עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8123/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 23.6.2010, אשר דחה תביעת נזיקין שהגישו המערערים נגד המשיבים בעילה של  רשלנות רפואית כלפי המערערת 2 (להלן: האם), שכתוצאה ממנה, על פי הנטען, נולדה המערערת 1 (להלן: המערערת) כשהיא סובלת מאפילפסיה ומשיתוק מוחין.

 

 

הרקע העובדתי

 

1.       המערערת נולדה כפגה בשבוע העשרים וארבעה להריון במשקל 860 גרם. האם, שהייתה כבת 38 בעת הלידה וזה היה הריונה האחד עשר, לא עברה סקירת מערכות או בדיקת מי שפיר במהלך ההיריון. ביום 2.2.1995, בהיותה בשבוע העשרים וארבעה להריונה, פנתה האם למשיב 3, Peace Medical Center, צומת אלראם (להלן: מרכז אלראם) עקב ירידת מים, שם עברה בדיקה וגינאלית ידנית (להלן: בדיקת P.V) והופנתה לבית חולים עם אבחנה של ירידת מי שפיר. האם אושפזה במרכז הרפואי שערי צדק, המשיב 1 (להלן: שערי צדק), וכעבור פחות מיומיים ילדה את המערערת. בחוות דעת של פרופ' מ' שרף, המומחה מטעם המערערים, תוארו מצבה הרפואי של האם ומהלך האשפוז והלידה כדלקמן: 

 

"באולטרא סאונד אובחן מיעוט קיצוני של מי השפיר. אושפזה במחלקה הגינקולוגית להשגחה...

למחרת היום ב-3.2.95 נמצאו סימנים קליניים ברורים המעוררים חשד לדלקת. כולל עלית חום היולדת ל-38-38 מעלות. דופק היולדת 120 לדקה. מספר תאי הדם הלבנים (לויקוציטים עלו מ-10,000 ל-15,300 ועלית קצב הלב העוברי (Tachicardia) אך אין סימנים של תחילת לידה (אין צירי לידה ואין שינוי בצוואר הרחם).

ביום 4.2.95 היולדת הועברה ממח' גינקולוגית לחדרי הלידה עם חום גבוה צירים. ילדה בשעה 09.25. הוחל בטיפול אנטיביוטי לאחר שנשלחו תרביות מצוואר הרחם ומהשליה. נמצאה דלקת של חיידקים בשם Streptococus Group...

... בבדיקת הילוד נמצאו חרחורים רבים בריאות. פרפוזיה ירודה, ללא נשימה ועם הפרעה קשה בפעילות הלב (ברדיקרדיה קשה), עם צבע כחול וטונוס ירוד. הוחל בטיפול אנטיביוטי. התינוקת נזקקה להנשמה מלאכותית שלמה עם טובוס עם 100% חמצן בלחצים גבוהים.

בהמשך כל הניסיונות להוצאת הטובוס לא הצליחו והונשמה במשך חודשיים.

שוחררה מבית החולים לאחר אשפוז של 4.5 חודשים. בין האבחנות בשחרור נקבעה גם דלקת הדם עם החיידק (Strepto sepsis) G.B.S."

 

המערערת נולדה כשהיא סובלת מאפילפסיה ושיתוק מוחין ונכותה הינה  בשיעור של 100%. על רקע זה הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד שערי צדק ונגד מרכז אלראם, בה תבעו פיצויים בגין רשלנות המשיבים בטיפול באם לפני הלידה. בין היתר טענו המערערים כי רופאי שערי צדק התרשלו בכך שלא העניקו לאם אנטיביוטיקה מייד עם אשפוזה, באופן שהיה מונע התפתחות של זיהום, וכן בכך שלא טופלה בסטרואידים שהיו מחישים את קצב התפתחות הריאות של העובר לפני הלידה.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

2.       בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים ובקבלו את עמדת הרופאים המטפלים קבע כי ההחלטה על אופן הטיפול באם "היתה נכונה ואינה בגדר התרשלות". בית המשפט אימץ לעניין זה את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים לפיה בשנת 1995 לא נהוג היה לתת טיפול אנטיביוטי בהיעדר סימן לדלקת, וציין כי  המומחה מטעם המערערים אישר אף הוא בעדותו שקיימת גישה טיפולית שאינה מצדדת במתן טיפול אנטיביוטי מונע וכי הטיפול האנטיביוטי שניתן לאם בחדר הלידה היה תקין. בהינתן עדות זו ועדויות הרופאים המטפלים לפיהן לא היו אינדיקציות מספיקות לקיומו של זיהום בעת האשפוז, וכן נוכח העובדה שבסופו של יום לא נמצא זיהום אצל המערערת לאחר לידתה, קבע בית המשפט כי אי מתן אנטיביוטיקה לאם בשלב מוקדם יותר אין בה משום רשלנות. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו שבבתי חולים אחרים בארץ הונהגה פרקטיקה של מתן טיפול אנטיביוטי מניעתי ליולדת עם ירידת מים ומחומר הראיות עולה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה לא נהגה שיטת הטיפול האנטיביוטי המניעתי. מכאן מסקנתו כי הצוות הרפואי בשערי צדק לא התרשל "גם אם פעל בשיטה השמרנית".

 

          אשר לטיפול בסטרואידים קבע בית המשפט כי הפרסום הרשמי של ה-NIH (המכון הלאומי לבריאות בארה"ב) בו סוכמו ההנחיות הרשמיות בקשר למתן סטרואידים למניעת סיבוכי פגות, פורסם בספרות הרפואית רק ביולי 1995 ואילו המערערת נולדה בחודש פברואר 1995. על כן, לא ניתן לקבוע כי שערי צדק פעל בניגוד לגישת ה-NIH. עוד קבע בית המשפט כי מהעדויות שהובאו בפניו עולה כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה לא הוכחה יעילותו של טיפול בסטרואידים במקרים של ירידת מים מוקדמת. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם כאשר מתקבלת גישה חדשה לטיפול רפואי יש לאפשר לרופאים ולבתי החולים פרק זמן להפנמתה ולהטמעתה בהתנהלותם, ולפיכך גם אם היה מקום לשקול מתן סטרואידים לפני הפרסום הרשמי ב-NIH  לא ניתן לזקוף זאת לחובת שערי צדק, בהינתן הצורך בתקופת הפנמה של הטיפול החדש.

 

3.       מן הטעמים שפורטו לעיל, קבע בית המשפט כי שערי צדק פעל על פי הפרקטיקה המקובלת לזמנו ולא התרשל בטיפול באם וביילוד. בית המשפט הוסיף וקבע עוד כי בניגוד לטענות המערערים אין למצוא התרשלות בהתנהלותו של שערי צדק שסמך על טיפולם של רופאים מתמחים שאיישו את המחלקה בסוף השבוע בו אושפזה האם, וכי עדותו של ד"ר אברמוב, אחד הרופאים שטיפלו באם, לפיה הוא דיווח לכונן בכיר, הייתה מהימנה. עוד קבע בית המשפט כי למערערים לא נגרם נזק ראייתי כלשהו שכן הרישומים בדבר הטיפול הרפואי שקיבלה האם היו תקינים ולא חסרו בהם מידע ופרטים הנדרשים לצורך ניהול התביעה, אשר נסבה בעיקרה על הצורך במתן אנטיביוטיקה וסטרואידים ואין חולק כי אלה לא ניתנו במקרה דנן. מטעם זה הוסיף בית המשפט וקבע כי אין צורך להידרש לשאלת העברת נטל הראיה על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי מכל מקום שערי צדק הרים את הנטל להוכיח כי לא התרשל. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וציין כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין שני גורמי הנזק להם טענו המערערים לבין נכותה של המערערת, כי הפגיעות שנגרמו למערערת מהוות סיבוך שכיח של פגות, וכי מיעוט קיצוני של מי שפיר גורם אף הוא לנזק מוחי טרום לידתי. נוכח כל אלו דחה בית המשפט את התביעה כנגד שערי צדק. התביעה נגד מרכז אלראם נדחתה אף היא ובהקשר זה קבע בית המשפט כי העובדה שרופא ערך לאם בדיקת P.V הייתה ידועה לשערי צדק בעת האשפוז וכי חלקו של הרופא ממרכז אלראם בטיפול באם היה מינורי והוא נבלע בטיפול שהוענק לה בשערי צדק. עוד קבע בית המשפט כי נוכח הממצא לפיו החיידק שנמצא אצל האם לא עבר לעובר שנולד אין למצוא קשר סיבתי בין בדיקת ה-P.V לנזק שנגרם למערערת. לבסוף קבע בית המשפט כי למרות דחיית התביעה יישא כל צד בהוצאותיו וזאת נוכח מצבם הקשה מנשוא של המערערת והוריה.

 

מכאן הערעור שבפניי.

 

טענות הצדדים

 

4.        המערערים טוענים כי בניגוד לקביעותיו של בית משפט קמא הוכח על ידם שהמדיניות הנכונה מבחינה רפואית היא שימור העובר ברחם זמן ארוך ככל הניתן; כי זיהום מזרז את תהליך הלידה; כי הזיהום היה קיים אצל האם כבר כשהתקבלה בשערי צדק וכי טיפול אנטיביוטי מיידי היה מפסיק את תהליך הזיהום ומעכב את הלידה וכך מונע את הנזק שנגרם למערערת. משכך, הם טוענים, היה על בית המשפט לקבוע כי שערי צדק התרשל בכך שלא נתן לאם טיפול אנטיביוטי מייד עם אשפוזה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא ניכרו באם סימני זיהום בעת קבלתה בשערי צדק, וכי בכך התעלם מקביעתו-שלו לפיה חום האם בעת האשפוז היה 38.5 ומעדותו של המומחה מטעם המשיבים לפיה חום הינו אחד הסימנים לזיהום.

 

           המערערים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט שגה בקובעו שהמעקב אחר האם בעת האשפוז היה "תקין ורציף" חרף העובדה שהיא לא נבדקה על ידי רופא במשך 17 שעות (מעת קבלתה בחדר המיון ועד לביקור הרופאים בבוקר יום המחרת), וכל אותו זמן הייתה נתונה למעקב של אחיות בלבד. עוד טוענים המערערים שהצוות הרפואי בשערי צדק התעלם מכך שהאם הגיעה לבית החולים בסיכון לזיהום נוכח ירידת מי שפיר מוקדמת ולאחר שעברה בדיקת P.V שאין חולק כי הינה מסוכנת במצב של ירידת מי שפיר, ולמרות זאת נערכה לאם גם בשערי צדק בדיקת P.V ביום שלמחרת אשפוזה. כמו כן טוענים המערערים כי לא ניתן לאם טיפול אנטיביוטי גם כאשר הופיעו אצלה עלייה בספירה הלבנה, טכיקרדיה עוברית וכאבים בבטן התחתונה, שאף הם סימנים לזיהום, וכי צוות בית החולים לא זרז את קבלת תוצאות בדיקת ספירת הדם שנערכה לאם בבוקר יום 3.2.1995, ותוצאותיה שהראו עלייה בספירה הלבנה התקבלו רק בערב. עוד טוענים המערערים כי ד"ר גלייזר, הרופאה שקיבלה את האם, לא ציינה בגיליון הקבלה שהיא עברה בדיקה P.V במרכז אלראם ועובדה זו הוספה לגיליון רק ביום המחרת. כמו כן לא נערכה לעובר הערכת משקל המאפשרת לוודא את גילו המדויק, נתון חשוב בהחלטה אודות המשך הטיפול באם. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא שגה באמצו את עמדת פרופ' אוהל, המומחה מטעם המשיבים, לפיה "בשנת 1995 כל עוד לא היה סימן לדלקת לא היה נהוג לתת טיפול אנטיביוטי" ובקובעו כי לא הוכחה בעניין זה "'פרקטיקה חדשה' העולה על זו הקיימת", ואף התעלם מההלכה לפיה קיומה של פרקטיקה מקובלת שעל פיה פעל הרופא אינה שוללת את התרשלותו. עוד טוענים המערערים כי בית משפט קמא שגה בקובעו שאי-מתן סטרואידים היתה שיטת הטיפול המקובלת בזמנים הרלבנטיים וכי הטיפול בסטרואידים לא היווה אסכולה חדשה אלא טיפול מוכר ונהוג במספר בתי חולים ועל כן לא היה צורך בתקופה כלשהי להפנמתו.

 

           המערערים מוסיפים וטוענים כי בקובעו שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי התעלם בית משפט קמא מכך שהמשיבים לא הצליחו לסתור את חוות דעתו של פרופ' להט, המומחה מטעם המערערים, בה נקבע כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי באם לבין הנזק שנגרם למערערת,  וכי גם המומחה מטעם המשיבים, ד"ר ווטמברג, אישר בעדותו כי אם יש זיהום "זה מוסיף לסכנה". אשר לנזק הראייתי טוענים המערערים כי בית המשפט לא דן בטענתם לפיה שערי צדק לא ביצע את כל הבדיקות המתחייבות בנסיבות העניין, וכי עובדה זו עצמה מהווה נזק ראייתי. המערערים מדגישים בהקשר זה כי לא בוצעה בדיקת PH (בדיקת דם לערכי גזים) המסייעת באבחון תשניק סב לידתי, ממנו סבלה לטענתם המערערת. לבסוף טוענים המערערים כי משהוכח שבדיקת ה-P.V שבוצעה לאם במרכז אלראם הינה מסוכנת במצב של ירידת מי שפיר מוקדמת, לא היה מקום לדחיית התביעה נגדו, וכי בית משפט קמא שגה בקובעו שתרבית הדם השלילית שנלקחה מהמערערת מעידה על ניתוק הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לה לבין בדיקת ה-P.V.

 

5.        שערי צדק מצידו טוען כי דין הערעור להידחות. לטענתו הולדתה של המערערת כפגה טומנת בחובה סיכון מוגבר להתפתחות שיתוק מוחין גם תחת טיפול אופטימלי ומשכך אין כל יסוד לטענת המערערים לפיה ניתן היה למנוע את נזקיה. בכל הנוגע לטיפול האנטיביוטי טוען שערי צדק כי מעת הגעתה של האם לבית החולים ועד ללידתה של המערערת נמצאה האם תחת השגחה קפדנית שכללה מעקב אחרי רמת הלויקוציטים בדם, מדידת חום, מדידת דופק אימהי ובדיקת מוניטור עוברי. שערי צדק מדגיש כי רק במהלך הלילה שבין יום 3.2.1995 ליום 4.2.1995, לאחר שתועדו שתי בדיקות חום ושתי בדיקות דופק מחשידות לזיהום, רמת הלויקוציטים עלתה ב-50% והמוניטור העוברי הציג טכיקרדיה עוברית, עוררה התמונה הקלינית בכללותה חשד לזיהום, ולפיכך צדק בית משפט קמא בקובעו שעד ליום 3.2.1995 בלילה לא ניכרו אצל המערערת סימני זיהום שחייבו סיום מיידי של ההיריון. שערי צדק מוסיף וטוען כי עם העברתה לחדר הלידה בשעות הבוקר של יום 4.2.1995 קיבלה האם טיפול אנטיביוטי משולב תוך ורידי, אשר גם המומחה מטעם המערערים אישר כי הוא מתחיל לפעול ולמגר את הזיהום מרגע נתינתו.

 

שערי צדק מוסיף וטוען כי התשתית העובדתית בתיק מעידה שהמעקב אחר האם היה תקין ונערך בהתאם לפרקטיקה המקובלת באותה עת. כך לטענתו המערערת נבדקה על ידי רופא עם קבלתה, ניתנה הוראה מפורשת בתיקה הרפואי לדווח על עליית חום מעבר ל-37.7 מעלות, והיא הייתה נתונה תחת מעקב של צוות האחיות. עוד טוען שערי צדק כי על פי התיעוד הרפואי נתוניה של האם בבוקר יום 3.2.1995 היו תקינים ולא הצדיקו התערבות כלשהי וכי עם הופעת טכיקרדיה עוברית הועברה האם לחדר לידה וניתן לה הטיפול האנטיביוטי, אשר הוכח כיעיל נוכח תרביות הדם והליחה השליליות של המערערת לאחר לידתה. שערי צדק מציין בהקשר זה כי בדיקת ה-P.V שנערכה לאם במרכז אלראם לא הגדילה את סיכויי התלקחות הזיהום שכן המעקב הרפואי התבסס ממילא על ההנחה שישנו סיכון לזיהום ונבדקו המדדים הרלבנטיים לעניין. יתרה מכך, לטענת שערי צדק מאחר ולא ניכרו במערערת סימני זיהום לאחר לידתה, הרי שהמערערים לא הוכיחו שהעיתוי בו הוחל בטיפול האנטיביוטי גרם לה לנזק.

 

אשר למתן הטיפול הסטרואידי טוען שערי צדק כי הוכח שהאסכולה המובילה במועד בו נולדה המערערת לא צידדה במתן סטרואידים במצב של ירידת מים מוקדמת, וכי אין מחלוקת שהפרסום הרשמי אודות מדיניות הטיפול החדשה היה רק ביולי 1995, חמישה חודשים לאחר לידתה של המערערת. עוד טוען שערי צדק כי גם לשיטתם של המערערים מדובר לכל היותר בשתי שיטות טיפול שהיו תקפות בו-זמנית והוא מציין כי במועד לידתה של המערערת האיגוד הישראלי לגינקולוגיה ומיילדות טרם החל לפעול, וכי אף המומחה מטעם המערערים פרופ' שרף הודה כי בהעדר מדיניות טיפול 'רשמית' של האיגוד הישראלי לא ניתן לקבוע כי הייתה בעניין זה פרקטיקה מקובלת. שערי צדק מוסיף וטוען כי מכל מקום המערערים לא הוכיחו קשר סיבתי בין זיהום או אי מתן סטרואידים או תשניק סב-לידתי לבין נזקיה של המערערת בציינו שהוכח כי המערערת לא סבלה מזיהום לאחר הלידה; כי יעילותו של טיפול בסטרואידים בשבוע העשרים וארבעה להיריון הינה מוגבלת משום שהחומר העוטף את ריאות העובר ואשר הסטרואידים אמורים לגרום להבשלתו כמעט אינו קיים בשלב זה; וכי הקריטריונים לקביעת קיומו של תשניק סב-לידתי (ובהם בדיקת ה-PH) מתייחסים לעובר בן שלושים וארבעה שבועות. על כן אי-עריכת הבדיקה בענייננו אינה בבחינת חסר ראייתי והטענה בעניין התשניק לא נזכרה כלל בחוות דעת המומחה מטעם המערערים. עוד טוען שערי צדק כי לא נמצאה עדות לפגיעה רב-מערכתית אצל המערערת, שהיא מסממניו המובהקים של תשניק סב לידתי, כי בדיקתה הנוירולוגית בעת שחרורה מבית החולים הוגדרה תקינה וכי דימום בעקבות תשניק סב לידתי צפוי להותיר פגיעה דו-צדדית, שעה שבמקרה זה אין מחלוקת כי המערערת סובלת מפגיעה מסוג המיפלגיה שמאלית.

 

6.       המשיבים 3-2 מבקשים אף הם לדחות את הערעור. לטענתם, בדין קבע בית משפט קמא כי חלקם בטיפול באם היה מינורי ונבלע בטיפול הכולל שניתן לה בשערי צדק, וכי הממצאים לפיהם הזיהום לא עבר מהאם למערערת מעידים על ניתוק הקשר הסיבתי בין בדיקת ה-P.V לבין הנזק שנגרם לה. עוד טוענים המשיבים 3-2 כי הוכח שהאם עברה בדיקת P.V גם בשערי צדק ועל כן אין שום בסיס לחייב דווקא אותם בגין הנזק העלול להיגרם בשל ביצוע הבדיקה, בציינם כי מאחר ששערי צדק ידעו על ביצוע הבדיקה במרכז אלראם ולא עשו דבר כדי לנטרל את סכנותיה ואף חזרו עליה, הרי שככל שהטיפול באם היה רשלני, שערי צדק בלבד נושאים באחריות לכך. באשר לקשר הסיבתי שבין הטיפול באם לבין נזקי המערערת, מצטרפים המשיבים 3-2 לטיעונים שהעלה שערי צדק ולפיהם נובעים הנזקים מהפגות ולא מהתרשלות בטיפול. לבסוף טוענים המשיבים 3-2 כי הם מהווים שתי ישויות משפטיות עצמאיות שאין לראות בהם מקשה אחת וכי המשיב 2 אינו קשור כלל לטיפול שהוענק לאם, ועל כן יש לדחות את הערעור נגדו על הסף בשל חוסר יריבות.

 

דיון

 

7.         פסק דינו של בית משפט קמא מיוסד רובו ככולו על קביעות עובדתיות העולות מחומר הראיות ועל התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים שהובאו בפניו, ובכלל זה המומחים מטעם שני הצדדים. כך קבע בית המשפט שלא ניכרו באם סימני זיהום בעת קבלתה ועד משמרת הלילה של יום 3.2.95; כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה לא הונהגה שיטת הטיפול האנטיביוטי המניעתי; כי יש להעדיף את עמדתו של פרופ' אוהל, המומחה מטעם המשיבים, על פני זו של פרופ' שרף, המומחה מטעם המערערים, בכל הנוגע ליעילות השימוש בטיפול אנטיביוטי מניעתי; וכי הנחיותיו הרשמיות של ה-NIH בנושא מתן סטרואידים במצב של ירידת מים פורסמו רק ביולי 1995 ועל כן לא ניתן לומר כי הצוות הרפואי בשערי צדק פעל בניגוד להנחיות אלו מספר חודשים קודם לכן, בעת שהמערערת נולדה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערים לא הוכיחו שבעת הרלבנטית לתביעה היו הטיפול בסטרואידים או הטיפול האנטיביוטי המונע בבחינת פרקטיקות מקובלות ולכל היותר הראו כי הן התקיימו לצד שיטות מקובלות אחרות, ועוד קבע כי המעקב אחר האם היה תקין ורציף וכי לאחר שמיעת העדויות הוא "נותן אמון מלא" ברופאים שטיפלו באם. כל אלו הן, כאמור, קביעות הנוגעות לעניינים שבעובדה או למהימנות העדים, והלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם מתגלית שגיאה עקרונית היורדת לשורש הדברים. הוא הדין גם כאשר קיימות מחלוקות מקצועיות בין מומחים ובית המשפט מחליט לאמץ דעה של אסכולה אחת על פני אסכולה אחרת או להעדיף את חוות דעתו של מומחה אחד על פני מומחה אחר, כבענייננו (ראו: ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו, עמ' 12 (לא פורסם, 28.11.2007); ע"א 6936/09 יהודה נ' כללית שירותי בריאות, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט עמית (טרם פורסם, 5.3.2012) (להלן: עניין יהודה); ע"א 8587/07 אלמליח נ' האוניברסיטה העברית, פסקה 10 (לא פורסם, 3.12.2009); ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל, פסקה 35 (לא פורסם, 20.1.2009); ע"א 10776/06 בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 26 (לא פורסם, 30.9.2009); ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 171 (1991) (להלן: עניין קוהרי)). המערערים לא הציגו בפנינו טעם המצדיק לסטות מכלל זה במקרה דנן, ועל כן אין עילה להתערבותנו בממצאי העובדה והמהימנות העומדים בלב הכרעתו של בית משפט קמא. 

 

8.        כפועל יוצא מכך אין מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא בהסתמכו על אותם הממצאים ולפיה פעל שערי צדק בהתאם לפרקטיקה שהייתה מקובלת במועד הרלבנטי ולא התרשל בטיפול שהעניק לאם. מסקנה זו מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה אשר קבע לא אחת כי ככלל אין לומר שרופא פעל ברשלנות כאשר נהג במקרה נתון בהתאם לאסכולה רפואית שהייתה מקובלת אותה עת, וזאת גם כאשר קיימות אסכולות מקובלות אחרות שמהן מתחייב טיפול שונה (ראו: עניין קוהרי, 172; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 181 (1997) (להלן: עניין ואתורי); ע"א 4804/03 מרגליות נ' הסתדרות מדיצינית "הדסה" עין כרם, פסקה 23 (לא פורסם, 10.5.2006). בהתאם להלכה זו, נדחתה לאחרונה בפסק הדין בעניין יהודה טענת התרשלות נגד בית חולים שלא טיפל בסטרואידים באישה בשבוע השלושים ואחד להריונה שילדה בן הסובל משיתוק מוחין לאחר ירידת מים מוקדמת. האירועים נשוא התביעה התרחשו בשנת 1994, ובית המשפט קבע בהקשר זה כך:

 

"גם אם בתקופה בה נולד המערער היו ידועות גישות שונות בסוגיה אם לתת טיפול בסטרואידים במצב של ירידת מים, אין לייחס לבית החולים רשלנות. אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסויים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה העת בעולם הרפואה... אמנם, הפרקטיקה הרפואית אינה חזות הכל, וכבר נקבע בעבר כי היא, כשלעצמה, אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות (דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721, 744 (2003) (להלן: עניין קליפורד)), אולם מוסכם על הכל כי לפרקטיקה המקובלת משקל נכבד בשאלה אם הייתה התרשלות, וטיפול על פי הפרקטיקה הנוהגת אף מקים חזקה כי הטיפול לא היה רשלני..." (פסקה 11 לחוות דעתו של השופט י' עמית; ראו גם פסקה 18 לחוות דעתו של המשנה-לנשיא א' ריבלין) [ההדגשות הוספו].

 

אמנם, כפי שצוין גם בעניין יהודה, אין די בבחירתו של הרופא לטפל בהתאם לפרקטיקה קיימת כדי להסיר ממנו כל אחריות לנזק שעשוי להיגרם מבחירה זו ו"עצם העובדה, שנבחרה אחת משתי האופציות האפשריות... אין בה לבדה לשכנענו, כי ניתן טיפול ברמת המיומנות הנדרשת. הבחירה צריכה הייתה להיות מבוססת על שיקול דעת אמיתי ובהתאם לנורמות המקובלות בתהליך קבלת החלטות בתחום זה" (ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מו(5) 628, 637 (1992); ראו גם עניין ואתורי, 182-181). אולם במקרה דנן לא עלה בידי המערערים להוכיח כי נפל פגם בשיקול דעתם של הרופאים המטפלים, ומשכך לא ניתן לקבוע כי שערי צדק התרשל שעה שלא נקט בטיפול אנטיביוטי מניעתי או בטיפול בסטרואידים. במאמר מוסגר יצוין בהקשר זה כי בעניין יהודה נפסק שככלל על הרופא ליידע חולה בדבר קיומן של אסכולות שונות (וזאת בשונה מקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, ראו פסקה 24 לפסק הדין), אך המערערים לא העלו בפנינו כל טענה במישור זה.

 

9.       לבסוף, מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה המערערים לא הצליחו לבסס את הקשר הסיבתי בין נזקיה של המערערת לבין הרשלנות הנטענת על ידם, אף היא מקובלת עליי. הוכח כי הנזקים שמהם סובלת המערערת מוכרים כסיבוך שכיח של פגות והממצא לפיו המערערת לא סבלה מזיהום בעת לידתה מחזק אף הוא מסקנה זו. כמו כן מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לשלילת אחריותו של מרכז אלראם.

 

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי דין הערעור להידחות אך אציע לחבריי שגם אנו, כבית משפט קמא, לא נעשה צו להוצאות בערעור נוכח מצבה המצער של המערערת והנטל הכבד מנשוא המוטל על הוריה בעקבות כך.

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט צ' זילברטל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

           ניתן היום, י"ד באייר התשע"ב (6.5.2012).

 

ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט       

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10081230_V10.doc   ימ/גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il