עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8273/07

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' צבן, נ' סולברג וג' כנפי-שטייניץ), שבו הורשע המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 224 לחוק, ונגזר עליו עונש מאסר עולם.

 

1.             נגד המערער הוגש אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. לפי המיוחס בכתב האישום, המערער קשר יחד עם חמישה אנשים לחטוף את סאמי אבו-נסירה (להלן: המנוח) ולרצחו. ביום 27.3.2004 בשעות הערב שהה המנוח בדירתו בשכונת קטמון בירושלים, ועימו שהו מוחמד ברגית (להלן: מוחמד או עד המדינה), אחי המנוח סמיר אבו-נסירה (להלן: סמיר), טארק חמאמרה (להלן: טארק) ואנשים נוספים. לאחר שסמיר וטארק עזבו את הדירה, הגיע למקום ח'אלד ג'אבר (להלן: ח'אלד) שהתפרץ לעבר המנוח בטענה שהוא איפשר לזוגתו של הראשון להתארח בדירתו. לאחר דין ודברים שבסיומו עזב ח'אלד את דירת המנוח, יצאו המנוח ומוחמד מהדירה ונסעו ברכבו של האחרון לכיוון צפון ירושלים כדי לרכוש סמים. לאחר נסיעה קצרה, הבחין המנוח במכונית לבנה שבה נהג אחיו סמיר שסימן להם לעצור. לאחר שיחה קצרה, הסכימו המנוח ומוחמד להצטרף לרכבו של סמיר, שבו ישבו גם טארק וח'אלד, והחמישה נסעו ברכב אחד לכיוון צפון העיר. כשהגיע הרכב לשביל עפר בשכונת בית חנינא, הורה ח'אלד למוחמד ולמנוח לצאת מהרכב. שם ארבו להם אימן כואזבה – בן-דודו של המערער (להלן: אימן), איבראהים ברגית – אחיו של מוחמד (להלן: איבראהים) והמערער עצמו, כששלושתם רעולי פנים. אימן החזיק אקדח, והאחרים החזיקו בידיהם מקלות, מוטות ברזל ושבריה. שלושת רעולי הפנים התנפלו על המנוח ומוחמד והיכו אותם. אימן קשר למוחמד את הידיים ואיים עליו, בזמן שח'אלד וטארק היכו אותו. כמה מהמעורבים הובילו אז את המנוח לעבר מטע זיתים סמוך, כפתו את ידיו מאחורי גבו והטיחו בו האשמות שונות. בשלב מסוים הסירו שלושת רעולי הפנים את כיסויי הפנים ומוחמד זיהה אותם. לאחר מכן, התירו כמה מבין המעורבים את החבל שבו קשרו את מוחמד, ניגשו אל המנוח שראשו היה מכוסה בבד שחור, וקשרו את החבל סביב צווארו. בהמשך, השליכו את החבל מעבר לענף העץ ומשכו בחבל כך שהמנוח נתלה למספר דקות כשהחבל מתהדק סביב צווארו, מה שהביא למותו. לאחר מספר דקות, הורידו את גופת המנוח, ואימן וידא את מותו בכך שדרך על הגופה. המערער והאחרים הרימו את גופת המנוח והניחו אותה ברכבו של סמיר. או אז עזבו הנוכחים את המקום בשני כלי הרכב, ובהגיעם למקום שומם באזור ענאתא השליכו את גופת המנוח מהרכב. לאחר מכן, הגיעו המערער והאחרים לבית יוסף ברגית (להלן: יוסף), אח נוסף של מוחמד, שסייע להם להיפטר ולשרוף את בגדיהם המוכתמים בדם על מנת להעלים ראיות. בשלב זה, נסעו המערער והאחרים למקום שבו הושלכה גופת המנוח, והשליכוה לתוך ערימת זבל בוער.

 

2.             חקירת הפרשה החלה יום למחרת האירוע, כאשר מוחמד פנה לקצין המודיעין של תחנת משטרת ציון, אליהו טיאר (להלן: טיאר), שעימו היה מצוי בקשר כמקור משטרתי. בעקבות אותה פנייה, נפגשו החוקרים עם מוחמד, שביקש תמורה בעבור מידע שימסור בנוגע למבצעי רצח. במקביל, נתקבלה במשטרה הודעה על מציאת גופת המנוח באזור ענאתא. מוחמד מסר פרטים רבים על נסיבות הרצח, אך סירב למסור פרטים על מבצעיו. באותו יום ממש התחיל מוחמד לשאת בעונש מאסר של 30 חודשים שנגזר עליו בעקבות הרשעתו בעבירות אחרות. בינו לבין המשטרה התנהל משא ומתן בנוגע למסירת המידע אך זה התקדם בקצב איטי. ביום 17.8.2004 נחתם הסכם עד מדינה עם מוחמד, שבמסגרתו הוא התחייב למסור את מלוא המידע על שתי פרשיות רצח, ובהן פרשת רצח המנוח. בתמורה, התחייבה המדינה לספק למוחמד הגנה בעת מאסרו ולאחר שחרורו; לא להעמידו לדין בגין עבירות הקשורות בשתי הפרשות; לשלבו במסלול שיקום; לפעול לקיצור שליש ממאסרו וכן ליתן הגנה למי מבני משפחתו שיימצא תחת איום. בעקבות חתימת ההסכם, מסר מוחמד הודעה המפלילה את המערער ואחרים, שעליה התבסס כתב האישום שתואר לעיל. המערער ואימן נעצרו בחודש ספטמבר 2006 במהלך ביצוע שוד בירושלים, אך בשלב הראשון המערער לא נחקר בעניין הרצח. ביום 23.9.2006 הוכנס מוחמד לתא המעצר שבו שהה המערער כדי לדובבו. בשיחה זו, שהוקלטה ותומללה, אישר המערער כי נכח בזירת הרצח וכן דיבר על מעורבותו בגדר קבוצת האנשים שביצעה את המעשה. במסגרת החקירה הסמויה, קיים חוקר המשטרה פואד כהן (להלן: החוקר פואד) שיחות עם המערער על אירוע הרצח מבלי שגבה ממנו אימרה באזהרה. גם שיחות אלה הוקלטו ותומללו. ביום 19.10.2006 נפתחה חקירה גלויה שבמסגרתה נגבו ארבע הודעות של המערער בנוגע לרצח. כמו כן ליווה החוקר פואד את המערער בסיור הובלה והצבעה בזירת האירוע.

 

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

 

3.             בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של רצח ושיבוש מהלכי משפט וגזר עליו עונש מאסר עולם. הרשעתו של המערער נסמכה בעיקרה על הראיות הבאות: עדותו של מוחמד המייחסת לו מעורבות במעשה; אמרותיו של המערער עצמו בחקירתו במשטרה (שהועדפו על פני הגרסה שמסר בבית המשפט); שיחת הדיבוב המוקלטת בין מוחמד לבין המערער מיום 23.9.2006 והשחזור המצולם שביצע המערער מלווה בחוקר פואד.

 

4.             בית המשפט מצא כי בגרסתו של מוחמד "יש אי התאמות, סתירות, דברים סתומים... עם זאת, אין סתירות של ממש בסיפור הגרעיני שהציג...". כן נקבע כי יש ראיות התומכות בכך שלמצער גרעין גרסתו הוא אמת. בנוסף נקבע כי ניתן ללמוד מאמרותיו של המערער במשטרה – בחקירותיו, בשיחת הדיבוב ובשחזור – כי הוא נכח בזירת האירוע ונטל חלק במעשה הרצח. בית המשפט דחה בפסק-דינו טענות "מעין-זוטא" שהמערער העלה וזנח באופן חלקי במסגרת ההליך, בקובעו כי לא הוכח כי ההודעות שמסר המערער במשטרה נגבו ממנו תוך הפעלת אמצעים בלתי כשרים, וכן כי התנהלותו בשחזור המוסרט אינה תומכת בטענתו כי החוקר פואד הדריך אותו לומר את אשר אמר. נקבע כי עדותו בבית המשפט, שבה הכחיש כי נכח במקום האירוע, לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם אמרותיו במשטרה, אלא יש בה משום הכחשה גורפת. התמוטטות גרסתו בבית המשפט, אל מול הודעותיו במשטרה והראיות הנוספות, הביאה את בית המשפט לקבוע כי המערער שיקר בעדותו וכי יש להעדיף את אמרותיו במשטרה, בשחזור ובשיחת הדיבוב.

 

5.             עוד נקבע כי חלקו של המערער במעשה נושא כתב האישום אינו מתמצה בסיוע לרצח, כי אם יש לראות בו שותף מלא למעשה כמבצע בצוותא. בין היתר, נמצא כי המערער ידע מראש כי "המשימה" שאליה הוא יוצא עם חבריו היא להביא למותו של אדם, ועל אף טענתו כי אמר שאינו רוצה להיות מעורב בכך, הוא נשאר במקום ובכך הביע את הסכמתו ליטול חלק במעשה. כמו-כן, נטל המערער חלק פעיל באירוע נושא כתב האישום, בהמתינו למנוח עם שניים נוספים כשהוא רעול פנים ובידו מקל, ואף השתתף בתקיפת המנוח עם הגעתו לזירה. בית המשפט שלל אפשרות שהמערער שימש כשומר ממרחק, בזמן שחבריו ביצעו את המעשה, מכיוון שהטענה הועלתה באופן סתמי וממילא אינה עולה בקנה אחד עם פרטים מוכמנים שמסר המערער במהלך השחזור. בית המשפט קמא קבע כי עצם העובדה שהמערער לא נטל חלק פיסי בהמתה, אינה הופכת את פעולותיו לפעולות עזר.

 

6.             למען השלמת התמונה יצוין כי בעניינם של המעורבים האחרים ברצח (אימן, איבראהים, יוסף, ח'אלד, סמיר וטארק) הוגש כתב אישום נפרד בבית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 7075/06). אימן הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של הריגה ונשפט לעונש של 12 שנות מאסר. איבראהים הורשע בעבירת רצח ושיבוש מהלכי משפט, ונשפט למאסר עולם (פסק-דין מיום 24.9.2009). יוסף הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של סיוע לאחר מעשה ונשפט לשישה חודשים וחצי מאסר בפועל (בחופף לתקופת המעצר שבה היה נתון). ח'אלד, סמיר וטארק זוכו מחמת הספק, בהסכמת המדינה, מהעבירות נושא כתב האישום (פסק-דין מיום 6.5.2009).

 

טענות המערער

 

7.             הערעור שלפנינו מכוון להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, וניתן לחלקו לארבעה ראשים:

 

           (א) עדות מוחמד – לטענת המערער, עדות זו היא שקרית ורצופת סתירות. לדבריו, למוחמד היה מניע ברור להפליל אותו ואת חבריו בביצוע הרצח כדי לקבל טובות הנאה מהמדינה וכדי להרחיק את עצמו ממעורבות בפרשה. המערער מדגיש כי מוחמד התייצב מול מפעילו במשטרה למחרת האירוע, בניסיון להתחמק מעונש מאסר שהוטל עליו בתמורה למסירת מידע על האירוע. בנימוקי הערעור, מונה המערער סתירות רבות לכאורה בין עדות מוחמד לבין ראיות חיצוניות בתיק, וכן הוא מתייחס לסתירות פנימיות בגרסתו, שעל חלקן עמד גם בית המשפט קמא. לדבריו, לא ניתן לבסס את הרשעתו על עדות זו, שגם בית המשפט קמא הטיל ספק במידת מהימנותה. בהשלמה לטיעון בעל-פה, חוזר המערער ועומד על קשיים בגרסת מוחמד. לטענתו, גרסתו ה"קורבנית" של מוחמד – שלפיה הוא נפל קורבן למזימת הנאשמים יחד עם חברו המנוח – איננה מתיישבת עם ההיגיון, ואילו התרחיש המסתבר יותר הוא שדווקא מוחמד היה שותף למעשה. כיצד ניתן אפוא לבסס את הרשעת המערער על גרסת מוחמד? בנסיבות המקרה, כך המערער, לא היה מקום לנהוג לפי כלל פלגינן דיבורא, וליתן אמון בחלק מגרסת מוחמד תוך דחיית חלק אחר בה.

 

             (ב) הודעותיו של המערער במשטרה והשחזור המצולם – הגם שהמערער זנח את הטענות לעניין קבילות אמרותיו במשטרה (טענות הזוטא), הוא טוען כי יש לייחס להודאותיו במעשים משקל נמוך על רקע נסיבות גבייתן ולהעדיף את הגרסה שמסר בעדותו בבית המשפט. זאת בין היתר, בשל לחצים נפשיים שהופעלו עליו במהלך חקירתו; היעדר תיעוד של ראשית החקירה; הבטחת טובות הנאה על-ידי חוקריו אם ישתף פעולה. המערער טוען כי קיימות סתירות בגרסה שמסר בחקירתו, המלמדות כי הדברים לא היו ידועים לו ממקור ראשון, אלא הושמו בפיו על-ידי החוקר פואד ועל-ידי מוחמד. בין היתר, נטען כי המערער לא ידע פרטים מהותיים רבים הנוגעים לאירוע: אופן המתת המנוח (בתלייה); מקום קבורתו; זהות הנוכחים בזירת האירוע (בין היתר, המערער מסר במשטרה כי יוסף נכח באירוע, בעוד שבעדות מוחמד הוגבל חלקו לסיוע שלאחר המעשה); מספר כלי הרכב שהיו בזירה וכן הלאה. אשר לשחזור, נטען כי המערער הודרך על-ידי החוקר פואד, ואמר את אשר נאמר לו להגיד. המערער טוען כי החוקרים פואד ומרעי הבטיחו לו כי אם ישתף פעולה, וימסור מידע לשביעות רצונם – הם יסייעו לו לצלוח בשלום את האישומים בעבירת השוד שבגינה נתפס בתחילה.

 

           (ג) שיחת הדיבוב בין מוחמד לבין המערער – לטענת המערער הגם שניתן ללמוד משיחה זו על נוכחות המערער בזירת האירוע ומעורבותו בפרשה, עולה כי אין בידיעתו פרטים מהותיים על אודות הרצח עצמו, ואף נראה כי תפקידו של המערער – ככל שעולה משיחה זו – היה של שומר, שאף הגן על מוחמד ומנע מאחרים להרגו. המערער מוסיף וטוען כי מדובר בתרגיל מניפולטיבי, שהביא לזיהום החקירה, שכן בעורמתו הרבה, הביא מוחמד את המערער לקשור את גרסתו בגרסת מוחמד עצמו. המערער מציין כי מוחמד פעל על-מנת לעורר אצלו תחושות של פחד, בכך שאיים כי בכוחו להביא לכך שהוא יישא בעונש מאסר ממושך. כל זאת, כדי לגרום למערער להתיישר עם גרסתו הקורבנית של מוחמד.

 

           (ד) השוואה בין דינו של המערער לבין דינם של המעורבים האחרים – נטען כי אימן שהיה הנאשם הראשי והמבצע העיקרי הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגה בלבד, ונגזרו עליו 12 שנות מאסר בפועל. זאת, על אף שחומר הראיות שנאסף נגדו לא נפל בהיקפו או בעוצמתו מחומר הראיות שקשר את הנאשם לעבירות המיוחסות. עוד נטען כי מעורבים אחרים בפרשה אף זוכו, כאמור, מחמת הספק בהסכמת המדינה. להשקפת המערער, כך היה מקום לעשות גם בעניינו.

 

טענות המשיבה

 

8.             המשיבה סומכת את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט קמא, וטוענת כי אין מקום להתערב בקביעות המהימנות והעובדה שקבעה הערכאה הדיונית. להשקפתה, הראיות להרשעת המערער בעבירת הרצח היו מוצקות, נסמכו על מקורות רבים ולא הותירו כל מקום לספק בדבר אשמתו. המשיבה אינה חולקת על בעייתיות בהיבטים מסוימים של עדותו של מוחמד, אך סבורה כי בית המשפט התמודד עימה כדבעי ונקט בזהירות המתחייבת בקובעו כי ליבת גרסתו של מוחמד היא אמת; בין היתר, על סמך חיזוקים אובייקטיבים חיצוניים. המשיבה מדגישה כי בנסיבות העניין אין צורך בתוספת ראייתית מסוג סיוע לעדותו של מוחמד, מכיוון שאין מדובר בהרשעה על סמך עדות עד מדינה כעדות יחידה. בצד האמור, נטען כי גרסת המערער בבית המשפט באשר למעורבותו באירוע נושא כתב האישום הייתה בלתי עקבית, מתפתחת ומשתנה, וכך גם ביחס לטענותיו אודות אמצעים פסולים שהופעלו נגדו במהלך חקירתו במשטרה. טענות הזוטא שטען המערער נזנחו על-ידו, ואף נדחו באופן חד-משמעי על-ידי בית המשפט קמא. דברים ברוח דומה השמיעה המדינה גם ביחס לטענות המערער שעניינן השחזור. לדברי המשיבה, בית המשפט קמא דחה בדין את טענות המערער כי החוקר פואד הדריך אותו, ואף מצא כי שאלותיו של המערער היו ניסיונות מניפולטיביים לדלות מהחוקר מידע על אודות מצב החקירה. המשיבה מוסיפה ושוללת את טענות המערער בנוגע לשיחת הדיבוב המוקלטת בין המערער למוחמד. גם במסגרת שיחה זו, קושר המערער את עצמו לזירת האירוע, אם כי טוען כי הוא שימש "כשומר בלבד" ואף גונן על מוחמד עצמו מפני פגיעתם של האחרים. לפיכך, המשיבה סבורה כי בדין הועדפו האמרות שמסר המערער במשטרה – הקושרות אותו למקום האירוע ולמעורבות במעשה הרצח – על-פני הכחשתו הגורפת את נוכחותו במקום האירוע בבית המשפט.

 

9.             אשר להכרעה במשפטם של המעורבים האחרים – המשיבה סבורה כי מארג הראיות בתיקים השונים לא היה זהה ומכאן ההבדל בהכרעות; מה גם שלא נקבעו כל קביעות סותרות בהליכים השונים. המשיבה מדגישה כי איבראהים, שניהל אף הוא הליך הוכחות כמו המערער, הורשע בסופו של דבר בעבירת רצח ונשפט למאסר עולם. המשיבה אמנם ניאותה לחתום על הסדר טיעון עם אימן, שבמסגרתו הורשע האחרון בעבירת הריגה בלבד, אך השיקול שהביא לקבלת ההסדר היה תרומתו בהבאת ראיות בתיק רצח אחר. באשר למעורבים הנוספים שזוכו מחמת הספק בהסכמת המדינה, טענה האחרונה כי התמונה הראייתית בעניינם הייתה שונה מזו שבעניינו של הנאשם.

 

           יוער כי לבקשת המערער, התרנו לו להגיש השלמת טיעון בכתב, לאחר הדיון בעל-פה, וזו הוגשה ביום 30.4.2012. התייחסות המדינה להשלמת הטיעון הוגשה ביום 13.5.2012.

 

דיון

 

10.          הרשעתו של המערער התבססה על תשתית ראייתית עניפה: עדות עד המדינה, שפנייתו לרשויות היא זו שהביאה לחשיפת הפרשה ולהגשת כתבי אישום נגד המעורבים; ההודעות הרבות שמסר המערער במשטרה במסגרת חקירתו; שיחת הדיבוב בין המערער לבין עד המדינה שהוקלטה ותומללה; והשחזור המצולם שביצע המערער בזירת הרצח. רוב רובן של טענות המערער בהתייחס להכרעתו של בית המשפט המחוזי יורדות לשורשם של ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, שבהם אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב, אלא במקרים חריגים (ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל, פסקאות 35-34 לפסק-דיני (לא פורסם, 17.2.2011)). כפי שנראה להלן, המקרה שלפנינו אינו מצדיק סטייה מכלל זה.

 

           המתווה לדיוננו יהיה כדלקמן. ראשית, נסקור את מכלול הראיות בתיק שעליהן נסמכה הרשעת המערער בבית המשפט קמא. ביחס לכל אחת מקבוצות הראיות הללו, נתייחס לטענות המערער באשר למשקלן ולמהימנותן. בהמשך, נסכם את התמונה הראייתית העולה ממכלול הראיות. בסיכום נבחן את טענתו החלופית של המערער לפיה אין מקום לראות בו מבצע בצוותא של עבירת הרצח, כי אם מסייע בלבד; כמו גם את טענתו ל"דיבור בשני קולות".

(א) עדות מוחמד בראגית (עד המדינה)

 

11.          בעדותו בבית המשפט, גולל מוחמד את גרסתו למסכת האירועים. לדבריו, הוא והמנוח יצאו מבית המנוח בשכונת קטמון בירושלים ברכבו של המנוח כדי לקנות סמים בצפון העיר. לאחר נסיעה קצרה, סימן להם סמיר (אחיו של המנוח) לעצור בצד הדרך, והציע לשניים להצטרף אליו ולחבריו לשם קניית סמים. במכוניתו היו טארק וח'אלד (עמ' 20). מוחמד סירב, אך לאחר שהמנוח התעקש – הם הצטרפו אליהם ונסעו איתם לכיוון צפון-מזרח העיר. כאשר הגיע הרכב לדרך עפר בקרבת בית חנינא, אמרו השלושה למוחמד ולמנוח לצאת מהרכב. כאשר ירדו, קפצו עליהם שלושה רעולי פנים (המערער ושניים אחרים – אימן ואיבראהים) והיכו אותם. השלושה שהסיעו אותם ברכב, הצטרפו אף הם והיכו את המנוח ואת מוחמד. אחד מרעולי הפנים עשה חיפוש על מוחמד, ולקח את כל מה שנשא עליו (ארנק, טלפון נייד ומפתחות). מוחמד והמנוח שאלו את החבורה מה רצונם, אך אלה לא השיבו והמשיכו להכותם (עמ' 21). המערער וחבריו הובילו את מוחמד ואת המנוח אל עבר מטע הזיתים וקשרו אותם במרחק של 4-3 מטרים אחד מהשני. המערער שמר על מוחמד בתחילה אך הוא וחבריו התחלפו ביניהם. בתוך כך, נשמעו המעורבים האחרים מטיחים במנוח האשמות שונות (סמיר האשים את המנוח שלא דאג לזוגתו כאשר היה בכלא, ולא סייע לו באותה תקופה; ח'אלד האשים את המנוח שהוא מוציא את זוגתו נסרין לתרבות רעה, וכן כי הוא פגע באחותו וסימם אותה; אחד מרעולי הפנים האשים את המנוח שגרם להריסת ביתו בבית חנינה) (עמ' 22). מוחמד שאל את החבורה מה הם רוצים ממנו, אך המערער אמר לו לשבת בשקט ולא לצעוק, והבטיח להגן עליו מפני האחרים. לאחר שאחד מרעולי הפנים שוחח בטלפון, הוא הורה לאחרים להרים את המנוח; המנוח התחנן על חייו, אך האחרים הרימו אותו ותלו אותו באמצעות חבל על אחד העצים. אימן הוא זה שמשך את החבל וביקש מטארק וח'אלד להחזיק אותו, עד שהמנוח מת. לאחר מכן, הורידו את המנוח מהעץ, ואימן וידא כי הוא איננו בחיים עוד (עמ' 23). המעורבים החליטו לקחת את גופת המנוח ולזרוק אותו בשטחים, ואז יטפלו בעניינו של מוחמד. אימן ביקש מאחד הנוכחים להביא את הטנדר, והאחרים הורידו את כיסויי הפנים. איבראהים אמר לאימן, שהוא לא יכול לשים את גופת המנוח בטנדר, מכיוון שהוא פתוח, ולכן הוחלט לשים אותו ברכב הלבן שבו נהג סמיר. איבראהים והמערער נסעו בטנדר, בעוד שהאחרים (לרבות אימן ומוחמד) נסעו ברכב הלבן. לאחר שחצו שני כלי הרכב מחסום משטרתי, עצרו בצומת דאחיית א-סלאם, שם הוריד אימן את מוחמד מהרכב הלבן והעביר אותו לטנדר שבו נסעו איבראהים והמערער (עמ' 24). אימן נתן לאיבראהים ולמערער אקדח כדי שישמרו על מוחמד, עד שישובו ויצטרפו אליהם האחרים שנסעו להשליך את גופת המנוח באתר אחר. נוסעי הטנדר – איבראהים, מוחמד והמערער – הגיעו לביתו של יוסף. עשרים דקות לאחר מכן, הצטרפה אליהם שארית החבורה. המערער, איבראהים, טארק וח'אלד החליפו בגדים ושרפו את בגדיהם שהתלכלכו בדם בחבית בוערת. אימן ביקש סולר מיוסף כדי לשרוף את הגופה ואת הראיות הקושרות אותם לאירוע, אך יוסף לא נתן לו. בשלב זה, כולם החלו לעזוב את המקום, ואיימו על מוחמד שיהרגו אותו ואת ילדיו, אם יפתח את הפה. מוחמד נסע עם אימן, טארק, ח'אלד וסמיר ברכב הלבן, ואיבראהים והמערער נסעו בטנדר. בדרך, עצרו כלי הרכב ליד המקום שבו הושלכה הגופה, ואימן הביא את כיסוי הפנים שהיה עליה (עמ' 25). בהמשך, ביקש אימן לעצור וזרק את כיסוי הפנים לתוך אש שבערה בקרבת מזבלה. בכניסה לשועפט, הורידו המעורבים את מוחמד מהרכב, אימן הזהיר אותו פן יפתח את פיו והחזיר לו את הדברים שלקחו ממנו בתחילה. מוחמד נסע במונית מצומת הגבעה הצרפתית לשכונת קטמון וחזר לביתו. למחרת בבוקר, יצר מוחמד קשר עם קצין המודיעין טיאר ועם עורך דינו, וסיפר להם את האירוע בקווים כלליים, מבלי לנקוב בשמות (עמ' 26). באותו לילה, ביצע מוחמד הובלה והצבעה על הזירה שבה התבצע הרצח (בבית חנינה), לאחר שהגופה כבר נמצאה באותו בוקר במקום אחר, בענאתא.

 

12.          המדינה איננה חולקת – כאמור – על בעייתיות  במהימנות היבטים מסוימים של גרסת מוחמד, עד המדינה. לא מן הנמנע – כך מסכימה גם המדינה – כי חלקו של מוחמד באירוע שונה ממה שתואר על-ידו, וכי ייתכן שגרסתו ה"קורבנית", כמי שנחטף על-ידי החבורה יחד עם המנוח, איננה נכונה. ייתכן אף שהוא היה שותף למעשים וטמן פח למנוח יחד עם אחרים. בין היתר ניתן להצביע על שיחות הטלפון שבוצעו ממכשירו של מוחמד בזמן האירוע לבין חבריו, העומדות בסתירה לטענת מוחמד שלפיה המכשיר הנייד שלו נלקח על-ידי חוטפיו והוחזר לו רק בשעת לילה מאוחרת. כמו-כן, יש תיעוד לשיחות יוצאות מהטלפון הנייד של מוחמד למספרו של אימן עובר למועד האירוע. נתונים אלה מציבים סימני שאלה על גרסתו הקורבנית של מוחמד, שבעדותו הכחיש כל שימוש בטלפון הנייד במהלך האירוע (עמ' 49-45 לפרוטוקול). עם זאת, כפי שנפסק לא אחת, "בית המשפט אינו מחויב לבחור בין שתי חלופות, היינו, דחייתה של הגרסה האחת וקבלתה של הגרסה האחרת במלואה, והוא רשאי לפצל את גרסתו של עד תוך שהוא מאמץ רק חלק ממנה". זה הוא הכלל המכונה בפסיקתנו "פלגינן דיבורא", המאפשר לבית המשפט "לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר" (ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 133, 185 (1991)). עם זאת, "פיצול עדות אסור שייעשה באופן שרירותי [...] ונדרש יסוד סביר לאבחנה בין חלקי העדות" (ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 801, 812 (1997)). בענייננו, אני סבור כי בדין הסתמך בית המשפט קמא על המתווה הכללי של תיאור האירוע והחלק שנטל בו המערער מתוך עדותו של מוחמד, על אף הסתירות שמצא בה. יש יסוד לסברה כי כל הסתירות ואי הדיוקים בעדותו של מוחמד, נבעו מרצונו של האחרון לצמצם את תיאור חלקו שלו במעל, ואולי גם את חלקו של אחיו יוסף. על יסוד זה ניתן להבחין בין חלקי העדות השונים, ולחלץ ממנה את החלק שבו ניתן ליתן אמון. בהקשר זה יש לזכור כי גרעין גרסתו של מוחמד – כלומר, העובדה שהמנוח נרצח כפי שתואר על-ידי חבורתם של הנאשמים – נתמך בראיות אובייקטיביות שונות: מוחמד הוא שהוביל את המשטרה לזירת הרצח, וקישר בינה לבין הגופה שנמצאה – כאמור – באתר אחר. בזירת הרצח, נמצאו בדלי הסיגריות ועליהן דגימות ד.נ.א. של אימן, איבראהים ושלו עצמו (פסקה 8 לפסק הדין קמא), וכן פיסת חבל וכתמי דם פזורים (ת/28).

 

           אמנם, אילו עדות עד המדינה הייתה הראיה היחידה הקושרת את המערער למעשים, לא מן הנמנע שקשיי המהימנות שנתגלו היו מונעים את הרשעתו על בסיסה בלבד. דא עקא שעדותו של מוחמד איננה ניצבת לבדה, אלא מצטרפת אל ראיות נוספות, ואל גרסת המערער במשטרה הקושרות אותו למעשה, כמפורט להלן.

 

(ב) שיחת הדיבוב (23.9.2006)

 

13.          ביום 23.9.2006 התקיימה בתא המעצר שיחת דיבוב בין מוחמד, עד המדינה, לבין המערער. מוחמד נשא על גופו מתקן הקלטה, השיחה הוקלטה ולאחר מכן תומללה (בידי החוקר פואד – ת/20; בידי חברת "פרוטוקול" – ת/20א). המערער אינו שש לשוחח עם מוחמד על אירוע הרצח (כנראה בשל חששו שמא הדבר יביא להפללתו) ואינו מספר בפרוטרוט את הזכור לו, אך הוא קושר עצמו לאירוע: הוא מציין כי הוא היה רעול פנים (ת/20א (ב) – בעמ' 5; בעמ' 27); כי אימן הוא זה שהביא אותו (ת/20א (ב) – בעמ' 9); כי המרחק בין זירת האירוע לביתו של אימן הוא כחצי קילומטר (ת/20א (ב) – בעמ' 30); כי החבורה הציתה את בגדיהם בבית הוריו של מוחמד לאחר האירוע (ת/20א (ב) – בעמ' 33). עם זאת, הוא מסייג את חלקו במעשים וטוען כי הוא לא נגע לרעה במנוח, אלא שימש כשומר בלבד (ת/20א (ב) – בעמ' 18; בעמ' 27, בעמ' 32). המערער מוסיף כי הוא אינו יודע מה היה המניע למעשה (ת/20א (ב) – בעמ' 9; בעמ' 31), וכי היה "מסטול" (ת/20א (ב) – בעמ' 27). בהמשך הוא אומר כי אימן השתתף במעשה, והמערער בעקבותיו, בתור טובה ליוסף (ת/20א (ב) – בעמ' 49). המערער אף טען כי במסגרת האירוע הגן על מוחמד מפני אחיו שביקשו לפגוע בו: "מי שקשרו אותך הם האחים שלך" (ת/20א (ב) – בעמ' 2); "אולי אני גם כן הגנתי עליך, כן, אולי אני גם כן הגנתי עליך ולא נתתי להם [...] כי אם לא הייתי עושה את זה הם היו גומרים אותך [...] כאשר הם באו אליי ואמרו לי שרוצים לגמור את מוחמד, אני אמרתי להם שלא, ושמוחמד רוצים אותו והוא הגבר שלנו" (ת/20א (ב) – בעמ' 7); "מי אמר תעזבו אותו? [...] מי שיושב מולך" (ת/20א (ג) – בעמ' 13).

 

14.          המערער טוען כי הדברים שאמר בשיחת הדיבוב אינם אמת. בעדותו בבית המשפט קמא טען המערער כי מוחמד הבטיח לו סכומי כסף גדולים ועזרה בביטול הליך פלילי אחר שהתנהל נגדו בגין עבירת שוד, תמורת מסירת גרסה המפלילה את האחרים (עמ' 99 לפרוטוקול), ואף איים עליו ועל ילדיו (עמ' 9 לפרוטוקול). טענות דומות הועלו גם בעדות המערער מסגרת משפטם של הנאשמים הנוספים (ת/30, בעמ' 331). המערער טען כי מוחמד הפסיק את ההקלטה לפרקים, כדי להציג תמונה מגמתית של השיחה ביניהם. בית המשפט קמא דחה טענה זו, שנטענה בעלמא, ולא מצאתי להתערב בקביעה זו. בשיחת הדיבוב, שכאמור הוקלטה ותומללה, אין כל אינדיקציה לאיום או הבטחה מצידו של מוחמד כלפי המערער, כנטען על-ידו. נוכח האמור, אין בידי לקבל את טענות המערער כי אין ליתן משקל לדברים שאמר במסגרת שיחת הדיבוב עם עד המדינה.

 

(ג) אמרותיו של המערער במשטרה

 

15.          המערער מסר מספר הודעות במהלך חקירתו במשטרה:

 

             ת/5 – ביום 17.10.2006 מסר המערער את גרסתו הראשונה לחוקר פואד. גרסה זו לא נגבתה באזהרה. המערער מסר כי אימן התקשר אליו ואמר שיש לו עבודה. לאחר שהגיע לביתו של אימן, אמר לו האחרון שיוסף רוצה להיפטר מאדם כלשהו. הם חבשו "כובעים" והמתינו לרכב. המערער החזיק בידיו מקל, ואימן החזיק סכין או משהו אחר. יחד איתם היה אדם נוסף, שהמערער לא זכר את שמו, שהחזיק אף הוא במקל. ברכב הלבן שהגיע היו איבראהים, יוסף, מוחמד והמנוח. המערער אמר לאימן כי הוא לא נוגע בו ולא מתערב, וזה הורה לו לעמוד כשומר. המערער נותר על הגבעה, בעוד שהאחרים הובילו את המנוח למטה. המנוח קרא לעבר החבורה "אל תפגעו בי, אל תקשרו אותי", ואלה הטיחו בו כי הוא משתף פעולה. המעורבים קשרו את המנוח מהרגליים ומהידיים לעץ שקדייה באמצעות חבל שחור שהביאו מהרכב. המנוח צעק זמן מה, ולאחר רבע שעה הוא הפסיק להוציא קולות. המערער מסר כי הוא אינו יודע מי מבין המעורבים הוא זה שפגע במנוח פיזית. לאחר מכן, עלו יוסף, איבראהים, אימן ומוחמד חזרה, והמערער התחיל לריב איתם ולשאול מדוע עשו את אשר עשו. על שלושת הראשונים היו סימני דם, בעוד שעל מוחמד לא היה דם. לאחר מכן, עזבו יוסף ומוחמד את המקום ברכב. אימן, איבראהים והמערער הגיעו לביתו של יוסף, והחליפו את בגדיהם המגואלים בדם בבגדים נקיים שנתן להם יוסף. לאחר מכן, שרפו את הבגדים המלוכלכים. המערער ואימן נסעו לביתו של האחרון ברכב שחור וישנו שם. כמו-כן, בתחילה, אמר המערער כי גופת המנוח נקברה במקום, אך לאחר מכן טען כי איננו זוכר מה קרה לה. למחרת בבוקר, ירדו אימן והמערער למקום שבו נרצח המנוח – בעצת יוסף – וכיסו חלק מכתמי הדם שנותרו מתחת לעץ השקדיה בעפר.

 

             ת/7 – למחרת היום, 18.10.2006, סיפר המערער לפואד את גרסתו פעם נוספת (ת/7), ובה כמה תוספות על פני הגרסה הקודמת: (1) כלי הרכב – בגרסה זו, הוסיף המערער כי לאחר המכונית הלבנה שהגיעה למקום, הגיע גם רכב שחור. המערער לא זכר מי הגיע באיזו מכונית. לאחר האירוע, שתי המכוניות נסעו לביתו של יוסף. הלבנה ראשונה ולאחריה השנייה – שבה הייתה הגופה. איבראהים נהג במכונית הלבנה, ובה נסעו המערער ומוחמד. במכונית השנייה (שבה הונחה כאמור גופת המנוח), נסעו יוסף ואימן. המכונית הלבנה, שבה נסע המערער, נסעה ראשונה כדי לבדוק אם יש משטרה. (2) חלקו של מוחמד באירוע – לדברי המערער, לאחר שהחבורה ירדה, חזר מוחמד למעלה, וגם הוא נכפת על-ידי האחרים. המערער נותר לשמור עליו למעלה. בין לבין, צעק מוחמד לעבר החבורה שלא יפגעו במנוח. לאחר הרצח, רצו המעורבים לפגוע גם במוחמד, מפני שחששו שידבר עליהם בעתיד, אך המערער הגן עליו מפניהם. (3) פרטים נוספים על הרצח והטיפול בגופת המנוח – המערער סיפר כי המעורבים שמו על ראשו של המנוח "משהו" וקשרו אותו. עוד סיפר המערער כי המעורבים ביצעו חיפוש על גופת המנוח לאחר שהגיעו לביתו של יוסף. מוחמד והמערער המתינו בביתו של יוסף, בעוד שאיברהים, אימן ויוסף הלכו להשליך את הגופה באתר אחר.

 

           ת/1 – ביום 19.10.2006 גבה החוקר פואד את הודעת המערער באזהרה. בהודעה זו, מסר המערער כי לאחר שיצאו מהרכב הלבן, תקפו המעורבים את המנוח ואת מוחמד וקשרו אותם. את המנוח הובילו ארבעה מבין המעורבים למטה (יוסף, איבראהים, אימן ואדם נוסף רעול פנים), וניסו להוביל גם את מוחמד, אך המערער משך אותו מהם, ושמר עליו לצידו. כאשר מוחמד צעק לעבר הארבעה הפוגעים במנוח, השתיק אותו המערער. בהמשך, משך המערער את מוחמד למקום אחר כדי שהאחרים לא יראו אותו. ארבעת המעורבים עלו אז כשהם נושאים את גופת המנוח, כשראשו מכוסה, והניחו אותו בתא המטען. לאחר מכן, התכוונו הארבעה לפגוע במוחמד, אך המערער מיהר והתייצב להגנתו.

 

             ת/9 – ביום 21.10.2006, הציג החוקר פואד למערער מסדר תמונות כדי לברר מי נטל חלק באירוע. במסדר התמונות הראשון, זיהה המערער את ח'אלד ג'אבר בתור מי שהיה "למטה" עם החבורה שביצעה את הרצח, לדברי המערער הוא היה רעול פנים בזמן האירוע, והוא יכול לזהותו מאחר שראה את פניו הגלויות בביתו של יוסף. במסדר התמונות השני, זיהה המערער את טארק חמאמרה, בתור מי שהיה עימו ועם אימן מלכתחילה, לפני שהגיעו כלי הרכב למקום. במסדר התמונות השלישי, זיהה המערער את סמיר בתור מעורב נוסף במעשה.

 

           ת/2 – ביום 24.10.2006 מסר המערער הודעה נוספת באזהרה. בגרסה זו נוספו עוד שני מעורבים שנטלו חלק במעשים והגיעו למקום במכונית השחורה. לדברי המערער הוא לא זכר אותם כאשר מסר את גרסאותיו הקודמות, ונזכר בעקבות מסדר הזיהוי שנערך (ת/9).

 

           ת/4 – ביום 19.12.2006, שבועיים לאחר הגשת כתב האישום, סיפר המערער לחוקר בהג'את מרעי, כי נפגש בבית המעצר עם שלושה אנשים המואשמים בתיק המקביל. בין המערער לבין השלושה התפתח ויכוח, שבמהלכו איימו לפגוע בו אם יוסיף "לפתוח עליהם" בנוגע לאישום ברצח. במהלך הוויכוח הטיח המערער בחבריו כי הם רצחו את המנוח ללא סיבה (ת/4, שורה 8).על אף איומיהם של השלושה, השיב להם המערער כי הוא אומר רק את האמת.

 

16.          סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), קובע כי "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון". בראשית הדיון בבית המשפט קמא, טען המערער כי הופעלו נגדו אמצעים פסולים לצורך גביית אמרותיו המפלילות במשטרה (עמ' 8-6 לפרוטוקול). בין היתר, נטען כי החוקרים הפעילו עליו לחץ נפשי בכך שהוא הושם בבידוד לתקופה ארוכה, והבטיחו לו שאם ימסור גרסה מפלילה הוא ייצא מהבידוד. עם זאת, בהמשך זנח המערער את טענות הזוטא בכל הנוגע לקבילות הראיות (ובלשון בא כוחו המלומד: "אנחנו לא עומדים על טענות הזוטא") וביקש להתייחס לשאלת משקלן בלבד (עמ' 16-14 לפרוטוקול). לפיכך, לא התקיים הליך נפרד של "משפט זוטא", ושמיעת הראיות החלה כסדרה. בעדותו בבית המשפט, שב וטען המערער כי החוקר פואד פנה אליו במספר הזדמנויות לפני החקירה המוקלטת, והבטיח לו כי יסייע לו אם יספר מה שקרה בתיק הרצח (עמ' 92). לטענת המערער, החוקר פואד אמר כי הוא רוצה להפליל את יוסף, אימן ואיבראהים, ואין לו כל כוונה "להפיל" את התיק על המערער. בית המשפט קמא דחה את טענות המערער לעניין אמצעים פסולים שהופעלו כלפיו מצד חוקרי המשטרה. מדובר בקביעה הנסמכת על ממצאי עובדה ומהימנות, מן הסוג שבו תמעט ערכאת הערעור להתערב (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 170 (לא פורסם, 31.12.2008)). גם לגוף הטענות, לא מצאתי כי יש בהן ממש. חקירותיו של המערער במשטרה הוסרטו ותומללו. לאחר צפייה בתיעוד החקירה ועיון בתמלילים, עולה בבירור כי הדברים שמסר המערער במשטרה נמסרו ביוזמתו וללא הדרכה של החוקר פואד. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא, כי ניכר משטף דיבורו של המערער כי הוא חווה את האירוע על בשרו, ולא מדובר ב"סיפור מושתל" עקב הדרכה מוקדמת, איומים או השאה פסולה. החוקר פואד שלל בעדותו כל טענה בדבר הבטחה שנתן למערער תמורת הודאתו (עמ' 68 לפרוטוקול), ואמר כי לכל היותר התכוון כי הוא יוכל לסייע למערער לצאת מהבידוד שבו הוחזק (עמ' 76 לפרוטוקול). עדות זו נמצאה מהימנה על-ידי בית המשפט קמא, וכאמור, לא מצאנו להתערב בקביעה זו. יצוין כי בעדותו של המערער במשפטם של המעורבים האחרים טען כי החוקרים אף הרביצו לו (ת/30, בעמ' 315-314), טענה שלא הועלתה במסגרת ההליך נושא הערעור. בנוסף, על אף טענת המערער כי גם החוקר בהג'את מרעי הפעיל עליו לחצים כדי למסור הודעה מפלילה, החוקר מרעי לא זומן על ידו למתן עדות, וזאת ללא הסבר סביר. בנסיבות אלה, טענות המערער נגד מהימנות ההודעות שמסר במשטרה אינן יכולות להתקבל.

 

(ד) הובלה והצבעה – ת/13

 

17.          ביום 6.11.2006 יצא המערער יחד עם החוקר פואד לבצע הובלה והצבעה בזירת הרצח נושא כתב האישום. ההובלה הוסרטה (ת/13) ולאחר מכן תורגמה ותומללה (ת/13א). גרסתו של המערער בסיור במקום דומה בעיקרה לזו שמסר באמרותיו במשטרה – הוא לא רצה לקחת חלק במעשה הרצח, ולכן לא ירד "למטה" עם האחרים (ת/13א, בעמ' 9), אלא נשאר במעלה הגבעה, ומשך עימו את מוחמד – שהיה קשור ופניו מכוסות. כאשר מוחמד קרא לעבר המעורבים, השתיק אותו המערער כדי לא לעורר את חמתם של האחרים (עמ' 10). אז נשמעו זעקות המנוח, ואחרי רבע שעה הוא השתתק. איבראהים, יוסף, אימן ושלושה נוספים נשאו את גופת המנוח מלמטה ושמו אותה ברכב הלבן. המערער הוסיף כי בשלב זה הוא החל לריב עם יוסף על המעשה שבוצע, ואף היכה אותו במקלו. המערער, איבראהים, מוחמד ואדם נוסף נסעו ברכב השחור, שנסע לפני הרכב הלבן, שבו נסעו האחרים (עמ' 13). כלי הרכב הגיעו לביתו של יוסף בסביבות חצות הליל. יוסף, אימן, איבראהים ושלושה נוספים נסעו להיפטר מהגופה, בעוד שמוחמד והמערער נותרו בחצרו של יוסף. באותו שלב יוסף ביצע חיפוש על המנוח ולקח ממנו את הטלפון הנייד והארנק. חצי שעה לאחר מכן, חזרו המעורבים והחליפו את בגדיהם המלוכלכים בדם. איבראהים לקח את הבגדים המלוכלכים והעלה אותם באש בתוך חבית זפת. מאוחר יותר יצאו יוסף, אימן ושלושה נוספים לקחת את כיסוי הראש ששכחו על גופת המנוח. איבראהים, מוחמד והמערער המתינו להם בחצר ביתו של יוסף. כשחזרו, ביקש המערער לחזור הביתה. איבארהים הסיע את מוחמד, אימן והמערער לביתו של אימן, כאשר את מוחמד הורידו על הכביש הראשי. כשהגיעו לבית אימן, ביקש אימן מהמערער שיבוא עימו כדי לנקות את כתמי הדם בזירת הרצח. המערער סירב לרדת עימו. אימן ירד למקום שבו נרצח המנוח, הדליק אש במספר מקומות שבהם זיהה שאריות דם ולאחר מכן כיסה אותם בעפר.

 

18.          לאחר שצפיתי בקלטת ההובלה וההצבעה, אין בידי לקבל את טענות המערער כי הדברים שנאמרו על-ידו במהלך ההובלה וההצבעה הם תוצאה של הדרכה או "שתילת" מילים מצידו של החוקר פואד. ניכר מצפייה בקלטת כי המערער מכיר את הזירה, ומשתף פעולה עם החוקר פואד מרצונו. 

 

(ה) עדות המערער בבית המשפט

 

19.          בבית המשפט כפר המערער בכל המיוחס לו והכחיש כל מעורבות במעשה (עמ' 5 לפרוטוקול). לדבריו, כל שאמר לחוקרי המשטרה ולמוחמד בשיחת הדיבוב נאמר בשל לחצים ואיומים שהופעלו עליו. לעומת גרסאותיו המפורטות במשטרה, בשחזור ובשיחת הדיבוב, המלמדות על מעורבותו במעשה, בחר המערער בעדותו בבית המשפט להכחיש מכל וכל כי נטל חלק באירוע נושא כתב האישום.

 

20.          בית המשפט דחה את עדותו של המערער וקבע כי היא איננה מהימנה. כפי שציין בית המשפט קמא, בעוד שהגרסה שמסר המערער בבית המשפט הייתה "מבולבלת, לא עקבית, מתפתחת ומשתנה", האמרות שמסר במשטרה היו "קולחות, ברורות ומפורטות". אמנם, גם בהודעותיו במשטרה מצא בית המשפט סתירות מסוימות, אך קבע כי אין בסתירות אלה כדי לכרסם בגרעין הגרסה שמסר. טענות המערער בדבר אמצעים פסולים שהופעלו עליו נטענו בחצי פה, נזנחו בחלקן, וממילא נדחו לגופן כאמור לעיל. המסקנה המתחייבת מקביעות אלה - המבוססת על התרשמותו הישירה של בית המשפט מעדות המערער, שבה אין עילה להתערבותנו – היא כי בדין הועדפו אמרות החוץ של המערער על פני עדותו בבית המשפט.

 

ניתוח התמונה הראיייתית

 

21.          מעדות עד המדינה, אמרות המערער במשטרה, דבריו של המערער בשחזור ושיחת הדיבוב ניתן לשרטט בבירור את התמונה הבאה: המערער הוזמן על-ידי בן דודו לסייע לו ב"עבודה". גם לאחר שנודע לו כי ה"עבודה" המדוברת היא למעשה המתתו של אדם, נשאר המערער במקום והיה נוכח באירוע מתחילתו ועד סופו. המנוח הגיע ברכב יחד עם אחרים, לדרך עפר בקרבת בית חנינא, שם ארבו לו המערער ושניים נוספים כשהם רעולי פנים; לאחר שהמערער וחבריו התנפלו על המנוח כשהמערער מחזיק בידו מקל, הם כפתו את המערער ועד המדינה וכיסו את פניהם; בהמשך, הובילו המעורבים את המערער "למטה", לכיוון מטע הזיתים; כמה מבין המעורבים התעמתו עם המנוח, קשרו חבל לצווארו, והביאו למותו בתלייה מאחד העצים; עד המדינה נותר כפות במרחק מסוים מהמקום, והמערער השתיק אותו ואמר כי יגן עליו מפני האחרים; לאחר המעשה, הניחו המעורבים את גופת המנוח בתא המטען של אחד מכלי הרכב, נסעו לאתר אחר, שם השליכו את הגופה. המערער נסע ברכב השני ופגש את חבריו בביתו של יוסף, שם הם שרפו את הבגדים המגואלים בדם. למחרת סייע המערער לאימן לטשטש את עקבות הדם בזירת הרצח. 

 

22.          כפי שצוין לעיל, אין חולק כי בין הגרסאות השונות קיימות מספר סתירות: סתירה אחת נוגעת לחלקו של המערער במעשים – המערער מדגיש באמרותיו במשטרה כי הוא שימש כשומר בלבד, השגיח על עד המדינה הכפות, וצפה מלמעלה במרחק מה על מטע הזיתים שבו נתלה המנוח; עד המדינה מספר אמנם כי המערער הוא זה ששמר עליו בתחילה, אך כי המעורבים התחלפו ביניהם (עמ' 22 לפרוטוקול), וממילא המרחק בין המקום שבו הוא הוחזק כפות לבין מקום הרצח היה 4-3 מטרים בלבד (עמ' 23 לפרוטוקול); סתירה נוספת נוגעת למידת מעורבותו של יוסף במעשה. בעוד שעד המדינה טוען כי מעורבותו של יוסף הצטמצמה לסיוע לאחר מעשה בלבד, הרי שהמערער מונה אותו עם המעורבים שנכחו בזירה ונטלו חלק פעיל במעשה, ואף נוקב בשמו כמי שהניע את אימן לקחת חלק ברצח (ת/20א (ב) – בעמ' 49). כמו-כן, יש לכאורה סתירות בין חלקים בעדותו של מוחמד לבין ראיות חיצוניות, כמו רישום השיחות שבוצעו ממכשיר הטלפון שלו בזמן האירוע, המעוררות שאלות בדבר אמיתות גרסתו הקורבנית. כפי שראינו, ניתן להסביר סתירות לכאוריות אלו במגמתם של המערער ושל עד המדינה למזער את חלקם במעשה ולהציגו בצורה חיוביות ככל הניתן, ולעתים – איש על חשבון רעהו. על כל פנים, שוכנעתי כי אין בסתירות אלו כדי להשליך על מהימנות הגרסה הגרעינית המשותפת למערער ולעד המדינה כפי שתוארה לעיל.

 

23.          כפי שציין בית המשפט קמא, די באמרותיו של המערער במשטרה ובשחזור כדי לענות על דרישת הסיוע לעדות עד המדינה לפי סעיף 54א לפקודת הראיות. כידוע, "הדרישה לראייה מסייעת באה על סיפוקה כאשר הראייה מקיימת שלוש דרישות מצטברות: היותה עצמאית ונפרדת מהראיה הטעונה סיוע; היות הראיה המסייעת כזו המסבכת את הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום; ולבסוף, הסיוע צריך להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת" (ע"פ 685/05 דרעי נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (לא פורסם, 26.7.2007)). אמרותיו של המערער במשטרה ובשחזור הן ראיות ממקור נפרד ועצמאי (המערער עצמו) ביחס לעדות עד המדינה הטעונה סיוע; בנוסף, מדובר בראיות המסבכות את המערער שכן הן כוללות התייחסות מפורשת למעורבותו שלו במעשה נושא כתב האישום כמתואר לעיל; בנוסף, אמרותיו של המערער במשטרה כוללות התייחסות לנקודה שנויה במחלוקת בין הצדדים – היא שאלת נוכחותו ומעורבותו של המערער באירוע. בעניין זה, יש לזכור במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, טען המערער כי כלל לא נכח בזירת האירוע. אשר על כן, הרחיב הוא את חזית המריבה עם גרסת המאשימה, והפך את שאלת נוכחותו בזירה לנקודה שנויה במחלוקת כאמור. בבחינת למעלה מן הצורך יוער ניתן להציע ניתוח חלופי – כפי שעשה גם בית המשפט קמא – המבסס את הרשעת המערער על הגרסאות שמסר במשטרה כראיה עיקרית (פסקה 22 לפסק הדין קמא).

 

השותפות לדבר עבירה: ביצוע בצוותא לעומת סיוע

 

24.          טענה חלופית שהועלתה במהלך הדיון בבית המשפט קמא היא כי גם על יסוד גרסתה העובדתית של המאשימה, יש לסווג את המערער – לכל היותר – כמסייע לרצח ולא כמבצע בצוותא של העבירה. סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) מגדיר מבצעים בצוותא כ"משתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה [...] ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו יחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". היסוד הנפשי הנדרש ממבצע בצוותא הוא מודעות בנוגע לכל אחד מרכיבי העבירה וכן לעצם הביצוע בצוותא. המסייע לעומתו, הוא "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה" (סעיף 31 לחוק העונשין). היסוד הנפשי הנדרש מן המסייע הוא מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי של הסיוע, וכן מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי (ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22, 37-35 (2001)).

25.          המשמעות הרחבה שניתנה בפסיקה למונח "מבצע בצוותא" באופן הכולל גם מי שחלקו בביצוע המעשים היה מצומצם יחסית, הביאו לכך שבמצבים גבוליים יקשה להבחין בין תרומתו של המבצע בצוותא לביצוע העבירה לבין זו של המסייע (ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539, 559 (1995); ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 411 (1997) (להלן: עניין פלונים)). נוכח הקשיים להבחין בין השניים הוצעו בפסיקה מבחני עזר שונים, שיסייעו בעמידה על ההבדלים בין השותפים (ראו פסק-דיני בע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 95-90 וההפניות שם (לא פורסם, 28.7.2011) (להלן: עניין פלונית); ע"פ 8107/09 דענא נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (לא פורסם, 27.6.2011) (להלן: עניין דענא); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 583-576 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: רבין וואקי)).

 

           מבחן אחד הוא מבחן השליטה הפונקציונאלית, המדגיש את חלקו החיוני של המבצע בצוותא בהחלטה המשותפת ובתוכנית העבריינית וכן את יכולת ההשפעה המשמעותית שלו על הוצאתה אל הפועל; זאת להבדיל מן המסייע, שאינו "אדון" לביצוע העבירה, "אין הוא היוזם. אין הוא המחליט על הביצוע ואין הוא שולט על הביצוע" (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 251 (1996); כן ראו עניין פלונים, בעמ' 405-403; רבין וואקי, 578-577).

 

           מבחן נוסף שהותווה בפסיקה הוא מבחן הקירבה, המגדיר שני מעגלי ביצוע – המעגל הפנימי שבו מצויים המבצעים בצוותא השותפים ישירים לביצוע העבירה, חלקם בביצוע מרכזי ומכונן והם "גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית" (עניין מרדכי, בעמ' 250); והמעגל החיצוני, שבו מצויים שותפים עקיפים לביצוע העבירה ובראשם המסייע, שתרומתו לביצוע משנית ואינה מייסדת את ליבת העבירה, אלא רק את תנאי הרקע החיצוניים לה (ראו ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 520-519 (2001)).

 

           כפי שהובהר בפסיקה, מבחנים אלה – כמו גם אחרים שהוצעו בפסיקה ובספרות – אינם אלא מבחני עזר בלבד, וההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע תיגזר מנסיבות המקרה הספציפי, מאופי תרומה המהותית של הצד לעבירה למערך הביצוע, מעוצמת היחס הנפשי שלו כלפי העבירה וממידת האשם "המוסרי" שלו בנוגע לה (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 545 (1997)).

 

26.          על יסוד הממצאים העובדתיים שבהם לא מצאנו להתערב, נראה כי אין מדובר במקרה גבולי בכל הקשור להגדרת חלקו של המערער במעשים. כאמור, המערער ידע על הכוונה לקטול אדם, והחליט להתלוות לחבריו במעשה ונכח בזירה לכל אורך האירוע. הוא עטה על פניו רעלה והחזיק בידיו מקל, וארב יחד עם אחרים לרכב שבו הגיע המנוח. כאשר יצא המנוח מהרכב, הוא תקף אותו יחד עם חבריו. כאשר חבריו של המערער ליפפו חבל מסביב לצווארו של המנוח ותלו אותו עד שזה נפח את נשמתו, הוא עמד בקרבת מקום והמתין כי יסיימו. לאחר מכן, סייע בנשיאת הגופה אל הרכב ונטל חלק בהעלמת הראיות וטשטוש העקבות.

 

           גם אם ידיו של המערער לא היו אלה שקשרו את החבל מסביב לצווארו של המנוח ומשכו בו עד שמת, הרי שהוא נמנה עם המעגל הפנימי של מבצעי העבירה. אפילו נלך לפי גרסתו של המערער במשטרה (שבה לא דבק כאשר עלה על דוכן העדים) ונניח כי הוא שמר על עד המדינה ומנע מהאחרים להרגו, הרי שיש בכך כדי ללמד על יכולתו לשנות את המתווה העברייני ולהשפיע על פעולת חבריו. בנסיבות אלה, חלקו של המערער במעשה – לפי כל אחד מהמבחנים עליהם עמדנו – אינו יכול להיחשב ככזה של מסייע בלבד, ולכן צדק בית המשפט קמא בסווגו את המערער כמבצע בצוותא של עבירת הרצח. 

 

דיבור בשני קולות

 

27.          טענה נוספת שהעלה המערער היא כי המותבים שדנו בעניינו ובעניינם של הנאשמים האחרים דיברו ב"שני קולות". בעוד שהמערער הורשע בעבירת רצח ונגזר עליו מאסר עולם, בן דודו אימן, שחלקו במעשה היה מרכזי יותר הורשע בעבירת הריגה בלבד ונגזרו עליו 12 שנים, ואילו מעורבים אחרים זוכו בהסכמת המדינה (ח'אלד, סמיר וטארק). ההלכה בסוגיית הדיבור ב"שני קולות" נדונה בהרחבה בדנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 583 (2004) (להלן: עניין זגורי). אין חולק כי מצב שבו מדברים בתי המשפט ב"שני קולות" הוא בלתי רצוי. כאשר נאשם אחד מורשע בשותפות לדבר עבירה, ואילו חברו מזוכה – עשויה להתערער תחושת האמון במערכת המשפט. עם זאת, הפסיקה קבעה שאין לפנינו דיבור ב"שני קולות" מקום שהתשתית העובדתית לגבי כל אחד משני נאשמים השותפים לדבר עבירה היא שונה. במקרה כזה אין לומר שהכרעת הדין של האחד סותרת את הכרעת הדין של האחר, שכן אלו ניתנו על סמך מערכות עובדתיות שונות זו מזו אשר הובאו בפני בית המשפט. המבחן שנקבע בעניין זגורי הוא אם ההרשעה והזיכוי יכולים לדור בכפיפה אחת, ומבלי שתתקיים סתירה מהותית בין השניים (שם, בעמ' 613). סתירה מהותית מתקיימת כאשר הזיכוי של האחד "משמיט את הקרקע" תחת הרשעת חברו, ובלבד שחומר הראיות שהונח לפני בתי המשפט בשני המקרים היה זהה (שם, בעמ' 616; ע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם, 20.7.2009)).

 

28.          בענייננו, אין מדובר ב"דיבור בשני קולות" של המותבים שדנו בעניינם של הנאשמים האחרים. התמונה הראייתית בעניינו של המערער הייתה שונה מזו של הנאשמים האחרים שזוכו בסופו של יום (טארק, סמיר וח'אלד). לחובת המערער עמדו הודעותיו המפורטות במשטרה הקושרות אותו למעשה, שהצטרפו לעדות עד המדינה. לפיכך, ניתן היה לקבוע בעניינו מעבר לכל ספק סביר כי הוא נטל חלק במעשה כמבצע בצוותא, בעוד שלגבי חלק מהאחרים היה קושי לעשות כן. יוזכר כי שמם של טארק, ח'אלד וסמיר לא הופיע בהודעותיו הראשונות של המערער במשטרה. אשר לאימן, הרי שהוא הורשע במסגרת הסדר טיעון לאחר שהודה בחלקו במעשים. הרשעתו בעבירת הריגה בלבד והעונש שנגזר עליו נבעו מתרומתו בהבאת ראיות בתיק רצח אחר. בכל שאמור בתשתית העובדתית, הרי שאימן הודה בפרטי כתב האישום והורשע בהמתת המנוח. בנוסף, יש לזכור כי איבראהים הורשע – כמו המערער – בעבירת רצח ונגזר גם עליו עונש של מאסר עולם. גם היבט זה אינו מגלה אפוא עילה להתערבות בהרשעת המערער בעבירת הרצח.

 

           נוכח האמור, ובהעדר עילה להתערבות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

 

ש ו פ ט

 

השופטת ע' ארבל:

 

           אני מצטרפת בהסכמה לפסק-דינו של חברי השופט ע' פוגלמן.

 

ש ו פ ט ת

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן.

 

           ניתן היום, ‏כ"ח בתמוז התשע"ב (‏18.7.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07082730_M21.doc   יב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il