עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8543/10

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

1.        לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 437/09 (כב' השופט א' כהן) מיום 27.6.2010 ולחילופין על גזר הדין מיום 10.10.2010.

 

כתב האישום

 

2.        כנגד המערער הוגש כתב אישום, המייחס לו ביצוע מסכת של מעשי התעללות, בין השנים 2007-2009, בשתי בנותיו. האחת, ילידת 1997 (להלן: ל') והשנייה, ילידת 1999 (להלן: ד').

 

3.        לפי הנטען באישום הראשון, ביום 13.9.2009 או בסמוך לו, כעס המערער על הבנות משום שהעירו את אחיהן הקטן משנתו. משכך, הכה המערער את ל' בפראות באמצעות מקל במבוק, עשרות פעמים, בכל חלקי גופה. כן הכה אותה באגרופים בגבה. בנוסף, תפס המערער את ד' בצווארה והכה גם אותה באמצעות המקל, עשרות פעמים, בכל חלקי גופה. לאחר מכן, קשר המערער את ידיה ורגליה של ל', הוריד את מכנסיה והכה אותה באמצעות המקל פעמים רבות. כן בעט המערער בכל חלקי גופה של ל' ודרך בנעליו על רגליה ובטנה עד שכמעט לא הצליחה לנשום. בנוסף, דרך המערער בנעליו על בטנה של ד'.

 

           בסמוך למעשים אלה, לקח המערער כבל חשמלי, חיבר אותו לחשמל וחשמל את ל' באמצעות הצמדת הכבל לגופה. לאחר מכן, המשיך להכות את ל' תוך שהוא מורה לה לקפוץ מהסלון לחדרה, כשידיה ורגליה קשורות. נטען, כי תוך כדי המעשים הללו, בכו הבנות, אך המערער לא שעה לתחינותיהן וקילל אותן. בשעות הערב, קשר המערער את הבנות לשולחן ועזב עם אשתו את הבית, כשהוא מותיר את הבנות – שבשל צום הרמדאן לא אכלו דבר במשך כל היום – קשורות לשולחן ללא אוכל ומים וזאת למשך מספר שעות.

 

           כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרם ל-ד' קרע סוב קפסוראלי בכבד ונמצאו פצעי שפשוף, המטומות וסימני חבלה בכל חלקי גופה. ל-ל' נגרמה אי ספיקת כליות חריפה ונמצאו פצעי שפשוף, המטומות וסימני חבלה בכל חלקי גופה. השתיים אושפזו בבית חולים: ד' למשך יומיים ו-ל' למשך שבועיים.

 

           בגין המעשים המתוארים, יוחסו למערער שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כן יוחס למערער ביצוע מעשה התעללות גופנית בקטין בהיותו אחראי עליו לפי סעיף 369ג סיפא לחוק העונשין. בנוסף נטען, כי במהלך כל המתואר שהה המערער בישראל מבלי שהיה בידו אישור שהייה כדין, מעשה בגינו יוחסה לו עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל לפי סעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

 

4.        לפי הנטען באישום השני, בשנת 2008, במועד שאינו ידוע במדויק, חשד המערער, כי ל' גנבה נגן MP3. כעונש, לקח המערער מספריים וגזר את שערה לתספורת קצוצה. בנוסף, סמוך למתואר, קשר המערער את ידיה ורגליה של ל' והכניס אותה לאמבטיה מלאת מים. הוא לקח כבל חשמלי, חיבר אותו לחשמל וחשמל באמצעותו את ל' על ידי הכנסת הכבל לאמבטיה.

 

           בגין מעשים אלה, יוחסה למערער עבירה של התעללות בקטין בהיותו אחראי עליו, לפי סעיף 369ג סיפא לחוק העונשין וכן עבירה של תקיפת קטין בהיותו אחראי עליו, שלא כדין, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין. בנוסף נטען, כי במהלך המתואר, שהה המערער בישראל מבלי שהיה בידו אישור שהייה כדין ומשכך יוחסה לו גם עבירה לפי סעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל.

 

5.        לפי הנטען באישום השלישי, בשנת 2007, במועד שאינו ידוע במדויק, סבר המערער, כי ד' שיקרה לו. משכך, הכה אותה באמצעות מגב בכל חלקי גופה ובעט בה עד שנפלה ונחבלה. כמו כן הכה באותו אופן את ל', בכל חלקי גופה, ובעט בה.

 

           בגין מעשים אלה, יוחסה למערער עבירה של תקיפת קטין בהיותו אחראי עליו שלא כדין לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין. כן נטען, כי במהלך ביצוע המעשים הללו שהה המערער בישראל שלא כדין. משכך, יוחסה לו עבירה לפי סעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל.

 

6.        לפי הנטען באישום הרביעי, בשנת 2007, במועד שאינו ידוע במדויק, כעס המערער על הבנות משום שהתעכבו לחזור הביתה. נטען, כי המערער הכניס את הבנות לאמבטיה מלאת מים, לקח כבל חשמלי, חיבר אותו לחשמל, וחשמל אותן באמצעות הכנסת הכבל לאמבטיה. המערער אמר ל-ד': "עכשיו תלמדי לא לשקר".

 

           בגין מעשים אלה, יוחסה למערער עבירה של התעללות בקטין בהיותו אחראי עליו לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין וכן עבירה של תקיפת קטין בהיותו אחראי עליו שלא כדין לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין. בנוסף נטען, כי במהלך המתואר, שהה המערער בישראל ללא אישור שהייה כדין ומשכך יוחסה לו עבירה לפי סעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל.

 

7.        לפי הנטען באישום החמישי, בין השנים 2007-2009, במועד שאינו ידוע במדויק, כעס המערער על ד' משום שקיבלה ציון נמוך במתמטיקה. נטען, כי כעונש, לקח המערער מספריים וגזר את שערה לתספורת קצוצה.  

 

           בגין מעשים אלה, יוחסה למערער עבירה של התעללות בקטין בהיותו אחראי עליו לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין. כמו כן נטען, כי במהלך ביצוע המעשים שהה בישראל שלא כדין ובגין מעשה זה יוחסה לו גם עבירה לפי סעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל.

 

8.        לפי הנטען באישום השישי, בין השנים 2008-2009, במועד שאינו ידוע במדויק, כעס המערער על ל' משום שנכשלה בבחינה באנגלית. נטען, כי כעונש, קשר אותה והכה אותה באמצעות אלה בכל חלקי גופה, וגרם לה לחבלות.

 

           בגין מעשים אלה, יוחסה למערער עבירה של תקיפת קטין בהיותו אחראי עליו, שלא כדין, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין. כמו כן, במהלך המתואר שהה המערער בישראל שלא כדין ולכן הואשם בעבירה לפי סעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל.

 

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

 

9.        בית המשפט המחוזי סקר את עדויות הבנות מפי חוקר הילדים וציין כי נסיבות המקרה הוא לא מוצא מקום להתערב בהחלטת חוקר הילדים שלא להעלות את הבנות על דוכן העדים למסור עדות מהחשש שהדבר עשוי לגרום להן נזק נפשי. בית המשפט התרשם, כי מדובר בעדויות מהימנות ואותנטיות של הבנות שהיו קטינות במועד האירוע. בית המשפט דחה את הטענות, כי שאלות חוקר הילדים היו מנחות. בדומה לכך דחה בית המשפט את הטענה כי חקירתו של החוקר היתה לוחצת. בית המשפט דווקא קבע, כי שאלות החוקר היו זהירות למדי והוא נמנע מלהדריך את הבנות מה להשיב ולא הפעיל עליהן לחץ (עמ' 29 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי החוקר שאל את הבנות שאלות עדינות, פתוחות וכלל אינן דוחקות להוצאת מילים "בכוח". בית המשפט דחה את טענת בא כוח המערער, לפיה העובדה שהבנות שהו יחדיו בחדר בעת שנפגשו עם העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד, זיהמה את החקירה, בקובעו, כי יש לקבל את ההסבר שסיפקו פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית, אשר נמצא מהימן ומפורט, כי השהות המשותפת של שתי הבנות בחדר נעשתה אך כדי להרגיען ולהכינן לקראת היציאה מהבית. כך שוכנע בית המשפט, כי כל עוד ישבו הבנות יחדיו, כלל לא שוחחו עמן על האירועים עצמם וכשהשיחה נגעה לגופו של עניין, הרי שהיא התבצעה עם כל אחת מהבנות בנפרד. עוד קבע בית המשפט, כי אין לקבל את הטענה לפיה עצם שיחתן של הבנות עם העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד זיהמה את חקירתו של חוקר הילדים. שכן, מעדותן של השתיים, שהותירה רושם טוב על בית המשפט, עולה, כי הן הבינו היטב את גבולות תפקידן – מה מותר ומה אסור להן לשאול את הבנות בטרם נחקרו על ידי חוקר הילדים – וכי היו מודעות לכך שאל להן לגלוש למסגרת תפקידו של חוקר הילדים על מנת שלא לזהם את חקירתו. השתיים שבו והדגישו בעדותן, כי מטרת הפגישה עם הבנות היתה אך לברר האם הן מצויות בסכנה וכן להכינן לקראת היציאה מהבית. 

 

           בית המשפט קבע, כי הודעתה של כל אחת מהבנות בפני עצמה ושילובן יחדיו מובילים למסקנה כי הן סיפרו את האמת. תמיכה נוספת מצא בית המשפט בהתרשמותו החיובית של חוקר הילדים בדבר אמינותן; בעדותן של פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית, ששמעו גם הן על מסכת ההתעללות שעברו הבנות; וכן בעדותה של המנהלת, בדבר השינוי לרעה שחל במצב רוחן של הבנות בתקופה הרלוואנטית לכתב האישום. עוד קבע בית המשפט, כי יותר מכל עומדים הממצאים הרפואיים בדבר מצבן הרפואי של הבנות, אשר מתיישבים עם התיאורים שמסרו בהודעותיהן ושוללים את גרסתו של המערער, כי רק הכה את הבנות עם מקל "בעובי של עט". על גופה של ל' נמצאו סימני כפיתה, סימני הצלפה באמצעות חפץ גלילי צר וארוך וסימני חבלה בבטן. בנוסף, התגלתה אצל ל' אי ספיקת כליות חריפה וערך גבוה ביותר של האנזים CPK. ממצא זה הינו שכיח, כך הסביר ד"ר בן יהודה, בעקבות מכת חשמל. כן נשללה האפשרות שהפגיעה בכליה נובעת מבעיה תורשתית או מולדת וניתן לראות כי עם חלוף הזמן וקבלת טיפול רפואי, ירד הערך הגבוה של האנזים והבעיה בכבד חלפה. אשר ל- ד', נמצאו על גופה סימני נשיכה וחבלות קהות במקומות שונים בגוף, סימני חבלה קהה בבטן וכן עדות לקרע בכבד, ממצאים שמתאימים למצב שלאחר חבלות חוזרות ונשנות. כך נקבע, כי החבלות הקשות שנמצאו על גופן של הבנות מסייעות לגרסתן, כי אכן הוכו באמצעות מקל במבוק (ולא באמצעות מקל דק), באגרופים ובבעיטות וכי המערער דרך על בטנן בחוזקה.

 

           אשר לדרישת הסיוע לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים) מצא בית המשפט המחוזי, כי עדותן של שתי הבנות מהוות סיוע האחת לשנייה – הן בדבר עצם המעשים שביצע בנוכחות שתיהן והן בדבר מעשיו הדומים כלפי שתי הבנות שבוצעו לכל אחת בנפרד (גזירת השיער, חשמול באמבטיה, הכאה בעקבות אי הצלחה בלימודים). כך נקבע, כי עדותה של כל אחת מן הבנות היא ראיה "עצמאית" מהעדות השנייה הטעונה סיוע. בית המשפט אף מצא סיוע במצבן הנפשי של הבנות, כפי שעולה מעדותה של המנהלת, כמו גם מעדותן של פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית בעניין זה.

 

10.      בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של שתים עשרה שנות מאסר; מאסר על תנאי למשך 24 חודשים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך תקופה של שנתיים מיום שחרורו עבירת אלימות כלשהי כלפי בן משפחה, ויורשע עליה, וכן מאסר על תנאי למשך 3 חודשים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך תקופה של שנתיים מיום שחרורו עבירה של שהייה שלא כדין בניגוד לחוק הכניסה לישראל, ויורשע עליה.

 

טענות המערער

 

11.      המערער, באמצעות בא כוחו, חזר בו בטיעוניו לפנינו מטענותיו בכל הנוגע לאמינות הבנות ואמינות העדים, כפי שהועלו על ידו בסעיפים 1, 2, 3, ו-4 לנימוקי הערעור ומיקד את טענותיו בשלוש עיקריות: האחת, הטענה של גזיזת שיער ראשן של הבנות; השנייה, היסוד הנפשי הדרוש בסעיף 329 לחוק העונשין והשלישית, טענת הגנה מן הצדק. ברם, מאחר ובא כוח המערער לא העלה בנימוקי הערעור את טענתו בעניין הגנה מן הצדק ואף לא נימק טענתו זו בדיון שהתקיים בפנינו, ראינו בכך כאילו חזר בו המערער מטענה זו.

 

           בא כוח המערער טען, כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע למעשה שגזיזת שערן של ל' ו-ד' על ידי המערער נעשתה מתוך כוונה פלילית, וזאת מבלי שהוא הוזהר לגביה בחקירתו במשטרה והוא אף לא נחקר על גזיזת השיער במשטרה. המערער העיד בבית המשפט כי גזז לבנות את השיער בגלל כינים ואף אשתו העידה כי גזיזת השיער נעשתה בשל כינים. לטענתו, בית המשפט זקף לרעת המערער מחדל המתבטא באי הזמנת מחנך הכיתה ביחס לפרשת גזיזת השיער, אשר שלח מכתב כי לבנות יש כינים. עוד טוען בא כוח המערער, כי טעה בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום השישי חרף העובדה שאישום זה הוסף בעקבות חקירה של הילדה ל' שהתקיימה לאחר הגשת כתב האישום מבלי שניתן למערער להגיב עליה בשלב מוקדם לפני שהעיד בבית המשפט. לטענתו, הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו באישום השישי היה מבוסס על הודעתה המאוחרת של ל' בלבד בפני חוקר הילדים ובלא שהיה לה "סיוע" ספציפי, הינה טעות. עוד מוסיף וטוען בא כוח המערער, כי טעה בית המשפט המחוזי בהרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין חרף העובדה שקיימות אינדיקציות ברורות לכך שלא התקיימה אצלו הכוונה המיוחדת הדרושה לתוצאה אליה מתייחס הסעיף, כלומר לא היתה לו כוונה לגרום לבנות חבלה חמורה או נכות או מום, אלא כל כוונתו היתה אך למטרת חינוך הבנות. הרשעה בעבירה זו אינה מתיישבת עם המניע החינוכי שעמד מאחורי מעשי המערער באישום הראשון (כביתר האישומים) ועם העובדה כי בזמן האירוע הראשון, דאג המערער לפרוש על הרצפה מפה כדי שבנותיו ישבו עליה ולא תתקררנה. עוד טוען בא כוח המערער, כי טעה בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער בשש עבירות של שהייה בישראל שלא כדין, עבירה ביחס לכל אירוע – אישום בו הואשם, שכן לאור נסיבות שהייתו בישראל, כפי שהוכחו במשפט, ראוי היה לזכותו מעבירה זו למצער מחמת היותם זוטי דברים. לחילופין טוען הוא, כי לא מדובר בשש עבירות אלא בעבירה אחת של שהייה מתמשכת. אשר לגזר הדין, טוען בא כוח המערער, כי ראוי בנסיבות המקרה, כי בית משפט זה יפחית במידה משמעותית ביותר את עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, שכן מדובר באחד המקרים הנדירים המחייב התערבות משמעותית להקלה דרסטית בעונש.

 

טענות המדינה

 

12.      מנגד, טענתה המרכזית של המדינה, באמצעות באת כוחה, היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין המבוססת על ממצאי מהימנות ועובדה שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. המדינה מדגישה את המשקל הרב שבית המשפט המחוזי נתן לעדויות הבנות, בשים לב לקוהרנטיות ולמידת הפירוט שבגרסתן ונוכח התרשמותו החיובית של חוקר הילדים מאמינותן. עוד טוענת היא, כי בית המשפט המחוזי צדק כשמצא בעדויות הבנות סיוע האחת לרעותה. אשר לגזר הדין, טוענת באת כוח המדינה, כי העונש שהוטל על המערער הולם את עבירות ההתעללות שביצע, שכן מדובר במקרה קשה מאוד שאין מילים לתארו. הבנות אושפזו בבית החולים ועל גופן נראה סיפור ההתעללות המתמשכת. על גופן נמצאו צלקות בשלבי הגלדה שונים אשר העידו על התעללות קשה, שכללה בין היתר מכות חשמל משך שנים על ידי המערער. דבר זה נצרב בתודעת הבנות וגרם להן לתפישה מעוותת שלא ניתן לתקנה.

 

דיון והכרעה

 

13.      דין הערעור שהוגש על הכרעת הדין להידחות. בעיקרם של דברים, טענות המערער נסבו על עניינים שבמהימנות ועל קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר בהם, כידוע, ממעט בית משפט של הערעור להתערב, למעט במקרים חריגים בהם נמצא כי הערכאה הדיונית נתפסה לכלל טעות היורדת לשורש העניין, כגון כאשר ישנן סתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה הערכאה הדיונית, או כאשר מתבררת שגיאה מהותית בהערכת המהימנות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)). כלל זה יסודו בהנחה, כי יש לייחס ערך רב להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים, ובכלל זה האופן בו הם מוסרים את דבריהם והתנהגותם על דוכן העדים (ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (1.9.2008)).

 

הטענה כנגד גזיזת שיערן של הבנות

 

14.      המערער אינו חולק על כך שגזר את שיער ראשן של בנותיו, אלא שלגרסתו הוא עשה זאת על מנת להילחם בכינים שהיו בשיערן, ולא כעונש.

 

           ל' תיארה, כי שיערה נגזז כעונש בשל העובדה שהמערער חשד בה כי גנבה את נגן ה- MP3. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה, כי גזירת שיערה של ל' נעשתה כעונש משום שהמערער סבר, כי גנבה את נגן ה- MP3 ובשל כך גם חשמל אותה באמבטיה מלאת מים.

 

           גם ד' העידה, כי שיערה נגזז כעונש על כך שלא פתרה את שיעורי הבית במתמטיקה ומאותה הסיבה הכה אותה המערער. גם בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי שיערה של ד' נגזז כעונש על "התנהגותה הקלוקלת" וכי היא חושמלה באמבטיה. עוד נקבע, כי גרסתה של ד', כי גם שיערה נגזז כעונש על התנהגות לא תקינה וכי היא חושמלה באמבטיה, מסייעת להודעתה של ל' בפני חוקר הילדים והיא מצביעה על דפוס התנהגות זהה בבירור של המערער להענשת בנותיו, באותן שיטות ביצוע.

 

           בנסיבות אלה, בהן שתי הבנות מעידות על מעשים דומים במסגרת המשפחה, בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי עדות ילדה אחת על מה שביצע בה אביה מהווה ראיה נסיבתית המסייעת לעדות הילדה האחרת. 

 

           בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי גם עדותו של המערער עצמו הותירה את הרושם, כי כעסו על ל' בשל אותו אירוע היה רב מאוד. בנוסף, גם המנהלת העידה, כיצד כעס המערער על ההתרחשות סביב נגן ה- MP3. לכך יש להוסיף, כי חרף דברי המנהלת, לפיהם במקרה של כינים יוצאת הודעה להורים והמחנכת של הכיתה מטפלת בכך – המערער לא העיד את אותה מחנכת לתמוך בטענתו ועובדה זו מחלישה אף היא את גרסתו. לכך יש להוסיף, כי עדות המנהלת, לפיה המערער התוודה בפניה כי הוא הכה את הבנות משום שלא עשו שיעורי בית ועדותה כי לא היתה זו הפעם הראשונה בה אמר לה המערער שהכה את הבנות בשל היותן תלמידות בעייתיות – מחזקת את המסקנה כי המערער גזר את שיער ראשן של הבנות כעונש, ולא בשל בעיית כינים. מעשי המערער מצביעים על שיטת ביצועו להענשת בנותיו. בנסיבות אלה, טענת המערער לעניין גזיזת שיער ראשן של הבנות בשל כינים – נדחית.

 

הטענה לעניין היסוד הנפשי הדרוש בסעיף 329 לחוק העונשין       

 

15.        המערער הורשע בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין.

 

           בא כוח המערער טוען, כאמור, כי לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש לפי סעיף 329 לחוק העונשין, לפיו לכאורה היתה לו כוונה לגרום לבנותיו נכות או מום או חבלה חמורה, שכן כל כוונתו של המערער היתה לבצע את מעשיו מתוך כוונה לחנן את הבנות, לאחר שגנבו ושיקרו.

 

           טענה זו אין לקבל.

 

           סעיף 329 לחוק העונשין קובע:

 

"(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו -  מאסר עשרים שנים:

 

(1)   פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין;

(2)   מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;

(3)   גורם שלא כדין להתפוצצותו של חומר נפיץ;

(4)   שולח או מוסר לאדם חומר נפיץ או כל דבר מסוכן או מזיק אחר או גורם לאדם שיקבל כל חומר או דבר כאמור;

(5)   מניח, בכל מקום שהוא, חומר מרסק או נפיץ או נוזל משתך;

(6)   זורק על אדם חומר או נוזל כאמור בפסקה (5), או משתמש בהם על גופו בדרך אחרת." [ההדגשה הוספה – ס' ג'].

 

             אין חולק, כי התקיימו היסודות העובדתיים של העבירה של חבלה בכוונה מחמירה כלפי בן משפחה, המיוחסת למערער באישום הראשון, הן כלפי ד' והן כלפי ל'. שכן, המערער הכה בחוזקה את בנותיו בכל חלקי גופן באמצעות מקל במבוק ודרך על רגליהן ועל בטנן, הכה את ל' באגרופים ובבעיטות וחשמל אותן באמצעות כבל חשמל. משמע, היסוד העובדתי של העבירה בדבר פציעת בן משפחה או גרימת חבלה חמורה שלא כדין, התקיים במקרה דנא.

 

           היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין הוא הוכחתה של כוונה "להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה". הגם שהמערער טוען, כי המכות שהכה בבנותיו היו בכוונה לחנך אותן, היה עליו לזכור, כי סוף מעשה במחשבה תחילה. משמע, חזקה על אדם, כי הוא מתכוון לתוצאות שיניבו מעשיו, כך שמי שמכה באלימות קשה, עשרות פעמים, באמצעות מקל במבוק, אגרופים, בעיטות, דריכה על הרגליים, דריכה על הבטן וחשמול באמבטיה באמצעות כבל חשמל, מודע לכך שמעשיו עלולים לגרום לנכות או מום או לחבלה חמורה, שכן – בהעדר אינדיקציה אחרת – זוהי התוצאה הטבעית של מעשים כאלה, בהעדר אינדיקציה אחרת.

 

           יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 7540/02 יוסף בן מחמוד נ' מדינת ישראל (27.10.2003):

 

"היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה עניינו בכוונה מיוחדת לחבול בקורבן חבלה חמורה, ויסוד נפשי זה נתקיים בנסיבות העניין. המערער, "בחור צעיר וגדל גוף" (כלשונו של בית-משפט קמא) היכה את המתלונן - "אדם מבוגר ואפשר [?] ודל גוף" - באלת-עץ בכל חלקי גופו בהסיבו לו חבלות חמורות. המערער שבר למתלונן את עצמותיו, קרי וכתיב ומשמעו כפשוטו, ומתוך שחזקה על אדם כי מתכוון הוא לתוצאות הטבעיות הנובעות ישירות ממעשיו, נלמד על כוונת המערער מתוך התוצאות הקשות שנגרמו ממעשיו".

 

           גם בענייננו, ניתן ללמוד על כוונת המערער מתוך התוצאות הקשות שנגרמו לבנות כתוצאה ממעשיו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הדברים האמורים לעיל נכונים שבעתיים במקרה שלפנינו, עת מדובר בתקיפה של ילדות צעירות, בנות 10 ו-12. לכך יש להוסיף ולהדגיש, כי המערער אף החריף את האמצעים באמצעותם הכה את הבנות בכך שהחל להרביץ להן באמצעות מקל במבוק ואגרופים; המשיך בבעיטות ברגליים ודריכה על בטנן עם נעליו ולבסוף אף חשמל אותן באמצעות כבל חשמל. המערער אף קשר את בנותיו בידיים וברגליים לשולחן, ללא אוכל ושתייה וללא אפשרות להתפנות לשירותים, ועזב אותן במצב זה בלכתו ביחד עם אשתו מן הבית, כשברור לו שאין להן כל סיכוי להשתחרר מקשירתו. בנסיבות אלה, לא נותר ספק, כי מתקיים היסוד הנפשי הדרוש של כוונה להרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין והתוצאות הקשות שנגרמו לבנות הן טבעיות למעשיו.

 

16.      מעבר לדרוש יוער, כי טענת המערער – לפיה כל רצונו בהכאת הבנות היה לחנך אותן – הינה מקוממת ודינה דחייה מכל וכל.    

 

           בית משפט זה חזר שוב ושוב על ההלכה הפסוקה הידועה, לפיה מניע חינוכי או נורמה חברתית אינם יכולים להפוך ללגיטימית ענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו. כך למשל נקבע בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל (25.1.2000):

 

"..... ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכול וכול, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק אגרוף, שבו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום-לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקייה מאלימות. אשר-על-כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום."

 

           דברים אלה יפים גם לענייננו-שלנו.

 

הטענה בעניין הגנה מן הצדק

 

17.      בין יתר טענותיו, טען המערער להגנה מן הצדק. ברם, כאמור, מאחר ובא כוחו לא העלה בנימוקי הערעור את טענתו בעניין זה ואף לא נימק טענתו זו בדיון שהתקיים בפנינו, ראינו בכך כאילו חזר בו המערער מטענה זו.

 

           יתרה מכך, אף בהנחה וטענת בא כוח המערער לעניין הגנה מן הצדק התמקדה בהרשעת המערער בשש עבירות של שהייה בישראל שלא כדין ולטענתו יש לזכותו מעבירה זו למצער מחמת היותה זוטא דברים, אף טענה זו דינה דחייה. משהודה המערער, כי שהה בישראל שלא כחוק במהלך השנים 2007-2009, בצדק הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בשש עבירות לפי סעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל. 

 

18.      כאן מסתיים הדיון באשר להכרעת הדין וכאמור לא נמצא כי יש בטענות שנבחנו לעיל כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אי לכך, הערעור שהוגש על הכרעת הדין נדחה.

 

הערעור על גזר הדין

 

19.      בא כוח המערער טען לפנינו, כי ראוי בנסיבות המקרה, כי בית משפט זה יפחית במידה משמעותית ביותר את עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, שכן מדובר באחד המקרים הנדירים המחייב התערבות משמעותית להקלה דרסטית בעונש. לטענתו, העונש שנגזר על המערער חורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה.

 

           מנגד, תומכת באת כוח המדינה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. באת כוח המדינה סבורה, כי העונש שהושת על המערער הולם את הנסיבות החמורות המאפיינות את המקרה – גרימת פגיעה פיזית ונפשית בשתי בנותיו הקטינות של המערער בכך שהכה אותן בחוזקה באמצעות מקל במבוק; חשמל אותן  באמצעות כבל חשמלי והפגין אדישות כלפי סבלן של הבנות בכך שנטש אותן קשורות לשולחן בבית ללא אוכל ושתייה. לטענת באת כוח המדינה, מעשיו של המערער מחייבים השתת עונש חמור כפי שנגזר עליו, כמתחייב משיקולי גמול והרתעה.

 

20.      כלל ידוע הוא, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזירת העונש (ראו ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2011)). התערבות ערכאת הערעור תעשה רק במקרים שקיימים טעמים חזקים לכך.  

 

21.      לאחר ששקלתי בדבר, ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להקל במידה מסוימת בעונשו של המערער. על אף שהעבירות בהן הורשע יוצאות דופן בחומרתן, לאור מדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, נראה כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בעונשו.

 

           מעשיו של המערער חמורים ביותר והם כללו נקיטת אלימות כלפי בנותיו הקטינות בדרך אכזרית וקשה ובחירתו "להעניש" אותן על מנת לחנכן בשל כך שגנבו ושיקרו באמצעות פגיעה אכזרית ונפשעת בהן. אין כל ספק, כי מעשיו של המערער גרמו לסבל גדול לבנותיו והם מעוררים סלידה ושאט נפש. מעבר לכאב ולפגיעה הפיזית שפגע המערער בבנותיו, הוא השפיל וביזה אותן באופן שללא ספק הותיר שריטה בנפשן.

 

22.      על בית המשפט מוטלת החובה להעלות תרומתו לריסון תופעת האלימות בחברה באמצעות הטלת עונשים הולמים. פעמים רבות נכתב על ידי בית משפט זה על החובה להוקיע את תופעת האלימות בתוך המשפחה ואת אלה העושים שימוש בכוח הזרוע כלפי בני משפחתם (ראו למשל נקבע בע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, 84 (1993)).

 

           בנסיבות המקרה דנן, מצאתי, כי למרות חומרת המעשים של המערער, עומד שיקול המצדיק הקלה בעונש והוא מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מן הסוג בהן הורשע. על פניו נראה, כי העונש שהושת על המערער בנסיבות העניין חורג ממתחם הענישה המקובל לעבירות מהסוג שביצע ומצדיק התערבותנו כערכאת ערעור (ראו והשוו ע"פ 4732/10, 4769/10 מדינת ישראל נ' פלוני (2.1.2012); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (5.5.2008); ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.10.2007); ע"פ 5311/04 אלכסנדר קוזקין נ' מדינת ישראל (13.9.2006); ע"פ 11478/03 אביטן נ' מדינת ישראל (24.1.2005); ע"פ 4854/03 יואב ארפנייה נ' מדינת ישראל (12.2.2004); ע"פ 813/02 מדינת ישראל נ' פלוני (18.3.2002)).

 

23.      העבירות בהן הורשע המערער חמורות ביותר. הוא הורשע בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה; בארבע עבירות של התעללות בקטין בנסיבות מחמירות; בחמש עבירות של תקיפת קטין בנסיבות מחמירות ובשש עבירות של שהייה בישראל שלא כחוק. העונש המרבי לעובר על עבירה של חבלה בכוונה מחמירה הוא עשרים שנות מאסר והעונש המרבי לעובר על עבירה של התעללות בקטין הוא תשע שנות מאסר. בית המשפט המחוזי גזר על המערער שתים עשרה שנות מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי.

 

24.      לאור חומרת העבירות בהן הורשע המערער, ניתן להבין כיצד הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי נדרש להטיל עליו עונש חמור מאוד. עם זאת, במבט רחב יותר על רמת הענישה בעבירות מסוג זה, ניתן לראות כי העונש שהוטל במקרה שלפנינו אינו משקף ענישה "ממוצעת".

 

25.      לטעמי, למרות שיש להביע סלידה ושאט נפש ממעשי האלימות של המערער כפי שנהג בבנותיו הקטינות, קיים פער ניכר למדי בין רמת הענישה העולה מן הפסיקה,  לבין העונש שקבע בית המשפט המחוזי. על כן, ולמרות חומרתן של העבירות ונטייתה הברורה של ערכאת הערעור שלא להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים – סבורני כי יש מקום להפחית מעונשו של המערער. לפיכך, אציע לחבריי כי מאסרו בפועל של המערער יעמוד על תשע שנים.

 

סוף דבר

 

26.      אשר על כן, ומכל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור באשר לגזר הדין, כך שתחת העונש שקבע בית המשפט המחוזי, יועמד עונשו של המערער על תשע שנות מאסר בפועל, כשיתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

 

 

 

השופט צ' זילברטל:

 

           אני מסכים עם חוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן, הן באשר לערעור על הכרעת הדין והן באשר לערעור על גזר הדין.

 

           מצאתי לנכון להדגיש, כי אין ההקלה בעונשו של המערער, כמוצע על-ידי חברי, מבטאת הקלת ראש בחומרת המעשים, אלא איזון ראוי יותר בין שיקולי הענישה השונים וביטוי לחריגה הממשית של בית משפט קמא מרף הענישה הנוהג.

 

           חובתו של בית המשפט, הגוזר דינו של הנאשם, במיוחד בעבירות חמורות, להקפיד שלא ליתן לזעם ולסלידה שחש בהכרח כל בן-אנוש כלפי מעשיו הקשים של הנאשם לשבש את שיקול הדעת המורכב עד למאד האמור להיות מופעל על-ידו בעת גזירת הדין. בכך מתייחד השופט מכלל הציבור ובכך ניכרת מיומנותו המיוחדת. ואכן, בשל כך לעיתים מתקשה הציבור הרחב לקבל את התוצאה העונשית אליה הגיע בית המשפט. לפיכך, קיימת חשיבות רבה לעמוד על רמת הענישה הנוהגת, לבל יסטה ממנה בית המשפט, לקולא או לחומרא. נראה כי אחת ממטרותיו של חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 היא להגשים את העקרון האמור, בדרך של קביעת מתחם ענישה.

 

           בתיק שלפנינו מקופלת טרגדיה אישית ומשפחתית קשה מנשוא. אין לטעות – הקורבנות הן בנותיו הקטינות של המערער כלפיהן בוצעו העבירות. אלא ששומה על בית המשפט בבואו לגזור את דינו של המורשע, לשוות לנגד עיניו את מכלול הנתונים, זאת גם אם זעקת הקורבן, כבמקרה דנא, היא הקול הדומיננטי והמוביל. עיינתי שוב ושוב בתסקיר שהוגש לבית משפט קמא. התסקיר המפורט כולל נתונים מכמירי לב ביחס למצבן של המתלוננות, אלו בנותיו של המערער מנישואיו הראשונים, שנותרו בחזקתו כשהקשר שלהן עם האם הלך והתרופף. אלא שמהתסקיר עולה גם שהמערער עצמו הוא קורבן של מסגרת משפחתית אלימה ונוקשה שהנחילה לו בילדותו מערכת ערכים מעוותת. חובתו של בית המשפט ליתן דעתו לכל היבטיו של המקרה, גם כאלה שהמתבונן מהצד יתקשה להבחין בהם נוכח חומרת המעשים המטילה צל כבד על סביבותיה. אכן, ככל שחומרת העבירה גוברת, פוחת משקלן של נסיבותיו האישיות של הנאשם. פוחת, אך לא נעלם כליל.

 

           לפיכך, כיוון שסברתי אף אני שבמקרה דנא, על אף חומרתו המופלגת, חרג בית המשפט המחוזי ממדיניות הענישה הנוהגת, אני מצטרף למסקנתו של חברי השופט ג'ובראן.   

 

 

השופט ע' פוגלמן:      

 

אני מסכים.

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

           ניתן היום, כ"ד באדר התשע"ג (‏6.3.2013).

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10085430_H02.doc   דפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il