עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9239/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד מאיר סויסה

 

 

 

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר ניתן על-ידי כב' השופט א' חזק, בעפ"א 20733-04-12, מיום 3.12.2012. במסגרת פסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום בבאר-שבע, אשר ניתן על-ידי כב' השופט י' עטר, בתו"ב 40440-09-10, מיום 5.3.2012.

 

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר ניתן, כאמור, ביום 3.12.2012. ביום 23.12.2012, החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

 

רקע והליכים קודמים בבית-משפט השלום

 

2.             המבקש הוא בעלים של מקרקעין, המצויים ביישוב ערערה, אשר במרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שמעונים". ביום 18.6.2008, הורשע המבקש, על-פי הודאתו, בבית-משפט השלום בבאר-שבע, כי בנה מבנה מגורים, בשטח של 540 מטרים רבועים, וזאת מבלי שהיה לו היתר בניה כדין (עמ"ק 338/05). בשל מעשים אלו, הורשע המבקש בביצוע עבודות ושימוש במקרקעין, ללא היתר ובניגוד לסעיף 145(א) בקשר עם סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בעקבות הרשעתו באותו תיק, השית בית-משפט השלום על המבקש, בנוכחותו, קנס בסך של 100,000 ₪ או 200 ימי מאסר תמורתם; צו הריסה למבנה, אשר היה אמור להתבצע עד ליום 18.6.2009, וזאת מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבניה; וכן התחייבות בסכום של 100,000 ₪, להימנע, למשך שנתיים, מעבירה לפי הוראות סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה, למעט עבירה של שימוש ללא היתר, וזאת עד למועד תחילת תוקפו של צו ההריסה. עוד נקבע בגזר הדין, כי היה והמבקש לא יקבל, מסיבות שאינן תלויות בו, היתר בניה למבנה מושא כתב האישום (להלן: המבנה), עד למועד כניסת צו ההריסה לתוקפו, הוא יהיה רשאי להגיש לבית-המשפט בקשה לדחיית תוקפו של צו ההריסה.

 

           בסיום גזר דינו באותו תיק, הדגיש בית-משפט השלום, כי היה ולא יהא בידי המבקש היתר בניה למבנה ביום כניסת צו ההריסה לתוקפו, הרי שבמידה ולא יבוצע צו ההריסה, יהיה חשוף המבקש לאישום בעבירה נוספת של אי-קיום צו שיפוטי.

 

כתב האישום

 

3.             ביום 15.9.2010, הוגש לבית משפט השלום בבאר-שבע, כתב אישום נוסף נגד המבקש, אשר ייחס לו עבירה של אי-קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. זאת, לאחר שביום 1.11.2009, או במועד סמוך לכך, נמצא, כי, לא זו בלבד שהמבקש לא שילם את הקנס אשר הוטל עליו, אלא הוא אף לא קיים את צו בית-המשפט ולא הרס את המבנה, וזאת למרות שלא קיבל היתר בניה או היתר שימוש, כנדרש בחוק.

 

פסק דינו של בית-משפט השלום

 

4.             ביום 12.4.2011, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. לנוכח עמדת המדינה להטלת מאסר בפועל,  התבקש שירות המבחן לערוך תסקיר מבחן בעניינו של המבקש.

 

           ביום 30.1.2012, הוגש לבית-משפט השלום, תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. בתסקיר המבחן צויין עברו של המבקש, הכולל שמונה הרשעות שונות, שביניהן, עבירות אלימות ועבירה של אי-התייצבות לחקירה לאחר דרישה. בשל עבירות אלה, אף ריצה המבקש עונש מאסר. בהמשך, ציין שירות המבחן, בין היתר, כי המבקש שולל כל בעיה בהתנהגותו, אין הוא מבין את חומרת מעשיו, והוא אינו לוקח אחריות על ביצוע העבירה אשר בה הורשע. בהקשר זה, הוסיף שירות המבחן כי "בולט כי [המבקש] ממזער הן את חומרת העבירה והן את התייחסותו לצו שניתן, תוך [שהוא] מבטא עמדה מקלה ביחס להתנהגותו עוברת החוק [...] גורם זה לצד אופי העבירות שביצע בעבר מחדד את הערכתנו בנוגע ליכולת שלו להיענות לדרישות החברה והחוק, ולסיכון להתנהגות דומה בעתיד". לסיכום, המליץ שירות המבחן, חרף גילו ומצבו הבריאותי של המבקש, להשית עליו עונש אשר יבהיר לו את חומרת התנהגותו ואת הצורך לפעול במסגרת החוק. יחד עם זאת, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על סוג העונש הספציפי.

 

5.             ביום 5.3.2012, גזר בית משפט-השלום את עונשו של המבקש. במסגרת גזר הדין, ציין בית-המשפט את החומרה הרבה הטמונה בעבירות על חוקי התכנון והבניה, ובפרט את החומרה היתרה הטמונה במעשיהם של נאשמים, הבוחרים להתעלם מצווי בית המשפט. בהקשר זה, קבע בית-המשפט, כי "העובדה שנאשם [...] מצטווה במסגרת גזר הדין להרוס את הבניה הבלתי חוקית ובוחר ביודעין להתעלם מן הצו שניתן במסגרת גזר דינו מצביעה על היעדר מורא מפני החוק ויוצרת תחושה בציבור של לית דין ולית דיין. משמעות הקלה בדינם של נאשמים אלו היא הכרה של בית המשפט בתפיסת הנאשם את החלטות בית המשפט כהמלצה נטולת נפקות של ממש".

 

           בהתייחס לנסיבות המקרה, הזכיר בית-משפט השלום את היקף הבניה הבלתי חוקית, ואת בחירתו של המבקש, לאחר הרשעתו בדין, לאכלס את המבנה ואף להוסיף לו קומה נוספת, וזאת חרף צו בית המשפט, אשר הורה על הריסת המבנה. בית-המשפט קבע, כי בנסיבות אלה, ובעיקר לנוכח היקף ההפרה, אין ליתן משקל לטענת בא-כוח המבקש, כי המבקש החל, לכאורה, בהליכים להכשרת המבנה.

 

           בהמשך גזר דינו, נדרש בית-משפט השלום, לגודלו ומיקומו של המבנה, ולעובדה כי המבנה עומד על תילו, אף על פי צו ההריסה, כבר מספר שנים. עובדות אלה, כך קבע בית-המשפט, עשויות לגרום לציבור המתגורר בסביבת המבנה, "להתפתות לנהוג כפי שנהג [המבקש]". לפיכך, נקבע, כי על עונשו של המבקש להרתיע את הציבור מלפעול כמותו.

 

           בהתייחסו לתסקיר המבחן, ציין בית-משפט השלום, בין היתר, את אי-קבלת האחריות מצד המבקש, את "גבולותיו הפנימיים החלשים", ואת קשייו לקבל את מרות החוק.

 

           מן הצד השני, שקל בית-משפט השלום, כשיקולים לקולא, את נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שאלה נלמדות מתסקיר המבחן בעניינו. כך, בין היתר, לקח בית-המשפט בחשבון את העובדה, כי למבקש 27 ילדים, אשר עשרה מהם סמוכים על שולחנו; את מצבו הבריאותי; את היותו מובטל מעבודה מזה מספר שנים, ואת נזקקותו לתמיכת המוסד לביטוח לאומי, בשל כך.

 

           על יסוד האמור לעיל, קבע בית-משפט השלום, כי לנוכח חומרת העבירות אשר בהן הורשע המבקש, כישלון הענישה הכלכלית בעניינו, והמלצת שירות המבחן, הרי שאין מנוס מלהשית על המבקש עונש של מאסר לריצוי בפועל. לפיכך, גזר בית-משפט השלום על המבקש 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ו-5 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, במשך שלוש שנים מיום שחרורו, כל עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה. כמו כן, השית בית-המשפט על המבקש קנס בסך של 40,000 ₪ או 180 ימים מאסר תמורתו. בנוסף, חייב בית-המשפט את המבקש לחתום על התחייבות, בסכום של 80,000 ₪, להימנע, למשך שלוש שנים מיום שחרורו, מעבירה על הוראות פרק י' לחוק התכנון והבניה.

 

 

הערעור לבית-המשפט המחוזי

 

6.             המבקש ערער על גזר דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. את ערעורו תלה המבקש במספר טעמים עיקריים. ראשית, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהתעלמה מהודייתו במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, כבר בהזדמנות הראשונה, אשר ניתנה לו. שנית, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משלא נתנה בגזר דינה, משקל מספיק לנסיבותיו המקלות של המבקש. בהקשר זה, ציין המבקש, בין היתר, את העובדה שהמבנה נבנה על מקרקעין המצויים בבעלותו, ואת מאמציו לקבלת היתרי בניה, מאמצים אשר לא נשאו פרי, לנוכח עיקול, אשר הוטל על הנכס. עוד טען המבקש, בהקשר זה, כי לא הוא זה שבנה את המבנה והוא אינו מתגורר בו, אלא ילדיו ומשפחותיהם. לסיום, נטען, כי העונש אשר נגזר על המבקש חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, וזאת בשים לב, בין היתר, לנסיבותיו האישיות ולייעודו של המבנה למטרות מגורים. על יסוד דברים אלה, עתר המבקש לביטול עונש המאסר בפועל אשר נגזר עליו, או למצער לריצויו בדרך של עבודות שירות. לחילופין, עתר המבקש, לביטול גזר הדין ולהשבת התיק לערכאה הדיונית, לשם גזירת עונשו מחדש.

 

7.              ביום 11.10.2012, פנה בא-כוח המבקש לבית-המשפט המחוזי וטען, כי הנאמר בתסקיר המבחן מעיד, כי שירות המבחן לא הבין את דברי המבקש כראוי, ולכן, על בית-המשפט להורות על עריכת תסקיר משלים, בעניינו של המבקש. בית-המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי לא הוצגה בפניו כל ראיה, המעידה על שינוי נסיבות, המצדיק עריכת תסקיר מבחן משלים.

 

8.             ביום 3.12.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בפתח פסק דינו, עמד בית-המשפט על החומרה הטמונה בעבירות בתחום התכנון והבניה ואת מחוייבותו של בית-המשפט לנהוג ביד קשה נגד עברייני תכנון ובניה, תוך שהדגיש את נסיבותיהם המחמירות של מעשי המבקש. כך, בין היתר, עמד בית-המשפט על היקף הבניה, ועל הימנעותו של המבקש להרוס את המבנה, וזאת חרף צו הריסה שיפוטי, אשר הוצא למבנה עוד בשנת 2009. בהמשך, הדגיש בית-המשפט את האמור בתסקיר המבחן בעניינו של המבקש. בין השאר, ציין בית-המשפט את עברו הפלילי של המבקש, ואת סירובו לקבל אחריות על מעשיו.

 

           על יסוד האמור לעיל, ולאחר ששקל את נסיבותיו המקלות של המבקש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא נפל כל פגם בגזר דינה של הערכאה הדיונית, ולפיכך דחה את ערעורו של המבקש.

 

           מכאן הבקשה שלפניי.

 

הבקשה

 

9.             בבקשת רשות ערעור, אשר הגיש המבקש לבית-משפט זה, חזר בא כוחו על  עיקר טיעוניו, כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות, תוך שהוא שב והדגיש את נסיבותיו האישיות של המבקש, את מצבו הכלכלי הרעוע, את מצבו הבריאותי, ואת טענתו, כי לא הוא זה שבנה את המבנה, והוא אינו מתגורר בו. עוד נטען, כי למבקש אין יכולת ממשית להרוס את המבנה, בשים לב לנתונים שפורטו לעיל. בהתייחס לתסקיר המבחן, נטען, בין השאר, כי המבקש מעולם לא ריצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, אלא בדרך של עבודות שירות, וכי אי-לקיחת האחריות מצידו, מקורה בטענתו, כי לא היה לו כל חלק בבניית המבנה. בהקשר זה, טען בא-כוח המבקש, כי שגתה ערכאת הערעור משלא נעתרה לבקשתו לעריכת תסקיר מבחן משלים, אשר היה מבהיר את עמדת המבקש כראוי. בסיום דבריו, שב בא-כוח המבקש וטען, כי העונש אשר הושת על המבקש בערכאות הקודמות חמור, ביחס למקרים דומים אחרים.

 

 

דיון והכרעה

 

10.          למקרא האמור בבקשת רשות ערעור, נחה דעתי, כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה למתן רשות ערעור.

           הלכה מושרשת בשיטת משפטנו היא, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי", שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, חריגים ביותר, אשר מתגלה בהם אי-צדק ניכר או עיוות דין (רע"פ 8627/12 הנסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2012); רע"פ 8433/12 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.12.2012); רע"פ 6291/12 איטשקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2012)). בענייננו, עסקינן בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש בלבד, וכפי שנפסק, לא אחת, זו כשלעצמה אינה סיבה מספקת, ככלל, למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה, בעבירות דומות (רע"פ 8817/12 אבו גנאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2012); רע"פ 8192/12 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2012)).

 

           לאחר עיון בבקשה, ובחומר הנלווה לה, הגעתי לידי מסקנה, כי חרף העובדה שבא-כוח המבקש מנסה, בשולי דבריו, לשוות לעניינו של המבקש אופי עקרוני, המגלה "עניין כלל מערכתי", הרי שעיקרן של טענותיו נוגעות לעניינו הפרטי של המבקש – הא ותו לא. אשר על כן, עניינו של המבקש אינו נמנה על אותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון "בגלגול שלישי", בפני בית משפט זה.

 

11.          בנוסף, אין בידי לקבל גם את טענות בא-כוח המבקש, כי דחיית בקשת רשות הערעור, תגרום למבקש עיוות דין. המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות על חוקי התכנון והבניה, שבעטיין הורה בית-המשפט על הריסת המבנה. ואולם, המבקש בחר במשך שנים, מסיבותיו הוא, שלא לקיים את צו ההריסה השיפוטי, וזאת ללא כל הסבר המניח את הדעת. התנהלות זו, כפי שנקבע, לא אחת, בפסיקתו של בית-משפט זה, היא חמורה, ובית-המשפט מצווה לנהוג בגישה מחמירה, במקרים כגון דא. יפים, בהקשר זה, דברי השופט א' רובינשטיין, אשר קבע במקרה דומה, כי:

 

"[...] מדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר '[...]לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי [...] כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה' [...], אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ [...]" (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.2005) וההפניות שם).

 

 

 

12.          סבורני, כי עונש המאסר אשר הושת על המבקש על-ידי הערכאות הקודמות, הולם את אופי העבירות אשר ביצע, ואת נסיבות ביצוען. כאמור, בית-משפט זה נדרש, לא אחת, לתופעת הבניה הבלתי חוקית בישראל, ואף הגדירה כ"מכת מדינה", שאינה רק חותרת תחת עקרונות התכנון והבניה, אלא שיש לראותה כאחת התופעות הבולטות של פגיעה בצווי בתי-המשפט וזלזול בשלטון החוק (ראו, רע"פ 5545/11 יאסין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לב הגליל (לא פורסם, 2.8.2011) וההפניות שם; רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59 (2002)). בהקשר זה, נפסק, לא אחת, כי במסגרת המאבק בתופעה זו, אין מנוס, לעיתים, מהשתת עונשי מאסר בפועל.  

 

           בנדון דידן, בנה המבקש, עוד בשנת 2003, ללא כל היתר כדין, בית מידות, בשטח של כ-540 מטרים רבועים, ואף שבית-משפט השלום הוציא צו מלפניו המורה למבקש להורסו עד ליום 18.6.2009, הוא לא עשה כן, עד לעצם היום הזה. התנהלותו זו של המבקש, מבטאת זלזול חמור בצווים השיפוטיים ובשלטון החוק, ואין להקל ראש בהתנהלות חמורה זו. לפיכך, חרף נסיבותיו האישיות של המבקש, ולמרות מצבו הרפואי, סבורני, כי עונש המאסר אשר הושת על המבקש, מבטא, בנסיבות העניין, איזון ראוי, בין כלל השיקולים לקולא ולחומרה.

 

13.          סיכומם של דברים, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

 

           המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 3.2.2013, עד לשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

 

 

           ניתנה היום, ‏כ' בטבת התשע"ג (‏2.1.2013).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12092390_I02.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il