עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 897/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           לפנינו שלושה ערעורים הסבים סביב אירוע חטיפה ואיומים שביצעו שלושה אנשים. זהותו של אחד מהם אינה ידועה. שניים מהמעורבים מערערים על הרשעתם – המערער בע"פ 897/12 (להלן: חאלד) והמערער בע"פ 991/12 (להלן: נדאל) (להלן ביחד: המערערים). נדאל מערער גם על חומרת העונש שנגזר עליו. מנגד, מערערת המשיבה על קולת עונשם של השניים (ע"פ 977/12).

          

כתב האישום

 

1.        נגד המערערים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המחזיק שני אישומים. על-פי עובדות האישום הראשון, התקשר ר' (להלן: המתלונן) לנדאל מספר פעמים בתקווה ליצור עימו קשר בעל אופי רומנטי. ביום 17.1.10 בשעה 17:30 או בסמוך לכך, קבעו נדאל והמתלונן להיפגש בבנייני האומה שבירושלים. השניים נפגשו כאמור ולאחר נסיעה קצרה במשאית של אביו של נדאל, עלה חאלד למשאית ויחד המשיכו שלושתם בנסיעה לכיוון הר הזיתים (להלן: המקום). במהלך הנסיעה אמר חאלד למתלונן כי הוא מהביטחון המסכל, וכי הם ייקחו אותו לרמאללה כדי לחנכו. בדרך למקום, אספו המערערים אדם אחר, שזהותו אינה ידועה, שהצטרף אליהם לנסיעה (להלן: האחר). כשהגיעו למקום, פגשו באנשים נוספים. בעקבות צעקות ולחץ של נדאל, הודה המתלונן כי ביקש להיפגש עימו כדי לקיים איתו קשר רומנטי בעל אופי מיני. נדאל ניסה לצלם את "ההודאה" באמצעות מכשיר טלפון נייד של אחד מהנוכחים במקום. נדאל הכריח את המתלונן לומר כי הוא נמצא שם "כדי למצוץ לו", ואמר לו כי הצילום יעבור לרמאללה, למקום עבודתו של המתלונן ולמשפחתו.

 

           לאחר שעזבו את המקום, אמרו המערערים למתלונן כי תמורת 10,000 ש"ח יוכל לקנות את חירותו ו"לטהר את נשמתו". המתלונן מסר לידי המערערים כ-500 ש"ח שהיו בארנקו ושני מכשירי טלפון ניידים. במהלך הנסיעה, הכו המערערים את המתלונן בסטירות ובמכות אגרוף לפניו. נדאל איים על המתלונן באמצעות סכין יפנית ומקל, שימסור לו את מספרי הקוד של כרטיסי האשראי שהיו ברשותו, באומרו "אני יחתוך אותך עם הסכין". המתלונן מסר למערערים את מספרי הקוד. המערערים נסעו לשני מכשירי כספומט. נדאל והאחר ירדו מהמשאית כדי למשוך כסף מהכספומט, וחאלד נשאר במשאית כדי לשמור על המתלונן. המערערים והאחר משכו סכום של 3000 ש"ח. האחר איים על המתלונן כי אם יגלו שמסר להם מספר קוד שגוי, הם יחתכו לו את הפנים. בזמן שנדאל והאחר ירדו מהמשאית כדי למשוך כסף מכספומט שהיה באזור רחוב סאלח א-דין בירושלים באמצעות כרטיסי האשראי של המתלונן, דחף המתלונן את דלת המשאית כדי לברוח. חאלד קפץ עליו וחנק אותו כדי למנוע את בריחתו אולם המתלונן הצליח להימלט והגיע לאנשי הביטחון של בניין משרד המשפטים הסמוך. לאחר בריחת המתלונן, עזב חאלד את האזור עם המשאית. בגין מעשים אלה הואשמו המערערים בעבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וחטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיף 372 סיפה לחוק.

 

           האישום השני מתאר ניסיון של נדאל להניע את המתלונן לחזור בו מההודעה שמסר במשטרה. על-פי הנטען, ביום 21.1.10 במהלך עימות שנערך בינו לבין המתלונן בתחנת המשטרה בירושלים, אמר נדאל למתלונן כי "לכל שבת יש מוצאי שבת. בסוף הכל מתגלה ויבוא עליו כי הוריו הולכים להוריי אשתו והוריו של המתלונן". אישום זה מייחס לנדאל עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

2.        במענה לכתב האישום כפרו המערערים בעבירות שיוחסו להם אך הודו בחלק מן העובדות. בתמצית, אישר נדאל כי נפגש עם המתלונן בזמן הרלוונטי לכתב האישום לאחר שהמתלונן חזר וביקש ממנו שייפגש עימו למטרות רומנטיות או מיניות. לדבריו, מטרת הפגישה היתה להפסיק את רצף ההטרדות שספג מצד המתלונן ולא במטרה לחוטפו. הוא מסר כי הסיע את המתלונן ברכבו ואסף את חאלד, וכן אישר כי ניסה לצלם את המתלונן ואיים עליו שיפסיק להטרידו, ולא – יפנה למשפחתו של המתלונן. מנגד, הכחיש כי סחט מן המתלונן כספים או שאיים לקחתו לרמאללה. לטענתו, המתלונן הציע לשלם לו במטרה למנוע את חשיפת נטייתו המינית. נדאל מסר כי הוא טעה בניסיונו לפתור את הבעיה והודה כי החזיק את המתלונן כמה זמן בעל כורחו. את פרטי האישום השני הכחיש נדאל הכחשה גורפת.

 

           חאלד אישר כי היה נוכח באירוע, כי הבין מנדאל שמדובר בבחור שמנסה "להתחיל" איתו ושנדאל מבקש לשים סוף לניסיונותיו. יחד עם זאת, טען כי נוכחותו באירוע היתה תמימה וכי לא שמע את תוכן השיחה בין נדאל לבין המתלונן בהגיעם למקום מפני שהטיל את מימיו בסמוך למשאית. לאחר שעזבו את המקום, לגרסת חאלד, נדאל והמתלונן דיברו "רגיל" תוך שהמתלונן מראה לו תמונות של אברי מין וסקס ומספר לו על כך שהוא נשוי ואב לבנות. חאלד ירד מהמשאית בעיר העתיקה וראה את המתלונן זורק לעבר נדאל את כרטיסי האשראי שלו מיוזמתו. לטענת חאלד, הוא לא חטף או סחט את המתלונן ורק הצטרף לנדאל לבקשתו מבלי לשאול על מה מדובר.

 

3.        לא היתה אפוא מחלוקת בבית המשפט המחוזי לגבי הרקע לאירוע וניסיונותיו של המתלונן ליצור עם נדאל קשר רומנטי ומיני. עוד אין חולק כי המערערים נפגשו עם המתלונן במועד האמור בכתב האישום. עיקר המחלוקת היה נעוץ סביב השאלות אם המערערים חטפו וסחטו באיומים את המתלונן ואם נדאל ניסה להדיח את המתלונן בחקירה.

 

4.       בעדותו בבית המשפט סרב המתלונן לשתף פעולה ולהשיב לרוב שאלותיה של התובעת, באומרו כי הוא "מעדיף למות ולא לדבר". עוד ציין כי בינו לבין המערערים נערכה סולחה שמקשה עליו לתת עדות וכן העלה טענות שונות נגד התובעת, שעיקרן כי כפתה עליו להעיד בבית המשפט בניגוד לרצונו. לצד זאת, אמר כי כל מה שמסר במשטרה הוא אמת וכי הוא אינו חוזר בו מדברים אלה אלא רק מהתלונה שהגיש.

 

5.       בעקבות זאת, הכריז עליו בית המשפט המחוזי כ"עד עוין" לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה) והעדיף את אמרותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. העדפת גרסתו במשטרה נעשתה, בין היתר, לנוכח עדותם של מאבטחי משרד המשפטים, שתיארו את צעקתו של המתלונן לעזרה כשעליו סימני אלימות ודם. בית המשפט ייחס משקל גם לאמרותיו של המתלונן למאבטחים, שהתקבלו מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות, בציינו כי קשה להאמין שבעת שהמתלונן ברח מהמערערים, היה סיפק בידו לגבש גרסה שקרית כה מבוססת ומפורטת על מה שעבר עליו מספר דקות קודם לכן, כמו זו שמסר למאבטחים. בית המשפט נתן דעתו גם להתנהלותו של המתלונן לאורך המשפט, ובכלל זה לבקשותיו  לחזור בו מתלונתו ורצונו לסגור את התיק בפשרה, כמו-גם לבקשתו שלא להופיע לדיון ההוכחות בתיק מחשש לנקמת המערערים ומחמת קושי נפשי למסור העדות. בית המשפט התרשם כי המתלונן חשש ופחד מהשלכות התלונה גם בעת מתן עדותו. ולמרות כל זאת, חזר המתלונן ואימת על דוכן העדים את הדברים שמסר במשטרה. על רקע זה, ביכר בית המשפט את גרסתו של המתלונן במשטרה, כאמור.

 

6.       בית המשפט מצא בחומר הראיות חיזוקים שונים להודעות המתלונן במשטרה בהתאם לסעיף 10א(ד) לפקודה. כך למשל, ראה בסכום כסף מזומן של כ-3000 ש"ח שנתפס בידי נדאל כחיזוק לגרסת המתלונן. הימצאותו של סכום זה בידי נדאל תאם את טענת המתלונן כי המערערים משכו באמצעות כרטיסיו סכום של 3,000 ש"ח. נדאל מצידו הסביר כי מדובר בכספי משכורת שהופקדו בחשבונו שבוע לפני האירוע, שמשך כדי לשלם למורה הנהיגה של אשתו ולעורך דינו, אלא שההגנה לא תמכה טענה זו באמצעות תדפיסי בנק מתאימים. עוד שימשו כחיזוק סימני האלימות שעל גופו של המתלונן, כפי שבאו לידי ביטוי בעדותם של המאבטחים, פחדו של המתלונן מפני המערערים לאורך כל ההליך ושקרים וסתירות שנפלו בגרסאות המערערים.

 

7.       משקיבל בית המשפט את הודעות המתלונן במשטרה, התרשם כי הן מהימנות ומצא להן חיזוקים בחומר הראיות, הרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם באישום הראשון. בתוך כך, דחה בית המשפט טענות שונות שהעלתה ההגנה. כך דחה טענה לסתירות בגרסאות המתלונן בשלוש הודעותיו במשטרה, משמצא כי הן אינן מהותיות ואין בהן כדי להשפיע על מהימנותו. עוד נדחתה טענתו של חאלד כי לא ניתן לפלג את דבריו של המתלונן. נקבע כי אין כל מניעה לתת אמון בטענות שהעלה המתלונן נגד המערערים ולדחות את הטענות שהעלה נגד התובעת במשפט. כמו-כן, נדחתה הטענה כי יש לראות במתלונן אדם בעל מוגבלות נפשית, אשר הרשעה על סמך עדותו מחייבת תוספת ראייתית מסוג סיוע. גם טענתו של נדאל כי מדובר לכל-היותר בעבירה של כליאת-שווא ולא בחטיפה נדחתה בקביעה כי נסיבות המקרה אינן מצביעות על כך שהמתלונן נעצר או נכלא על-ידי המערערים בלבד. לבסוף, דחה בית המשפט את טענתו של חאלד כי לא ידע על המתרחש בנסיעה וכי היה רק אורח תמים באירוע, בהיותה בלתי מהימנה.

 

8.       בית המשפט המחוזי הרשיע את נדאל גם במיוחס לו באישום השני בקובעו כי מחומר החקירה עולה כי תוך כדי העימות שנערך בינו לבין המתלונן, פנה נדאל למתלונן ואיים עליו כאמור בכתב האישום. פרטי אישום זה נתמכו במזכרים שערכו החוקרים, אשר הוגשו בהסכמה ומבלי שנחקרו החוקרים בחקירה נגדית.

 

9.       בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שבהן הורשעו המערערים ואת הצורך להעביר מסר לציבור בכלל ולחוטאים בעבירות מהסוג של סחיטה באיומים בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. בית המשפט ציין כי המערערים הצליחו לגרום למתלונן לחשוש למסור את עדותו, והדבר בא לידי ביטוי בצורך לקבל את הודעותיו מכוח סעיף 10א לפקודה ובניסיונו של נדאל להדיחו בחקירה. ואולם בהתחשב בעברו הנקי של נדאל ובעברו הפלילי הקל יחסית של חאלד, בנסיבותיהם האישיות – שניהם המפרנסים העיקריים של משפחותיהם – בהשלכות הקשות שעלולות להיות למאסר על משפחותיהם ובסולחה שנערכה בין הצדדים, החליט בית המשפט שלא למצות את הדין עם המערערים ולדון אותם לעונש של 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרם ו-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעברו תוך שנתיים עבירה של סחיטה באיומים או חטיפה. נדאל נדון למאסר מותנה נוסף של 9 חודשים, שלא יעבור תוך שנתיים עבירה של הדחה בחקירה. המערערים לא חויבו בפיצוי המתלונן מן הטעם שנערכה בין הצדדים סולחה, שבה "ויתר" המתלונן על זכותו לפיצויים.

 

טענות המערערים

 

טענותיו של נדאל

 

10.     נדאל עותר לזכותו מן העבירות של חטיפה וסחיטה באיומים. לטענתו, לא היה מקום לקבל את הודעותיו של המתלונן במשטרה מכוח סעיף 10א לפקודה מאחר שלא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 10א(א)(3), שלפיו העד מכחיש את תוכן האמרה בכתב. המתלונן לא הכחיש בעדותו את הדברים שמסר במשטרה ולכן אין תחולה לסעיף האמור וההודעות אינן קבילות, כך לשיטתו.

 

          טעם נוסף לאי-קבילות ההודעות שאותו מונה נדאל, נעוץ בכך שיש לאבחן את המקרה שלפנינו מהמקרה שנדון בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661 (1993) (להלן: הלכת חג' יחיא). הטענה היא כי המתלונן שלפנינו איננו "עד שותק" במובן של הלכת חג' יחיא מאחר שענה לחלק מן השאלות שנשאל על דוכן העדים ולא מילא את פיו מים באופן גורף. לחילופין נטען כי יש לאמץ את עמדת המיעוט בהלכת חג' יחיא, שלפיה "עד שותק" נכנס לגדרי סעיף 10א(ב) לפקודה, הדורש הוכחת הפעלת אמצעי פסול שהניא את העד ממתן העדות, דבר שלא הוכח במקרה דנן. לדברי נדאל, אין כל בסיס לקביעת בית המשפט כי המתלונן נמנע מלמסור את עדותו מפאת חששו מהמערערים ובשל ניסיונם להניאו מלמסור העדות. המתלונן בחר ביוזמתו שלא להעיד וזאת מטעמיו שלו הקשורים ברצונו למנוע את חשיפת נטייתו המינית, ולרקע המחלוקות שנפלו בינו לבין התובעת בנוגע לאופן ניהול התיק. נדאל סבור שבסיטואציה שנוצרה, כאשר המתלונן אימת את הדברים שמסר במשטרה מצד אחד, אך סרב לשתף פעולה על דוכן העדים ולהיחקר בחקירה נגדית מצד שני, נפגעה זכותו להליך הוגן.

 

11.     נדאל מוסיף וטוען כי אף אם הודעותיו של המתלונן במשטרה הן קבילות, לא היה מקום לייחס להן משקל גבוה בשים לב לסתירות המהותיות שנתגלו בגרסתו. כך למשל, המתלונן שינה את גרסתו ביחס לזהות האדם שביקש לסחוט ממנו סכום של 10,000 ש"ח, כאשר בתחילה ייחס זאת לנדאל ולאחר מכן לחאלד. ועוד, בתחילה טען המתלונן כי כרטיסי האשראי שלו נלקחו ממנו תחת איומי סכין יפנית, כאשר בעימות עם נדאל הודה כי הוא הציע למערערים את הכרטיסים בתמורה לשתיקתם בדבר נטייתו המינית. סתירות נוספות שעליהן הצביע נדאל נוגעות לאופן שבו תיאר המתלונן כיצד  השיג את מספר הטלפון של נדאל ולמספר שיחות הטלפון שביצע לנדאל ביום האירוע.

 

12.     עוד גורס נדאל כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אין בחומר הראיות חיזוקים להודעות המתלונן. כך, סכום הכסף שנמצא בידי נדאל אינו יכול לשמש חיזוק נוכח העובדה שהמשיבה לא תמכה בראיות את טענתה כי מדובר בכסף שנסחט מן המתלונן, כמו למשל תדפיסי חשבון הבנק של המתלונן, מה גם שנדאל הציע הסבר למקור הכספים הללו. גם שתיקת המערערים בעימות שנערך ביניהם במשטרה אינה בבחינת חיזוק. המערערים שתקו כיוון שלא התאפשר להם להיוועץ בעורך דין לאחר שהוסבר להם כי עורך דין אינו יכול לנכוח בעימות. בעניין זה הודגשה חשיבות זכותו של החשוד להיוועץ בעורך דין וכן העובדה שעובר לעימות, נדאל שיתף פעולה באופן מלא עם חוקריו. עוד נטען כי העובדה שנדאל יזם את השיחה הראשונה עם המתלונן ביום האירוע אינה יכולה לשמש חיזוק בהתחשב בכך שאין חולק כי המתלונן הוא שיזם את הקשר הראשוני עם נדאל עוד קודם לכן. גם הימנעותו מהבאת עדים המוכיחים את דבר הטרדותיו של המתלונן עובר לאירוע אינה מלמדת דבר, שכן גם נתון זה לא עמד במחלוקת. לבסוף, גם פחדו של המתלונן מהמערערים אינו בבחינת חיזוק מן הטעם שהלה מסר כי בחר שלא להעיד מטעמים שאינם קשורים במערערים.

         

13.     סופו של עניין, באשר לאישום הראשון טוען נדאל כי יש לקבל את גרסתו, שלפיה לא היתה לו כל כוונה לחטוף את המתלונן וכל שביקש הוא לקחתו למשטרה או להגיע עימו להבנה במטרה שיפסיק להטרידו. הוא מוסיף כי אף אם מאמצים את מסד העובדות כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, לא ניתן היה להרשיעו בעבירות של חטיפה וסחיטה באיומים אלא לכל-היותר בעבירות של כליאת-שווא ואיומים.

 

 

 

14.     באשר להרשעתו בעבירה של הדחה בחקירה באישום השני נטען כי בית המשפט טעה בדחותו את ההסבר למשמעות הדברים שאמר נדאל למתלונן בעימות. נדאל טוען כי כוונתו באמירת הדברים היתה שהשקרים של המתלונן עתידים להיחשף והאמת תצא לאור ולא היה בכך משום ניסיון מצדו להניע את המתלונן לחזור בו מתלונתו. הוא מחזק את טענתו בכך שהמתלונן הביע את רצונו לחזור בו מהגשת התלונה ולסיים את העניין בפשרה עוד לפני שנערך העימות, שבמהלכו הדיח אותו נדאל לכאורה.

 

15.     בהתייחס לעונש, טען נדאל כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל הולם לנסיבותיו האישיות, לעברו הנקי, לתקופת מעצרו, לסולחה שנערכה בין הצדדים ולעובדה שהיה נתון להטרדות חוזרות ונשנות מצד המתלונן ובמובן זה יש לייחס לו "אשם תורם" לקרות האירוע. מנגד, נטען כי לא היה מקום לתת משקל או שניתן משקל עודף לניסיונותיהם של המערערים למנוע מהמתלונן להעיד, סברה שלא הוכחה, ולכך שנדאל התקשה ליטול אחריות למעשיו. מטעמים אלה סבור נדאל כי ראוי היה להסתפק בעונש של מאסר בפועל, אשר ירוצה בעבודות שירות. 

 

טענותיו של חאלד

 

16.     חאלד עותר לזיכויו. גם הוא גורס כי לא ניתן היה לקבל את הודעות המתלונן במשטרה לפי סעיף 10א לפקודה משתנאיו לא התקיימו, ולחילופין כי לוקות הן בחוסר אמינות ולכן לא ניתן להרשיעו על בסיסן. בהקשר זה הצביע חאלד על סתירות וקשיים שונים בגרסת המתלונן בניסיון לקעקע את מהימנותו. בין היתר, טען כי כאשר המתלונן נשאל בחקירה במשטרה על מעורבותם השונה של המערערים באירוע, נמנע מלפרט באופן ספציפי לגבי כל מעורב וייחס את מכלול המעשים לשני המערערים. קושי נוסף בגרסתו בא לידי ביטוי בכך שטענתו כי ניסו לצלמו ולפרסם הצילום באינטרנט הופיעה בדו"ח פעולה מיום האירוע אך אין לה זכר בשלוש הודעותיו במשטרה שנגבו מאוחר יותר. עוד נטען כי המתלונן הציע למערערים את כרטיסי האשראי כנגד שתיקתם וכי הוא מעליל עליהם מחשש שיחשפו את נטייתו המינית ברבים. ועוד, לטענתו, העובדה שבית המשפט קמא בחר לצדד בתובעת במחלוקת שנפלה בינה לבין המתלונן, משליכה על מהימנותו של המתלונן באופן שלא מאפשר לתת אמון בדברים שמסר נגד המערערים. לפי הטענה, פיצול העדות הוא אפשרי, אך לא פיצול מהימנותו של העד. לבסוף, בדומה לנדאל, גם חאלד קובל על כך שלא התאפשר לו לחקור את המתלונן בחקירה נגדית בנוגע לקשיים הנזכרים בגרסתו.

 

17.     חאלד מוסיף וטוען כי גם אם הודעותיו של המתלונן קבילות, נדרשת תוספת ראייתית של סיוע ולא של חיזוק כדי להרשיעו על יסודן. זאת משום שיש לראות במתלונן אדם בעל מוגבלות נפשית במובנו של חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן: חוק הליכי חקירה). לפי סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה, הרשעה על סמך אמרתו של אדם עם מוגבלות כאמור טעונה סיוע בנוסף לחיזוק, ותוספת ראייתית זו אינה בנמצא במקרה שלפנינו.

 

18.     טענתו האחרונה היא כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירות מכוח דיני השותפות, הדורשים, בין השאר, תכנון מוקדם והחלטה משותפת וכיוצא באלה מרכיבי שותפות שאינם מתקיימים במקרה הנוכחי.

 

19.     לעניין גזר הדין, טוען חאלד כי העונש שנגזר עליו הוא מתון וסביר בנסיבות ואין מקום להתערב בו כבקשת המשיבה.

 

טענות המשיבה

 

20.     בא כוח המשיבה גורס כי אין עילה להתערבות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. לעניין קבילות הודעות המתלונן, נטען כי תנאי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, כפי שפורשו בהלכת חג' יחיא, מתקיימים בענייננו. בא כוח המשיבה הוסיף כי עיון בפרוטוקול הדיונים מותיר את הרושם כי בניגוד לתובעת, באי כוח המערערים לא ניסו לחקור את המתלונן חקירה נגדית של ממש וזאת ככל-הנראה כדי לטעון מאוחר יותר שהודעותיו אינן קבילות, בין היתר, משום שלא התאפשר לחוקרו בחקירה נגדית אפקטיבית. עוד טען בא כוח המשיבה כי העובדה שהמתלונן לא שתק לחלוטין על דוכן העדים אינה מחריגה אותו מהלכת חג' יחיא, אלא להיפך, שיתוף הפעולה החלקי שלו מאפשר לבית המשפט להתרשם ממנו ולכן אין מניעה להחיל את סעיף 10א(א) לפקודה בענייננו. כמו-כן נטען כי אין לעיין מחדש במסגרת התיק הנוכחי בהלכת חג' יחיא, שנדונה בהרכב מורחב ואושרה פעמים מספר גם בפסיקה מאוחרת.

 

21.     בא כוח המשיבה מוסיף וטוען כי הרשעת המערערים מבוססת היטב בחומר הראיות. לדבריו, יריעת המחלוקת מצומצמת נוכח העובדה שהמערערים קשרו עצמם לאירוע ונדאל הודה כי איים על המתלונן והחזיקו בניגוד לרצונו. בנקודות המחלוקת זוכה גרסת המתלונן לחיזוק ולתימוכין, בין היתר, בעובדה שהוא נמלט מהמערערים ופנה לעזרת מאבטחי משרד המשפטים כשהוא חבול ומדמם. ראיות אלה אינן עולות בקנה אחד עם גרסת המערערים. לסיכום, טוען בא כוח המשיבה כי הודעות המתלונן במשטרה בשילוב עם החיזוקים שנמצאו בחומר הראיות מעלים את המסקנה כי ההרשעות בדין יסודן ועל כן אין להתערב בהן.

 

22.     אשר לגזר הדין, עותר בא כוח המשיבה להחמיר בעונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים. לסברתו, העונשים שהוטלו על המערערים אינם הולמים את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען ובכך מחטיאים את מטרות ההרתעה, הגמול וההוקעה. הוא סבור כי מדובר בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה בעבירות של סחיטה באיומים וחטיפה. כמו-כן, הוא טוען כי כאשר ענייננו במעשים הפוגעים בסדרי משטר וחברה באופן בוטה, מתגמדות נסיבותיו האישיות של הנאשם ואין לתת להן משקל רב. זאת במיוחד במקרה הנוכחי, כשנסיבותיהם האישיות של המערערים אינן חריגות ובוודאי כאשר אינם נוטלים אחריות למעשיהם, אינם מביעים חרטה ואינם מגלים כל אמפתיה לקורבן העבירה, אף לאחר חתימת הסכם סולחה בין הצדדים. עוד הדגיש כי איומיהם של המערערים היו אפקטיביים נוכח שתיקתו של המתלונן על דוכן העדים. לבסוף, נטען כי יש להחמיר בעונש גם במטרה לעודד את הנסחטים בעבירות מסוג זה להביא את גרסתם בפני רשויות האכיפה.

 

דיון והכרעה – הערעורים על הכרעת הדין

 

האישום הראשון

 

(א) קבילות הודעות המתלונן במשטרה

 

23.     נפתח בשאלת קבילותן של הודעות המתלונן במשטרה. הוראת החוק הרלוונטית לדיוננו קבועה בסעיף 10א לפקודת הראיות, שלשונו כדלקמן:

 

10א. (א)    אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:

(1) מתן האמרה הוכח במשפט;

(2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;

(3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.

(ב)   בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות.

(ג)   בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.

(ד)   לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.

 

נדאל טוען כי סעיף 10א לפקודה אינו חל במקרה שלפנינו הואיל ולא מתקיים סעיף 10א(א)(3). לגישתו, כיוון שהמתלונן אימת בעדותו את הדברים שמסר במשטרה, לא חל הסעיף האמור, הדורש כי העד יכחיש את תוכן האמרה שנמסרה מחוץ לבית המשפט. מכאן שההודעות אינן קבילות, כך טענתו.

 

24.     אמת, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לסיטואציה המיוחדת שנוצרה במקרה הנוכחי, שבה סרב המתלונן לשתף פעולה על דוכן העדים ולהשיב לרוב השאלות שנשאל, אך בה-בעת אישר את אמיתות גרסתו במשטרה. עם זאת, משמעות הדברים איננה כי סעיף 10א אינו חל ושההודעות אינן קבילות, כטענת נדאל. כפי שיוסבר להלן, ההודעות תהיינה קבילות במצב זה, ככל שתעמודנה בתנאי סעיף 10א לפקודה.

 

25.     בהלכת חג' יחיא, שאליה עוד אדרש בהמשך, התייחס הנשיא מ' שמגר במפורש לסיטואציה שבענייננו, בהפנותו לע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813 (1976) (להלן: עניין מרילי):

 

"... גם אם מבקשים ללמוד מדברי העד שאינו מתכחש לדבריו בעת החקירה, אלא רק אינו רוצה מטעם כלשהו לחזור עליהם בבית המשפט, הרי אין אליבא דכולי עלמא מניעה לקבלת האמרה גם ללא הסתמכות על סעיף 10א(א), שהרי אישור של דברים שנמסרו בחקירה ממילא הופך את ההודעה הכתובה לקבילה (ע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל [9], בעמ 820; ע"פ 85/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל [10])." (הלכת חג' יחיא, בעמ' 678).

 

מכאן עולה לכאורה המסקנה כי מרגע שאישר המתלונן את ההודעות שמסר במשטרה, אין אנו נכנסים לגדרי סעיף 10א לפקודה, וההודעות קבילות הן אף מבלי שיתקיימו התנאים שבסעיף זה. תזה זו נשענה על ההלכה שנקבעה בעניין מרילי, שלפיה הפניה של עד לדברים שאמר במשטרה תוך אישור אמיתותם, הופכת את הדברים הללו לחלק מן העדות, גם אם בעת מתן העדות לא התייחס העד לתוכן הדברים. יושם אל לב כי עניין מרילי פורסם בטרם נחקק סעיף 10א לפקודת הראיות.

 

26.     ברם בהקשר זה מקובל עליי הניתוח שערך שנים לאחר מכן השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בע"פ 8296/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.09) (להלן: פרשת פלוני) בשאלת היחס בין עניין מרילי לבין סעיף 10א לפקודת הראיות, בכל הנוגע ל"עד שותק". לשיטת השופט גרוניס, אמרות חוץ של עד, שאימת את הדברים שמסר מחוץ לכותלי בית המשפט אך לא התאפשר לחוקרו בעניינם בחקירה נגדית, אינן "נקלטות" לתוך העדות. הכללתם של דברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט בתוך העדות מותנית בקיומה של אפשרות לחקירה נגדית. במקרה שבו לא התאפשרה חקירה מעין זו יחולו המנגנונים הקבועים בסעיף 10א לפקודה, שיש בהם כדי "לפצות" על מניעת האפשרות לקיים חקירה כאמור:

 

"... סעיף 10א לפקודת הראיות מכיל בתוכו מנגנוני איזון פנימיים בדמות מתן שיקול דעת לבית המשפט אם להסתמך על האמרה וקביעה כי הרשעה על פיה טעונה חיזוק. מנגנונים אלו, אליבא דדעת הרוב בעניין חג' יחיא, מפַצים במידה מספקת על מניעתה המעשית של האפשרות לקיים חקירה נגדית. אולם, כאשר מדובר בשאלה האם טקסט מסוים ייחשב לחלק מהעדות גופה, יש לעמוד על כך שתהיה אפשרות לקיים ביחס אליו חקירה נגדית "אמיתית", בדומה לזו המתקיימת לגבי העדות עצמה. היינו, כי העד יהיה נכון ליתן תשובות לגופו של עניין. בענייננו, לא הייתה אפשרות מעשית לקיים חקירה נגדית ולוּ ברמה מינימלית. על כן, אין לראות את הודעותיו של מ' במשטרה כחלק מעדותו. עם זאת, בהתאם להלכת חג' יחיא, ניתן היה להגיש את הודעותיו של מ' במשטרה לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות..." (פרשת פלוני, בפסקה 5).

 

          הנה כי כן, העובדה שהמתלונן אימת את הדברים שמסר במשטרה אך מיאן להשיב בעדותו לשאלות באשר אליהם, אין פירושה כי הדברים שמסר במשטרה אינם קבילים. לא זו אף זו, קיימת גישה שלפיה אמרות אלה תהיינה קבילות אף מבלי שעמדו בתנאי סעיף 10א (עמדת הנשיא שמגר בהלכת חג' יחיא; השוו גם לע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 (לא פורסם, 16.10.06)). כשלעצמי, סבורתני כמו השופט גרוניס כי אמרות חוץ אלה נכנסות תחת סעיף 10א, והן תהיינה קבילות כל-אימת שתעמודנה בתנאים הקבועים שם – כאשר קבילותן ומשקלן נתונים לשיקול-דעתו של בית המשפט והרשעה על בסיסן טעונה תוספת ראייתית של חיזוק. זאת, מהטעמים שעליהם עמד השופט גרוניס בפרשת פלוני, שעיקרם באי-מיצויה של הזכות לחקירה נגדית, הרי היא אמצעי ראשון במעלה להבטחתו של הליך פלילי הוגן.   

 

27.     פה המקום לדון בטענות שהעלה נדאל בנוגע להלכת חג' יחיא. נדאל סבור שיש לעיין מחדש בהלכת חג' יחיא או לכל-הפחות לאמץ במקרה דנן את עמדת המיעוט שבאותה פרשה על פני עמדת הרוב. דעת הרוב מפי הנשיא שמגר סברה כי עד שהתייצב על דוכן העדים חוסה תחת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות אף אם בחר לשתוק או לספק מענה חסר פשר בעדותו במקום להשיב לשאלות לגופן. מנגד, גרסה דעת המיעוט כי עד שעלה על דוכן העדים וגילה סרבנות על-ידי שתיקתו או התנהגותו משתייך לקטגוריית העדים שבסעיף 10א(ב) לפקודה, אשר מתנה את קבילות אמרות החוץ של העד בהוכחה שאמצעי פסול שימש להניאו ממתן העדות.

 

הלכת חג' יחיא התקבלה ברוב דעות לאחר שהרכב מורחב של שופטי בית משפט זה נדרש לדיון מעמיק בסוגיה. בקשה להעמיד הסוגיה לדיון נוסף בפני בית משפט זה נדחתה על-ידי הנשיא ברק בדנ"פ 6167/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.98). מבלי להיכנס במסגרת זו לנימוקי אותה הלכה, מטעמי יציבות הדין ובשים לב לנתוני התיק הנוכחי, לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק לעיין מחדש בהלכה זו או לאמץ את עמדת המיעוט שבה.

 

28.     טענתו השנייה והחלופית של נדאל היא כי אף אם מקבלים את עמדת הרוב, יש לאבחן בין המתלונן, שענה לחלק מהשאלות שנשאל, לבין "העד השותק" שנדון בהלכת חג' יחיא, ששמר על שתיקה מוחלטת. דומני כי עד שהשיב רק באופן חלקי לשאלות שנשאל ולא סיפק מענה באשר לעניינים המהותיים שבליבת המחלוקת, דינו כדין עד שלא ניאות לומר מילה, במובן זה שעל שניהם יחול סעיף 10א לפקודה (כך גם לפי הלכת חג' יחיא, בעמ' 678; ופרשת פלוני, בפסקה 5), ואולם כל מקרה ייבחן על-ידי בית המשפט בהתאם להיקף השאלות שנותרו ללא מענה. כמו-כן, נראה כי עד ששיתף פעולה במידה מסוימת על דוכן העדים קרוב יותר במהותו לקטגוריית העדים שבה עוסק סעיף 10א(א) מאשר סוג העדים שסעיף 10א(ב) עוסק בו. בנסיבות אלה, לא ברורה לי כיצד טענה זו משרתת את נדאל.

 

29.     סיכומה של סוגיה זו, סעיף 10א לפקודת הראיות חל על ענייננו ובדין קיבל בית המשפט המחוזי את הודעותיו של המתלונן מכוח סעיף 10א(א). בהתאם לדעת הרוב שבהלכת חג' יחיא, לא היה צורך להוכיח כי המערערים הפעילו אמצעים פסולים שהניאו את המתלונן מלמסור את עדותו. מטעם זה איני רואה צורך להידרש לטענות המערערים בשאלה אם אכן הוכח כי הופעלו על המתלונן אמצעים ולחץ כאמור.

 

(ב) משקל הודעות המתלונן במשטרה

 

30.     המערערים מעלים סתירות וקשיים שונים אשר יש בהם, לשיטתם, כדי לקעקע את מהימנותו של המתלונן, באופן המחייב מתן משקל נמוך להודעותיו. אומר כבר עתה כי לא מצאתי בטענות אלה משום הצדקה לסטות מהתרשמותו של בית המשפט המחוזי מהמתלונן כמי שגרסתו אמינה. למותר לציין כי ערכאת הערעור אינה נוהגת כעניין שבשגרה להתערב בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית והדברים ידועים (ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 - 645 (2000)).

 

31.     מכלול נסיבות העניין, התנהגות המתלונן במהלך המשפט והראיות שהוצגו הביאוני לכלל מסקנה כי בדין נתן בית המשפט קמא משקל גבוה לגרסתו של המתלונן ביחס למעשי המערערים. גרסתו של המתלונן כפי שעולה משלוש הודעותיו במשטרה ומהעימותים שבוצעו מול המערערים, היא מפורטת, שיטתית ועקבית בעיקרה. המתלונן מתאר באופן עקבי כיצד פותה על-ידי נדאל להיפגש עימו בבנייני האומה לצורך קיום יחסי מין. לאחר מספר מטרים עלה חאלד למשאית ובשלב זה הבין המתלונן שטמנו לו פח. הוא ממשיך ומתאר לאורך הודעותיו כי נלקח ל"הר" בכיוון מעלה אדומים ושם ניסה נדאל לצלמו באמצעות מכשיר טלפון כאשר הוא מפציר בו להודות בפני המצלמה כי ביקש לבצע בו מין אוראלי באיום כי הצילום יישלח למשפחתו של המתלונן ולמקום עבודתו. כל זאת לנגד עיניהם של אנשים שאינם מוכרים למתלונן. בשלב זה הצטרף השותף השלישי המכונה בפי המתלונן "הנמוך", לו ייחס איומים בלבד. לאחר שעזבו את "ההר" נטלו המערערים את כרטיסי האשראי של המתלונן והחלה מסכת משיכת הכספים ממכשירי כספומט בבנקים שונים במזרח ירושלים, כאשר בכל פעם ירדו נדאל ו"הנמוך" למשוך את הכסף וחאלד נותר לשמור על המתלונן במשאית. לבסוף, לאחר שנאבק בחאלד, הצליח המתלונן להימלט לבניין משרד המשפטים. המתלונן ציין כי האירוע נמשך כשעה וחצי ובמהלכו הוכה בסטירות ובמכות אגרוף על-ידי המערערים.

 

          גרסה ראשונית של הדברים נמסרה על-ידי המתלונן מיד בתום האירוע, לאחר שהצליח לחמוק מציפורני המערערים. המתלונן ברח לבניין משרד המשפטים וגולל את עיקרי ההתרחשויות בפני המאבטחים, לרבות ניסיון החטיפה לרמאללה ונטילת כרטיסי האשראי שלו בכוח. יש לזכור כי העובדה שהמתלונן שהה במחיצתם של המערערים עובר להגעתו לבניין משרד המשפטים אינה שנויה במחלוקת. המאבטח עובדיה ציין בהודעתו במשטרה (ת/1) כי המתלונן פנה אליו בצעקות לעזרה וכי היו עליו סימני אלימות ודם, כך גם הבחינה המאבטחת בלוזיורצב (ת/2). בהמשך חלף במקום נדאל ונתפס לאחר שהמתלונן הצביע עליו כמי שחטפו. בהודעות המאבטחים יש כדי לבסס באופן ממשי את גרסתו של המתלונן, באשר אלה חזו בו בסיומו של האירוע, כאשר הוא חבול, מדמם וזועק לעזרה. יתרה מכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הודעותיהם משמשות גם ראיות לאמיתות תוכן דבריו של המתלונן מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות, העוסק באמרות חוץ שנמסרו בסמוך לאחר ביצוע העבירה. המתלונן מסר את גרסתו בפני המאבטחים באורח ספונטאני בסמוך לאירוע וכאשר עדיין היה נתון להשפעתו. לא ניתנה בידו בשלב זה השהות לגבש גרסה שקרית מפורטת ומבוססת כפי שמסר, ואשר עליה חזר בעקביות בהודעותיו במשטרה לאחר מכן.

 

          המתלונן שטח את שאירע לו בפני המאבטחים בניסיון להציל את עצמו בזמן אמת ולמצוא מקלט מפני המערערים, וזאת כנראה בלהט הרגע מבלי להבין את מלוא ההשלכות שעשויות להיות להגשת התלונה. לא חלפו יומיים וכבר הביע את רצונו לחזור בו מהתלונה ולסגור את הפרשה בפשרה (ראו מזכרה של רס"ר ראובנוף, ת/21). אין זה מופרך כי המתלונן הבין כעבור זמן את ההשלכות שעשויות להיות לתלונתו, ובכללן חשיפת נטייתו המינית על-ידי המערערים תוך מימוש איומיהם, ולכן ביקש לסגור את התיק ולהימנע ממתן עדות בבית המשפט. נראה כי הפחד מחשיפת נטייתו המינית השתלב בפחד מן המערערים, שהחזיקו בעניין כחרב מעל צווארו. הדבר נלמד גם מהבקשה שהגיש לבית המשפט קמא – שכותרתה "בקשת קורבן עבירה" – שלא להגיע לדיון ההוכחות, בין היתר, מפאת הסכנה הנשקפת לו מנקמת המערערים ומחמת מצבו הנפשי הרעוע. לכך יש להוסיף את האיומים שהשמיע נדאל כלפי המתלונן במהלך העימות ביניהם, שבהם עוד אדון במסגרת האישום השני. גם בית המשפט קמא התרשם כי המתלונן פחד וחשש מהשלכות התלונה בהופיעו מולו על דוכן העדים ואין לי יסוד להתערב בהתרשמות בלתי-אמצעית זאת. ודוק: אין בכוונתי לדון בשאלה אם הופעלו על המתלונן אמצעים פסולים אם לאו. התשתית שפירטתי זה עתה משמשת רקע לעובדת שתיקתו של המתלונן על דוכן העדים. תשתית זו שכנעתני כי בדין הסיק בית המשפט המחוזי שהדברים שמסר המתלונן מיד עם קרות האירוע למאבטחים – אמת הם. לפיכך לא מצאתי עילה להתערב בממצאים שקבע בית המשפט המחוזי ובמשקל המשמעותי שייחס להודעות.

 

 

 

32.     לא מצאתי שהסתירות שעליהן הצביעו המערערים בגרסת המתלונן פוגמות במהימנותו. לטענת נדאל, המתלונן ייחס בתחילה את הניסיון לסחוט ממנו סכום של 10,000 ש"ח לנדאל ולאחר מכן ייחס זאת לחאלד. המתלונן ייחס ניסיון זה לנדאל לכל אורך הודעותיו כמו-גם בעימותים, למעט אזכור אחד בהודעתו מיום 17.1.10 (ת/4), שבה ייחס את המעשה בתחילה לנדאל (ש' 10) ובהמשך לחאלד, כאשר נשאל בדבר מעורבותו הספציפית של הלה במעשים (ש' 26 - 29). נוכח העובדה כי ניסיון זה יוחס באופן שיטתי ועקבי לנדאל, דומה כי מדובר בטעות של המתלונן שנעשתה מבלי משים ולפיכך לא התרשמתי כי מדובר בסתירה היורדת לשורשה של גרסתו. כך או כך, מגרסתו של המתלונן עולה כי הן נדאל, הן חאלד, ניסו לסחוט ממנו כספים למען "יטהר את נשמתו".

 

33.     סתירה נוספת שעליה עמד נדאל נוגעת לשאלה אם המערערים הוציאו מן המתלונן את כרטיסי האשראי בכוח או שהוא הציעם למערערים מרצונו בתמורה לשתיקתם. טענה זו מבוססת על תשובת המתלונן לשאלה אם מסר את כרטיסיו מיוזמתו, במסגרת העימות עם חאלד (ת/15), וכך ענה: "שאת נמצאת בסיטואציה שיש 3 אנשים שאומרים לך תשלם פידיון על הנשמה שלך, מה אני יכול לעשות, אין לי הרבה כסף זה סחיטה" (ש' 24 - 25). ראשית, לא משתמע מן הדברים כי המתלונן מסר את הכרטיסים מיוזמתו, אלא בתגובה לדרישה כי "ישלם פדיון על נשמתו". טענתו כי התבקש על-ידי המערערים לשלם פדיון על נשמתו נשנית בהודעותיו במשטרה ומתיישבת עימן. המתלונן אף מדגיש כי דובר בסחיטה ולכן קשה לראות בכך "הודאה" כי מסר את הכרטיסים על דעת עצמו. שנית, אף אם הייתי יוצאת מתוך הנחה כי המתלונן הציע למערערים את הכרטיסים מיוזמתו, אינני סבורה כי יש בכך כדי לצבוע את האירוע בגוון שונה מזה של סחיטה באיומים. אין מחלוקת כי המתלונן הוחזק על-ידי המערערים בניגוד לרצונו והיה נתון לאיומים. ממכלול הראיות גם לא עולה ספק כי הופעלה נגדו אלימות פיסית. בנסיבות אלה, אף אם המתלונן הוא שהציע כסף או כרטיסים למערערים בתמורה לחירותו או לשתיקתם בנוגע לנטייתו המינית, הרי שלא ניתן לומר כי הדבר הוצע מרצונו הטוב והחופשי. ולראיה: נדאל טען כי המתלונן הציע את הכרטיסים מרצונו וכי הוא ירד בעצמו למכשירי הכספומט למשוך כספים (ראו העימות עם המתלונן, ת/14, ש' 58 - 75). הוא מוסיף ואומר כי באחד המכשירים "הוא [המתלונן, ע.א] ירד למשוך, אני ירדתי אחריו ועמדתי אחריו שלא יברח" (ש' 73). הצורך "לשמור" על המתלונן שמא יברח מסגיר את הסיטואציה הכפויה והמאיימת שבה היה נתון ואת הנסיבות שבהן הוצעו, אם הוצעו, הכרטיסים. שלישית, אף אם אניח שקיימת סתירה בשאלה אם הכרטיסים הוצעו או נלקחו בכוח, לא התרשמתי כי היא מקעקעת את עיקר גרסתו של המתלונן והוא נותר אמין בעיני. כפי שיפורט בהמשך, קיימים בחומר הראיות חיזוקים לגרסתו, באופן שאינו מותיר ספק כי המערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

 

34.     אף הטענות שהועלו ביחס לאופן שבו השיג המתלונן את מספר הטלפון של נדאל ומספר הפעמים שהתקשר אליו ביום האירוע לא שינו מהתרשמותי. המתלונן אכן שינה את גרסתו בעניין זה מספר פעמים אולם דומה כי הדבר נעשה בניסיון לטשטש בפני חוקר המשטרה את הרקע לאירוע – את ניסיונותיו של המתלונן ליצור קשר מיני "אסור" עם גבר אחר – מתוך רגשי בושה ופחד. יתכן גם שהמתלונן ביקש למזער את "תרומתו" לקרות האירוע כביכול, מתוך חשש שיתקבל הרושם כי "הוא הביא את זה על עצמו". ברם לא שוכנעתי כי יש בכך כדי להטיל ספק בהשתלשלות העניינים כפי שהמתלונן תיאר אותה בהודעותיו, וברי כי גם אם המתלונן נהג להטריד את נדאל וניסה להסוות זאת, אין הדבר מצדיק או מכשיר את תגובתו של האחרון.

 

35.     טענתו של חאלד כי אין זכר בהודעות המתלונן לכך שניסו לצלמו ולפרסם הצילום באינטרנט משוללת כל יסוד. נתון זה כלל אינו עומד במחלוקת, שהרי נדאל הודה במענה לכתב האישום כי ניסה לצלם את המתלונן באיומים שיפרסם את הצילום, מה גם שהמתלונן חוזר ומתאר זאת בהודעותיו. 

 

36.     לבסוף, אני דוחה גם את טענתו של חאלד כי לא ניתן לפצל את עדותו של המתלונן. כזכור, בית המשפט קמא דחה את הטענות שהעלה המתלונן בעדותו נגד התובעת אך מצא את טענותיו נגד המערערים מהימנות. חאלד סבור כי גרסתו של המתלונן היא מקשה אחת ולא ניתן לפצלה ולתת אמון רק בחלקים ממנה. אין בידי לקבל טענה זאת, שהרי "אין לראות עדות, מבחינת האמינות, בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, והן – לקבלה בשלמות, או לדחותה בשלמות; גם כאשר בית המשפט סבור, כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים – אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים, היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, וזאת על-ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות..." (ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 185 (1991); ראו גם יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1845 - 1850 (2009)). מכאן, שאין מניעה לאמץ חלק מדבריו של המתלונן ולדחות את יתרתם. בית המשפט המחוזי דחה את ניסיונו של המתלונן לתלות את שתיקתו על דוכן העדים בהתנהלות התובעת, וקבע כי סירובו להעיד נעוץ בחשש ובפחד מן המערערים. לא מצאתי יסוד להתערב בכך ואף אני התרשמתי כי "החזית" שפתח מול התובעת נועדה להסוות את המניע האמיתי להימנעותו מלהעיד לגופם של דברים. בכך אין כדי להשליך על מהימנות הדברים שמסר ביחס למערערים.

 

(ג) חיזוקים להודעות

 

37.     בהתאם לדרישת סעיף 10א(ד) לפקודה, בחן בית המשפט המחוזי אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוק גרסתו של המתלונן במשטרה. המערערים טוענים כי אין בנמצא חיזוקים כאמור והם מעלים טענות שונות נגד החיזוקים שמצא בית המשפט קמא. לצורך דיוננו, די אם אמנה שני חיזוקים שנזכרו גם בהכרעת הדין, אשר לשיטתי, מאמתים את גרסתו של המתלונן במשטרה באופן שמאפשר הרשעה על יסודה. האחד, סימני האלימות על פניו של המתלונן. השני, הכסף שנתפס על נדאל ביום האירוע. בטרם אפרט את החיזוקים האמורים, אזכיר כי דבר לחיזוק היא תוספת מאמתת בלבד, דהיינו תוספת שנועדה לאמת את דברי העד. אין צורך כי החיזוק יתייחס לשאלה השנויה במחלוקת או לאישום נגד עבריין מסוים, אלא רק כי יאשר את מהימנותו של העד בנושא הרלוונטי לביצוע העבירה (ראו למשל: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.07); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 404 - 414 (2009) והאסמכתאות שם). החיזוקים שלפנינו לא רק שיש בהם כדי לאשר פרטים מגרסתו של המתלונן במשטרה ובכך לתת לדבריו תוספת של משקל ומהימנות, אלא שנוגעים הם לעניינים שבמחלוקת בין הצדדים.

 

          החיזוק הראשון. אין חולק כי המתלונן היה חבול ומדמם בעת שפנה למאבטחי משרד המשפטים, כמפורט לעיל. גם חוקר המשטרה שגבה מן המתלונן את הודעתו הראשונה ביום האירוע הבחין בשריטות על פניו (ראו ת/19). נתון זה מאמת את טענת המתלונן כי במהלך האירוע המערערים הכו אותו בפניו. כאמור, העובדה שהמתלונן שהה במחיצתם של המערערים עובר להגיעו לבניין משרד המשפטים אינה נתונה במחלוקת. המערערים מצידם הכחישו כי הכו את המתלונן ולא סיפקו הסבר המניח את הדעת לשאלה כיצד זה היה חבול לאחר המפגש עימם. משאלה הם פני הדברים, סבורה אני כי סימני האלימות שניכרו על המתלונן לא רק מאמתים ומחזקים את גרסתו, אלא שהם גורעים ממהימנותם של המערערים ומטילים דופי בגרסתם.

 

          החיזוק השני הוא סכום הכסף המזומן שנתפס על נדאל ביום האירוע. מדובר בסכום של 3,164 ש"ח שנתפס בכיסיו של נדאל (ראו דו"ח תפיסה וסימון, ת/12). בהודעתו הראשונה במשטרה מיום האירוע טען המתלונן כי אינו יודע אם המערערים משכו כסף באמצעות כרטיסיו אם לאו. בהודעתו השניה מיום 19.1.10 דיווח כי לאחר שבדק את חשבונות הבנק שלו, הסתבר כי הוצא סכום של 1,000 ש"ח באמצעות כרטיס אחד ו-2,000 ש"ח נוספים באמצעות כרטיס אחר. נתון זה תואם את הסכום שנמצא על נדאל. יש לציין כי במהלך דיוני ההוכחות, המשיבה ביקשה לתקן את כתב האישום, להוסיף שני עדים ואת פלטי הבנק של המתלונן, ככל הנראה כדי לתמוך את טענת המתלונן בנוגע לכספים שנמשכו מחשבונות הבנק שלו. אולם בית המשפט דחה את הבקשה משום שהוגשה בסיום שמיעת הראיות וקבלתה היתה מחייבת את דחיית הדיון. אף על פי כן, סבורתני כי בכסף שנמצא על נדאל יש כדי להקים חשד שהעביר את הנטל לפתחו, באופן שחייבו לספק הסבר להימצאותו של הכסף, זאת גם בלי שהוגשו תדפיסי חשבון הבנק של המתלונן. נדאל הסביר כי מדובר בכספי משכורת שמשך מחשבון הבנק שלו שבוע קודם לכן, אולם הוא לא הציג כל ראיה התומכת בכך. בנסיבות אלה, תפיסת הכסף על נדאל מיד לאחר האירוע מחזקת את גרסת המתלונן בדבר הכסף שהוצא מחשבונו על-ידי המערערים ועומדת בסתירה לגרסת נדאל, כי המתלונן הוא שהלך למכשירי הכספומט ואין הוא יודע אם אכן נמשכו כספים.

 

38.     לעניין התוספת הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה על סמך הודעותיו של המתלונן, אוסיף לסיום כי אין לקבל את טענתו של חאלד כי המתלונן הוא אדם בעל מוגבלות במובן חוק הליכי חקירה ועל כן דרושה תוספת ראייתית מסוג סיוע. אין לי אלא לחזור על טעמיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, שעיקרם בכך שאין בנמצא ראיות המלמדות כי המתלונן הוא בעל מוגבלות נפשית שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות כהגדרת סעיף 1 לחוק הליכי חקירה. ממילא לחוק הליכי חקירה אין תחולה על ענייננו מאחר שהעבירות שבהן הורשעו המערערים אינן נמנות עם העבירות שבתוספת לחוק (ראו סעיף 2(א) לחוק הליכי חקירה).

 

(ד) טענות שונות

 

39.     אינני מקבלת את טענתו של נדאל כי המסד העובדתי שהוכח עשוי להוביל להרשעתו בעבירות של איומים וכליאת-שווא לכל-היותר ולא בעבירות שבהן הורשע. מעשיו של נדאל עולים כדי עבירות של חטיפה לשם רצח או סחיטה וסחיטה באיומים:

 

 

 

 

מעשה "חטיפה" מוגדר בסעיף 369 לחוק בזו הלשון:

 

 

ולשונה של עבירת הסחיטה באיומים היא כדלקמן:

 

 

40.     נדאל הודה כי פיתה את המתלונן להיפגש עימו באמתלה של קיום מפגש רומנטי או מיני, "כדי להרגיע אותו ושיבוא" (ראו ת/7, ש' 55) וכי החזיק אותו בעל כורחו במהלך האירוע (במענה לכתב האישום, כזכור). הוא אף אישר כי במהלך האירוע עמד בסמוך למתלונן שמא יברח (ראו פסקה 32 לעיל). עוד הודה נדאל כי במהלך האירוע איים על המתלונן כי יחשוף את נטייתו המינית בפני משפחתו וחבריו לעבודה. לצורך מימוש איומיו גם ניסה לצלם את המתלונן מודה בתוכן הדברים שכפה עליו למסור למצלמה. עוד עולה מחומר הראיות כי נדאל סחט מן המתלונן כספים והפעיל כלפיו אלימות פיסית, והכל תחת האיום של מתן פומבי לנטייתו המינית תוך פגיעה בשמו הטוב ובצנעת הפרט שלו, בניסיון "ללמד אותו לקח".

         

41.     נסיבות המקרה אינן מלמדות כי מדובר באיומים בלבד. השוני שבין עבירת האיומים (שבסעיף 192 לחוק) לבין עבירת הסחיטה באיומים (שבסעיף 428 לחוק) נעוץ בתכלית שבבסיס האיום: כוונת המאיים "סתם" היא להפחיד את המאוים או להקניטו, בעוד שמטרת הסוחט באיומים היא להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע מעשייתו (ראו ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 378 (1989)). במקרה שלפנינו הוכח כי המערערים איימו על המתלונן במטרה לסחוט ממנו כספים בבחינת "פדיון על נשמתו". אין זה משנה לדידי, אם מטרה זו התגבשה במערערים במהלך האירוע או שהיא הנחתה אותם מבעוד-מועד. כך או כך, האיומים שהופנו נגד המתלונן כוונו בסופו של דבר להוצאת כספים הימנו ובכך התגבשו היסודות הדרושים להרשעה בעבירה של סחיטה באיומים. 

 

42.     אשר להבחנה בין עבירת החטיפה (המוגדרת בצורתה "הבסיסית" בסעיף 369 לחוק) לבין העבירה של כליאת-שווא (שבסעיף 377 לחוק). אמת הדבר, כי עשוי להתעורר קושי במקרים מסוימים בהבחנה שבין שתי העבירות הללו, העוסקות בשלילת החירות של הקורבן. אולם דומני כי המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק של חטיפה ולכן אין צורך לעמוד על דקויות ההבחנה שבין העבירות. השימוש באמצעי תרמית כדי להוביל את המתלונן אל מקום המפגש, תפיסתו וטלטולו ממקום למקום בעל כורחו תוך שלילת חירותו – מעשים אלה עונים על כל יסודות עבירת החטיפה (ראו ע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 151, 171 (2003)). לא מדובר אך בריתוקו של אדם למקום מוגדר, עיכובו או עצירתו גרידא. יש להוסיף כי מעשה החטיפה בוצע תוך סחיטת המתלונן ותחת האימה שתיחשף נטייתו המינית ברבים, ובכך התגבשה עבירת החטיפה לשם רצח או סחיטה.

                  

43.     יש לדחות גם את טענתו של חאלד כי נוכחותו באירוע היתה תמימה בלבד וכי הוא לא נטל חלק במעשים המגבשים את העבירות שבכתב האישום. בית המשפט המחוזי דחה טענה זאת בהיותה בלתי מהימנה לאחר ששמע את גרסתו של חאלד מכלי ראשון. לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעה זו. הרשעתו של חאלד נשענה בעיקרה על הודעותיו של המתלונן, שנמצאו מהימנות כפי שפורט בהרחבה מעלה. לגרסת המתלונן נמצא תימוכין בחומר הראיות. בגרסתו סיבך המתלונן את חאלד וייחס לו את עיקר המעשים אשר ייחס לנדאל, ובכלל זה החזקתו בניגוד לרצונו, הכאתו, השמעת איומים כלפיו וסחיטתו. דומה כי נדאל היה הדמות הדומיננטית באירוע אולם אין בכך כדי לגרוע מחלקו הישיר והמרכזי של חאלד במעשים הפליליים שבוצעו. גרסתו של חאלד לא הותירה גם עליי רושם אמין בשים לב לסתירות המהותיות שנגלו בה למול גרסתו של נדאל, למשל בשאלה מתי השתלב חאלד באירוע ומה היה תפקידו. סירובם של נדאל וחאלד לערוך עימות ביניהם וליישב סתירות אלה מחזקת רושם בלתי אמין זה. כמו-כן, טענתו של חאלד כי השיחות בין נדאל לבין המתלונן התנהלו על מי מנוחות אינן עולות בקנה אחד עם גרסת המתלונן, עם גרסתו של נדאל ואף עם חלקים מגרסתו של חאלד עצמו, שאישר כי נדאל איים על המתלונן כי יחשוף את נטייתו בפני משפחתו ומכריו. המסקנה היא אפוא כי אין להתערב גם בהרשעתו של חאלד.

 

האישום השני

 

44.     נדאל יוצא נגד הרשעתו בעבירה של הדחה בחקירה במסגרת האישום השני. לטענתו, בית המשפט המחוזי טעה בדחותו את הסבריו למשמעות הדברים שאמר למתלונן בעימות ביניהם. הוא טוען כי כוונתו היתה שהאמת תצא לאור ולא היה בכך משום ניסיון מצדו להניע את המתלונן לחזור בו מתלונתו. תוכן הדברים והנסיבות שאפפו את מסירתם מלמדים כי אין להתערב בפרשנותו של בית המשפט המחוזי לדברים שנאמרו. נדאל פנה למתלונן במהלך העימות למרות שהוזהר על-ידי החוקר שלא לפנות למתלונן ולא להעלות דברים שאינם קשורים לעימות. בפנייתו, איים נדאל על המתלונן כי הוריו יבקרו את הורי המתלונן ובהמשך העימות אף הרים את קולו וקיללו. זאת, ביודעו כי המתלונן חושש מחשיפת נטייתו המינית והרי סביב עניין זה סבה הפרשה כולה. גם החוקר שניהל את העימות התרשם כי נדאל איים על המתלונן, ניסה להפעיל עליו לחץ ולהפחידו (ראו ת/14 ש' 48 - 51; ת/17). יצוין כי החוקר לא נחקר בחקירה נגדית. אין בטענה כי המתלונן ביקש לחזור בו מהתלונה עוד לפני העימות כדי לשנות ממסקנתי. העובדה שהמתלונן ביקש לחזור בו עוד לפני האיום שהושמע במהלך העימות אינה מאיינת את ניסיון ההדחה שנעשה בעימות. ממילא למישור התוצאה, היינו אם ניסיון ההדחה הצליח אם לאו, אין כל רלוונטיות לעניין (ראו ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 262 - 262 (1989)). סיכומו של עניין, איני מקבלת את טענותיו של נדאל גם בהתייחס לאישום השני.

 

הערעורים על הכרעת הדין – סיכום

         

45.     כמבואר לעיל, לא מצאתי הצדקה להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי הן באשר לאישום הראשון, הן באשר לאישום השני. משכך, אציע לחבריי להותיר את ההרשעות על כנן ולדחות את הערעורים על הכרעת הדין.

 

הערעורים על גזר הדין

 

46.     הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין, אלא אם כן תשתכנע כי שיקולים מוטעים או פסולים הנחו את הערכאה הדיונית בעת גזירת העונש, או כי העונש שנגזר מופרז באורח קיצוני לקולה או לחומרה. שוכנעתי כי נסיבות כאמור התקיימו במקרה הנוכחי באופן המצדיק את החמרת עונשם של המערערים.

 

אפתח בערעורו של נדאל. איני רואה כל הצדקה להקל בעונש שהושת על נדאל. לא ארבה במילים על חומרת מעשיו. זו נלמדת בבירור מתחושת האימה והביזוי שהצליח לטעת בקורבנו ואשר הדהדה במהלך כל המשפט. הטלת אימה ופחד לשם הפקת רווחים קלים היא מעשה מכוער שיש להוקיע מן היסוד, מקל וחומר כאשר הדבר נעשה תוך ניצול נטייתו המינית של הקורבן. חומרה יתרה דבקה במעשים נוכח ביצועם בחבורה, תוך שימוש באלימות, ובכך שהמערערים הצליחו להשלים את מעשה הסחיטה וליטול לכיסם את כספו של המתלונן. לכך יש להוסיף את העובדה שנדאל התקשה לקחת אחריות למעשיו ולהביע אמפתיה לקורבנו ואף ניסה להניאו ממסירת גרסתו. גם אם נדאל היה נתון להטרדות חוזרות מצד המתלונן ובמעשיו ביקש להפסיקן, הרי שעשיית דין עצמית תוך שימוש בכוח ואלימות היא תופעה חמורה שגם אותה יש לשרש ממחוזותינו. לטעמי, בנסיבות אלה מתחייב רף ענישה מרתיע ולא ניתן "להסתפק" במאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות או להפחית מעונש המאסר שנגזר.

 

47.     מן העבר השני, רואה אני לקבל את ערעור המשיבה. סבורתני כי עונשי המאסר בני השנה שנגזרו על המערערים הם סלחניים מדי, אין בהם כדי לבטא את מידת סלידתנו מהפגיעה במתלונן והם עלולים להתפרש כהתפשרות על ערכים ונורמות החיוניים לקיומה של חברה תקינה. בתוך כך מקבלת אני את טענת המשיבה כי יש לעודד מאוימים ונסחטים, אשר מטבע הדברים אינם ששים לשתף את הרשויות בנוגע למעשים שלהם נפלו קורבן, להביא את גרסתם בפני רשויות האכיפה. המקרה שלפנינו מדגים את המורכבות והקושי הכרוכים בכך. עוד יש להוסיף כי נסיבותיהם האישיות של המערערים אינן חריגות באופן שמצדיק הקלה מיוחדת בעונש והן מתגמדות למול חומרת המעשים, בוודאי כאשר המערערים התקשו ליטול אחריות למעשיהם ולא גילו כל אמפתיה כלפי המתלונן.

 

זאת ועוד. להשקפתי, לא היה מקום ליתן משקל חיובי לסולחה שנערכה בין הצדדים. ברור לכל כי הרקע שאפף את הסולחה הוא פחדיו וחששותיו של המתלונן מהמערערים ומימוש איומיהם. המתלונן הוא שיזם את הסולחה ודומה כי היה זה ניסיון מטעמו לסגור את התיק בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט מחשש להשלכות ניהול המשפט. עריכת הסולחה בנסיבות אלה אינה בעלת ערך ממשי ולא היה מקום לזקוף אותה לזכות המערערים. אוסיף כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לפסוק למתלונן פיצוי הואיל והלה ויתר על זכותו לפיצויים במסגרת הסולחה מעוררת תמיהה. לרקע הנסיבות שבהן נערכה הסולחה כאמור, בהחלט ראוי היה לפסוק פיצוי למתלונן. ברם המשיבה לא ערערה על רכיב הפיצוי שבגזר הדין ולפיכך אין ביכולתי להתערב בהיבט זה.

 

על רקע האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להחמיר בעונשי המאסר שנגזרו על המערערים. עם זאת, כערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין, יועמדו העונשים על שנתיים מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

 

סוף דבר

 

48.     מהטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעורים על הכרעת הדין ולקבל את ערעור המשיבה על גזר הדין, באופן שעונשם של המערערים יועמד על שנתיים מאסר בפועל.

 

                                                                                                         ש ו פ ט ת

 

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

 

          אני מסכים.

 

                                                                                        המשנה לנשיא (בדימ')

 

השופט י' דנציגר:

 

          אני מסכים.

 

                                                                                                         ש ו פ ט

 

          הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל

 

          ניתן היום, י"א באב תשע"ב (30.7.12).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12008970_B05.doc   רת+הג+עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il