עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7967/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 7967/11

לפני:

כבוד הנשיא א' גרוניס

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט צ' זילברטל

המערער:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.09.2011 בתפ"ח 1944-12-09 שניתן על ידי כב' סגן הנשיאה ש' ברלינר והשופטים ר' סוקול ות' שרון-נתנאל

בשם המערער:

עו"ד גדעון קוסטא

בשם המשיבה:

עו"ד נחמה זוסמן

פסק-דין חלקי

השופט נ' הנדל:

1. מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 1944-12-09, אשר בהתאם להסדר טיעון גזר על המערער, הסובל מפיגור שכלי, עשרים שנות מאסר בפועל בגין עבירת רצח – עונש מופחת על פי סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – בה הורשע על פי הודאתו. הערעור אינו מופנה כנגד עונש המאסר שנגזר, אלא כלפי שאלת מקום ריצוי העונש – בכתלי בית הסוהר או במעון נעול. בסוגיה זו, שלא נכללה בהסדר הטיעון, נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. דעת הרוב (השופטים ר' סוקול ות' נתנאל-שרון) סברה שיש לרצות את העונש בכתלי בית הסוהר, בעוד לגישת דעת המיעוט (סגן הנשיאה ש' ברלינר), ראוי כי המערער ירצה את עונשו במעון נעול לאנשים הסובלים מפיגור שכלי.

הרקע העובדתי

2. מעובדות כתב האישום בהן הורשע המערער – יליד 1983 – בהסדר טיעון ועל פי הודאתו, עולה המסגרת העובדתית הבאה: בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, התגוררו המערער ובת זוגו (להלן: "בת הזוג") במשותף בבית הוריו של המערער. שכנתם של השניים (להלן: "המנוחה") התגוררה בדירה סמוכה, והמערער ובת זוגו נהגו לבקרה בדירתה. במהלך שנת 2008 התגלע סכסוך כספי בדבר חוב שחב המערער למנוחה. על רקע זה, במהלך חודש פברואר 2009 הטריד המערער את המנוחה ואף איים לרצוח אותה. בעקבות זאת, הגישה המנוחה מספר תלונות נגד המערער במשטרה. על אף האמור, המשיכו המערער ובת זוגו לבקר את המנוחה בדירתה. ביום 13.2.2009 לקראת השעה 22:00, הגיעו השניים לדירת המנוחה ושהו בחברתה. במהלך ביקור זה שתו המערער, בת הזוג והמנוחה משקאות חריפים, כאשר המערער וזוגתו מעודדים את המנוחה להרבות בשתיה. במהלך הערב, התפתח ויכוח בין המערער וזוגתו לבין המנוחה, על רקע חובו הכספי של המערער, תוך שהמנוחה דורשת כי המערער יפרע את חובו. בשלב זה החליטו בת הזוג והמערער להמית את המנוחה, חנקו אותה בידיהם והידקו סביב צווארה חגורה עד שגרמו למותה, תוך ניצול היותה בגילופין באופן המונע את התנגדותה. אחר הדברים האלה, גנבו המערער ובת זוגו ארנק מתוך תיקה של המנוחה, סגרו את דלתות דירתה ועזבו את המקום. יש לציין כי אין מחלוקת שהמערער לוקה בפיגור שכלי קל.

ההליכים בבית משפט קמא

3. לאחר הגשת כתב האישום, נעצר המערער עד תום ההליכים נגדו, ובהוראת בית המשפט המחוזי חיפה נשלח למעצר במעון נעול למפגרים, שם הוא שוהה מיום 14.2.2009. לאחר שכפר המערער בעובדות כתב האישום, ולאחר שהתקיימו מספר דיוני הוכחות ונשמעו עדים רבים, הגיעו הצדדים לידי הסדר טיעון בגדרו הוסכם כי יחולו על המערער הוראות סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המורה כי בהתקיים תנאי הסעיף – קיומה של הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, במידה ניכרת אשר לא שוללת את יכולתו להבין את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה – ניתן להטיל עונש קל מעונש החובה הקבוע לעבירת הרצח. בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון, הרשיע את המערער בעבירת הרצח כאמור, וגזר עליו עונש מאסר של עשרים שנה.

הסוגיה שעמדה בלב דיונה של ערכאה קמא בגזר הדין הייתה שאלת מקום ריצוי עונש המאסר. זאת נוכח הוראת סעיף 19ד לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק הטיפול במפגרים"), המורה כי בית המשפט רשאי לצוות כי אדם שאובחן כמפגר ישא את מאסרו במעון נעול, חלף ריצוי המאסר בבית הסוהר. לשם כך הורה בית המשפט, על פי שיקול הדעת המוקנה לו בסעיף 19ח לחוק, כי המערער יובא לפני ועדת אבחון שתתן דעתה על מצבו. ועדת האבחון – המונה חמישה חברים – החליטה ברוב דעות (2:3) להמליץ על ריצוי המאסר בבית הסוהר. דעת הרוב סברה כי נוכח חומרת העבירה וההיסטוריה של מעשי אלימות בקהילה הטיפולית, על המערער לרצות עונש באגף טעוני פיקוח בבית הסוהר, המיועד לאנשים עם פיגור קל. דעת המיעוט המליצה על ריצוי העונש במעון נעול נוכח הסכנות לניצולו של המערער בין כתלי הכלא, והעובדה שהמערער החל תהליכי שיקום במעון. צוין כי במידה ולא יעמוד בתנאים המקובלים במעון – ישלים את מאסרו בכלא. לנגד עיני בית המשפט המחוזי עמדו חוות דעת נוספות. בדו"ח של האגף הנעול במעון בו שוהה המערער הומלץ לאפשר לו לרצות את מאסרו במסגרת המעון הנעול, נוכח השתלבותו במעון. כן צוין כי "השמה במסגרת אחרת... תביא לקשיים בהסתגלות ולמעשה להפסד של ההתקדמות השיקומית של [המערער]". אף המטפלים באגף הנעול שבמעון המליצו להורות על ריצוי העונש במעון בציינם: "מניסיוננו, שהות של אדם בעל פיגור במסגרות שב"ס... עלולה להוביל לפגיעה, התעללות וניצול של האדם המפגר".

לאחר קבלת ההמלצה, אף דעותיו של בית המשפט המחוזי נחלקו בסוגיה. לגישת שופט המיעוט (כב' סגן הנשיאה ש' ברלינר) היה מקום לקבוע את מאסרו של המערער במעון נעול. שופט המיעוט ערך דיון מקיף בסוגיות המאסר והטיפול במפגרים, תוך הצגת הקשיים הרלוונטיים. בהתייחסו למקרה הקונקרטי, צוין כי למערער מוגבלות ב"התנהגות מסתגלת" וכי החשש לניצולו ממשי הוא. לדעת שופט המיעוט אפקט המניעה שבכליאת המערער יתקיים גם אם ירָצה את המאסר במעון, אשר הינו: "סוג מיוחד של בית סוהר, והשוהים בו הם בגדר כלואים". הודגשה ההמשכיות שבטיפול אותו מקבל המערער במסגרת המעון, וחוות הדעת החיובית ביחס אליו מצוות עובדים והמטפלים.

לעומת סגן הנשיאה ברלינר, סברה דעת הרוב (מפי השופט ר' סוקול ובהסכמת השופטת ת' נתנאל-שרון) כי על המערער לרצות את עונשו בין כתלי בית הסוהר. ניתן משקל לשיקולי הענישה השונים – הרתעה, גמול, מניעה ושיקום – כמו גם לשיקולים הנוגעים להגנת הנאשם עצמו. עוד צוינה החשיבות שבבירור המסוכנות הנשקפת מהנאשם, חומרת העבירה ותקופת המאסר שנגזרה בגינה. נקבע כי מעשיו של המערער, לרבות עברו הפלילי, מלמדים בבירור על המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד צוין כי לשירות בתי הסוהר כלים להתמודד עם אסירים בעלי פיגור קל וכי המעון טרם התנסה בהחזקת אסירים לתקופת מאסר כה ארוכה. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

4. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משהורה על מאסרו בכתלי בית הסוהר. נטען כי כבר בהיותו בן 6 אובחן המערער כסובל מפיגור, ובמהלך בדיקות שנעשו לו לאורך חייו אובחן הוא כסובל מפיגור קל, ללא כל שיפור. צוין כי הקביעה לפיה מהווה המערער איום על השוהים במעון אין לה על מה שתסמוך, שעה שהמערער שוהה במעון זה למעלה משלוש שנים ללא כל פגם בהתנהגותו. הוסף שוועדת האבחון חרגה מסמכותה עת שקלה את חומרת העבירה במסגרת שיקוליה המקצועיים. עוד נטען כי יש לדחות את הקביעה לפיה הפיקוח במעון קפדני פחות מזה שבבתי הסוהר, מקום בו המעון נוסד על פי חוק לשמש גם מקום לריצוי עונשי מאסר שהוטלו על בעלי פיגור שכלי. עוד הודגש כי עולה מהחומר ששירות בתי הסוהר אינו ערוך לקבלת המערער לריצוי מאסרו, וכי צפויות לו סכנות ממשיות. נטען גם כי בנסיבות העניין יש מקום למתן את סכום הפיצויים שנפסקו לטובת עזבון המנוחה.

לגישת המדינה, דין הערעור להידחות. המדובר לטענתה ברוצח מסוכן, לו עבר של אלימות לרבות עבירת תקיפה הגורמת חבלה. הוסף כי היעדר אלימות בתקופה האחרונה, אינו מבטיח התנהגות שכזו ב-16 השנים שנותרו למערער לריצוי עונשו. הודגש כי השב"ס ערוך לקליטת אסירים מסוגו של המערער, ויש חשש ביחס לאפשרות הפיקוח עליו במעון.

דיון והכרעה

5. כידוע, עבירת הרצח נושאת בצידה עונש חובה – מאסר עולם. ואולם, סעיף 300א לחוק העונשין חולל מהפכה בכך שכיום ניתן להרשיע בעבירת הרצח, תוך קביעת עונש שאינו בהכרח מאסר עולם. כפי הקבוע בסעיף:

על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח –

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה.

(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב.

(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו.

החידוש בסעיף זה מצוי בהכרה שקיימים מצבי ביניים. לא עוד ההכרעה הבינארית שבין הרשעה בעבירת רצח ולצידה עונש חובה של מאסר עולם לבין זיכוי מעבירה זו. לראשונה הכיר הדין באפשרות להרשיע בעבירת הרצח, תוך קביעת עונש הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. כאמור, להבדיל מהמקרים בהם למשל מצביע הנאשם על אחד הסייגים לאחריות פלילית הקבועים בחוק העונשין כגון אי שפיות הדעת או היעדר שליטה – 34ז או 34ח – סעיף 300א מכיר במצבי "בין השמשות" בסוגיית האחריות הפלילית. דוגמא לכך, והיא הרלוונטית לעניינו, מקרה בו על אף "הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי" – עדיין היה הנאשם בעל יכולת של ממש להבין את מעשיו והפסול שבהם, ולהימנע מעשייתם. בהתקיים תנאי הסעיף, מוסמך בית המשפט לסטות מהחובה שבהטלת עונש מאסר עולם, ולהטיל עונש קל יותר על הנאשם. כפי שצוין, אין מחלוקת בין הצדדים, וגם לא בקרב שופטי ערכאה קמא, כי היה מקום לפעול בגדרי סעיף 300א, ולגזור על המערער עונש מאסר בפועל של עשרים שנה כפי שהוסכם בהסדר. תקופה זו ארוכה היא, ויש בה כדי לשקף את הסלידה מלקיחת חייו של אדם, תוך איזון עם מגבלותיו הקונקרטיות של האדם המפגר. ועתה ללב המחלוקת, העומדת על רגליה היא, ללא קשר לסעיף 300א.

6. סעיף 19ד לחוק הטיפול במפגרים מורה כדלקמן:

"נידון אדם למאסר ומצא בית המשפט שהוא מפגר, רשאי הוא, לפי בקשת האדם, בקשת האחראי עליו או בקשת התובע, לצוות שישא מאסרו במעון נעול".

למקרא הסעיף עולים שני תנאים לשם השמת אסיר במעון נעול: ראשית – שהנידון למאסר הינו מפגר, ושנית – שהנידון, האחראי עליו או התובע ביקשו כי המאסר ירוצה במעון נעול. במקרנו, אף אין מחלוקת כי המערער הינו מפגר בעל פיגור שכלי קל (ראו עמודים 4-6 לפסק הדין קמא, וראו הגדרתו של המונח "מפגר" בחוק הטיפול במפגרים). עוד עולה מהסעיף כי הסמכות הנתונה לבית המשפט להורות על השמתו של אסיר במעון נעול הינה סמכות שבשיקול דעת. סיווגו של אסיר כמפגר אינו מנביע אוטומטית כי עליו לרצות את ענשו במעון נעול ומחוץ לכתלי בית הסוהר.

כפי שצוין על ידי בית משפט קמא, על אף שחלפו עשורים מספר מעת חקיקת חוק הטיפול במפגרים, טרם נקבעה אמת מידה ברורה ביחס לשיקולים העומדים בבסיס ההחלטה אם להורות על ריצוי עונש מאסר במעון נעול או בבית הסוהר – בהתאם להוראות סעיף 19ד לחוק הטיפול במפגרים. הן בדעת הרוב והן בדעת המיעוט הוצגו שיקולים משמעותיים, שיש בהם לחדד את המתח שבהכרעה מסוג זה.

כאמור, בפתח חוות דעת הרוב הוצגו השיקולים הרלוונטיים שיש לשקול לצורך הכרעה בסוגיה כגון דא. באורח כללי הודגש כי יש ליתן את הדעת לשתי תכליות מרכזיות. האחת – שיקולי הענישה הכלליים – מניעה ושמירה על הציבור, הרתעת היחיד והרבים, שיקום העבריין ורעיון הגמול. האחרת – שיקולים הנוגעים לנאשם עצמו, ובמיוחד על ההגנה עליו כמפגר. נקבע כי ככלל, עונש מאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח במשמורת של שירות בתי הסוהר. עיון בדעת הרוב מגלה כי ההחלטה לצוות על כליאתו של המערער בבית הסוהר נשענת על שלושה אדנים מרכזיים. הראשון – חומרת העבירה ועברו הפלילי של המערער. צוין כי מדובר בחמורה שבעבירות, רצח בדם קר באופן אכזרי ביותר. השני – תקופת המאסר הארוכה של עשרים שנה. הודגש שהמעון טרם התמודד עם ריצוי של תקופת מאסר כה ארוכה בין כתליו, לרבות תקופת המאסר של כ-16 שנה שנותרה, וממילא אין לדעת איזה תועלת שיקומית יוכל המערער להפיק נוכח הישארותו במעון, שכן המעון לא התנסה בעבר במשמורת כה ארוכה. השלישי – הכרוך בשניים הראשונים, עניינו שיקול הגמול. נקבע כי עבירות המחייבות גמול נוקשה יותר תצדקנה כליאה בשירות בתי הסוהר.

אף דעת המיעוט ירדה לעומקם של השיקולים דלעיל. לדעת סגן הנשיאה ברלינר, החוק אינו דורש לקחת בחשבון את סוג העבירה וחומרת העונש בעת קביעת מקום הריצוי, אלא יש לבחון כלום מתקיימים התנאים להגדרת נאשם כמפגר. נקבע כי המקום המתאים למתן טיפול לאסיר מפגר שנגזר עליו עונש מאסר הוא המעון הנעול. כן הודגש כי בענייננו, על אף שהפיגור בו לוקה הנאשם מוגדר "קל", המדובר בפועל בפיגור מהותי וממשי. צוין כי המעון הנעול מספק את צרכי ההגנה על שלום הציבור, שכן מהווה הוא "סוג מיוחד של בית סוהר, והשוהים בו הם בגדר כלואים". נקבע בדעת המיעוט כי על אף ש"הפנייה אל המעון הנעול מותירה בנו תחושה בלתי נוחה, האומרת כי לא שולם לנאשם די כגמולו", עדיין אין בכך בנסיבות העניין כדי למנוע מהמערער לרצות את העונש הכבד שנגזר עליו בכתלי המעון הנעול.

נקודה מעניינת הראויה לציון, ועליה הסכימו שופטי בית המשפט המחוזי – אף אם לא נביע עמדתנו אנו – הינה אפשרות מאוחרת לניודו של אסיר, שנקבע שיירצה את עונשו במעון נעול, לכתלי בית הסוהר. בית המשפט המחוזי סבר כי לא קיימת בדין הסמכה חוקית "להחמיר" בדינו של האסיר המפגר המצוי במעון הנעול, ולהעבירו לכתלי בית הסוהר בלא הוראה חוקית מפורשת.

7. הנה כי כן, שיקולים משמעותיים עמדו בליבת ההכרעה של שופט המיעוט ושופטי הרוב. דעה אחרונה זו, אכן יש בה מן השכנוע. ההסדר הקבוע בחוק הטיפול במפגרים נתון לשיקולו של בית המשפט המתרשם מהנאשם, מיכולתו לשאת את עונש המאסר ככל אסיר, או מצרכיו המיוחדים הדורשים הסדר כליאה אחר. ואולם, כידוע, לעולם ייגזר הדין בהתאם למידותיו של הנאשם הספציפי על נסיבותיו הקונקרטיות. ראוי לציין כי חוק הטיפול במפגרים, כשלעצמו, אינו מגביל את תקופת המאסר או את מהות העבירה כתנאי להחלת המנגנון הקבוע בסעיף 19ד לחוק הטיפול במפגרים. יושם אל לב כי כותרתו של סעיף 19ד היא "טיפול במפגר במאסר". הדעת נותנת כי בדומה לקטין, נתוניו האישיים של המפגר מקנים לו מסלולי ענישה חלופיים. מן הצד האחר, אין המדובר בעניינים כגון דא באדם הנעדר אחריות פלילית. לאמור, על פני הדברים, לא נראה כי התחשבות במהות העבירה – תקופת המאסר – הינה בגדר שיקול זר או בלתי רלוונטי.

ככלל, וברגיל, היה מקום להכריע במסגרת ערעור זה בין העמדות המנוגדות העולות מהסוגיה. ברם, מקרה זה ייחודי הוא. חושבני כי באופן פרדוקסאלי הכרעה מלאה עתה תהא בגדר הכרעה מוקדמת מדי. המארג העובדתי בתיק דנא, הוא אשר הובילני למסקנה זו. המערער שוהה כארבע שנים במעון הנעול. כעולה מהחומר, לא הוגשה כל תלונה ביחס להתנהגותו. זאת, לרבות בחודשים שחלפו ממועד שמיעת הערעור ועד היום. נתון זה, לאורך תקופה שהיא משמעותית, פועל כמובן לטובת המערער. יתרה מכך, חוות הדעת של עובדי המעון מגלה כי המערער מפיק תועלת רבה מהמסגרת השיקומית, והוא משתלב בה באופן משביע רצון. מהצד האחר, תקופת הזמן שנותרה לריצוי העונש – כשש עשרה שנה (וללא קשר או הבעת עמדה בדבר אפשרות לשחרור על תנאי) – ארוכה היא ביותר. ככל שהתקופה שנותרה לריצוי עונש המאסר ארוכה יותר, כך גדל לכאורה הסיכון הנשקף מהמערער – אשר ביצע כאמור את החמורה שבעבירות.

ואולם, לא רק בחומרת העבירה בה הורשע המערער עסקינן. המלצת ועדת האבחון בעקבות פניית בית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 19ח לחוק הטיפול במפגרים – פנייה שבשיקול דעת – סברה, כי אין להורות על ריצוי העונש במעון הנעול. לעומת זאת, המטפלים באגף הנעול שבמעון המליצו להורות על ריצוי העונש במעון בציינם: "מניסיוננו, שהות של אדם בעל פיגור במסגרות שב"ס... עלולה להוביל לפגיעה, התעללות וניצול של האדם המפגר... לסיכום, ההחלטה לגבי מסגרת המאסר של [המערער] היא תקדימית וכבדת משקל, ובהתאם לכך נערכו דיונים מעמיקים. בתום הדיונים מצאנו כי בכוחו של האגף למלא את התפקיד לטובת הדייר ובהתאם לחומרת העונש. במהלך שהותו באגף [המערער] משתף פעולה עם דרישות המסגרת וכלליה, פעיל במסגרת התעסוקה והפנאי באגף והתנהגותו תקינה ואמינה".

אכן, המקרה אינו קל להכרעה. יעידו על כך גם התוצאה בבית המשפט המחוזי שנתקבלה בדעת רוב, והמלצת ועדת האבחון, שניתנה ברוב של שלושה מול שניים. ברם, לו המשוכה הייתה בדמות הקושי בהכרעה, ניתן היה לצלוח אותה. הקושי נסוב סביב מתן החלטה מלאה בעיתוי הנוכחי. כאן הגענו לעיקר. ההכרעה דורשת קביעת אמות מידה שתכלולנה, בין היתר, סיכון מול שיקום; האינטרס הציבורי אל מול אינטרס היחיד הסובל מפיגור; מידת הצורך להגן על המערער מפני החוויות הקשות אותן הוא עלול לחוות בבית הסוהר כנגד מידת הצורך להגן על שוכני המעון מהמערער עצמו; התאמת מסגרת בית הסוהר לאסיר הסובל ממגבלות לעומת התאמת אסיר כזה שנדון למאסר ממושך למעון הנעול. ברם, אין די בקביעת אמות מידה כלליות. כמו בכל ענפי המשפט, ההכרעה היא קונקרטית. היא תלויה בנסיבות המעשה והעושה. בראייה זו נדמה שטרם בשלה השעה לנקוט עמדה סופית, נחרצת ופסקנית. חלוף הזמן, תוך פיקוח ומעקב אחר הנעשה, עשוי לתרום תועלת ממשית להכרעה מושכלת יותר. הגם שמוטב להביא לסיום ההליך, לעיתים החיים מציגים דילמות הקוראות באופן יוצא מן הכלל: "יפה שעה אחת לאחר מכן". גישה זו אינה רצויה בדרך כלל משיקולים מעשיים ושיקולי סופיות הדיון, אך לא רק. ברם, מקרה זה תקדימי הוא מבחינת הסוגיה המשפטית, חריג מבחינה אנושית, ומצוי בנקודה רגישה מבחינת התפתחות ההליך. התפתחות זו מצומצמת לשאלת ריצוי העונש, לא סוגו או אורכו. בנסיבות העניין, אינני סבור כי ניתן להתעלם מכך.

8. העולה מן המקובץ, כי הצעד הראוי לנקוט בו בנסיבות העניין הוא להורות על המשך עיכוב ביצועו של פסק הדין קמא, באופן לפיו ימשיך המערער את ריצוי עונשו בכתלי המעון הנעול. עותק מהחלטה זו יועבר להנהלת המעון הנעול על ידי המזכירות. עד לתאריך 15.12.2013 יגישו עובדי המעון הנעול הודעת עדכון ביחס להתנהגות המערער. הודעה זו יישלח בית המשפט לתביעה ולסנגוריה. באי כח הצדדים יגישו תגובתם להודעה עד ליום 31.12.2013. באותו מועד או בסמוך לכך, יובא התיק שוב לפני הרכב זה.

באשר לערעור על סכום הפיצויים, לא מצאתי לנכון להתערב בסך שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי – 100,000 ₪. הסכום כאמור נקבע כפיצוי, כאשר בית משפט קמא נמנע מהשתת קנס על המערער נוכח מצבו הכלכלי. בנסיבות העניין, אינני סבור כי סכום זה מחמיר עם המערער, אשר נטל את חייה של שכנתו בדם קר.

ש ו פ ט

הנשיא א' גרוניס:

אני מסכים.

ה נ ש י א