עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8977/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

           בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' ואגו) שדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית גת (כב' השופט א' באומגרט), וכן על החלטה שנתן בית המשפט המחוזי בבקשה לצירוף ראיה – כל זאת בנושא פרשנותו הנכונה של הסכם לתשלום חוב שנכרת בין הצדדים.

 

1.             המבקשת, חברה העוסקת ביצור תנורי חימום ומאווררים לצרכים חקלאיים, מכרה בשנת 1996 לאביו של המשיב 1 (להלן: המשיב) תנור, מאווררים ומסחרר שנועדו לחימום חממה במשק חקלאי. בגין הממכר אמור היה האב לשלם למבקשת סך של 74,750 ש"ח. דא עקא, שחלק מהשיקים שמסר האב לידי המבקשת לא כובדו, ועל כן הוגשו אלה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. האב הגיש התנגדות לביצוע השיקים, שבה נטען כי המוצרים שסופקו לו על-ידי המבקשת אינם תקינים. בסופו של יום, מבלי שנדרשה הכרעה שיפוטית, הגיעו הצדדים לידי הסכמה בכתב, שכותרתה "הסכם לתשלום חוב" (להלן: ההסכם). ההסכם, שנוסח בידי באי-כוחם דאז של הצדדים, קבע כי האב, המשיב ואדם אחר ישלמו למבקשת סך של 85,000 ש"ח, ב-85 תשלומים שווים בני 1,000 ש"ח כל אחד. בהסכם צוין כי סכום החוב כולל את כל החיוביים הכספיים של אבי המשיב כלפי המבקשת, ועוד נקבע כי המבקשת מתחייבת לתקן את התנור תוך 7 ימים מיום חתימת ההסכם ולהביאו למצב תקין ושמיש לשביעות רצונו של המשיב.

 

2.             פרט לתשלום הראשון, לא קוים ההסכם על-ידי המשיבים. משכך הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקריית גת תביעה כספית בגין הפרת חוזה. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נגעה לשאלה האם החיוב לשלם את הסך של 85,000 ש"ח שלוב בחיוב לתיקון התנור. לטענת המשיבים בפועל לא תוקן התנור, ומשום שמדובר בחיובים שלובים – הם אינם חייבים ביתרת התשלומים. בית משפט השלום (כב' השופט א' באומגרט) קיבל את עמדת המשיבים, ופסק כי אף שבהסכם לא קבועה תניה מפורשת שלפיה מדובר בחיובים שלובים, מטרת ההסכם וכוונת הצדדים היו לסיים את הסכסוך שבין הצדדים, ועל כן, מהותית – גם אם לא לשונית – יש לראות בכך חיובים שלובים ומותנים. כן נקבע כי הנטל להוכיח כי התנור אכן תוקן מוטל על המבקשת, ומשום שזו לא הרימה נטל זה – לא הוזמה טענת המשיבים כי התנור לא תוקן.

 

3.             על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען, בין היתר, כי החיובים בהסכם אינם שלובים, וכי שגה בית המשפט קמא שעה שהטיל את הנטל להוכיח כי התנור תוקן על שכמה. זאת, שכן לעמדת המבקשת, כאשר לשון החוזה אינה מורה על חיוב שלוב, הנטל להזים את החזקה שמדובר בחיובים נפרדים ובלתי מותנים היה צריך להיות מוטל על המשיבים. לאחר הגשת הערעור, הגישה המבקשת בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור – שני דו"חות עבודה ותיקון שבוצעו לכאורה בתנור, וכן עדות של אחד העובדים שביצע את התיקון האמור (להלן: הבקשה). בבקשתה טענה המבקשת כי מסמכים אלה לא אותרו עקב סכסוך בין השותפים השונים בה, דבר שגרם לכך שבמשרד המבקשת שלט אי-סדר שהקשה על איתור המסמכים הרלוונטיים להליך. על-פי הנטען, לאחר הגשת הערעור הצליח מנהל המבקשת לאתר את שני דו"חות העבודה האמורים, שמהם עולה כי אכן בוצעו תיקונים בתנור נושא התביעה. על כן התבקשה הגשת הראיה החדשה, אשר לשיטת המבקשת היתה בעלת רלוונטיות גבוהה לצורך הכרעה בערעור. המשיבים התנגדו להגשת הראיה. ביום 11.9.2012 דחה בית המשפט (כב' השופט א' ואגו) את הבקשה. נקבע כי אף אם לראיות הנוספות היתה עשויה להיות השלכה פוטנציאלית על ההכרעה בתיק, המבקשת לא סיפקה הסבר ממשי ומשכנע על שום מה לא הובאו הראיות בזמן אמת. בהמשך, ביום 14.11.2012, דחה בית המשפט המחוזי גם את ערעור המבקשת. בית המשפט מצא כי החיובים בחוזה היו חיובים שלובים, וזאת, בין היתר, בהתבסס על כך שישנו היגיון בטענה כי נגד הסכמתם לעמוד בתשלום, דרשו המשיבים – שטענו לאורך כל הדרך כי אינם מוכנים לשלם חובם משום שאינם יכולים לעשות כל שימוש בתנור וברכיביו – התחייבות ברורה ומפורשת מצד המבקשת לתיקון התנור והשמשתו. כן לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא שלפיה לא תוקן התנור.

 

4.             מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מלינה המבקשת הן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן על החלטתו בבקשה לצירוף ראיה. באשר לפסק הדין עצמו טוענת המבקשת כי החיוב לתשלום החוב שנטלו על עצמם המשיבים הוא חיוב עצמאי ולא חיוב מותנה. לעניין זה נטען כי כאשר לשון החוזה ברורה ואינה כוללת חיוב מותנה ושלוב, יש לפרש את החוזה על-פי לשונו, ואין לפנות למקורות חיצוניים. ממילא, כך טוענת המבקשת, בפועל תוקן התנור. באשר לבקשה לצירוף ראיה טוענת המבקשת כי מדובר בראיה חיונית שהיה בה כדי להעיד על ביצוע התיקון בתנור; וכי שגה בית המשפט המחוזי שעה שסירב לדון בבקשה. לבסוף טוענת המבקשת כי יש להשית על המשיב תשלום בגין שאר המוצרים שנרכשו בנוסף לתנור, ובהם שישה מאווררים ומסחרר, בסך כולל של 29,484 ש"ח.

 

5.             לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. מושכלות יסוד הן כי רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה כללית, שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (14.6.2011)). בענייננו, לא מצאתי כי הבקשה מגלה עניין החורג מדל"ת אמות המקרה הפרטני של הצדדים. עיקר בקשתה של המבקשת נוגע להשגה על פרשנות ההסכם שנכרת בין הצדדים. בעניין זה סברו שני בתי המשפט דלמטה כי הפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכם היא כי שני החיובים הנקובים בו – היינו: החיוב שנטלו על עצמם המשיבים לתשלום החוב; והחיוב שנטלה על עצמה המבקשת לתיקון התנור – הם חיובים שלובים. על כן, נקבע כי משלא בוצע חיוב אחד, פטור היה הצד השני מביצוע החיוב המותנה בו. מדובר בשאלת אופן יישום ההלכות המשפטיות הנוגעות לפרשנות חוזים, שבין אם הוא נכון לגופו ובין אם הוא מוטעה (ובענין אחרון זה אינני קובע מסמרות), אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (השוו: רע"א 7708/10 משה בן דוד חברה לבנין בע"מ נ' עיריית חיפה, פסקה 5 (18.11.2010)). בפי המבקשת אף טענות הנוגעות לקביעות בתי המשפט ביחס לשאלת תיקון התנור. בעוד שבתי המשפט דלמטה התרשמו כי המבקשת לא הרימה בעניין זה את נטל ההוכחה להוכיח כי התנור אמנם תוקן, טענת המבקשת היא כי התנור תוקן על-ידה כמצוות ההסכם. כן מלינה המבקשת על הקביעה כי ההסכם הסדיר את מכלול החובות של המשיבים. ברי כי קביעות אלה הן קביעות עובדתיות, והלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה המבררת – לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (רע"א 7302/06 נצר נ' חשין, פסקה 4 (23.10.2006)).

 

6.             כן לא ראיתי להתערב בדחיית הבקשה לצירוף ראיה. אף שמוכן אני להניח כי ייתכן שהיה בראיה האמורה כדי לסייע למבקשת בערעורה, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בעלות אופי דיוני, גם כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת להגשתן של ראיות נוספות בשלב הערעור (השוו: רע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין התגמולים, פסקה 5 (6.12.2007); רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 211-210 (1990)). לגופם של דברים, קבע בית המשפט כי בהיעדר הסבר ממצה לשאלה מדוע לא ניתן היה בשקידה ראויה לאתר ולהציג את הראיות האמורות – אין להתיר את הגשתן בשלב הערעור. כלל הוא כי הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור אינה מתאפשרת בנקל, משום שככלל ובהיעדר נימוקים מיוחדים, על בעל הדין להציג את מלוא מסכת הראיות מטעמו בפני הערכאה הדיונית – ואין הוא רשאי לפצל את הבאתן. כך במיוחד כאשר הראיה מוכיחה עובדה שאירעה קודם למתן פסק הדין בערכאה הדיונית (רע"א 4986/08 Tyco Building Services נ' אלבקס וידיאו בע"מ, פסקה 21 (12.4.2010)). בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש עילה לסטות מן הכלל.

 

           הבקשה נדחית אפוא על שני ראשיה. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

 

 

           ניתנה היום, ‏ב' באדר התשע"ג (‏12.2.2013).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12089770_M04.doc   נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il