עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 860/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המערערת:                     עו"ד שרה גולדין

בשם המשיבה:                       עו"ד דביר ליבוביץ; עו"ד עינבל וקנין צוקר

 

 

           לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ל' בנמלך (עע"מ 4701/12-א'), מיום 15.1.2013. במסגרתה, הורתה הרשמת על מחיקת הערעור בהליך המרכזי על הסף. זאת לבקשת המשיבה, ונוכח סיווג ההחלטה של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (עת"מ 54830-02-12, כבוד השופט נ' אהד) מיום 20.5.2012 כהחלטה אחרת ולא כפסק דין.

 

           עניינו של ההליך הוא בעתירה שהגישה המערערת לביטול חיובי ארנונה שהוטלו עליה בגין שטח שברשותה. ביום 1.12.2012, קבע בית המשפט כי הסמכות לדון בשאלת סיווגו של נכס בתור "רחוב" או "נכס", מסורה למנהל הארנונה וועדת הערר לענייני ארנונה (לעיל: רשויות הארנונה), ולהם בלבד. משכך, העביר בית המשפט את הדיון בסוגיה לרשויות הארנונה, וקבע כי יתר הטענות שהעלתה המערערת בהליך יתבררו בפני בית המשפט לאחר מכן. בתוך כך, קבע בית המשפט כי במידה שרשויות הארנונה יסווגו את השטח בתור "נכס", אזי העתירה המנהלית דנן אינה ההליך המתאים ליישוב הפלוגתא. מנגד, במידה ורשויות הארנונה יסווגו את השטח בתור "רחוב", אזי חיוב המערערת בתשלום ארנונה על השטח אינו כדין, והעתירה המנהלית דנן היא ההליך המתאים. על החלטה זו ביקשה המערערת להסיג בדרך של ערעור בזכות בפני בית משפט זה. לאחר הגשת הערעור, הגישה המשיבה בקשה למחיקתו על הסף, וזאת בטענה שההחלטה איננה פסק דין, אלא החלטה אחרת. לפיכך, לשיטתה, לא עומדת למערערת זכות לערער בזכות, אלא ברשות בלבד.

 

           ביום 15.1.2013 נעתרה הרשמת לבקשת המשיבה וסילקה את הערעור על הסף. בהחלטתה, ציינה כי המבחן לסיווג החלטה כפסק דין או כהחלטה אחרת הוא מבחן מהותי ולא צורני. במקרה דנן, בית המשפט קמא קבע כי ההחלטה בדבר הסיווג כ"רחוב" או "נכס" תידון ותוכרע בפני מנהל הארנונה, ובמקרה הצורך גם בפני ועדת הערר לענייני ארנונה. עם זאת, קובעת הרשמת כי לאור העובדה שבית המשפט קמא השאיר בפניו את ההליך ובכך את מתן הסעד המבוקש על ידי המערערת בעתירה המנהלית – ביטול החיוב בארנונה, על פי מבחני הפסיקה, מדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק דין.

 

           מכאן הערעור שבפניי. במסגרתו, מרבית טענותיה של המערערת התרכזו בהחלטה של בית המשפט קמא לגופה, ומקומם אינו בערעור זה. לעניין סיווג ההחלטה בתור פסק דין, סומכת את דעתה על סעיף 5 להחלטה, על פיו סיווג השטח יידון בפני רשויות הארנונה, ולאחר מכן "יתר הטענות האחרות" יתבררו בפני בית המשפט קמא. לדידה, ההיגד "יתר הטענות האחרות" מתייחס לטענה בדבר איסור שינוי הסיווג ל"רחוב" של המשיבה לאור תקנות ההסדרים (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן: חקיקת ההקפאה), ולא לטענת אי החוקיות הכללית של חיוב הארנונה. במקרה זה, העביר בית המשפט קמא את ההכרעה בשאלת הסיווג לרשויות הארנונה, ובכך משך ידו מן הפלוגתא לעניין זה. לכן, מדובר בפסק דין המקים זכות ערעור. טענה נוספת שמעלה המערערת הינה שבית המשפט קמא העביר את הדיון בסעד המבוקש לרשויות הארנונה, ולכן על פי "מבחן הסעד", מדובר גם כן בפסק דין.

 

           המשיבה סומכת את תגובתה על החלטתה של הרשמת. בהמשך לכך, לגישתה, אכן מדובר בהחלטה. זאת, בין היתר נוכח כותרת ההחלטה, שנשאה את המילה "החלטה" והעובדה שבית משפט קמה השהה את העתירה המנהלית עד להחלטת רשויות הארנונה. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי על פי מבחן "סופיות הדיון", ההליך בבית המשפט קמא לא הסתיים במתן פסק דין, נוכח העברת הפלוגתא לבירור והכרעת רשויות הארנונה בשל חוסר סמכות עניינית, החלטה המהווה לגישתה בהחלטה אחרת בהתאם לסעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים).

           המערערת הגישה תגובה לתשובת המשיבה. בתגובתה, טוענת היא כי אין בכותרת ההחלטה כדי להעיד על מהותה. כמו כן, לטענתה אין הוראות סעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים חל בעניין ההחלטה.

 

           דין הערעור להתקבל. כידוע, סיווגה של החלטה נעשה לפי מבחן מהותי ולא צורני. בתוך כך, עצם העובדה שסעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע רשימת החלטות אחרות עליהן ניתן יהיה להגיש בקשת רשות ערעור, אין בה כדי ללמד שכל החלטה שאינה מנויה ברשימה זו היא בהכרח פסק דין (ויצוין שאין הסעיף מתייחס להחלטות הקובעות שבית המשפט נעדר סמכות עניינית, וראו בהקשר זה בר"ם 9313/06 עיד נ' שר הפנים (7.1.2007)). כמו כן, אין בעובדה שההחלטה נושאת כותרת זו או אחרת כדי ללמד על סיווגה המהותי.

          

בהמשך לאמור, לא תמיד מלאכת הסיווג של החלטה כפסק דין או כהחלטה אחרת קלה היא. על פי המבחן שנשתרש בפסיקה, ככל שמדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בין הצדדים מדובר בפסק דין, וככל שנותרו עוד עניינים לדון בהם במסגרת ההליך מדובר בהחלטה אחרת (ראו: ע"א 39/60 אבשלום נ' קופת הפנסיה למורים (בפירוק מרצון), פ"ד יד795, 799 (1960); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פס' 4 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, (17.8.2006)); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 756 (מהדורה שביעית, 1995, להלן: זוסמן)). מבחן פורמאלי זה קוסם בפשטותו. ואולם, נוכח המגוון הרחב של ההחלטות אותן מוציא בית המשפט תחת ידו, יזדקק המשתמש בו, לא אחת, לכלי עזר נוסף. כלי עזר זה מוצאים אנו בפסיקה, בייחוד ביחס להבחנה בין פסק דין חלקי להחלטה אחרת, בדמותו של מבחן הסעד. קרי, האם נתקבל או נדחה, אחד או יותר, מן הסעדים המבוקשים בהליך (ראו: ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-153 (2000); בש"א 3452/10 סאלם נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית, פס' 3 לפסק דינו של השופט נ' הנדל, 9.8.2010)). יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם לא יהיה די אף במבחן הסעד כדי להכריע האם עסקינן בהחלטה או בפסק דין. ציינה בהקשר זה השופטת ד' דורנר: "לא ניתן אפוא לקבוע על יסוד מבחן הסעד אם החלטה היא פסק-דין חלקי – ובבוררות פסק-ביניים – או החלטה אחרת, אלא לאחר שהעמדת זה מול זה את כתב-התביעה או את הסכם הבוררות לעומת ההחלטה" (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 365 (1997)).

 

           העיון בהליך בפני בית המשפט קמא מעלה כי המערערת עתרה לקבלת שני סעדים. הראשון, ביטול החיוב בארנונה בגין השטחים, וזאת לאור סיווג חדש המנוגד לחקיקת ההקפאה (ויצוין כי מתגובת המערערת מיום 3.4.2013 לא ברור האם סוגיה זו עדיין מצויה בבירור בבית המשפט, או שנמחקה מההליך); השני, סעד הצהרתי כי השטחים הינם בגדר "רחוב" ולא בגדר "נכס". בית המשפט העביר את ההכרעה בסוגיית הסיווג לרשויות הארנונה. אין עוררין בין הצדדים כי נושא זה אינו בסמכותו, ולא יחזור להכרעתו במסגרת העתירה המנהלית. בכך, ואף שלא ציין זאת מפורשות, מחק בית המשפט, בשל חוסר סמכות, את הסעד ההצהרתי שביקשה המערערת. במקרה דנן, הסעד ההצהרתי עומד בפני עצמו, ואינו מהווה מנגנון ותו לא לקבלת סעד אחר (ראו: זוסמן, 773). לכן, בהתאם למבחן הסעד המתואר לעיל, עסקינן בפסק דין ולא בהחלטה אחרת.

 

           בהמשך לכך, גם אם הייתי מקבל את גישת המשיבה, על פיה למעשה מדובר בסעד אחד בלבד - ביטול החיוב בארנונה, לדעתי מדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת. אסביר. ההחלטה דחתה באופן מוחלט את העתירה לעניין אחת מן העילות שביסודה – עילת הביטול מכוח סיווג השטח בתור "רחוב", והעבירה את הדיון בה לרשויות הארנונה. פעמים רבות פסק בית משפט זה כי החלטה הדוחה את התביעה על פי אחת מן העילות שביסוד כתב התביעה, מהווה פסק דין (ראו: ראו: חמי בן-נון וטל חבקי הערעור האזרחי 115 (מהדורה שלישית, 2012, להלן: בן-נון וחבקין); ע"א 609/78 משה קן-תור נ' אמנון גלבוע, פס' 2 לפסק דינו של השופט בייסקי (25.10.1979)).

 

           תימוכין לעמדה זו ניתן להקיש מהחלטתו של כבוד הנשיא א' גרוניס (רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה נ' בליאכר (16.9.12) (להלן: פרשת בליאכר)). בהחלטה זו, קבע הנשיא כי דחיית עתירה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, והעברתה לערכאה "חיצונית", מהווה פסק דין ולא החלטה אחרת. זאת, שכן "לא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין "הנעבר", בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט" (שם, פס' 6). דברים אלו יפים גם לענייננו - מרגע שהעביר בית המשפט קמא את ההכרעה בסוגיית הסיווג לרשויות הארנונה, הרי שלא תוכל המערערת לטעון טענותיה לעניין הסיווג, במסגרת אותה העתירה המנהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים. זאת, אף אם תוכל להביא את ההליך לפתחן של הערכאות השיפוטיות במסלול אחר דוגמת ערעור מנהלי (ויצוין שאף בפרשת בליאכר המוזכרת לעיל, בה הועבר ההליך לבית הדין לעבודה, לא נחסמה באופן מוחלט יכולתם של הצדדים לפנות לבית המשפט העליון לאחר סיום ההליכים בבתי הדין לעבודה, במסגרת עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק).

 

           עוד יצוין כי גם שיקולי מדיניות תומכים בסיווג ההחלטה כפסק דין. סדר הדין האזרחי מבקש לאזן בין זכות הגישה של הצדדים לבין יעילות דיונית (ראו: בן-נון וחבקין, 101). אין עוררין כי סוגיית סיווג השטחים הינה שאלה מרכזית במסגרת ההליך כולו. סיווג ההחלטה בתור החלטה אחרת, תאפשר למערערת לאחר שיינתן פסק הדין בעתירה המנהלית לתקוף גם את ההחלטה נושא דיון זה, במסגרת ערעור בזכות. משמע, רק לאחר סיום הדיון בסיווג הנכס בפני רשויות הארנונה ומיצוי הליכי הערעור במסלול זה (לרבות ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים ובקשת רשות ערעור לבית משפט זה), ידון בית המשפט בשאלה הראשונית, והיא טיב הערכאה לה מסורה הסמכות לדון בהליך. במילים אחרות, קביעה כי עסקינן בהחלטה אחרת תוביל לתוצאה הלא רצויה, שעל פיה תתברר שאלת הסמכות העניינית רק לאחר מיצוי הדיון המהותי כולו באחד המסלולים (ויודגש, קושי זה אינו מתעורר מקום בו עסקינן בהליך המועבר מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט שכן ממילא קונה בית המשפט אליו הועבר ההליך סמכות עניינית מכוח ההעברה עצמה). מנגד, סיווג ההחלטה כפסק דין, יביא לבירור וליבון הסוגיה כבר כעת, יתרום לקיום הליך נכון יותר, וימנע השחתת זמן שיפוטי יקר של שלוש או ארבע ערכאות שונות.

 

           סוף דבר, הערעור מתקבל, וההליך יוותר במרשם. מזכירות בית המשפט תמשיך את הטיפול בהליך על פי הנהלים המקובלים. המשיבה תשא בהוצאות המערערת בסכום של 2,500 ש"ח. 

 

           ניתנה היום, כ"ד בניסן התשע"ג (‏4.4.2013).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13008600_H03.doc   הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il