עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8563/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 8563/11

לפני:

כבוד הנשיא א' גרוניס

המבקשים:

1. גאזי זלום

2. בסמה זלום

נ ג ד

המשיבים:

1. הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל

2. מייזל הקדש מאיר שחחנה ומירל פייגה אסתר

3. זילברמן הרב גבריאל יוסף

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים: ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל,

וא' רומנוב) מיום 10.10.2011 בע"א 10991-03-11

בשם המבקשים: עו"ד מוחמד דחלה

בשם המשיבים: עו"ד דניאל רובינס

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל וא' רומנוב) מיום 10.10.2011, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיאה ש' פיינברג) מיום 20.12.2010.

2. המבקשים הינם דיירים מוגנים בנכס שבעיר העתיקה בירושלים (להלן –הנכס), שהושכר לסבו של המבקש 1 עוד בשנת 1946. הנכס מצוי בבעלותם של הקדשות דתיים. משיב 3 בבקשה הינו מנהל (נאמן) ההקדשות. בשנת 2004 הגיש המשיב 3 תביעה נגד המבקשים בבית המשפט השלום בירושלים (ת"א 7147/04), במסגרתה נתבקש סעד של צו מניעה קבוע, שיימנע מהמבקשים מלבצע עבודות בנייה, חפירה או הריסה, שלפי הנטען נתבצעו בנכס שלא כדין. בד בבד ביקשו המשיבים הוצאת צו מניעה זמני נגד המבקשים, שיאסור עליהם לבצע את העבודות הנ"ל. משלא פסקו המבקשים מביצוע העבודות, ואף נגרמה בעטיין מפולת עפר ואבנים לקומת הקרקע שבנכס, הוצא ביום 31.5.2004 צו מינהלי מטעם המחלקה למבנים מסוכנים בעיריית ירושלים, המורה למבקשים לחדול מכל עבודות החפירה שנעשו בנכס, ולהחזיר את המצב לקדמותו. משלא בוצעו עבודות התיקון הוגש נגד המבקש 1 כתב אישום (ת"פ 634/04), במסגרתו הורשע המבקש 1 על פי הודאתו, והוטל עליו לבצע את העבודות המצוינות בהתראת המחלקה למבנים מסוכנים. בהמשך הגיש המבקש 1 הצהרה מאת המהנדס מוחמד ג'אבר (להלן – ג'אבר) על ביצוע העבודות הדרושות והסרת הסכנה מעל הנכס, בהתאם לתוכניות הנדסיות שהכין ג'אבר. על בסיס הצהרה זו הגיעו הצדדים ביום 7.6.2004, במסגרת בש"א 4803/04, להסדר דיוני (להלן – ההסדר), לו ניתן תוקף של החלטה. לפי ההסדר הותר למבקשים לבצע עבודות למניעת הסכנה במקום, בהתאם להוראות שבגזר הדין בת"פ 634/04, או בהתאם להנחיות המחלקה למבנים מסוכנים.

3. לימים התברר כי הצהרת ג'אבר הייתה כוזבת, ובהמשך למדו המשיבים, בעקבות ביקורם בנכס, כי במקום מתבצעות עבודות החורגות מהמוסכם במסגרת ההסדר. בעקבות כך נפתח הליך נוסף (בש"א 5057/04) כנגד המבקשים. מהנדס מומחה שמונה מטעם בית המשפט בהליך זה קבע, כי בעקבות העבודות במקום נשקפת סכנה מיידית לשלמות המבנה, ולחיי הדיירים השוהים בו. כן קבע המומחה, כי התוכנית ההנדסית שהוכנה על ידי ג'אבר נועדה מלכתחילה לביצוע שינויים ארכיטקטוניים בנכס, שחרגו מגדרי ההסדר. בהמשך, על בסיס החלטת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסדר דיוני נוסף, לפיו המשיבים יבצעו על חשבונם את התיקונים הדרושים לפי חוות דעת המומחה. המבקשים מנעו את הוצאת הסדר זה לפועל, ובגין כך הוגשה נגדם בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

4. בעקבות מסכת אירועים זו הגישו המשיבים תביעה נוספת נגד המבקשים, במסגרת ת"א 6136/05, שנדונה בפני בית משפט השלום במאוחד עם ת"א 7147/04. בתביעה זו נתבקש סעד של פינוי המבקשים מהנכס בשל היעדר זכות בו, ולחלופין בשל עילות פינוי לפי חוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר). כמו כן, נתבקש סעד של פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לנכס. יצוין, כי גם לאחר הגשתה של תביעה זו המשיכו המבקשים להפריע לביצוע החלטות בית המשפט שעניינן המשך ביצוע התיקונים בנכס, תיקונים אשר נדרשו לצורך הסרת הסכנה במקום.

5. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כי מעמדם של המבקשים בנכס הוא כשל דיירים מוגנים. כן נקבע כי מתקיימת עילת פינוי לפי סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר, שכן בביצוע העבודות במקום גרמו המבקשים בזדון לנזק ניכר לנכס. בית המשפט קבע כי המבקשים עשו בנכס שינויים מהותיים ומקיפים, שאופן ביצועם יצר סכנה ממשית לשלמות המבנה ולמבנים סמוכים, וכן לחיי הדיירים. הסכנה נמנעה רק בזכות התערבות בית המשפט, שהורה, כאמור, על תיקון הנזק בהתאם להוראות המומחה. כל זאת עשו המבקשים תוך שהם מנצלים את הצו המינהלי שהוצא על ידי המחלקה למבנים מסוכנים בעיריית ירושלים לצורך ביצוע עבודות שיפוץ בנכס שלא נדרשו מתוקפו, ומבלי שרשאים הם לבצע העבודות לפי סעיפים 68(ג) ו-70(א) לחוק הגנת הדייר. יצוין, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים, עליה נסוב הדיון בפסק דינו של בית משפט השלום, נגעה לתחולת סעיפים אלה של חוק הגנת הדייר בענייננו. הטענות המצויות במרכז בקשת המבקשים לרשות ערעור כלל לא נטענו בבית משפט השלום. בנוסף לכך, דחה בית משפט השלום את טענת המבקשים, לפיה כל עוד לא התממשה הסכנה לא ניתן לקבוע כי נגרם נזק לבניין. כן דחה בית המשפט את בקשת המשיבים למתן סעד מן הצדק, ולבסוף ניתן נגד המבקשים צו פינוי. תביעתם הכספית של המשיבים נגד המבקשים נדחתה.

6. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי סמך ידו על ממצאיו העובדתיים ועל מסקנותיו המשפטיות של בית משפט השלום. כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערים לפיה אין להורות על פינוים מיחידות הדיור שבקומה א' של הנכס, שם לטענתם לא בוצעו כל עבודות, להבדיל מאלה שבקומה ב', בקובעו כי "מדובר במושכר אחד שהושכר לסבו של המערער 1, ודין הפינוי חל על כולו". טענה זו, לפיה עילת הפינוי אינה תקפה לגבי יחידות הדיור שבקומה א', הועלתה לראשונה בערעור בפני בית המשפט המחוזי, כאמור. מסקנה זו עולה מעיון בכתב ההגנה שהגישו המבקשים במסגרת ההליך בבית המשפט השלום, ובפסק דינו של בית משפט השלום.

7. בבקשת רשות הערעור שלפניי טוענים המבקשים כי טעו הערכאות דלמטה עת הורו על פינוים של המבקשים הן מהדירות שבקומה א' והן מהדירות שבקומה ב' של הנכס. הם חוזרים על הטענה לפיה בקומה א' לא בוצעו כל עבודות, ומשום שהמדובר בדירות נפרדות ולא במושכר אחד, אין עילה לפינויים מהדירות שבקומה א'. כן מערערים המבקשים על פסיקת בית המשפט המחוזי, שאישרה את קביעת בית משפט השלום, לפיה גרמו המבקשים נזק ניכר למושכר בזדון, וכן את קביעתו כי אין מקום להעניק סעד מן הצדק.

8. על פי החלטתי מיום 1.1.2012 הוגשה תשובה לבקשת רשות הערעור. בהתאם לאמור בהחלטה, התייחסו המשיבים בתשובתם רק לטענת המבקשים לפיה בדירות שבקומה א', בניגוד לאלה שבקומה ב', לא בוצעה כל עבודה. לפיכך, כך לפי טענת המבקשים, לא מתקיימת עילה לפינויים מהדירות שבקומה א'. בתשובתם טוענים המשיבים כי הנכס אינו מורכב מדירות נפרדות, כטענת המבקשים, אלא מחדרים המרכיבים כולם יחד בית אחד. על כן עילת הפינוי תקפה לגבי כלל הנכס. המשיבים מסתמכים לצורך טענה זו על דברי המבקש 1 עצמו, המופיעים בתצהיר העדות הראשית של המבקש שהוגש במסגרת ההליך בבית משפט השלום, על פסק דינו של בית משפט השלום, ועל ראיות נוספות. על רקע הדברים המופיעים באסמכתאות אלה טוענים המשיבים כי המבקשים העלו בבקשת רשות הערעור טענות עובדתיות הפוכות לאלה שנטענו בערכאה הדיונית. כן טוענים המשיבים כי ממילא עילת הפינוי תקפה לגבי כלל הדירות, ככל שקיימות דירות נפרדות, שכן העבודות שנתבצעו במקום סיכנו את כלל הנכס. המבקשים הגיבו לתשובת המשיבים על פי החלטתי מיום 17.1.2012. בתשובתם חוזרים המבקשים על הטענה לפיה המדובר בדירות נפרדות המצויות בקומות שונות, בהסתמכם בעיקר על נוסחו של חוזה השכירות שנכרת עם סבו של המבקש עוד בשנת 1946, ועל מבנהו של הנכס, הבנוי לטענתם כבניין דירות, בו קיימות יחידות דיור עצמאיות.

9. דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית 212-211 (מהדורה שניה, 2008)). בענייננו המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נסובה, בשלב הנוכחי, סביב השאלה האם הנכס מחולק ליחידות דיור נפרדות. זאת, על רקע הטענה כי הנזק נגרם רק לדירות המצויות בקומה ב', ומשכך ניתן לפנות את המבקשים רק מהדירות שבקומה זו. ביחס לשתי טענות אלה המחלוקת הינה ברמה העובדתית, ומשכך היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מקל וחומר, שטענות עובדתיות שלא הושמעו בערכאה הדיונית, והועלו לראשונה בערעור בפני בית המשפט המחוזי, לא יישמעו במסגרת ערעור שני (ראו והשוו, ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432, 436-435 (1982); ע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4) 63, 71 (1988)).

יוער, כי המבקשים מסרו בתגובתם מיום 2.2.2012 כי בכוונתם להגיש בקשה להתיר הגשת ראיות נוספות. בקשה כזו לא הוגשה.

10. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"א באדר התשע"ב (15.3.2012).