עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7989/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

דנ"פ 7989/12

לפני:

כבוד הנשיא א' גרוניס

העותר:

חאלד מחאמיד

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון

מיום 22.10.2012 בע"פ 502/10, שניתן על ידי כבוד

השופטים: ס' ג'ובראן, י' עמית, א' שהם

בשם העותר: עו"ד חיים קאזיס

החלטה

1. לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 22.10.2012 בע"פ 502/10. בפסק הדין נשוא העתירה נדחה ערעורם של העותר ושל אחיו על הרשעתם ברצח אחותם. פסק הדין נשוא העתירה ניתן על ידי השופט א' שהם בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן וי' עמית.

2. הרשעת העותר התבססה בעיקרה על הודאת אחיו במשטרה, שהתקבלה כראיה נגד העותר מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לאחר שאחי העותר העיד כעד הגנה מטעמו. בנוסף התבססה הרשעת העותר על הודעות קרובי משפחתו, שהתקבלו אף הן כראיות בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, ועל ראיות פורנזיות שונות. בפסק הדין בערעור לא ראה בית משפט זה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי בדבר קבילותה של הודאת אחי המערער ויתר הודעות בני המשפחה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. כן נדחו טענותיו של העותר כאילו הוא לא דקר את המנוחה או לחלופין כי דקר אותה רק לאחר מותה. נוסף על כך נדחו תזות חלופיות שהועלו על ידי בא-כוח העותר, ובהן האפשרות כי המנוחה דקרה את עצמה פעמיים, לאחר שנדקרה תחילה פעמיים על ידי אחי העותר, כדי לשמור על כבודה. בנוסף נדחתה טענת העותר כי יש לזכותו מאשמת הרצח משום שנכח בזירת האירוע עם ילדו בן השלוש, דבר שאינו מתיישב לכאורה עם ביצוע הרצח על ידו. טענה זו נדחתה הן משום שנוכחותו של הילד בזירת האירוע לא הוכחה עובדתית והן משום שלא היה בה כדי לפגום ביתר הראיות המשמעותיות המוכיחות כי העותר דקר את אחותו למוות יחד עם אחיו. כמו כן, נדחו טענות העותר ואחיו בנוגע להתקיימות היסוד הנפשי של עבירת הרצח. בהקשר זה נקבע כי התקיימו יסודות ה"החלטה להמית" ו"העדר הקנטור", שלגביהם העלו העותר ואחיו טענות במסגרת הערעור.

3. בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי בפסק הדין נשוא העתירה התעלם בית המשפט מהטענות שהעלה בדבר נוכחות ילדו באירוע ובדבר הסכין שבה נדקרה המנוחה. העותר ממשיך וטוען כי בכך פסק בית משפט זה בניגוד להלכות שנקבעו בע"פ 87/53 אלנבארי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז 964 (1953) ובע"פ 579/76 פרג'ון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 219 (1977). בשני פסקי הדין הנזכרים התערב בית משפט זה בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כיוון שהדבר לא נעשה בפסק הדין נשוא העתירה רואה בכך העותר סטייה מהלכות קודמות.

4. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי, ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון. טענות העותר הן טענות ערעוריות מובהקות, שכלל אין להידרש אליהן בעתירה לדיון נוסף. אף טענותיו בדבר סתירה להלכות קודמות הן חסרות שחר, שכן עצם העובדה שבפסק דין מסוים מחליטה ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ובפסק דין אחר מחליטה ערכאת הערעור שלא לעשות כן, אין משמעה כי קיימת סתירה בין שני פסקי הדין.

5. אשר על כן, העתירה נדחית.

ניתנה היום, י"ח בכסלו התשע"ג (2.12.2012).