עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 875/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

תאריך הישיבה:                     ח' בשבט התשע"ב (1.2.2012)

 

בשם המבקש בע"פ 875/12:    עו"ד נעם אליגון

בשם המבקשים בע"פ 971/12: עו"ד אסתר בר-ציון

בשם המשיבה:                       עו"ד עדי מנחם

 

 

           לפני בקשות לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת י' רז-לוי) בת"פ 8227/09 מיום 20.12.2011, זאת עד להכרעה בערעורים שהגישו המבקשים המופנים נגד הכרעת הדין וגזר הדין.

 

רקע עובדתי

1.             המבקש בע"פ 875/12, סעיד אבו טהה (להלן: סעיד), והמבקשים בע"פ 971/12, אוסמה אבו טהה וראיש אבו טהה (להלן: אוסמה ו-ראיש, בהתאמה), אשר יכונו יחדיו המבקשים, הועמדו לדין יחד עם שבעה מבני משפחתם המורחבת, אשר בינה לבין משפחה אחרת המתגוררת בתל שבע התגלע סכסוך. לפי עובדות האישום השני בכתב האישום המתוקן והמאוחד, המבקשים ונאשם נוסף קשרו קשר לפגוע במתלונן. ביום 29.8.2009 בסמוך לשעה 05:25 יצא המתלונן ממסגד בתל שבע והלך ברגל לביתו, מרחק הליכה של למעלה מקילומטר. כאשר עבר המתלונן דרך שכונה מסוימת הגיע סעיד בריצה לעברו, התקרב אליו, שלף אקדח ודרש מהמתלונן להרים ידיים. מיד הגיעו למקום גם המבקשים האחרים והנאשם הנוסף כשהם נושאים בידיהם אלות עץ. המתלונן נבהל ופתח בריצה לעבר בתים בשכונה. הארבעה רדפו אחר המתלונן תוך שהם מכים אותו באלות וסעיד ירה לעבר המתלונן מספר יריות בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום. אחת היריות פגעה במותניו של המתלונן מצד שמאל. המתלונן הצליח להתחמק מהארבעה והסתתר בחצר בית סמוך. כתוצאה מהמעשים המתוארים נזקק המתלונן לטיפול רפואי והובהל לבית החולים, שם התברר כי הקליע חדר לריאותיו וגרם לנזקים נוספים. כמו כן נשברה אחת מצלעותיו של המתלונן והוא נפגע מהמכות במספר מקומות בגופו.

 

2.             נוכח האמור הואשמו המבקשים והנאשם הנוסף בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), תקיפה בצוותא לפי סעיפים 382(א) ו-379 לחוק העונשין, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1), 329(א)(2) ו-29(ב) לחוק העונשין, החזקת נשק לפי סעיפים 144(א) רישא ו-29(ב) לחוק העונשין וירי באיזור מגורים לפי סעיפים 340א ו-29(ב) לחוק העונשין.  

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

3.             ביום 13.4.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקשים והנאשם הנוסף באישום השני. בית המשפט המחוזי השתית את הרשעתו על עדותו של המתלונן שהייתה אמינה והותירה בו רושם חיובי ומהימן. בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי המתלונן לא שש להעיד נגד המבקשים והנאשם הנוסף ולא רצה להפלילם או להשחיר את פניהם, אלא להיפך. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי עדות המתלונן אינה עומדת בחלל ריק והיא משתלבת בתוך מארג ראייתי התומך בה ועולה עימה בקנה אחד.

 

           בית המשפט הוסיף וקבע כי לא מצא בעדויות המבקשים גרסה מפורטת ומשכנעת ביחס למעשיהם באותו הערב, אלא להיפך, האליבי שהציגו לא היה מבוסס וחלקם אף שינו טעמיהם במהלך עדותם וגרסתם "השתכללה" חדשות לבקרים. התרשמות בית המשפט מעדויותיהם של המבקשים הייתה שלילית ונקבע כי לא ניתן לתת בהן אמון.

 

           בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם נתגלו אי התאמות או סתירות בנקודות מסוימות בדברי המתלונן, הרי שמדובר בשוני לא מהותי ובנקודות לא מרכזיות. בית המשפט התייחס לאותן נקודות ספציפיות שעלו בטיעוני ובסיכומי הצדדים ודחה את טענות המבקשים אחת לאחת תוך שקבע כי הסתירות שמצאו באי כוח המבקשים בדברי המתלונן אינן מהוות סתירות של ממש או שאינן מתייחסות לנקודות משמעותיות ואין בהן כדי לקעקע את עדות המתלונן או לפגוע באמון שניתן בה. עוד בהקשר זה, דן בית המשפט המחוזי בטענות המבקשים בנוגע לדוח הפעולה של השוטר שי כרמל שהגיע ראשון לאיזור האירוע ותיחקר את המתלונן ואנשים נוספים שהיו במקום. המבקשים טענו כי דוח הפעולה, בו דובר על שני חשודים בירי על המתלונן, עומד בסתירה לעדותו של המתלונן אשר שלל שאמר כי שניים ירו בו וכלל לא זוכר ששוטר תיחקר אותו בזירת האירוע. בית המשפט המחוזי ציין כי לכאורה מדובר בשוני המעורר תהיות, ואולם העובדה כי התיחקור ארך זמן קצר בלבד כאשר המתלונן מטופל על ידי צוות מד"א שהגיע לזירה וסובל מכאבים קשים, אשר נתמכה בעדותו של השוטר, מסבירה מדוע לא זכר המתלונן את התיחקור. עוד נקבע כי הדוח לא הפריד בין תיחקור המתלונן לתיחקור יתר העדים, ומשכך הדברים האמורים בדוח לא באו מפי המתלונן בלבד. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט בכך שבדוח פרטים שלא סביר שהגיעו מפי המתלונן, כגון הקביעה המוטעית בדוח לפיה כי האירוע אירע בכניסה לחצר ביתו של המתלונן. לפיכך מצא בית המשפט כי הדוח לא פוגם באמינות עדות המתלונן.

 

           באשר לטענות המבקשים בדבר מחדלי חקירה, מצא בית המשפט המחוזי כי יש ממש בחלק מן הטענות, כגון בטענות בדבר חוסר המאמץ לאתר ממצאים, אי הזמנת צוות מז"פ וחוסר הניסיון לגבות עדויות. עם זאת קבע כי אין במחדלים אלו כדי להקים ספק סביר ולהוביל לזיכויים של המבקשים או של הנאשם הנוסף בנסיבות המקרה דנן.

 

           בית המשפט המחוזי אף דחה טענה לפיה אי-הסכמתו של המתלונן במשטרה ובבית המשפט להישבע בקוראן כי סעיד הוא זה שירה בו מעידה כי לא כך היה וקבע כי לאי-הסכמה זו אין כל משקל ראייתי.

 

           בנוסף דן בית המשפט המחוזי בטענות שהעלו אוסמה, ראיש והנאשם הנוסף לפיהן לא ניתן להרשיעם כמבצעים בצוותא עם סעיד וגם לא ניתן להרשיעם כמסייעים משום שהדבר לא יוחס להם בכתב האישום ומכיוון שעצם נוכחותם והחזקתם באלה לא תרמו כל תרומה בת ערך לביצוע המשימה העבריינית. בית המשפט המחוזי קבע כי מעדותו של המתלונן לפיה הותקף בשעת בוקר מוקדמת כאשר לא היה אף אחד ברחוב כשסעיד נושא אקדח ואוסמה, ראיש והנאשם הנוסף נושאים אלות, ניתן ללמוד על התכנון המוקדם והתיאום בין המבקשים והנאשם הנוסף. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים פעלו יחד כגוף אחד לביצוע המשימה העבריינית, נטלו כל אחד חלק בתכנונה ובהגשמתה ובכולם מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בה.

 

           נוכח כל האמור קבע בית המשפט המחוזי כי הוכחה אשמתם של המבקשים ושל הנאשם הנוסף מעבר לכל ספק סביר, והם הורשעו בעבירות הנ"ל.

 

4.             ביום 20.12.2011 ניתן גזר הדין בעניינם של המבקשים. במסגרת גזר הדין פירט בית המשפט המחוזי את טענות הצדדים בנוגע לעונש. המשיבה טענה כי יש להחמיר עם המבקשים שכן מדובר באירוע חמור שבנס לא עלה בחיי אדם. כן ציינה המשיבה כי יש לשקול לחומרא את העובדה שמעשי המבקשים סיכנו גם חפים מפשע שיכלו להיפגע מן הירי. עוד טענה המשיבה כי אין לתת משקל רב לסולחה שנערכה בין משפחתם של המבקשים למשפחתו של המתלונן שכן המעשים בהם הורשעו המבקשים נעשו לאחר שכבר נעשתה סולחה קודמת בין המשפחות.

 

           ביחס לתסקיר שירות המבחן שנתקבל בעניינו של סעיד לאחר מתן הכרעת הדין, טענה המשיבה כי אין התאמה בין מסקנת שירות המבחן לבין חומרת המעשים, בייחוד נוכח העובדה שסעיד אינו מודה בביצוע המעשים, ומשכך אין לאמץ את מסקנותיו.

 

           באי כוחו של סעיד בבית המשפט המחוזי, עו"ד בר-ציון ועו"ד אוזן, עתרו להשית על סעיד צו פיקוח ושירות לתועלת הציבור, כהמלצת שירות המבחן, או לחילופין להשית עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. לטענתם, בעניינו של סעיד מתקיימות נסיבות מיוחדות, ובהן היותו אדם נורמטיבי, עובד בעבודה מסודרת, ללא עבר פלילי שזו מעידתו הראשונה; נסיבות המצדיקות העדפת אינטרס השיקום על פני שיקולי הענישה האחרים. עוד טענו באי כוחו של סעיד, בהסתמכם על התסקיר, כי לסעיד רקע לא פשוט ובעקבות המעצר ולאחר ההרשעה עבר משבר נפשי קשה ואף ניסה להתאבד מספר פעמים. כן ביקשו לתת משקל לכך שקיימת סולחה יציבה בין המשפחות היריבות ולכך שגם משפחת המתלונן ביקשה להקל עם הנאשמים. לבסוף ביקשו לשקול לקולא גם את עובדת התמשכות ההליכים.

 

           בא כוחו של ראיש בבית המשפט המחוזי, עו"ד שחק, עתר להשית עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וזאת בשים לב לעובדה כי הוא אדם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי ועובד למחייתו כל חייו. עוד ציין בא כוחו של ראיש כי בעקבות תיק זה התפרקו נישואיו והוא מצוי בחובות כלכליים כבדים. עוד טען כי יש ליצור הבחנה בגזר הדין בין הנאשמים השונים לפי חלקו של כל אחד באירוע ולתת משקל לקיומה של סולחה בין הצדדים. כן ביקש להביא בכלל חשבון את קיומם של קשרי נישואין בין משפחתו למשפחת המתלונן והוסיפה וטען "כי ענישה מקילה תשמור על שלמות המשפחות בתל שבע". לבסוף ביקש עו"ד שחק להביא בכלל חשבון את המעצר הממושך בו שהה סעיד.

 

           בא כוחו של אוסמה בבית המשפט המחוזי, עו"ד בר שלום, הצטרף לטענות המבקשים האחרים ועתר להסתפק בעונש של עבודות שירות בלבד. עוד הדגיש כי אוסמה הוא אדם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי ואב לשבעה ילדים. כן עמד על הצורך להבחין בין הנאשמים על פי מידת מעורבותם וחלקם בביצוע המעשים בגינם הורשעו. לבסוף ביקש עו"ד בר שלום להתחשב בכך שאוסמה היה עצור למעלה מחודש ומאז שחרורו שהה במעצר בית מלא תוך שהוא מורחק מילדיו. 

 

5.             לאחר ששקל את טענות הצדדים, את הנסיבות המתוארות בתסקיר שירות המבחן והמלצתו, את חלקו המשמעותי יחסית של סעיד, שהיה זה שנשא את האקדח וביצע את הירי שפגע במתלונן, ואת העובדה כי שהה במעצר משך זמן ממושך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא לנכון לאמץ את המלצות שירות המבחן. נוכח האמור השית בית המשפט המחוזי על סעיד עונש מאסר בפועל למשך 50 חודשים בניכוי ימי מעצרו; מאסר של 12 חודשים על תנאי בתנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע; פיצוי למתלונן בסך 7,500 ש"ח וכן קנס בסך 2,500 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

 

           לאחר ששקל את הנסיבות לקולא עליהם הצביעו אוסמה וראיש ואת חלקם הפחות בביצוע העבירות בהשוואה לסעיד השית עליהם בית המשפט המחוזי על ראיש ואוסמה כל אחד עונש מאסר בפועל למשך 30 חודשים בניכוי תקופת מעצרו; מאסר של 12 חודשים על תנאי בתנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע; פיצוי למתלונן בסך 7,500 ש"ח וכן קנס בסך 2,500 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

 

6.             ביום 29.1.2012 הגיש סעיד ערעור לבית משפט זה על הרשעתו ולחילופין על חומרת העונש. בתמצית יאמר כי טענותיו של סעיד הן שבחינה מדוקדקת של עדות המתלונן ושל הממצאים הנוספים שבתיק תוך שקילתם של מחדלי החקירה החמורים, כך לטענתו, שהיו במקרה דנן, מעמידה בספק את קביעותיה של הערכאה הדיונית ואת אשמתם של המבקשים והנאשם הנוסף.

 

           לטענתו, בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו שלו ושל יתר הנאשמים על עדותו של המתלונן, על אף שהיה מודע לבעייתיות שבה. סעיד מפרט במסגרת ערעורו את הבעיות הרבות, כך לגישתו, בעדותו של המתלונן וטוען כי לאורן היא לא הייתה ראויה לאמון שניתן בה. בהקשר זה טוען סעיד, בין היתר, כי המתלונן נקב בשמו ובשמם של יתר הנאשמים אך 14 שעות לאחר האירוע בו הותקף על אף שבזמן שחלף מעת שהותקף שוחח עם מספר גורמים, ובהם בני משפחתו, הצוות הרפואי שטיפל בו והשוטר שתיחקר אותו. כן חוזר סעיד על הטיעונים בדבר הסתירות שבין דוח השוטר שתיחקר את המתלונן בשטח לבין עדות המתלונן ומשיג נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ייתכן ש"מדובר בדיווח שהתקבל מאנשים במקום, אותו ייחס השוטר גם למתלונן". עוד טוען סעיד כי השוני בין הודעותיו של המתלונן במשטרה לבין עדותו בבית המשפט אינו בגדר "שוני מסויים בפרטים מסויימים" כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אלא שוני מהותי הנוגע לפרטים מהותיים כגון מיקום הבית לידו נורה ונפגע וצבעו של האקדח באמצעותו אויים ונורה.  

          

           בנוסף טוען סעיד כי במקרה דנן מחדלי חקירה רבים שפגעו בהגנתם של הנאשמים ומנעו כל אפשרות לשפוך אור על התמיהות העולות מגרסת המתלונן. כך למשל טוען סעיד כי כלל לא אותרה זירת האירוע ולא הובאו אנשי מז"פ כדי לנסות ולאתר ממצאים בזירה. עוד נטען בהקשר זה כי אנשים שהיו במגע עם המתלונן בזמן האירוע ומיד לאחריו, כגון בעל הבית אליו נמלט המתלונן במנוסתו ורעייתו, בני משפחתו של המתלונן ונוכחים נוספים בזירה, כלל לא נחקרו בידי המשטרה. לבסוף נטען כי על אף שהעימותים שנערכו בין המתלונן לבין נאשמים הוקלטו, ההקלטות נעדרות שמע בשל תקלה טכנית לטענת המשיבה.  

 

           לחלופין משיג סעיד על חומרת גזר הדין ומדגיש את מצבו הבריאותי והנפשי הרעוע, את התמשכות מעצרו, את היותו אב לילדים קטנים, את ילדותו העשוקה, את העובדה שעד למקרה הנוכחי ניהל חיים נורמטיביים ואת הסולחה שנתקיימה ועמדת המתלונן בנדון וכן מפנה סעיד לתסקיר שירות המבחן שסקר עברו ואת מצבו הנוכחי והמליץ להשית עליו 200 שעות שירות לתועלת הציבור ולהעמידו תחת צו מבחן למשך שנה.

 

7.             ביום 1.2.2012 הגישו אוסמה וראיש את ערעוריהם על הכרעת הדין ולחילופין על חומרת העונש, אשר בעיקרם דומים בתוכנם לערעורו של סעיד. להלן יובאו תמצית הטענות הנוספות שבפיהן של אוסמה וראיש. לטענתם של אוסמה וראיש שגה בית המשפט המחוזי שהשתית את הכרעת דינו על עדות יחידה של המתלונן, שהינו בעל מניע מובהק להפלילם, ללא כל ראיית חיזוק או סיוע. לטענתם, אותה פירטו בערעוריהם, עדותו של המתלונן מלאה בסתירות והוכח כי המתלונן משקר. לדידם, הכרעת הדין מגלה יחס סלחני וותרני כלפי סתירות שנמצאו בגרסת המתלונן ללא הצדקה בזמן שעדויותיהם שלהם נותחו לחומרא ובאופן מוטעה. בהקשר זה טענה באת כוחם של אוסמה וראיש כי כל עדויותיהם של הנאשמים נפרשו על פני עמודים בודדים בפרוטוקול בית המשפט ותהתה היכן מצא בית המשפט את כל אותן סתירות בעדויותיהם.

          

           כן משיגים אוסמה וראיש על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר היותם מבצעים בצוותא עם סעיד. בהקשר זה נטען כי אין כל ראיה הקושרת בין אוסמה וראיש לבין השימוש שנעשה בנשק ובמעשיהם, כך נטען, לא הייתה כל תרומה לירי על המתלונן. אוסמה וראיש טוענים אף לעניין מחדלי החקירה, טענות דומות לטענות הנ"ל אשר נטענו במסגרת ערעורו של סעיד.

 

           בנוסף טוענים אוסמה וראיש כי כל סוגיית פציעתו של המתלונן שאינה כתוצאה מהירי לוטה בערפל וכי באת כוח המשיבה בבית המשפט המחוזי, עו"ד דהן, הצהירה כי לא תעמוד על הוכחת העובדה שהמערערים היכו את המתלונן עם מקלות ואף נטען על ידה כי השבר שנגרם למתלונן לא נגרם כתוצאה ממעשיהם של אוסמה וראיש. לפיכך, טוענים אוסמה וראיש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא זיכה אותם מהעבירה של תקיפת המתלונן לפי סעיפים 382(א) ו-379 לחוק העונשין.

 

           לבסוף טוענים אוסמה וראיש לעניין העונש, אשר לדידם חמור בהתחשב בנסיבותיהם האישיות, בעובדה שבמקרה דנן נעשתה סולחה בין המשפחות היריבות, לכך ששהו בתנאים מגבילים זמן ממושך ולתרומתם האפסית והפסיבית לאירוע מושא ההרשעה.        

 

           בד בבד עם ערעוריהם הגישו המבקשים את בקשות עיכוב הביצוע שלפני.

 

נימוקי המבקשים

8.             לטענת סעיד – באמצעות בא כוחו, עו"ד נעם אליגון – לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל, בייחוד נוכח הדיסוננס שבין קביעות בית המשפט באשר למהימנותו של המתלונן לבין הסתירות המשמעותיות הנזכרות לעיל ונוכח סוגיית מחדלי החקירה. כן טוען סעיד כי הוא אדם נורמטיבי נעדר כל עבר פלילי למעט ההרשעה מושא הערעור. עוד מדגיש סעיד בבקשתו כי הוא שהה במעצר במשך כ-10 חודשים לאחריהם שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים שהוקלו מעת לעת. כן מפורט המשבר הנפשי הקשה אליו נקלע סעיד ואשר כלל מספר ניסיונות אובדניים. כמו-כן מפנה הבקשה לתסקיר שירות המבחן אשר קובע בהקשר זה כי ההליך המשפטי היווה גורם הרתעתי עבור סעיד, כי הסיכון להישנות התנהגות עבריינית מצדו נמוך ומעריך ששליחתו למאסר בפועל עשויה להעמיק את ייאושו ולהחריף את מצבו הנפשי. נוכח נתוניו האישיים, מצבו הנפשי הרעוע והעובדה שלא הפר את האמון שניתן בו על ידי בית המשפט בכל עת שחרורו בתנאים מגבילים, טוען סעיד כי ראוי לעכב את עונשו כדי לאפשר לו לממש באופן אפקטיבי את זכות הערעור.

 

9.             לטענת אוסמה וראיש – באמצעות באת כוחם, עו"ד אסתר בר ציון – תקופת המאסר שהושתה על המבקשים מאפשרת לפי ההלכה הפסוקה להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר. עוד טוענים אוסמה וראיש כי יש להביא בכלל חשבון שבמסגרת ערעוריהם מבקשים הם להקל בעונשם כך שלא ירצו עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ומשכך אם לא יעוכב עונשם הרי שכל מטרתם של הערעורים תסוכל. עוד עומדים אוסמה וראיש על כך שמדובר במאסר ראשון עבורם ומציינים את העובדה כי הם בעלי משפחות, נעדרי עבר פלילי שזו להם הסתבכות ראשונה עם החוק ושליחתם לריצוי עונשם תגרום להם לנזק בלתי הפיך. לבסוף טוענים אוסמה וראיש כי בנסיבות המתוארות לעיל ניתן להתרשם כי סיכויי ערעוריהם טובים, זאת מהטעמים שפורטו לעיל בסעיף 7 ונוכח סיווגם כמבצעים בצוותא אשר אינו חף מקשיים לטענתם.

 

 

 

טענות המשיבה

10.           המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – התנגדה לבקשות. לטענת המשיבה הכרעת הדין מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות ולכך השפעה ברורה על סיכויי הערעור. לגישתה, עדותו של המתלונן משתלבת במארג הראייתי הקיים, לרבות הפגיעות הפיזיות שנגרמו לו. עוד מדגישה באת כוח המשיבה כי קביעות המהימנות אינן מתמצות באמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותו של המתלונן, אלא מתייחסות גם לעדויותיהם של המבקשים שנמצאו בלתי מהימנות ואף שקריות וכי לכל טענותיהם של המבקשים בהקשר זה ניתן מענה הולם בהכרעת הדין.

 

           באשר לערעורים על גזר הדין טוענת המשיבה כי נוכח המעשים בהם הורשעו המבקשים סיכוייו של הערעור על חומרת העונש להתקבל קלושים. עוד הוסיפה וציינה כי בכוונת המשיבה להגיש ערעור מצדה על קולת העונש וכי החלטה בעניין כבר התקבלה בפרקליטות המדינה.

 

           כמו-כן מציינת המשיבה כי תקופות המאסר שהושתו על המבקשים הן ארוכות מהתקופות בהן ייטה בית משפט זה לעכב את ביצוע העונש.

 

           לבסוף, בהתייחסה למצבו הנפשי של סעיד, ציינה עו"ד מנחם כי בשיחה שערכה עם הגורמים הרלבנטיים הובהר לה כי השב"ס ערוך לקליטתו של סעיד ואין מניעה כי יקבל את הטיפול הדרוש לו בבית הסוהר אליו הוא יופנה.

 

דיון והכרעה

11.          לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

 

12.          כידוע, ככלל, נאשם שנגזר דינו למאסר בפועל יחל בריצוי עונשו באופן מיידי ואין בעובדה כי הגיש ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין. עם זאת, חרף האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש, מסור בידי בית המשפט שיקול דעת כדי להבטיח שזכויותיו של המבקש לא תפגענה במידה העולה על הנדרש. לשם כך, על בית המשפט לבחון, בין היתר, את התקיימותם של הקריטריונים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שהושתה על המבקש; סיכויי הערעור; עברו הפלילי של המבקש; השאלה אם הערעור מופנה נגד העונש בלבד או גם נגד הכרעת הדין; התנהגותו במהלך המשפט וכן את נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש [ראו: ע"פ 111/99 שורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)].

 

13.          בחינת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נוכח הטענות הנזכרות בערעוריהם של המבקשים מעלה כי על פני הדברים, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סיכויי הערעורים אינם גבוהים. במה דברים אמורים?

 

           ראשית, הערעורים מופנים בעיקרם כנגד ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי וכידוע בית משפט זה אינו נוטה להתערב בממצאי מסוג זה, בייחוד כאשר הם נקבעו על סמך התרשמותו הישירה של בית המשפט מהעדים שהופיעו בפניו כבמקרה דנן [ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (2000)]. זאת ועוד, יש להביא בכלל חשבון את העובדה שבית המשפט המחוזי התמודד עם טענותיהם של המבקשים לעניין הסתירות הקיימות לגרסתם בעדות המתלונן והקשיים שהיא עוררה, ודחה אותן אחת לאחת. דומה כי אף לכך משקל בבחינת סיכויי הערעורים.

 

           שנית, באשר למחדלי החקירה, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהם או פטר אותם כלא היו, אלא קבע באופן פוזיטיבי כי מחדלים אלו אינם מקימים ספק סביר ואינם מקעקעים את הראיות הקיימות המוכיחות את אשמתם של המבקשים מעבר לספק הסביר. גישה זו מתיישבת עם הגישה הנוהגת בפסיקת בית משפט זה, לפיה מחדלי חקירה לא יובילו בהכרח לזיכוי הנאשם, אלא מקום בו מחדל החקירה הוא כה חמור עד כי הנאשם יתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו [ראו, למשל: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2007), בעמ' 23-22 לתדפיס]. על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא שוכנעתי כי המחדלים הם כה חמורים עד שנמנעה מהנאשמים האפשרות להוכיח את גרסתם ולסתור את הדברים שעלו מעדות המתלונן ומיתר הראיות.

 

           שלישית, אף ערעוריהם של אוסמה וראיש לעניין הקביעה כי ביצעו עם סעיד את המעשים בהם הורשעו כמבצעים בצוותא, אינם מגלים על פניהם סיכויים גבוהים להתקבל. בית המשפט המחוזי התייחס לסוגייה זו וקבע כי מהלך הדברים מעיד על תכנון מוקדם ותיאום בין כל הנאשמים וכי העובדה שחלקם "רק" אחזו באלות ורדפו אחר המתלונן, אינה מוציאה אותם מן המעגל הפנימי של ביצוע העבירה. בקביעתו זו הלך בית המשפט בדרך שהותוותה בפסיקת בית משפט זה [ראו, למשל: ע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2011), בסעיף 10], ומשכך אף בנקודה זו איני מוצא כי לערעורים סיכויים גבוהים.

 

           רביעית, באשר להרשעתם של אוסמה וראיש בעבירה של תקיפת המתלונן לפי סעיפים 382(א) ו-379 לחוק העונשין, למרות האמירה שמייחסים המבקשים לבאת כוח המדינה בדיון דלמטה, לפיה לא תעמוד על ההרשעה בסעיף זה, אציין כי אף מטענתם זו עולה כי באת כוח המדינה לא התחייבה או הצהירה על מחיקת הסעיף מכתב האישום. דומני כי בשלב זה די בכך כדי להסיק שאף טענה זו אינה בעלת סיכויים גבוהים להתקבל. 

 

           לבסוף, באשר לחלקם של הערעורים המתייחס לחומרת העונש, הרי שבמישור זה סיכוייהם של הערעורים להתקבל נמוך עוד יותר נוכח ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בקביעת העונש [ראו, למשל: ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נ' אבו תקפה (לא פורסם, 27.3.2008), סעיף 29; ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006), סעיף 8].

 

           נוכח האמור דומני כי סיכויי הערעורים אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצוע העונשים שהושתו על המבקשים עד להכרעה בערעוריהם. עם זאת, אבקש לחזור ולהדגיש כי הדברים דלעיל נאמרו ברמה הלכאורית ומבלי לקבוע מסמרות בדבר.

 

14.          אף תקופות המאסר בפועל שהושתו על המבקשים אינן עומדת בתקופות אשר בית משפט זה נוטה לעכב בהן את ביצוע העונש. מדובר בתקופות מאסר ממושכות למדי כך שאף אם ערעוריהם של המבקשים לא יידונו באופן מיידי לא יהיה בכך כדי לייתרם.

 

15.          דומני כי בנסיבות המקרה דנן גם עברם הנורמטיבי של המבקשים לא יוכל להצדיק את עיכוב ביצוע העונשים שהושתו עליהם. אודה כי נסיבותיו האישיות של סעיד ומצבו הנפשי אכן הקשו עליי בהחלטתי. ואולם, נוכח העובדה כי סעיד עמד בליבת האירועים מושא הפרשה, קרי ביצע בפועל את הירי באמצעות האקדח, ולאור הצהרתה של באת כוח המשיבה, לפיה משיחתה עם הגורמים הרלבנטיים הובהר לה כי השב"ס ערוך לקליטתו של סעיד ולטיפול בו ככל שיידרש, הגעתי לכלל מסקנה כי אף בשיקול זה אין כדי להטות את הכף בעניינו של סעיד לכיוון עיכוב ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור שהגיש. 

 

16.          אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום א', 12.2.2012, עד לשעה 10:00.

 

           ניתנה היום, י' בשבט תשע"ב (3.2.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12008750_W02.doc   הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il