עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9306/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 9306/12

לפני:

כבוד השופט נ' סולברג

העורר:

ליאור גלם

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במ"ת 15308-11-12 מיום 11.12.2012 שניתנה על ידי השופט צ' קאפח

תאריך הישיבה: י"ט בטבת התשע"ג (1.1.2013)

בשם העורר: עו"ד משה סוחמי

בשם המשיבה: עו"ד ארז בן ארויה

החלטה

1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ציון קאפח) במ"ת 15308-11-12 מיום 11.12.2012, בגִדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

2. נגד העורר ושבעה נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים) הוגש כתב אישום. עיקרו בפרשה שבמסגרתה, עובר לחודש אוגוסט 2012, הכין אחד, מוטי סניור, מטעני חבלה מ"תוצרת בית", כלי נשק כמשמעם בסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והפיצם באמצעות הנאשמים. סניור בדק ולמד את הנושא באמצעות אתרי אינטרנט. לאחר מכן פנה למסגריה וביקש להכין עבורו קופסאות מתכת בגדלים מסויימים, כשבאחת מפאות הקופסה יהיה חור שאליו ירותך צינור. סניור הכין בביתו מטעני חבלה. את הקופסאות הנ"ל מילא בחומרי נפץ, חיבור לצינור יזם הפעלה, אטם את היזם וכיוצא בפעולות הללו שפורטו בכתב האישום. למטעני החבלה הוצמדו מנגנוני הפעלה, הכוללים משדר ושלט למרחקים של 300 מטר ו-2 ק"מ, שסניור ייעד אותם לאישור הפעלת מטעני החבלה מרחוק. סניור מכר לנאשמים את מטעני החבלה, בתמורה לסכום כסף לא ידוע. הנאשמים קיימו שיחות טלפון עם סניור וכן בינם לבין עצמם בלשון זהירה, ברמזים, בכינויים ובמשלים. במסגרת כתב האישום מיוחס לעורר האישום השביעי, לפיו קיבל מסניור מטען חבלה, ביום 24.9.2012 התפוצץ המטען בידיו של העורר, ונגרמו לו חבלות בידיו וכוויה בבטנו. העורר הואשם בעבירות של סחר בנשק ונשיאה והובלת נשק.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרם של העורר, ויתר הנאשמים, עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים, בכללן, האזנות סתר שמעידות על קשירת הקשר בין הנאשמים; דו"חות תשאול והודעותיו של סניור, שקשר את עצמו ואת הנאשמים לאירועים המתוארים בכתב האישום; סיכום רפואי לגבי העורר ותצלומי כוויה שעל גופו; חוות דעת של מעבדות חבלה, לפיהן המטען הוא מטען חבלה שבכוחו לגרום למוות; הודעות הנאשמים, שלא סיפקו הסבר באשר לשיחותיהם ובאשר לכינויים שבהם נקטו ואשר נקלטו במסגרת האזנות הסתר; דו"ח חבלן המתאר את תפיסתו של מטען חבלה נוסף בביתו של סניור, וכן כלים וחומרים מסוכנים רבים, ששימשו, לכאורה, להכנת חומר נפץ. נטען בבקשה כי נגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מכיוון שבעבירות נשק עסקינן. כיוצא בזה, קמה עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם של הנאשמים יסכן את בטחון הציבור, נוכח חומרת העבירות, ובשים לב למטרתם של הנאשמים לסחור במטעני חבלה אשר יכולים לסכן את הציבור כולו. עילת מעצר קמה גם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחררו הנאשמים, הם ינסו להימלט מן הדין.

4. מנגד טען בא כוח העורר כי דבריו של סניור והתעודה הרפואית אינם מהווים תשתית מספקת לביסוס ראיות לכאורה לחובת העורר, שכן דבריו של סניור הם עדות מפי השמועה, אינם מתארים את אשר שמע ישירות מהעורר, והתעודה הרפואית לא משקפת את הפציעות החמורות אשר נטען כי נגרמו לעורר, מאחר והעורר לא דיווח לבית החולים על הפציעה בבטן אלא רק על החתכים ביד, וכל שצויין בתעודה הרפואית הוא שנמצאו חתכים בידו של העורר. לטענת בא כוח העורר, מקור החבלות שבתמונה שהוצגה לפני בית המשפט המחוזי הוא בהחלקה בעת שהעורר רכב על קורקינט חשמלי. עוד טען בא כוח העורר כי המטען שנמסר הוא מטען שאין בכוחו להזיק, ולפיכך המטען אינו עונה להגדרת "נשק" שבסעיף 144(ג) לחוק העונשין.

החלטת בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו התבסס בית המשפט המחוזי בין היתר על האזנות הסתר ועל דבריו של סניור, לפיהם הוא נתן לנאשמים, בכללם העורר, מטען, והמטען התפוצץ לעורר ביד. בית המשפט הפנה לתעודה הרפואית מיום 2.8.2012 ולתמונה של הפציעה בבטנו של העורר, וציין כי אלו מעלים כי העורר נכווה באזור הבטן. בית המשפט קבע כי החבורה שנמצאה בבטנו, סביב הטבור, ממוקדת, ואינה אופיינית לפצעי שפשוף שהם תולדה של החלקה. החבלות של העורר מאששות את דבריו של סניור באשר למהות המטען שנמסר לעורר, לפיהם מדובר במטען שאינו בעוצמה גבוהה, שכן פציעות העורר היו קלות יחסית. בית המשפט המחוזי נתן דעתו על כך שאין מדובר בהיקף הפציעות כפי המתואר בהאזנות הסתר, אולם ציין כי אלה "נופחו" על-ידי העורר לשם קבלת פיצוי מוגדל מאת סניור.

6. בית המשפט קבע גם כי שתיקתו של העורר בעניין נסיבות פציעתו בבטן וסירובו לענות לשאלות בסיסיות, כגון האם פנה לבית חולים לשם קבלת טיפול רפואי והאם יש בבעלותו קורקינט חשמלי, מחזקת את היותו מעורב באירועים הפליליים שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע כי המטען עונה להגדרת "נשק" על-פי סעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, שכן פציעות העורר מעידות על כך שהמטען יכול להסב נזק לגופו של אדם. בית המשפט המחוזי ציין את האמור בתסקיר שירות המבחן, כי העורר מוכר לשירות המבחן עוד מגיל 14, עת החל להיות מעורב בפלילים, וכי לחובתו עבר פלילי הכולל הרשעות בגין 19 תיקים שונים בעבירות של קשירת קשר לפשע, גניבת רכב, פריצה לרכב, התפרצות, גניבה ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. על סמך כל אלו, קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, וכי את המסוכנות הנשקפת מהעורר, אין ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר. מכאן הערר שלפנַי.

עיקר הטענות בערר

7. טענתו העיקרית של בא כוח העורר בערר היא כי לא הונחה לפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית במידה מספקת כדי ראיות לכאורה להצדקת מעצרו של העורר. טענותיו התמקדו באלה:

(א) דבריו של סניור, לפיהם: "גלם (העורר) קיבל ממני גומייה עם הזיקוק בפנים במתנה לשימוש פירוטכני ולהנאה בלבד כמו נפצים של פורים. לגלם לא היה שימוש בזה מעבר לתאונה ולפי הבנתי קרתה תאונה כמו במשחקים שקורה לאנשים אחרים בפורים או בכלל" (עמ' 2 להחלטת בית המשפט המחוזי). בא כוח העורר טען כי מדברים אלו עולה כי מטרתו של המטען איננה להזיק לאדם, ולפיכך הוא אינו בא בגדר "נשק" שבסעיף 144(ג) לחוק העונשין. המטען שנמסר לעורר מאת סניור ניתן לו במתנה. סניור עצמו אמר כי חלק מהמטענים שמסר לעורר היו מלאים במלח וסוכר, וכי היה מטען עם זיקוקי יום הולדת, שעוצמת הפיצוץ שלהם לא גבוהה, והראיה שהעורר נחבל קלות יחסית למי שהמטען התפוצץ בצמוד אליו.

(ב) אין ראיות לכך שהפציעה של העורר בבטנו נגרמה כתוצאה מפיצוץ המטען. סניור טען אמנם בהודעותיו כי נגרמה לעורר פציעה בבטנו, אך זו עדות מפי השמועה מאחר והוא לא שמע על כך מהעורר עצמו, אלא מאחרים, ולפיכך אין להסתמך על כך. בנוסף, כשביקר העורר במיון של בית החולים וולפסון ביום 2.8.2012, לא דיווח על הפציעה בבטן אלא רק על החתכים ביד. מכאן שאין תימוכין למועד שבו נפצע העורר בבטנו, ויתכן כי הפציעה קדמה לפיצוץ הנטען של המטען, ומקורה אינו בפיצוץ זה.

(ג) החתכים של העורר נגרמו לו כתוצאה מנפילתו מקורקינט חשמלי שבבעלותו. לטענת בא כוח העורר לא הוכח כי המטען יכול לגרום לחתכים כאלו. בא כוח העורר טען כי קשיים ראייתיים אלו, ועוד, מצדיקים את שחרורו של העורר.

8. מנגד טען בא כוח המשיבה כי דין הערר להידחות שכן קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, בדין יסודה. בא כוח המשיבה ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שסניור מסר לעורר מטען. מוקד המחלוקת נעוץ במהותו וטיבו של אותו מטען. בא כוח המשיבה הצביע על מספר ראיות אשר לדידו מהוות תשתית ראייתית מספקת בשלב זה למעצרו של העורר:

(א) כפי שעולה מתמליל השיחה בין סניור לסוכן, סניור אמר לסוכן כי לא יהיה אחראי למקרה שבו המטען יתפוצץ על מישהו. בנוסף אמר סניור לסוכן כי עוד לפני שהתפוצץ המטען בידיו של העורר, הם עשו ניסוי עם המטען בביתו, וכל הבית רעד. מכאן כי המטען יכול להזיק ועונה להגדרת "נשק" בסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין. מסקנה זו נתמכת גם בחוות דעת מומחה, לפיה מדובר במטענים שיכולים לגרום למותו של אדם.

(ב) בניגוד לטענת בא כוח העורר, לטענתו של בא כוח המשיבה סניור שמע ישירות מהעורר כי המטען התפוצץ בידו, ולפיכך אין מדובר בעדות מפי השמועה. חיזוק נוסף לכך הן שיחות שתועדו בהאזנות סתר, לפיהן עובר לפיצוץ המטען, היה ניסיון להפעיל את המטען, שלא צלח, עד שהעורר הושיט את ידו לעבר המטען, וזה התפוצץ בידו.

(ג) לטענת בא כוח המשיבה, העורר שיקר במספר הזדמנויות, ושקרים אלו מחזקים את חוסר מהימנותו ואת הראיות לכאורה הקיימות נגדו: ראשית, העורר השיב בחקירה כי לא ראה את סניור במשך כחצי שנה, למרות שהדבר לא היה נכון בנקודת הזמן בה טען זאת, שכן הוא הגיע לסניור על מנת לבקש ממנו פיצוי בגין הפיצוץ. בנוסף, בחקירה השנייה אמר העורר כי סניור לא נתן לו מטען, וסתר את דברי סניור לפיהם נתן לו מטען. לטענת בא כוח המשיבה, סניור מנסה למזער את הפרשה, וטוען כי המטען ניתן לשם הנאה ולא נועד להזיק, ולפיכך טענת העורר כי סניור לא נתן לו כלל מטען היא תמוהה. כמו כן, בחקירתו אמר העורר כי ביקר בבית החולים וולפסון לראשונה כאשר נקע את הרגל, למרות שעל-פי התעודה הרפואית הוא ביקר בבית החולים גם קודם לכן, בעקבות החתכים ביד.

(ד) העורר נמלט מבית החולים כששמע שהמשטרה בדרכה לשם. לטענת בא כוח המשיבה, ככל הנראה זה היה הטעם לבריחתו. לטענתו הדבר נזקף לחובתו, בהצטרף עם העובדה כי העורר לא דיווח לבית החולים על פציעתו בבטן. לא זו אף זו, על-פי דו"ח ההתקשרויות בתיק, ביום 2.8.2012, שבו הגיע העורר לבית החולים ונמלט, העורר היה בקשר טלפוני עם סניור כ-8 פעמים, בשעות שלאחר בריחתו מבית החולים.

בא כוח המשיבה טען כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשל רמת המסוכנות הנשקפת ממנו, העולה מאופי העבירות המיוחסות לו, עברו הפלילי הכבד, וכן מתסקיר שירות המבחן, שמציין כי רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר היא ברמה בינונית.

דיון והכרעה

9. דין הערר להידחות. כאמור, הצדדים לא חולקים על כך שסניור נתן לעורר מטען. מוקד המחלוקת בערר דנן הוא בשאלת טיבו של המטען, ובשאלה האם התשתית הראייתית שהציגה המשיבה לפני בית המשפט המחוזי מהווה ראיות לכאורה במידה המאפשרת להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב, כאמור, תוך שהוא מסתמך על מספר אדנים, אלו הם העיקריים: הודעתו של סניור, לפיה מסר מטענים לעורר; התעודה הרפואית והתמונה של העורר, שהראו את פציעותיו; שתיקתו של העורר בשאלות שנשאל ביחס לנסיבות פציעתו. לטעמי, קביעתו של בית המשפט המחוזי נכונה ואין הצדקה להתערב בה, כפי שיפורט להלן.

10. כפי שעולה מתמליל השיחה בין סניור לבין הסוכן, ועל כך, כאמור, אין עוררין, סניור נתן לעורר מטען. עוד עולה מהתמליל כי מדובר במטען אשר יכול להזיק לאדם, ולפיכך בא בגדר הגדרת "נשק" בסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין: סניור אמר לסוכן כי לא יהיה אחראי למקרה שבו המטען יתפוצץ על מישהו (תמלול מט 184/12 בעמ' 15), ובנוסף אמר סניור לסוכן כי עוד לפני שהתפוצץ המטען בידיו של העורר, הם עשו ניסוי עם המטען בביתו, וכל הבית רעד (תמלול מט 184/12 בעמ' 16). מכאן שמדובר במטען אשר עשוי, למצער, להזיק לאדם. מסקנה זו נתמכת גם בחוות דעת המומחה, לפיה מדובר במטענים שיכולים לגרום למותו של אדם. בנוסף, עולה מהתמלול כי סניור שמע ישירות מהעורר כי המטען התפוצץ בידו, וכי העורר הגיע לסניור על מנת לקבל פיצוי (תמלול מט 1268/12 בעמ' 36, 37). יתירה מכך, העורר שתק במהלך חקירתו, והדבר נזקף לחובתו, במיוחד שעה שלא השיב על שאלות בסיסיות כגון מדוע נמלט מבית החולים כאשר שמע כי המשטרה בדרכה לשם, ולא נשאר לקבל טיפול רפואי, האם בבעלותו קורקינט (שכן טען, כאמור, כי הסיבה לפציעתו היא נפילתו מקורקינט חשמלי שבבעלותו) וכיו"ב. לא זו אף זו, על-פי דו"ח ההתקשרויות בתיק, ביום 2.8.2012, שבו הגיע העורר לבית החולים ונמלט, העורר היה בקשר טלפוני עם סניור כ-8 פעמים, כאמור, בשעות שלאחר בריחתו מבית החולים.

11. לא ברור גם מדוע העורר השיב בחקירה כי לא ראה את סניור במשך כחצי שנה, למרות שידוע כי בא אל סניור כדי לבקש ממנו פיצוי בגין הפיצוץ. בנוסף, בחקירתו השנייה אמר העורר כי סניור לא נתן לו מטען, וסתר את דברי סניור לפיהם אכן נתן לו מטען. גם נתגלתה סתירה בגרסתו של העורר בחקירה, בה אמר כי ביקר בבית החולים וולפסון לראשונה כאשר נקע את הרגל, למרות שעל-פי התעודה הרפואית הוא ביקר בבית החולים גם קודם לכן, בעקבות החתכים ביד.

בשלב זה, די בראיות אלו בכדי להוות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ולהצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

12. בשל המסוכנות הנשקפת מן העורר, כעולה מעברו הפלילי הכבד ומתסקיר שירות המבחן, כאמור, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. אין צורך להכביר במילים על חומרת ביצוע עבירות נשק, על מסוכנותן, ועל כך כי השחרור לחלופת מעצר בעבירות אלו הוא החריג, וכי יש צורך בטעמים מיוחדים לשם החלתו, טעמים שלא קיימים בעניין דנן. גם לא נמצאה חלופה הולמת, לאור מגבלות בקשר עם פיקוח האחות והאח כאמור בתסקיר. כללו של דבר: העבירות, נסיבות ביצוען, העבר הפלילי, עניינים נוספים שצוינו בתסקיר, כל אלה מלמדים על רמת מסוכנות שאינה מאפשרת חלופה למעצר.

13. אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ז בטבת התשע"ג (9.1.2013).