ההכרעה ברכיב זה תיעשה על בסיס "מבחן הסיכון" (שבוחן האם הנזק שנגרם הוא "בתחום הסיכון" שהפעילות ברכב יצרה), בשילוב מסוים עם מבחן "השכל הישר". ראו: ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (1996); עיינו: ריבלין, תאונת הדרכים, עמודים 261-256.

 

           אדון בהתקיימותם של רכיבים אלה לפי סדרם.

 

25.          קשר סיבתי עובדתי. סהר טוענת, כזכור, כי אין מקום לקבל את מסקנתה של ד"ר דורסט, לפיה תרומתה של התאונה להיווצרות הנזק היא בשיעור של 15 אחוזים. לפי עמדתה של סהר, מסקנה זו בעייתית גם נוכח ההלכה שנקבעה בדנ"א מלול. לכך ניתן גם להוסיף את הסתייגותו של המערער עצמו, שסבור כי שיעור יחסי זה הוא נמוך יתר על המידה.

 

26.          דין שתי הטענות – להידחות. ראשית אציין, ביחס לנפקות דנ"א מלול על המכלול, כי פרשה זו עסקה למעשה במקרה מסוג מעט אחר של "עמימות סיבתית", שבו ה"עמימות" נוגעת להיותו של הנתבע מעוול שגרם לנזק, ולהיותו של התובע מי שניזוק מהעוולה. נסיבות המקרה דנן אינן כאלה. כאן הוכח מעבר למאזן ההסתברויות, כי התאונה גרמה לחלק מהנזק (בצד גורמים אחרים, שאינם מעוולים), וה"עמימות" נוגעת לשאלה, מהו השיעור שבו תרמה התאונה להיווצרותו. להמחשת נקודה זו אזכיר בשנית את קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין הקשר הסיבתי, לפיה: "גורמי הדחק דלעיל מהם סבל התובע עובר לתאונה, בהצטרפם לאירוע התאונה, גרמו במשותף ובמשולב למחלה ממנה סובל התובע" (ראו: שם, פיסקה 26; ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           על כן אין צורך להידרש כאן בהרחבה להלכה שנקבעה ב-דנ"א מלול. כפי שנאמר בפרשה זו עצמה, על ידי חברי, המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) א' ריבלין: "אין פסק-דין זה עוסק במצב דברים שבו קיים קשר סיבתי מוכח בין ההתרשלות לבין קיומו של נזק והעמימות נסבה על שיעור הנזק שניתן לייחס לגורמים מעוולים מתוך נזק כולל [...] ענייננו מצטמצם כאמור לדרך הראויה לפסיקת פיצוי-לפי-הסתברות בדיני הנזיקין במקום שבו קיימת אי-ודאות לגבי עצם קיומו של קשר סיבתי" (ראו: שם, פיסקה 10 לפסק דינו; עיינו גם בפסק דינה החולק של השופטת (כתוארה דאז) מ' נאור, בפיסקה 16). לדיון נרחב בהבחנה בין הנסיבות של דנ"א מלול לבין נסיבות שדומות לאלה שלפנינו, ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב' 1393-1388 (2012) (להלן: גלעד). פרופ' גלעד מסווג שם בסיווג מפורט את סוגי המקרים שבהם קיימת "עמימות סיבתית", ולענייננו הוא ממקם את הנתונים של דנ"א מלול בקטגוריה שהוא מסווגה כ-A4, שמוגדרת שם כך: "מצבים שבהם עומד תובע יחיד מול נתבע יחיד, והעמימות הסיבתית קיימת הן באשר להיותו של התובע [צ"ל הנתבע] מעוול שגרם לנזק, והן באשר להיותו של הנתבע [צ"ל התובע] מי שניזוק בעוולה" (ראו: שם, עמוד 1390; ההוספות בסוגריים המרובעים – שלי – ח"מ). לעומת זאת, מקרים דומים לזה שבו אנו עוסקים פה סווגו אצל פרופ' גלעד כקטגוריה B2, שהוגדרה כקטגוריה של מצבים שבהם: "השאלה הסיבתית היא כאמור איזה חלק מנזקו הכולל של הנתבע [צ"ל התובע] נגרם בעוולת הנתבע, ואיזה חלק מהנזק הכולל נגרם על ידי גורם אחר ... שאין עמו התנהגות עוולתית" (ראו: שם, עמוד 1393; התוספת בסוגריים המרובעים שלי – ח"מ). עיינו גם: ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון ד"ר אלברט, פ"ד סב(1) 330 (2006) (להלן: פרשת גולן).

 

27.          בשים לב לאמור לעיל, נחזור ונשאל: האם נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד את שיעור התרומה של התאונה לנזק? אני סבור כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. הטעם לכך הוא שמדובר, כזכור, במקרה שבו אכן קיימת "עמימות סיבתית", בנוגע לשאלת שיעור התרומה של התאונה לנזק (כלומר – ויש להדגיש זאת – נקבע מעבר למאזן ההסתברויות שהתאונה היתה גורם אחד שתרם לנזק, ואולם יש אי-וודאות בנוגע לשיעור התרומה). במקרים שכאלה, לא יהיה זה ראוי – רק מאחר שהשיעור המדויק של התרומה לא הוכח – להשית על המזיק חובה של פיצוי מלא של הניזוק, או לחלופין לפטור אותו לחלוטין מפיצוי. על כן שימוש באומדן מסוים הוא יעיל ואפשרי במקרים אלה (אף שניתן להשיג את אותה התוצאה גם בדרכים אחרות, כגון שימוש במבחן של "השוואת אשמים", כאשר יש יותר ממעוול אחד, או באמצעות מעבר למבחן של "גורם מספיק לנזק" – ראו: גלעד, עמוד 1466; עיינו גם בחוות דעת המיעוט של השופטת (כתוארה דאז) מ' נאור ב-דנ"א מלול, פיסקה 12). תוצאה זו מתיישבת אף עם פסיקת בית משפט זה במקרים דומים של "עמימות סיבתית" מאותו הסוג, ונראה שהגיונה בצידה (ראו: ע"א 437/73 עאיק נ' ד"ר רוזמרין, פ"ד כט(2) 225 (1975); ע"א 423/98 ד"ר אטד נ' ויינראוב (לא פורסם, 1.3.1999); ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית שלל העובדים בארץ ישראל, פ"ד נד(2) 38 (2000); פרשת גולן; גלעד, עמוד 1469).

 

28.           כאשר נתוני המקרה נבחנים בשים לב לאמור בפיסקה הקודמת, נראה שהם מוליכים למסקנה שאין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בכל הקשור לסוגיית הקשר הסיבתי העובדתי. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, בהמשך לאמור בחוות דעתה של ד"ר דורסט, שיעור תרומה של 15 אחוזים בין התאונה לבין הנזק שקשור למחלת ה-OCD. אמנם, במסקנה זו יש מן האומדנא. ואולם בכך אין כל פסול, ונראה שהאומדן הנ"ל נראה מדויק כל צרכו, בהתחשב בנסיבות המקרה – שהרי הוא נתמך בחוות הדעת המקצועית שהגישה בנושא ד"ר דורסט, ומעבר לכך הוא נותן מקום נרחב גם לגורמים אחרים שתרמו להיווצרות המחלה האמורה (השוו: פרשת פלונית).

29.          קשר סיבתי משפטי. לפי עמדתה של סהר: "בית המשפט קמא לא קבע בפסק דינו מה מבין אירועי הסטרס הוא שמקיים זיקה עובדתית לנזק" (ראו: פיסקה 25 לסיכומי הערעור של סהר). בכך מכוונת סהר לאירועים אחרים שקשורים לתאונה – אי-התיעוד הנטען על ידי המשטרה, ודאגתו של המערער לאימו, שהיתה גם היא ברכב בזמן התאונה. סהר סבורה כי אם ייקבע שאירועים אלה יצרו את הנזק, אזי נשלל הקשר הסיבתי המשפטי בין התאונה לבין הנזק, שכן התאונה עצמה היוותה להם "זירה" בלבד.

 

30.          ייתכן שהייתי מוכן לקבל את עמדתה של סהר, אילו היה נקבע בבית המשפט המחוזי הנכבד כי התאונה היא הגורם הבלעדי למחלת ה-OCD שממנה סובל המערער. במקרה שכזה היה צורך לדקדק ולבחון האם התאונה עצמה, או אירוע אחר שמתקשר אליה בעקיפין, הם אלה שגרמו הלכה למעשה לנזק. ואולם ניתוח שכזה הוא מיותר כאן, שכן בית המשפט הנכבד קמא כי אירוע התאונה עצמו (ודוק: לא אי-התיעוד של המשטרה, או דאגתו של המערער לאימו) מהווה גורם אחד שתרם להיווצרות המחלה. מסקנה זו משמעותה שבהחלט יתכן שהאירועים שעליהם מצביעה סהר היוו גורמים נוספים שתרמו אף הם, בשיעור מסוים, להיווצרות המחלה, ואולם מסקנה זו איננה מחלישה את מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. אדרבא: בית המשפט המחוזי אף התייחס לאפשרות זו במפורש בפסק דינו, ונראה שהוא היה מודע לכך שניתן לראות גם באירועים אלה כגורמים מצטברים למחלה (ראו: פיסקה 27 לפסק הדין). נוכח מסקנתי שלעיל, אינני רואה צורך לדון במפורט בשאלה, האם האירועים שמציינת סהר בערעורה מהווים אף הם גורמים ישירים למחלה, אם לאו; די לנו במסקנה כי זוהי אפשרות אחת, שאיננה מעלה ואיננה מורידה מן הקביעה כי אירוע התאונה עצמו תרם להיווצרות חלקית של מחלת ה-OCD. למותר לציין, כי תאונת הדרכים (עצמה) היא לבטח אירוע שנכנס בגדרי מבחן הקשר הסיבתי המשפטי.

 

31.          עם זאת, סבורני כי יש לקבל את עמדתה של סהר בכל הקשור לנזק שנגרם למערער ממחלת הסכרת שממנה הוא סובל. הטעם לכך הוא שמדובר בנזק "רחוק", שסהר אינה צריכה להיות אחראית לגביו. אסביר את הדברים בקצרה להלן.

 

           כאשר אדם נפצע כתוצאה מתאונת-דרכים, ולאחר מכן נגרם לו נזק שני, נפרד, בעקבות "אירוע מובחן" (כגון התפרצות מחלת הסכרת בענייננו) – לא ניתן לייחס את הזנק השני לתאונת הדרכים, אלא אם הנזק השני היה בבחינת "סיכון צפוי" מאותה התאונה. לשם בחינת נושא זה נוצרו בפסיקה שלושה מבחני-עזר: הריחוק בזמן ובמקום של האירוע השני; ההסתברות מראש של האירוע השני; והישירות והתלות שבין האירוע הראשון לבין האירוע השני. ראו: רע"א 4394/09 לנדרמן מ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (לא פורסם, 30.12.2010) (להלן: פרשת לנדרמן); ריבלין, תאונת הדרכים עמודים 286-282.

 

32.          בחינת נתוני המקרה בשים לב למבחנים שלעיל מלמדת כי ההחמרה בטיפול במחלת הסכרת, שנוצרה עקב העובדה שהמערער סובל ממחלת ה-OCD – איננה צריכה להיות מיוחסת לסהר, וזאת ממספר טעמים: התפרצות מחלת הסכרת התרחשה תשע שנים לאחר תאונת הדרכים; נקבע כממצא עובדתי כי עצם התפרצות מחלת הסכרת לא קשורה לתאונת הדרכים; וההסתברות של התפרצות מחלת הסכרת לאחר התאונה היא נמוכה, ולא מצדיקה השתת פיצויים (בניגוד, לדוגמה, למקרה של נזק שנגרם עקב טיפול רפואי בעקבות תאונת דרכים, שכן מתן טיפול רפואי הוא תוצאה מסתברת יותר של קרות תאונת הדרכים). לעניין זה מאלפת הדוגמה שהובאה ב-ריבלין, תאונת הדרכים, בעמודים 285-286:

 

"אדם נחבל בתאונת דרכים באיבר גוף מסוים. שנים לאחר מכן, הוא מקבל טיפול רפואי בשל פגיעה שאין לה כל קשר לתאונת הדרכים, אך בשל חולשת אותו איבר, נגרם לו נזק במהלך הטיפול באיבר זה. במצב דברים זה אין מתקיימת הצפיות הנדרשת, הן בשל הריחוק בזמן ובמקום, והן במיוחד בשל העדר התלות הישירה בין האירועים (הגם שמתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין התאונה לבין הנזק השני" (עיינו גם: פרשת לנדרמן, שם הובאה אותה הדוגמה; ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           דוגמה זו דומה עד מאוד למקרה כאן. במקרה שלפנינו הטיפול המלא במחלת הסכרת לא מתאפשר, נוכח מחלת ה-OCD שממנה סובל המערער; ברם הריחוק בזמן, והעובדה שעצם התפרצות מחלת הסכרת איננה קשורה כלל לתאונת הדרכים – מלמדות שאין קשר סיבתי משפטי בין תאונת הדרכים לבין הנזק הנוסף הנ"ל. אשר על כן אציע לחבריי כי נקטין את הפיצוי שמושת על סהר בשיעור של 25 אחוזים. הסיבה לכך היא שכזכור, הנזק שהוכר בבית המשפט המחוזי הנכבד בא כתוצאה מייחוס תרומה של מחלת ה-OCD למלוא נזקיו של המערער, בשיעור של 15 אחוזי נכות שקשורים ישירות למחלת ה-OCD, ועוד ארבעה וחצי אחוזי נכות שנגעו להחמרת מחלת הסכרת בעקבות אי-הטיפול הראוי בה בשל מחלת ה-OCD. אשר על כן, ביטול קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיית ההחמרה במחלת הסכרת גוררת הפחתה בנכות הרפואית הצמיתה המיוחסת לתאונה – והעמדתה על 15%. סכום הפיצוי שבו חויבה סהר  יופחת איפוא בהתאמה והמערער יחויב להחזיר כל סכום שהוא קיבל מעבר לסכום זה בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. היות שתגמולי המל"ל שנוכו מסכום הפיצוי היו קשורים למחלת ה-OCD בלבד, לא נדרש תיקון ביחס אליהם (ראו: פיסקה 77 לפסק הדין).

 

33.          לא אוכל לקבל את יתר טענותיה של סהר בנוגע לגובה הנזק שנפסק לחובתה. כפי שהוסבר לעיל, התערבות במסקנות מסוג זה בשלב הערעורי נעשית במשורה ובמקרים נדירים בלבד, שאינם מתקיימים כאן (מעבר לחריג שנידון בפיסקה 32 שלעיל). טענותיה של סהר נוגעות רובן ככולן לשאלות העובדתיות שהוכרעו בבית המשפט המחוזי הנכבד, ואין מקום לשנות מהן עתה.

 

34.          נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי כי נדחה את ערעורו של המערער, ונקבל בצורה חלקית את ערעורה של סהר, כך שהפיצוי שסהר תחויב בו יקטן בשיעור של 25 אחוזים, כאמור בפיסקה 32 שלעיל. בנסיבות העניין – מוצע עוד שלא ניתן צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

 

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

ה מ ש נ ה  ל נ ש י א  (בדימ')

 

השופט נ' הנדל:

          

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

           ניתן היום, ח' אלול התשע"ב (26.8.2012).

 

 

 

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08093440_K16.doc   מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il