עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8301/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

1.        בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (מ"ת 632-09-11, השופט א' חזק), שדחתה בקשה שהגיש העורר לעיון חוזר בתנאיה של חלופת המעצר שאליה שוחרר ביום 15.7.2012.

 

2.        כתב האישום נגד העורר, שהוגש ביום 1.9.2011, מייחס לו את העבירות הבאות: שני מעשי סדום, לפי סעיף 347(א) ביחד עם סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; אונס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; וכן כמה מעשי תקיפה, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין.

 

3.        לפי עובדות כתב האישום, במספר אירועים תקף מינית, לכאורה, העורר את בת-זוגו באותה עת (להלן: המתלוננת) ונהג כלפיה באלימות קשה. בתחילת שנת 2011 עברה המתלוננת להתגורר עם העורר בדירת משפחתו. בזמן שקיימו השניים יחסי מין בהסכמה ובעקבות כאבים שחשה המתלוננת היא ביקשה מהעורר שיחדל. העורר שנענה לבקשתה ביקש לבצע במתלוננת מין אנאלי, אך היא סירבה וקמה מן המיטה. בתגובה, דחף אותה העורר לרצפה ובעט בכתפה הימנית. מיד לאחר מכן הרים אותה העורר אל המיטה, השכיב אותה על בטנה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה על אף שבכתה, צעקה והתנגדה. כשבוע לאחר מכן, במהלך קיום יחסי מין בהסכמה חזרה וביקשה המתלוננת מהעורר שיחדל משום שחשה בכאב. העורר ביקש לבצע בה מין אנאלי ומאחר שסירבה היכה אותה בראשה. לאחר שסירבה לבקשתו לבצע בו מין אוראלי, דחף העורר את איבר מינו לפיה של המתלוננת עד שבא על סיפוקו. בהמשך לכך, מגולל כתב האישום שני אירועים אלימים נוספים שהתרחשו בהפרש של כחודש – באחד הכה העורר את המתלוננת בחוזקה בפניה וגרם לכך שירד דם משפתה; בשני – סטר לה העורר. בעקבות אירועים אלה שבה המתלוננת להתגורר בבית הוריה. בשלב זה, הגיעה המתלוננת לדירת העורר על מנת שיביא לה את בגדיה אשר נותרו בדירה, בעוד היא ממתינה בחוץ. העורר יצא החוצה ומשך את המתלוננת לדירה למרות התנגדותה, הכניס אותה לחדרו, הכה אותה בחוזקה בפניה והפשיט אותה ממכנסיה ומתחתוניה. העורר התיר למתלוננת, לבקשתה, לשטוף את פיה המדמם במקלחת והלך אחריה למקלחת. מששבו לחדר ביקשה המתלוננת ללכת הביתה אך העורר סירב וציווה עליה להוריד את חולצתה וחזייתה. המתלוננת סירבה אך בשל פחדה מהעורר אפשרה לו להפשיטה מחולצתה וחזייתה. העורר התפשט אף הוא ולמרות שהמתלוננת אמרה לו כי אינה מעוניינת לקיים עמו יחסי מין, החדיר אצבעותיו לאיבר מינה, השכיב אותה עליו, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ואז השכיב אותה על גבה והמשיך להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בסוף סובב העורר את המתלוננת כאשר היא עומדת על ברכיה ואמותיה והחדיר את איבר מינו אל איבר מינה כאשר הוא מאחוריה עד אשר בא על סיפוקו.

 

4.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים הפליליים נגדו. ביום 19.9.2011 קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (מ"ת 632-09-11, השופט א' אינפלד) כי ביחס למרבית האירועים קיימת תשתית ראייתית לכאורה. לעניין מעשה הסדום קבע בית המשפט כי איכות הראיות פחותה, אך עומדת ברף המינימאלי הנדרש לקיום ראיות לכאורה לשלב המעצר. באופן כללי הצביע בית המשפט על תמיהות שעולות מחומר הראיות, אך סבר שאלה אינן מכרסמות בתשתית הראייתית הכוללת. לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה הוסיף וקבע בית המשפט כי מסוכנות העורר מגבשת עילת מעצר, בהדגישו כי אין מדובר אך במסוכנות לציבור אלא במסוכנות קונקרטית ומשמעותית למתלוננת עצמה. בית המשפט סבר שמחומר הראיות עולה כי העורר אובססיבי כלפי המתלוננת ובמערכת היחסים ביניהם הפגין כלפיה יחס של שליטה וקנאה. בשל גילו הצעיר ומאחר שהוא נעדר עבר פלילי שלח בית המשפט קמא את העורר לתסקיר מבחן.

 

5.        מתסקיר המבחן שהוצג בפני בית המשפט קמא בשלב זה עלה כי העורר, יליד 1991, הוא אכן נעדר עבר פלילי, למעט כתב אישום שהיה תלוי ועומד נגדו וייחס לו כמה עבירות, ובהן תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. יצוין כי בינתיים הורשע המערער בבית משפט השלום באשדוד בעבירות אלה. בתסקיר המבחן צוינה נטייה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אך בסופו של דבר לא נכללה בו המלצה כזו. זאת, בשל התרשמות מקיומו של פער בין התפקוד התקין והחיובי שתואר לגבי העורר על-ידי הקרובים לו לבין חומרת המעשים המיוחסים לו, וכן בשל כך שהמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום התרחשו לכאורה בביתו, המקום שהוצע לחלופת המעצר. על-פי החלטתו של בית המשפט קמא הוכן תסקיר משלים לאחר שרואיינה גם המתלוננת. תסקיר משלים זה התייחס במפורש להתרשמות מ"סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה ופוגעת כלפי המתלוננת", ולכן כלל המלצה חד-משמעית שלא לשחררו לחלופת מעצר.

 

6.        ביום 3.11.2011 בחן בית המשפט קמא את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, לאחר שעיין בתסקירים שהוגשו בעניינו. בית המשפט קמא סבר שאין די בכך שהעורר והמתלוננת מתגוררים בערים נפרדות לשם הפחתת הסיכון הנשקף ממנו. בסופו של דבר, אימץ את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

 

7.        על החלטה זו הוגש ערר ביום 1.1.2012 לבית משפט זה (בש"פ 9646/11, השופט א' רובינשטיין). השופט רובינשטיין קבע כי די בראיות שהונחו בפניו בכדי לבסס קיומה של עילת מעצר. הוא הוסיף וציין כי דינן של התמיהות העולות מחומר הראיות להתברר בהליך העיקרי. בעניין חלופת המעצר קיבל בית המשפט את טענת הסנגור כי המלצת שירות המבחן התייחסה לחלופת המעצר שהוצעה, היינו בית אמו של העורר, אשר בו התגוררו העורר והמתלוננת, ולא לחלופת מעצר ככלל. מתוך התחשבות בחלוף הזמן, סבר השופט רובינשטיין שאם תוצע חלופת מעצר שונה, הרחוקה 80 קילומטרים לפחות מביתה של המתלוננת וכן ייקבעו לצידה תנאים מגבילים נוספים, ייתכן שניתן יהיה לבחון אותה במסגרת בקשה לעיון חוזר ועל יסוד תסקיר נוסף שיוזמן לעניין זה.

 

8.        ביום 14.3.2012 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר שבה התבקש בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר. ביום 3.4.2012 הציג העורר בפני בית המשפט קמא חלופת מעצר נוספת בישיבה בירושלים. בית המשפט קמא הורה לשירות המבחן לבחון את חלופת המעצר על אף שאינה מקיימת את התנאי של ריחוק בן 80 קילומטרים לפחות מביתה של המתלוננת וכן אינה תואמת את אורח חייו של העורר. מכל מקום, ביום 2.5.2012 לאחר קבלת התסקיר המשלים, חזר בו העורר מבקשתו והיא נמחקה.

 

9.        ביום 7.6.2012 החליט בית משפט זה בבקשה להאריך את מעצרו של העורר מעבר ל-9 חודשים (בש"פ 4133/12, השופט נ' סולברג). ההחלטה האריכה את  מעצרו של העורר ב-45 יום מיום 1.6.2012, וכן קבעה כי אם בחלוף תקופה זו לא יסתיים משפטו של העורר, הוא ישוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט התחשב בהערכה שהמשפט צפוי להימשך זמן נוסף ובעובדה שזה התעכב בשל העומס שבו היה נתון בית המשפט קמא. כן נקבע בהחלטה כי מסוכנותו של העורר ממוקדת במתלוננת בלבד וכי היא הולכת ופוחתת עם חלוף הזמן. בית המשפט התחשב בהתרשמות החיובית של שירות המבחן מחלופת המעצר שהוצעה בביתם של האם ובן זוגה. לפיכך קבע כי אם משפטו של העורר יימשך, הוא ישוחרר למעצר בית מלא בפיקוח הדוק ורצוף של אמו או בן זוגה. לכך הוסיף בית המשפט תנאים נוספים ובהם איזוק אלקטרוני וערבויות כספיות. ביום 15.7.2012, בתום 45 יום, שוחרר העורר למעצר בית בתנאים שקבע השופט סולברג בהחלטתו.

 

10.      העורר שב והגיש בקשה לעיון חוזר שבה התבקש בית המשפט קמא לשחררו ממעצר הבית. ביום 5.11.2012 דחה בית המשפט קמא (מ"ת 632-09-11, השופט א' חזק) את הבקשה בקובעו שטרם בשלה העת לכך. בהסתמך על החלטות שיצאו מבית משפט זה קבע בית המשפט קמא כי ארבעת חודשים שבהם משוחרר העורר אינם מהווים "זמן ניכר" המצדיק לחזור ולבחון את עניינו במועד זה.

 

11.      על יסוד החלטה זו הוגש הערר שבפני. העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא בכך שדחה את בקשתו. לשיטתו, מכלול הנסיבות תומכות בהקלה נוספת עימו, שכן הוא אדם צעיר בעל עבר נורמטיבי, שאף שירת בצבא בהצלחה עד למועד שבו נעצר. הוא הוסיף וטען כי המתלוננת כבר המשיכה מזמן במהלך חייה.

 

12.      בנוסף לכך, חלק גדול מן הטיעון בפני התמקד בטענות שהעלה בא-כוח העורר כנגד התמשכות המשפט בשל מחדלים נטענים של התביעה. הוא הסביר כי לשיטתו ראיות חשובות בעלות פוטנציאל מזכה הן תכני התכתבות ב"פייסבוק" בין העורר לבין המתלוננת. לטענתו, העורר והמתלוננת המשיכו להתכתב ביניהם ב"פייסבוק" גם לאחר שהמתלוננת חזרה לבית הוריה ותוכן ההתכתבויות יכול לשפוך אור על התלונה ולהפריכה. תוכן ההתכתבויות אינו נמצא במחשבו של העורר מאחר שלטענתו המתלוננת מחקה התכתבויות אלה תוך ניצול הגישה שהיתה לה לחשבונו של העורר (בתור מי שידעה את הסיסמה שבה עשה שימוש). לכן, תוכן התכתבויות אלה נמצא כעת רק במערך של חברת "פייסבוק". הפנייה לחברת "פייסבוק" לקבל התכתבויות אלה נעשתה רק בשלב מאוחר יחסית, ובשלב זה אין וודאות שהפנייה תיענה. לטענת בא-כוח העורר זהו מחדל הרובץ לפתחה של התביעה שהיתה צריכה ליזום בעצמה בדיקה זו כבר בשלב מוקדם. משחדלה לעשות כן, לטענתו, יש לזקוף עובדה זו לזכותו של העורר ולהיענות לבקשתו. לשיטתו, הטענה ששמיעת המשפט התקדמה בינתיים לאו טענה היא בהתחשב בכך שאין כל צפי לגבי התקדמות העיון בחומר שהוגשה בקשה לקבלו מחברת "פייסבוק".

 

13.      יצוין כי בטיעון שהתקיים בפני בא-כוחו של העורר צמצם את טענותיו לבקשה לשנות את חלופת מעצר כך שיתאפשר לעורר לעבוד, בפיקוח מלא, טענה שלא הוצגה במתכונת זו בפני בית המשפט קמא, ואף לא בערר שהוגש בכתב.

 

14.      באת-כוח המשיבה סמכה ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא, והדגישה במיוחד את מסוכנותו הנמשכת של העורר למתלוננת. בהתייחס למהלך המשפט עצמו ציינה באת-כוח המשיבה כי פרשת התביעה הסתיימה, וכי בשלב זה גם סיים עדותו העד המרכזי של ההגנה, הוא העורר. בנסיבות אלה, המשפט אינו צפוי להימשך עוד זמן רב, בכפוף לאפשרות שיתקבל החומר שעליו נסבה בקשת העיון שנשלחה לחברת "פייסבוק". בכל הנוגע לטענות הנוגעות לעבודה של העורר מחוץ לביתו בתנאי פיקוח טענה באת-כוח המשיבה שמדובר בטענות שהוצגו באופן כללי בלבד ללא נתונים נוספים ועל כן לא ניתן להתייחס אליהן.

 

15.      לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הערר להידחות. באופן עקרוני, צדק בית המשפט קמא בקובעו שהזמן שחלף מאז שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית אינו מצדיק עיון חוזר בעת הזו. מסקנה זו נתמכת בעובדה שמלכתחילה קיים חשש למסוכנות גבוהה של העורר בכל הנוגע למתלוננת. זוהי מסוכנות נקודתית, אך כזו שהוכרה בעבר כמשמעותית ביותר. יתר על כן, באופן שבו הוגשה הבקשה – לשחרור כללי ממעצר הבית (להבדיל מבקשה מתונה יותר להקלה מסוימת בתנאים) – היא אינה מניחה בסיס מספיק לדיון.

 

16.      באופן כללי יותר, נראה שההתייחסות לעניינו של העורר תלויה במידה רבה בקצב התקדמות משפטו בחודשים הקרובים. ככל שנכונה הערכתה של המשיבה כי המשפט צפוי להסתיים בתוך כשלושה חודשים, הרי שבתקופה זו נכון שהעורר יישאר במעצר בית מלא. אם לעומת זאת, יתמשך המשפט מעבר לכך, יוכל בא-כוחו של העורר להגיש בקשה חדשה לעיון חוזר. באותה עת, יוכל להידרש לקצב התקדמות המשפט כמו גם להצעות מאוזנות יותר לעידונה של חלופת המעצר, להבדיל משחרור כללי ממעצר הבית שהושת על העורר.

 

17.      אשר על כן, הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, ט"ו בכסלו התשע"ג (29.11.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12083010_A02.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il