עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9015/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 9015/12

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשות:

1. אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ

2. אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

נ ג ד

המשיבים:

1. וסים שאטר

2. אחמד שאטר

3. נגיה שאטר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.11.2012 בת"א 2196/07 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' גנות

בשם המבקשות: עו"ד אמיר סילש

בשם המשיבים: עו"ד מרדכי אדהמי

החלטה

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.11.2012 בת"א 2196/07 (כב' השופטת ד' גנות), בגדרה הוחלט כי המבקשות מנועות מלהעלות טענת התיישנות בהליך אשר מתנהל בינן לבין המשיבים.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 2.8.2000 נפגע המשיב 1 (להלן: המשיב) בתאונת דרכים, אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתאונת עבודה. המל"ל קבע למשיב דרגת נכות מסוימת. במסגרת ת"א 2196/07 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה נגד המבקשות (חברות ביטוח) ונגד אחרים (שבינתיים נמחקו) (להלן: התובענה או ההליך המקורי), לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו למשיב בתאונה. תביעה זו הוגשה ביום 29.7.2007, היינו מספר ימים בטרם תום מועד ההתיישנות.

3. במהלך הדיונים בבית המשפט טען המשיב, כי חלה החמרה במצבו. נוכח האמור, ובשל הצורך לפנות למל"ל על מנת שיכריע בטענת ההחמרה, המליץ בית המשפט למשיבים להפסיק את התובענה, וזאת בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בדיון מיום 28.12.2010 ביקשו המשיבים להפסיק את התובענה, בקשה לה הסכימו המבקשות. בהחלטתו מהמועד הנ"ל (להלן: ההחלטה הראשונה) קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"הנני מפסיקה בזאת את התובענה, למשך 6 חודשים. באם תהיה קביעה קודם למועד זה, יואיל ב"כ התובע להגיש בקשה לחידוש התובענה וקביעתה לדיון ... יובהר, כי לא תתקבל טענת התיישנות, שתועלה, ככל שתועלה, בגין הפסקת התובענה למשך 6 חודשים ... עוד יובהר, כי אם יתחדשו ההליכים, הם יתחדשו מהשלב שבו הופסקו".

4. במהלך ששת החודשים שנקצבו על-ידי בית המשפט בהחלטה הראשונה לא הוגשה תובענה חדשה, ואף לא הוגשה במהלכם "בקשה לחידוש התובענה" (יוער כבר עתה, כי נתיב זה, של "חידוש תובענה", אינו מוכר בדין, והמשיבים, לאחר שתובענתם המקורית הופסקה, צריכים היו להגיש תובענה חדשה). ביום 8.8.2011, כחודש ומחצה לאחר חלוף ששת החודשים שנקצבו בהחלטה הראשונה, הגישו המשיבים בקשה בה נתבקש בית המשפט "להאריך המועד להודעה על חידוש התובענה ב-6 חודשים נוספים" על מנת שהמשיב יוכל למצות ההליכים מול המל"ל (להלן: בקשת ההארכה). בהחלטתו מיום 15.8.2011 (להלן: ההחלטה השניה), שנראה כי ניתנה ללא קבלת עמדת המבקשות, נענה בית המשפט לבקשת ההארכה וקבע כי: "יופסקו ההליכים בתיק באופן שיחודשו עם תום הטיפול במל"ל ... ". לטענת המבקשות בקשה זו, וכן ההחלטה השניה, כלל לא הובאו לידיעתן.

5. ביום 26.7.2012 הגישו המשיבים "בקשה והודעה בכתב" בה הודיעו שנקבע על-ידי המל"ל כי לא חלה החמרה במצבו של המשיב, וכי הם מקבלים את הצעת בית המשפט (שהוצעה עוד בראשית ההליך המקורי) לסילוק התובענה בפשרה. בהחלטת בית המשפט מיום 30.7.2012 הורה בית המשפט על פתיחת התיק מחדש, והורה למבקשות להגיב לבקשת המשיבים הנ"ל. המבקשות התנגדו לבקשה וטענו, כי על המשיבים היה להגיש תובענה חדשה, ולא לחדש את ההליך המקורי. המבקשות ציינו, כי ההחלטה המונעת מהן להעלות טענת התיישנות, אשר נכללה כאמור בהחלטה הראשונה, היתה תקפה למשך ששה חודשים בלבד ולא חודשה בהחלטה השניה, ומשכך אין הן מנועות מלהעלות טענת התיישנות אם וכאשר תוגש תובענה חדשה.

6. בהחלטתו מיום 14.11.2012, היא ההחלטה נשוא בקשה זו (להלן: ההחלטה השלישית), קבע בית המשפט, כי בהחלטה הראשונה נפלה מלפניו שגגה בכך שקבע כי המשיבים יוכלו לחדש את התובענה, כאשר ההליך הנכון הוא הגשתה מחדש כתובענה חדשה. נקבע, כי הכוונה היתה להגשת תובענה חדשה, בתנאים אשר פורטו בהחלטה הראשונה ובהחלטה השניה, שעניינם פטור מאגרה וחסימת המבקשות מלהעלות טענת התיישנות. צוין, כי ההמלצה להפסיק את התובענה נעשתה ביוזמת בית המשפט, זאת על-מנת לאפשר למשיב למצות את בירור זכויותיו במל"ל. נקבע, כי "נוכח האמור, פתוחה הדרך בפני [המשיבים] להגיש תובענה חדשה בפטור מאגרה, ו[המבקשות] מנועות מהעלאת טענת התיישנות בתובענה החדשה שתוגש". על החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית. אוסיף, כי לאחר הדברים הללו הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תובענה חדשה (ת"א 28572-12-12), התלויה ועומדת.

הבקשה

7. בבקשה נטען, ראשית, כי עם מתן ההחלטה הראשונה (שלאמיתו של דבר ראוי היה להכתירה בכותרת "פסק דין") הסתיים ההליך המקורי. משנסתיים ההליך לא היה מקום ליתן בו החלטות (מהותיות) נוספות כלשהן. משכך, הבקשה נשוא ההחלטה השניה צריכה היתה לדידם להיות מוגשת במסגרת הליך חדש. שנית, כי בית המשפט שגה בקובעו בהחלטה השלישית, כי בהחלטה הראשונה ובהחלטה השניה נקבע שהמבקשות מנועות לטעון להתיישנות, שכן לטענתן בהחלטה השניה כל שנקבע הוא פטור מאגרה ואפשרות לחידוש ההליך, וכי בית המשפט לא החליט, ואף לא נתבקש להחליט, בכל הנוגע למניעת טענת התיישנות. שלישית, נטען, כי שגה בית המשפט בקובעו, כי המבקשות מנועות מלהעלות טענת התיישנות, שכן אין לכך בסיס בדין. טענה שכזו, נטען, יש לדחות לגופה ולא לקבוע א-פריורי כי לא ניתן להעלותה. רביעית, נטען, כי ה"חסינות" שניתנה למשיבים מהעלאת טענת התיישנות על ידי המבקשות, ניתנה בהחלטה הראשונה לששה חודשים בלבד, ועם החלטה זו הסתיים ההליך המקורי. הבקשה נשוא ההחלטה השניה הוגשה חודש ומחצה לאחר שאותם ששה חודשים חלפו. והיא, בפועל, חלק מבקשה בהליך חדש שנפתח חודש ומחצה לאחר שמועד ה"חסינות" בהליך המקורי פג. זאת ועוד, בקשה זו ממילא, כאמור, לא כללה בקשה ל"חסינות" נוספת.

בתשובתם טענו המשיבים, בין היתר ודומה שעיקר, כי המבקשות ידעו על הגשת בקשת ההארכה, ועל ההחלטה השניה עצמה ב"זמן אמת" וכי בכך שלא השיגו עליה, הפכה היא לחלוטה. עוד נטען, כי ההחלטה השניה האריכה ברורות את תנאי ההחלטה הראשונה, ובהם "חסינות" המשיבים מפני טענת התיישנות. עוד נטען, כי נוכח החלטת בית המשפט לפיה ניתן לחדש את התובענה (ולא להגישה מחדש), אין לראות בהליך המקורי הליך שהסתיים, ויש לראות בבקשות כולן המשכו של אותו הליך מקורי.

דיון והכרעה

8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ראיתי את הבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

הפסקת תובענה על-פי הוראות תקנה 154 לתקנות כמוה כמחיקת תובענה, כפי שהזדמן לי לציין לאחרונה במסגרת רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' קבודי (8.7.2012). אפשר שהפסקה זו תותנה בתנאים שונים על פי השיקולים שהותוו בפסיקה, ובראשם – מניעת רכישת יתרון לא הוגן על ידי התובע (שם, בפסקה 6, והאסמכתאות שם). תנאים אלה עשויים להיות מוגבלים בזמן. עם זאת, הפסקת תובענה בהתאם לתקנה 154 לתקנות משמעותה שהדיון בתביעה המקורית הסתיים. כל התנאים אשר נקבעו (אם נקבעו) חלים על התביעה החדשה אשר באפשרותו של התובע להגיש, שכן הפסקה, כמו מחיקה, אינה מקימה השתק עילה. לעניין זה אין משמעות לשאלה כלום בית המשפט הוא שהציע לתובע להפסיק את תביעתו או שהתובע בחר לבקש זאת משיקוליו שלו.

9. במקרה דנא אכן נקט בית המשפט המחוזי בהחלטה הראשונה בלשון של "חידוש" התובענה ולא הגשתה מחדש. עם זאת, כפי שבית המשפט מציין בהחלטה השלישית, "ברור מההחלטה [הראשונה] שהכוונה היתה להגשת תובענה חדשה בתנאים שנקבעו" (ההדגשה והסוגריים הוספו, צ.ז.). אמנם, מוטב היה אילו צוין בהחלטה הראשונה כי לאחר ההפסקה יש להגיש תביעה חדשה. אלא שהמשיבים ובא כוחם אינם פטורים בלא כלום, וביתר שאת הדברים אמורים עת ברור (כדברי בית המשפט המחוזי) מלשון ההחלטה הראשונה שמהותית כוונת בית המשפט היתה להגשת תובענה חדשה. הבקשה נשוא ההחלטה השניה הוגשה חודש ומחצה לאחר שחלפו ששת החודשים בהם ניתנה למשיבים "חסינות" מפני טענת התיישנות. "מחדל" זה מונח כולו לפתחם של המשיבים ובא כוחם, ואף אם שגו בעקבי בית המשפט בטיבו של ההליך החדש בו עליהם לנקוט כדי להביא שוב את תביעתם לבית המשפט (על אף שכוונת בית המשפט היתה "ברורה"), ודאי וודאי שידעו בעת הגשת הבקשה נשוא ההחלטה השניה, כי זו הוגשה לאחר שששת החודשים חלפו ותמו זה מכבר. משחלפו אותם שישה חודשים, שב שעון העצר של ההתיישנות לתקתק, וכיוון שההליך המקורי הוגש ימים ספורים לפני תום שבע השנים מאז התאונה, נמצא שהתביעה לכאורה התיישנה סמוך לאחר תום תקופת ששת החודשים. במצב זה, ובהעדר הסכמה, לא היה בית המשפט המחוזי מוסמך לקבוע כי המבקשות מנועות להעלות טענת התיישנות.

10. כאמור, משהוגשה הבקשה חודש ומחצה לאחר שחלפה התקופה בה עמדו בתוקפם התנאים שקבע בית המשפט בהחלטה הראשונה, שוב לא היה מקום להורות כי המבקשות מנועות מלהעלות טענת התיישנות. קביעה זו גם כלל לא התבקשה כשהמשיבים פנו בבקשה נשוא ההחלטה השניה. יתרה מכך, גם אילו הבקשה הנ"ל היתה מוגשת לפני תום התקופה האמורה, נראה כי בהעדר הסכמה בית המשפט לא היה מוסמך להורות כי המבקשות מנועות מלטעון להתיישנות, אלא שאז היו המשיבים יכולים להגיש תביעה חדשה עוד בטרם שהתיישנה. כל שניתן למשיבים בהחלטה הראשונה הוא "פסק זמן" של שישה חודשים. משנוכחו כי פרק זמן זה אינו מספיק ולא ניתן להסכים על הארכתו מבלי שיסתכנו בהתיישנות תביעתם, היה עליהם להגיש תביעה חדשה בטרם חלפה תקופת ששת החודשים. לא רק שהמשיבים לא עשו כן, הם פנו לבית המשפט רק לאחר תום אותה תקופה.

11. במצב שנוצר, כאשר חלפה התקופה שנקבעה בהחלטה הראשונה מבלי שהמשיבים נקטו בהליך כלשהו, וכאשר הארכה שניתנה להם בהחלטה השניה לצורך הגשת תביעה חדשה ("עם תום הטיפול במל"ל") ניתנה ללא קבלת עמדת המבקשות ולא כללה במפורש את הארכת תקופת החסינות מפני טענת ההתיישנות – לא היה מקום לקבוע בהחלטה השלישית כי המבקשות מנועות מראש מלהעלות טענת התיישנות כלפי תביעתם החדשה של המשיבים.

הלכה למעשה, נראה שבית משפט קמא ביקש ליצור מצב, שלפיו מרוץ ההתיישנות ייעצר על אף שהתובענה הופסקה, כמו היתה היא עדיין תלויה ועומדת (שהרי בעת שההליך תלוי ועומד, נפסק מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). זאת לא ניתן לעשות אלא בהסכמה. אינני סבור כי ניתן לכפות על נתבע, במסגרת התנאים להפסקת תובענה, את הקפאת מרוץ ההתיישנות עד שתוגש תביעה חדשה. אין עניין זה בגדר התנאים שתקנה 154(ב) לתקנות מדברת עליהם, שהם תנאים שנועדו למנוע מהתובע לשלול מהנתבע יתרון דיוני אותו רכש, ואינם תנאים שנועדו ליצור לתובע יתרון שאלמלא ההפסקה לא היה זוכה בו, כגון הקפאת מרוץ ההתיישנות. מרוץ ההתיישנות מתחדש מיד עם הפסקת התובענה. בענייננו אמנם אין מחלוקת כי המרוץ "הוקפא" לפרק זמן נוסף של 6 חודשים לאחר ההפסקה, אלא שנראה כי עניין זה נסמך על הסכמת המבקשות, ולו בשתיקה. איני רואה מה היה מקור סמכותו של בית המשפט להוסיף ולעצור את מרוץ ההתיישנות לאחר מכן, שהרי על-פי הדין הוא התחדש מאליו עם תום אותם ששת החודשים.

אכן, יתכן ובפי המשיבים טענות שונות כנגד טענת ההתיישנות שהמבקשות תעלינה בגדר התביעה החדשה. איני עוסק בכך. עניינו של פסק דין זה הוא רק בקביעה, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר מנע מראש מהמבקשות להעלות טענת התיישנות. מכאן שאין באמור לעיל כדי לקבוע כי טענת ההתיישנות עשויה להתקבל או לא להתקבל – טענה זו תוכרע על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת התביעה החדשה. כל שנקבע הוא, כי למבקשות עומדת הזכות להעלות טענת התיישנות, ועל בית המשפט לדון בה לגופה.

12. סוף דבר, הערעור מתקבל. מבוטלת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.11.2012 שלפיה המבקשות מנועות מלהעלות טענת התיישנות בתובענה החדשה שהמשיבים הגישו. המשיבים יישאו בשכר טרחת עורך דינן של המבקשות בסך 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"א באדר התשע"ג (‏21.2.2013).