עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 805/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

בשם המבקשת:                      עו"ד י' גנסין; עו"ד ר' אידלמן

בשם המשיב:                         עו"ד י' דדון

 

 

 

 

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.1.2012 בעת"א 38656-12-11 (סגני הנשיא א' אברהם ו- ת' כתילי והשופט ש' אטרש), במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי את עתירת המשיב והורה על שחרורו על תנאי מנשיאת יתרת מאסרו.

 

רקע עובדתי

1.             המשיב הורשע ביום 10.2.2008 על פי הודאתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין,  בכך שביום 20.7.2007 בעט בראשו של המתלונן, ולאחר מכן שלף סכין ודקר את המתלונן בגבו ובפניו וגרם לו לחבלות קשות. על המשיב נגזר עונש מאסר בן שש שנים בגין עבירות אלה. למשיב אין עבר פלילי וזהו עונש המאסר הראשון של המשיב. מועד תום ריצוי שני שלישים מהמאסר חלף ביום 24.4.2011 ומועד שחרורו המלא יחול בתאריך 24.4.2013.

 

2.             לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, הגיש המשיב בקשה לועדת השחרורים לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת מאסרו. ועדת השחרורים דחתה את הבקשה. ועדת השחרורים ציינה כי העבירות בהן הורשע המשיב ונסיבותיהן (לרבות השימוש באלכוהול) מעידות על מסוכנות. ועדת השחרורים ציינה אמנם שדו"ח גורמי הטיפול הינו חיובי, שלמשיב אין עבירות משמעת ממועד העברתו לכלא צלמון, ושהמשיב השתלב בקבוצות טיפול שונות במהלך המאסר ואף עבר הכשרה מקצועית. מנגד, ציינה ועדת השחרורים כי הובא בפניה מידע מודיעיני חסוי של משטרת ישראל שהינו חמור ומדאיג, ומידע של שירות בתי הסוהר שהינו בעל רמת מהימנות גבוהה ומעיד על אלימות וסמים. ועדת השחרורים ציינה כי הפעילויות החינוכיות הרבות שעבר המשיב במהלך המאסר הינן בעלות משמעות חיובית, אך אינן תורמות למניעת אלימות ופשע, וכי המשיב לא עבר טיפול ממשי והולם במהלך המאסר. לפיכך, דחתה ועדת השחרורים את בקשת המשיב.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.             המשיב לא השלים עם החלטת ועדת השחרורים ועתר לבית המשפט המחוזי. לטענת המשיב בעתירה, הועדה טעתה עת נתנה משקל יתר לחומרת העבירה ולמידע המודיעיני ולא נתנה משקל ראוי לשיקולים החיוביים העומדים לזכותו, בהם הטיפול שעבר בכלא, חוות דעת חיוביות שניתנו בעניינו על ידי גורמים שונים בכלא, היעדר עבירות משמעת במהלך המאסר בכלא צלמון, היעדר ממצאי סם בבדיקות השתן שבוצעו לו במהלך המאסר ועוד.

 

4.             בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה. בית המשפט קבע כי בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי), ועדת השחרורים הייתה רשאית לשקול את הסיכון הנובע משחרור המשיב לאור חומרת העבירה ונסיבותיה ולאור המידע המודיעיני השלילי שנתקבל בעניינו של המשיב. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, לא מדובר בשיקולים בלעדיים ויש לבחון גם את יתר השיקולים, ובין היתר לבחון אם חל שינוי באסיר מבחינת הבנת חומרת מעשיו ולקיחת אחריות עליהם, דבר המשליך על הסיכון הנובע משחרורו.

 

          בית המשפט סקר את מכלול השיקולים בעניינו של המשיב. בית המשפט ציין כי מדובר באסיר צעיר (יליד 1983), אשר מרצה את מאסרו הראשון; כי מדו"ח גורמי הטיפול עולה שבתחילת המאסר המשיב התקשה למלא אחר החוקים והגבולות אותם דורשת מסגרת טיפולית, אולם בהמשך התאמץ והשתלב בפגישות בקבוצת N.A. ובקבוצה של "שליטה בכעסים"; כי המשיב, שלמד 10 שנות לימוד בבית הספר, השלים במסגרת בית הסוהר 12 שנות לימוד והשלים קורס הכשרה מקצועית במקצוע ספרות; כי המשיב בחר לדחות את ועדת השחרורים שלו על מנת להשתלב בקבוצה טיפולית ולסיימה; כי בעוד שבתחילת מאסרו השליך המשיב את האחריות לביצוע מעשיו על היותו שרוי בגילופין, הרי שכיום הוא מודה בעבירות, יודע להצביע על נסיבות העבירה ולעבד את משמעותה; כי על פי דו"ח גורמי הטיפול, המשיב מביע חרטה על מעשיו ומביע אמפטיה כלפי הקורבן; כי כל בדיקות השתן שנערכו למשיב במהלך המאסר היו ללא ממצאי סם. בית המשפט קבע כי מכלול הנתונים שלעיל מלמד "שבסך הכול מדובר באסיר חיובי שעלה בידו לערוך שינוי משמעותי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ולקיחת האחריות עליהם".

 

          בית המשפט ציין כי עיין בחומר המודיעיני וכי, אכן, מדובר בידיעות המצביעות על התנהגות שלילית. על פי האמור בפסק דינו של בית המשפט, המידע המודיעיני מטעם המשטרה מצביע בעיקר על השתייכותו המשפחתית של האסיר ועל קיומו של מידע שלילי אודותיו מיום כניסתו לכלא ועד היום וכן על המשך פעילותו הפלילית והמידע המודיעיני מטעם שירות בתי הסוהר מתייחס בעיקרו לשימוש בסמים ואלכוהול ולהשתייכותו המשפחתית של המשיב. בית המשפט קבע כי לא שוכנע שיש באותן ידיעות כשלעצמן, בהיעדר אינדיקציות אחרות, כדי להטות את הכף לחובת המשיב, בהינתן התנהגותו הטובה, בדיקות השתן הנקיות והשינוי החיובי שחל במשיב מבחינת הבנתו את חומרת מעשיו ולקיחת אחריות עליהם, ולאור כוונת המשיב להמשיך בהליך השיקומי בהתאם לחוות דעת פרטית שהוגשה מטעמו.

 

          לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי ועדת השחרורים לא איזנה כראוי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים ולפיכך יש לקבל את העתירה ולהורות על שחרורו של המשיב על תנאי מנשיאת יתרת מאסרו, וכי עניינו של המשיב יובא בהקדם בפני ועדת השחרורים שתקבע את תנאי השחרור.

 

טענות הצדדים במסגרת בקשת רשות הערעור

5.             המבקשת לא משלימה עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו מספר שגיאות מהותיות. טענותיה של המבקשת נוגעות, רובן ככולן, למשקל שייחס בית המשפט המחוזי לנתונים השונים בעניינו של המשיב. ראשית, לטענת המבקשת, בית המשפט לא ייחס משקל מספק למידע המודיעיני שבידי משטרת ישראל, המלמד כי המשיב הינו חבר ארגון פשיעה וכי קיים חשש ממשי שלאחר שחרורו ישוב לפעילות אלימה במסגרת ארגונו. שנית, בית המשפט שגה בהתעלמו מחומרתה ומנסיבותיה של העבירה בגינה מרצה המשיב את מאסרו, המקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות; שלישית, בית המשפט שגה בהתעלמו מכך שהמשיב לא עבר טיפול של ממש במהלך מאסרו ומכך שישנו מידע של שירות בתי הסוהר על התנהגות שלילית בין כתלי בית הכלא; לבסוף, המשיב לא שילם את הפיצוי לקורבן בסך 25,000 ש"ח שהושת עליו בגזר הדין.

 

          המבקשת טוענת כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור, מאחר שקיים עניין ציבורי מיוחד נוכח הסיכון הממשי הנשקף לשלום הציבור משחרורו המוקדם של המשיב והחשש הממשי, אשר עולה מהמידע המודיעיני בעניינו של המשיב, לפיו המשיב ישוב במהרה לפעילות במסגרת ארגון פשיעה אליו הוא משתייך. המבקשת מפנה לפסקי דין בהם נאמר כי טענה הנוגעת לשלום הציבור נוכח מסוכנות הנשקפת מהמשיב הינה טענה בעלת חשיבות ועניין לציבור, שעשויה להצדיק מתן רשות ערעור.

 

6.             המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, הפסיקה נוקטת בגישה מצמצמת בנוגע לבקשות רשות ערעור בענייני עתירות אסירים, ובמיוחד כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בעתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים. המשיב טוען כי אין לאפשר למבקשת לערוך "מקצה שיפורים" במסגרת הבקשה דנן, וכי חלק מהטענות נטענות על ידי המבקשת לראשונה (ובהן הטענה בנוגע לאי תשלום הפיצוי שהמשיב חויב לשלם למתלונן). המשיב שב ומציין כי ניתנו בעניינו חוות דעת חיוביות, וכי השתתף במהלך מאסרו בעשרות קורסים באופן המשקף ניצול מרבי של המאסר לצורכי שיקום. בנוגע לטענות המבקשת בדבר חומרת העבירה והסכנה לשלום הציבור, טוען המשיב כי בפני המבקשת הייתה פתוחה הדרך לבקש שהדיון בעניינו של המשיב בפני ועדת השחרורים יתקיים בגדרי סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ולא בגדרי סעיף 9 לחוק. לטענת המשיב, כיוון שהמבקשת בחרה שלא לבקש דיון על פי סעיף 10 לחוק, היא אינה יכולה לבצע במסגרת בקשתה הנוכחית "מקצה שיפורים" מסוג זה. כמו כן, טוען המשיב כי חומרת העבירה נשקלה על ידי בית המשפט המחוזי, כפי שעולה במפורש מפסק הדין. מכל האמור לעיל עולה, לטענת המשיב, כי מכל טענות המבקשת נותרה למעשה רק עוצמת המידע המודיעיני כטענה יחידה עליה מתבססת בקשת רשות הערעור. המשיב טוען כי המבקשת מנסה להביא את המידע המודיעיני, שנבחן על ידי שתי ערכאות (ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי) לעיון בגלגול שלישי לפרשנותו של בית המשפט העליון. לפיכך, לטענתו, מדובר בעניין פרטני הנוגע לנסיבות המקרה הספציפי בלבד ואינו מעורר שאלה ציבורית או כללית, ולפיכך אינו מצדיק דיון בגלגול שלישי.

 

דיון והכרעה

7.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בהחלטת ועדת השחרורים, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

 

8.             ככלל, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית [ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)]. כלל זה השתרש בפסיקתו של בית משפט זה, בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בעתירות אסיר כנגד החלטות ועדת השחרורים על פי חוק שחרור על תנאי, מאחר ומדובר ב"גלגול שלישי" לאחר שעניינו של האסיר נבחן פעמיים - על ידי ועדת השחרורים שהיא גוף מעין-שיפוטי ועל ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים [ראו דברי השופט גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 11.3.2009) (להלן: עניין פריניאן), ודברי השופט רובינשטיין בפסקאות י"ג-י"ד ברע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2009) (להלן: עניין עמאראת); עוד ראו והשוו: רע"ב 2547/09 אבו מעיוף נ' ועדת השחרורים – גוש הדרום (לא פורסם, 23.4.2009) (להלן: עניין אבו מעיוף); רע"ב 6438/08 אבו גידאן נ' ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (לא פורסם, 7.10.2008) (להלן: עניין אבו גידאן)].

 

9.             אינני סבור שהמקרה דנן מעורר שאלה ציבורית או משפטית שחורגת מעניינו הפרטני של המשיב, ולפיכך אינני סבור שיש מקום ליתן רשות ערעור בבקשה. אבהיר עמדתי בקצרה. בפני בית המשפט המחוזי ובפני ועדת השחרורים הוצג כל המידע הרלוונטי, לרבות חוות הדעת של הגורמים המקצועיים, מידע מודיעיני חסוי של משטרת ישראל ומידע מודיעיני של שירות בתי הסוהר. למרות שהמידע שהוצג הינו זהה, הגיעו ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי לתוצאות הפוכות. עיון בהחלטות מלמד שהשוני בין החלטת ועדת השחרורים לבין פסק דינו של בית המשפט המחוזי נובע מהמשקל השונה שנתנו לנתונים הרלוונטיים בעניינו של המבקש (וכדברי בית המשפט המחוזי – האיזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים). ועדת השחרורים נתנה משקל רב לשיקולים הנוגעים לחומרת העבירה ולמידע המודיעיני בעניינו של המשיב, לרבות השתייכותו המשפחתית והחשש מחזרתו לפעילות עבריינית, ומשקל מופחת לשיקולים הנוגעים להשתלבותו של המשיב בתוכניות שיקומיות וטיפוליות שונות במהלך המאסר. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי העניק משקל הפוך לאותם פרמטרים בדיוק – בית המשפט העניק משקל רב לשיקולים הנוגעים לשינוי החיובי שחל במשיב (בהתאם לחוות דעת של הגורמים המקצועיים) ולאינטרס השיקום, ומשקל מופחת למידע המודיעיני שהוצג לו בדבר החשש מחזרתו של המשיב לפעילות עבריינית והשתייכותו המשפחתית.

 

          המבקשת טוענת, כאמור, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר התעלם או ייחס משקל מופחת לנתונים מסוימים ביחס לנתונים אחרים. לפיכך, סבורה המבקשת שיש להשיב על כנה את החלטת ועדת השחרורים, אשר ערכה, לדעת המבקשת, את האיזונים הראויים. במילים אחרות, במסגרת בקשת רשות הערעור דנן עותרת המבקשת שבית משפט זה יבחן מחדש, בפעם השלישית, את הנתונים השונים בעניינו של המשיב, תוך מתן משקל לכל נתון ונתון ותוך איזון בין הנתונים השונים. אינני סבור כי נימוק זה כשלעצמו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". קביעות מסוג זה (בדבר המשקל של כל נתון ונתון והאיזון ביניהם) הינן קביעות שבית משפט זה לא יתערב בהן בנקל, מאחר והן מסורות לערכאות "הדיוניות", דהיינו לועדת השחרורים ולבית המשפט המחוזי (אף אם בסופו של יום הגיעו לתוצאות הפוכות). בלאו הכי סבורני שהבקשה דנן תחומה לנסיבותיו האישיות של המבקש ואינה מעוררת עניין ציבורי כללי.

 

          למעלה מן הצורך אציין כי גם לאחר בחינה של החלטת בית המשפט המחוזי והשוואתה להחלטת ועדת השחרורים לגופו של עניין, אינני סבור שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין הינה בלתי סבירה או חורגת מגדרי עיקרון "טובת הציבור" הנקוב בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

 

10.          יכולתי לעצור בנקודה זו, אך אבקש להעיר הערה נוספת: בפסיקה נקבע לא אחת כי בית המשפט לא יחליף שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו ולפיכך התערבותו של בית המשפט בהחלטות ועדת השחרורים תהיה, ככלל, מצומצמת למקרים בהם חרגה החלטת הועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות (ראו דבריי בפסקאות 17-16 בעניין אבו גידאן, ודברי השופט רובינשטיין בפסקאות ט"ז-י"ז בעניין עמאראת). בענייננו סבר בית המשפט המחוזי כי מדובר במקרה חריג שמצדיק התערבות בהחלטת ועדת השחרורים והחליט לקבל את עתירתו של המשיב. סבורני כי החלטה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. אמנם, ניתן לומר שכיוון שמדובר במלאכת איזונים בין נתונים, ייתכן וניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, דהיינו לתת משקל שונה לנתונים מסוימים. אלא שבגדר מדיניות משפטית לא יעשה בית משפט זה שימוש בבקשת רשות ערעור, כאשר בעתירות אסירים עסקינן, כדי להחליף את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בשיקול דעתו. כך ראוי שיהיה במקרים בהם מקבל בית המשפט המחוזי עתירה שמגישה המדינה כנגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר אסיר בטרם ריצה מלוא עונשו, וכך גם במקרים בהם מקבל בית המשפט המחוזי עתירה שמגיש האסיר כנגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו על תנאי (השוו לעניין עמאראת, שם קיבל בית המשפט המחוזי עתירה שהגישה המדינה כנגד החלטת ועדת השחרורים וקבע שהאסיר ייוותר במאסר, בניגוד לעמדת ועדת השחרורים. בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון נדחתה). האמור לעיל כפוף, כמובן, לעיקרון הכללי שחולש על סוגיית השחרור על תנאי – עיקרון שלום הציבור (הנקוב בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי), שהינו נקודת המוצא ונקודת הסיום לדיוננו, ומובן שלא ניתן לצפות אלו מקרים יגיעו לפתחו של בית המשפט וכיצד "יתפצלו" לעיתים הדעות בין הערכאות (השוו לעניין אבו מעיוף, בו היו שתי דעות מיעוט, בועדת השחרורים ובבית המשפט המחוזי, והחלטתו של השופט רובינשטיין בנסיבות הללו).

 

           לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. כפועל יוצא, מבוטל צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 26.1.2012.

 

           ניתנה היום, כ"ב בשבט תשע"ב (15.2.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12008050_W02.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il