עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 796/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 796/13

לפני:

כבוד השופט א' שהם

המבקש:

עלאא רוישד

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, מיום 1.1.2013, בעפ"ת 51872-11-12, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים א' פרקש – סג"נ; א' דראל; ו-ע' שחם

בשם המבקש: עו"ד בסאם אסעד

בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים א' פרקש – סג"נ; א' דראל; ו-ע' שחם, בעפ"ת 51872-11-12, מיום 1.1.2013. במסגרת פסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (להלן: בית-המשפט לתעבורה), אשר ניתנו על-ידי כב' השופט א' טננבוים, בפ"ל 130-04-12, מיום 4.11.2012.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן, כאמור, ביום 1.1.2013. ביום 28.2.2013, עיכב בית-משפט זה את עונש המאסר שהוטל על המבקש עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של נהיגה בפזיזות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); אי-ציות לרמזור אדום, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

3. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 12.1.2012, בשעה 01:00 או בסמוך לה, הבחינו שני שוטרים, אשר היו בסיור שגרתי ביישוב בית חנינא, במבקש בעודו יושב ברכבו ושותה, ביחד עם שני אחרים, משקאות אלכוהוליים. השוטרים לקחו מיושבי הרכב את המשקאות, השמידו אותם, ורשמו את פרטי השלושה. כעבור מספר דקות הבחינו השוטרים במבקש, כאשר הוא נוהג ברכבו לכיוון צומת חיזמה, לאחר שהוריד את חבריו בביתם. השוטרים כרזו למבקש לעצור את הרכב בעודם מפעילים אורות מהבהבים. מיד כשהבחין המבקש בניידת המשטרה, הוא החל לנוס מפניהם, בנסיעה מהירה לכיוון צומת חיזמה, תוך שהוא חוצה צומת מרומזר באור אדום וביצוע פניית פרסה. ניידת המשטרה דלקה אחריו, תוך שמירת קשר עין רצוף, עד שהמבקש עצר את רכבו וניסה לברוח רגלית מן המקום. תוך פרק זמן קצר, נעצר המבקש על-ידי השוטרים. על יסוד עובדות אלה, הואשם המבקש בעבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; נהיגה בפזיזות; נהיגה בשכרות; אי-ציות לרמזור אדום; ונהיגה ללא רשיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

4. בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות, אשר יוחסו לו בכתב האישום. זאת, לאחר שנקבע, כי בעוד שהגרסה שהציג המבקש בבית-המשפט היתה "תמוהה לחלוטין", גרסתו של עֵד התביעה המרכזי, השוטר שעצר את המבקש, היתה אמינה דיה כדי לבסס, עליה בלבד, את אשמתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהקשר זה הוסיף בית-המשפט, וקבע כי בהכרעת הדין לא ניתן משקל לעדותו של השוטר הנוסף אשר עצר את המבקש, וזאת מכיוון שבשל היעדרותם מן הדיון בבית-המשפט, המבקש או באת-כוחו לא חקרו, את אותו עֵד בחקירה נגדית.

על-יסוד האמור לעיל, הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שקבע, כי המשיבה הוכיחה, מעל לספק סביר, כי "[...] [המבקש] נהג כשהוא שיכור, נמלט מן השוטרים ועבר את כל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום".

באותו מעמד גזר בית-המשפט לתעבורה את עונשו של המבקש. בפתח גזר הדין עמד בית-המשפט על החומרה שבמעשיו של המבקש, בקובעו, כי "כפי שכבר ציינו יותר מפעם אחת יש חומרה יתירה לבריחה משוטרים עם רכב. לא רק בגלל כבודם של השוטרים שגם בו אין לזלזל אלא בעיקר משום שמרדפים משטרתיים מסתיימים פעמים רבות בתאונות דרכים קשות".

על דברים אלה הוסיף בית-המשפט לתעבורה והדגיש, את עברו הפלילי והתעבורתי העשיר של המבקש, ואת העובדה, כי רמת האלכוהול, אשר נמדדה אצל המבקש, בסמוך לאחר ביצוע המעשים מושא כתב האישום, הייתה גבוהה, במאות אחוזים, מהמותר בחוק.

לצד כל אלא שקל בית-המשפט, לקולא, את נסיבותיו האישיות המורכבות של המבקש ואת העובדה שהתנהגותו העבריינית "התמתנה" בשנים האחרונות.

על-יסוד האמור לעיל גזר בית-המשפט לתעבורה על המבקש עונש של 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 7 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, במשך שלוש שנים, עבירה של נהיגה בזמן פסילת רשיון; ופסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה, לתקופה של 36 חודשים, שמניינם מיום מתן גזר הדין. בנוסף, הורה בית-המשפט לתעבורה על הפעלה, בחופף, של עונש מאסר מותנה, אשר הוטל על המבקש בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ. 3103/06), והוארך על-ידי אותו בית-משפט בתיק מאוחר יותר (ת.פ. 6002/07). לאור נסיבותיו האישיות של המבקש, החליט בית-המשפט, לפנים משורת הדין, שלא להטיל על המבקש קנס.

5. ביום 27.11.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד חיים קאפח, ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית-המשפט לתעבורה לבית-המשפט המחוזי בירושלים. את ערעורו תלה המבקש בשני טעמים עיקריים. תחילה, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהרשיעה את המבקש על-יסוד עדות יחידה, תוך שדחתה את גרסתו של המבקש, אשר נתמכה, כך נטען, בעדותו של אדם שלישי, שהודה בפני בית-המשפט, כי הוא זה שנהג ברכב. בהמשך, טען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט לתעבורה חרג מסמכותו העניינית, הקבועה בסעיף 25 לפקודת התעבורה, בהרשיעו את המבקש בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, עבירה המצויה מחוץ לתחום סמכותו.

לחילופין, טען המבקש, כי העונש שנגזר עליו חורג לחומרה מרף הענישה המקובל בעבירות כגון דא, וזאת בשים לב, בין היתר, לנסיבותיו האישיות המורכבות. לפיכך, עתר המבקש לביטול עונש המאסר בפועל, אשר נגזר עליו.

ביום 1.1.2013, בפתח הדיון בערעור, ולאחר שיג ושיח שקיים בא-כוח המבקש דאז עם בית-המשפט, הודיע בא-כוח המבקש, כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין, אך הוא עומד על הערעור לעניין חומרת העונש. בעניין זה, ציין בא-כוח המבקש דאז, כי "בהמלצת בית המשפט אני חוזר בי מהטענות לעניין הכרעת הדין ואמקד את טיעוני לגבי העונש שנגזר על [המבקש]".

באותו מעמד, ולאחר ששמע את טענות הצדדים, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על חומרת העונש. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות המתוארות בכתב האישום, בשים לב לכמות האלכוהול שנמדדה אצל המבקש, ולעברו הפלילי והתעבורתי המכביד, הרי שהעונש שנגזר עליו אינו חמור יתר על המידה "ובוודאי שלא עד כדי הפחתתו על ידי ערכאת הערעור".

הבקשה

6. ביום 30.1.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו החדש, עו"ד בסאם אסעד, בקשת רשות ערעור, לבית משפט זה. את בקשתו תלה המבקש במספר טעמים עיקריים. ראשית, נטען, כי שגתה ערכאת הערעור משקבעה, מבלי לקבל את הסכמתו המפורשת של המבקש, כי הלה חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין. בהקשר זה נטען, כי אין בהסכמת בא-כוחו דאז, להוות תחליף להסכמתו הפוזיטיבית והמפורשת של המבקש עצמו. לגופם של דברים, חזר המבקש וטען, נגד המשקל הרב, אשר נתנה הערכאה הדיונית לעדותו של עד התביעה המרכזי, ולקביעות העובדה שנקבעו בהתבסס על עדות זו. עוד נטען, כי הסתירות וחוסר ההיגיון העולה מגרסת עדי התביעה, מצדיק, כשלעצמו, את קבלת בקשת רשות הערעור.

אשר לחומרת העונש, טען המבקש, בין היתר, כי הערכאות הקודמות החמירו עימו יתר על המידה, משלא שקלו כראוי את נסיבותיו האישיות המורכבות. עוד טען המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר שקלה בגזר דינה, לחומרה, את בחירתו לעמוד על זכותו לנהל הוכחות בתיק.

בנוסף, טען המבקש, כי משלא הונחו בפני הערכאה הדיונית כתב האישום וגזר הדין המקורי, בת"פ 3103/06, אשר בו, כאמור, נגזר עליו עונש המאסר המותנה, (להלן: גזר הדין המקורי), אלא רק גזר הדין בת.פ. 6002/07, שבמסגרתו האריך בית-משפט השלום בירושלים את עונש המאסר המותנה (להלן: גזר הדין המאריך), הרי שהערכאה הדיונית לא היתה רשאית להפעיל בתיק הנוכחי את עונש המאסר המותנה.

תגובת המשיבה

7. בתגובתה טענה המשיבה, כי אין בטענותיו של המבקש כל שאלה הראויה להידון במסגרת דיון "בגלגול שלישי". תחילה, התייחסה המשיבה לטענת המבקש בעניין חזרתו מהערעור על הכרעת הדין, וטענה, כי בא-כוחו הודיע שהוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין, בשעה שהמבקש עצמו נכח בדיון, ואף נעזר בשירותיה של מתורגמנית מטעם בית-המשפט. עוד נטען בהקשר זה, כי עיון בעדותו של המבקש בבית-משפט לתעבורה, מיום 4.11.2012, מלמד כי המבקש מבין ודובר עברית. די באלה, כך נטען, כדי לדחות את טענתו של המבקש, כי החזרה מהערעור על הכרעת הדין לא היתה על דעתו.

לגופם של דברים, טענה המשיבה, כי המבקש לא הציג בבקשתו כל טעם מיוחד המצדיק חריגה מהכלל שלפיו לא תתערב ערכאת ערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. זאת בעיקר לנוכח קביעתו של בית-המשפט לתעבורה, כי גרסת המבקש היא "גרסה תמוהה לחלוטין". מאותה גרסה ממש, כך נטען, מנסה המבקש להיבנות גם בבקשת רשות הערעור.

אשר לטענות בדבר חומרת העונש, נטען, כי לאור נסיבות ביצוע העבירות, מושא כתב האישום, וחומרתן, ולנוכח עברו המכביד של המבקש, הכולל, בין היתר, 51 הרשעות בעבירות תעבורה, הרי שעונש המאסר, אשר הושת עליו הינו סביר. עוד טענה המשיבה בעניין זה, כי אין יסוד לטענות, כי הערכאה הדיונית שקלה בגזר דינה, לחומרה, את בחירתו של המבקש לנהל הוכחות בתיק, וכך גם אין שחר לטענות, כי לא ניתן משקל בגזר הדין לנסיבותיו האישיות המורכבות של המבקש. בהקשר זה, הדגישה המשיבה את הימנעותה של הערכאה הדיונית מלהטיל על המבקש עונש של קנס.

יחד עם זאת, בהתייחסה לטענה בעניין הפעלת עונש המאסר המותנה, צידדה המשיבה בטענת המבקש. בהקשר זה נטען, כי לאור הוראת סעיף 188(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הרי שעל המאשימה היה להגיש לערכאה הדיונית עותק מגזר הדין אשר בו הוטל על המבקש המאסר המותנה, ולא עותק מגזר הדין אשר במסגרתו הוארך תוקפו של אותו עונש מאסר מותנה. זאת, לנוכח הסתייגותו של בא-כוח המבקש בעניין זה, בעת הדיון בבית-המשפט לתעבורה. עוד ציינה המשיבה, כי גם לגופם של דברים נפלה שגגה בהחלטתו של בית-המשפט לתעבורה להפעיל את עונש המאסר המותנה בתיק הנוכחי. שכן, עונש המאסר המותנה, אשר הושת על המבקש, חל בעבירות סמים בלבד, ולכן, לא ניתן היה להפעילו במסגרת גזר הדין הנוכחי. על יסוד האמור לעיל, הביעה המשיבה את הסכמתה לביטול הפעלת עונש המאסר המותנה.

יחד עם זאת, הוסיפה המשיבה, כי היות שעונש המאסר המותנה הופעל בחופף לעונש המאסר שנגזר על המבקש בתיק הנוכחי, הרי שלא נגרם למבקש כל עיוות דין המצדיק דיון "בגלגול שלישי", בפני בית משפט. לפיכך, טענה המשיבה, כי אין כל מניעה בדין לקבל את טענתו של המבקש בנדון, תוך דחיית הבקשה למתן רשות הערעור.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור המונחת לפניי, בתגובת המשיבה, ובפסק דינה של ערכאת הערעור, סבורני, כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה לדיון "בגלגול שלישי", וזאת מן הטעמים כפי שיפורטו להלן.

9. בית משפט זה פסק, לא אחת, כי בקשת רשות ערעור תתקבל אך במשורה, היות שזו שמורה לאותם מקרים ייחודיים המעוררים שאלה משפטית מהותית או סוגיה ציבורית נכבדת, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים מיוחדים, המגלים אי-צדק או חשש מפני עיוות-דין (ראו, רע"פ 1143/13 מריסאת נ' מדינת ישראל (7.3.2013); רע"פ 1439/13 קשת נ' מדינת ישראל (4.3.2013); רע"פ 1315/13 סלאימה נ' מדינת ישראל (20.2.2013)).

למקרא האמור בבקשת רשות הערעור, דומה, כי פרט לאמירה אגבית בשולי הבקשה, בא-כוח המבקש כלל אינו טוען, כי העניין הנדון מעורר שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. יתירה מזאת, לאחר עיון בבקשה, כמו גם בצרופותיה, נחה דעתי, כי עניינו של המבקש אינו נמנה על אחד מאותם מקרים מיוחדים, אשר בהם ראוי, מטעמים של צדק, להעניק רשות ערעור, בפני בית משפט זה. לפיכך, המקרה הנדון אינו בא בגדרם של המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

10. למעלה מן הנדרש אבקש להתייחס בקצרה לגופן של הטענות המועלות בבקשה. אשר לטענות בעניין הכרעת הדין, עיקרן של טענות המבקש בעניין זה נסב סביב ממצאי עובדה ומהימנות, כפי שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ואומצו על-ידי ערכאת הערעור. הדברים אמורים, בעיקר, לגבי גרסתו של עֵד התביעה המרכזי, והעדפתה על-פני הגרסה החלופית, אשר הציג המבקש, אותה הגדירה הערכאה הדיונית כ"תמוהה לחלוטין".

הלכה מושרשת היא, כי, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות ובקביעות של עובדה, כפי שנתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, לנוכח היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית, בשל התרשמותה הישירה, מן העדים ומהראיות, אשר הונחו בפניה. יפים, בהקשר זה, דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001), בקובעה:

"[...] הכלל הוא כי שאלת המהימנות מופקדת כולה בידי הערכאה הראשונה, הרואה את העדים, שומעת אותם ומתרשמת מהם באורח ישיר ובלתי אמצעי [...]. ערכאת הערעור תיטה להתערב במימצאים שנקבעו על^{ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה ממהימנות עדים שהופיעו לפניה, רק אם הגירסה העובדתית שאומצה על^{ידיה אינה מתקבלת על הדעת [...]. אולם ככלל, ראוי לסמוך על '...תחושתו, על הגיונו ועל שיקול}}^-דעתו של השופט [בערכאה הראשונה - א' פ'] [...]'. לערכאה הראשונה יתרון על פני ערכאת הערעור משהעדויות החיות נשמעו בפניה והיא בחנה את חומר הראיות על דקויותיו ועל כל פרטיו [...], ההתרשמות הישירה מטבעם של העדים, מאישיותם ומאמינותם הינה ללא תחליף כאשר מעבר לכתוב בפרוטוקול נעזר שופט הערכאה הראשונה 'במראות ובקולות' שעברו לנגד עיניו במהלך המשפט, [...]" (וראו גם, ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל, בפס' 11 (16.4.2012)).

כפי שקבעתי, לא אחת, עקרון זה, מקבל משנה תוקף, כאשר מדובר בבקשה לדיון ב"גלגול שלישי" (ראו, רע"פ 1374/13 נחושתן נ' מדינת ישראל (26.2.2013)).

לאחר עיון בהכרעת הדין בעניינו של המבקש, סבורני, כי אין ממש בטענות בדבר שגגה שנפלה, לכאורה, בממצאי מהימנות ובקביעות של עובדה, אשר נתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית. אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי סירובה של הערכאה הדיונית לזמן את השוטר הנוסף, אשר נכח באירוע, לעדות, פגע בהגנתו. זאת, מכיוון שאותו שוטר זומן ואף העיד בדיון שנערך 6.5.2012, ואולם, כפי שמציינת המשיבה, המבקש ובאת-כוחו דאז, הם שבחרו שלא להופיע לאותו דיון. לפיכך, בנקודה זו אין למבקש להלין אלא על עצמו. בנוסף, טענתו זו של המבקש מתעלמת מהאמור בהכרעת הדין, כי "[...] גם בלי עדותו ישנן די ראיות כדי להרשיע את [המבקש]".

אין בידי לקבל גם את טענת המבקש, כי שגתה ערכאת הערעור משקבעה, מבלי לקבל את הסכמתו המפורשת, כי הוא חזר בו מהערעור על הכרעת הדין. בצדק הפנתה המשיבה בתגובתה לרע"פ 830/11 פלטיאל נ' מדינת ישראל (31.1.2011), במסגרתו דחה השופט ס' ג'ובראן טענה דומה, בקובעו, כי אין לקבל טענה זו, שעה שהמבקש נכח בדיון בעת שבא-כוחו הודיע לבית-המשפט, כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין. והדברים יפים גם בענייננו. אשר על כן, דין הבקשה להידחות אף מטעם זה.

אשר לטענות בדבר חומרת העונש, אזכיר, כי הלכה מושרשת היא, כי טענות בדבר חומרת עונש, אינן מהוות, כשלעצמן, סיבה מספקת, לדיון ב"גלגול שלישי", בפני בית-משפט זה. זאת, פרט למקרים חריגים, בהם ניכרת סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה בעבירות דומות, או במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בפסקי הדין של הערכאות הקודמות (רע"פ 182/13 נעם נ' מדינת ישראל (21.1.2013); רע"פ 230/13 שבדרון נ' מדינת ישראל (16.1.2013). תנאים אלו אינם מתקיימים בנדון דידן.

כפי שקבעתי במקום אחר, נהיגה בשכרות הינה אחד מן הגורמים המרכזיים לגרימתן של תאונות דרכים, אשר הפכו בשנים האחרונות ל"מכת מדינה", המסכנת את שלום הציבור ופוגעת בביטחונו. לפיכך, מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית-המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים (ראו, רע"פ 861/13 פנאדקה נ' מדינת ישראל (6.2.2013); ראו גם רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל (16.5.2004)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף, כאשר מחליט אותו נהג שיכור להימלט מהמשטרה בנהיגה פרועה, תוך סיכון חייהם של העוברים והשבים. עוד אציין בהקשר זה, כי טענת המבקש, לפיה הערכאה הדיונית החמירה בעונשו, מכיוון שהוא בחר לעמוד על זכותו לנהל הוכחות, היא טענה בעלמה, שאינה מבוססת על דבר, וראוי לוּ לא היתה נטענת מלכתחילה.

11. משלא מצאתי הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין ולאור עמדת המשיבה, החלטתי לקבל את טענותיו של המבקש בעניין השגגה, אשר נפלה בעת שהערכאה הדיונית הפעילה את עונש המאסר המותנה, אשר עמד נגדו. לפיכך, הפעלת עונש המאסר המותנה, אשר עמד נגד המבקש והופעל על-ידי הערכאה הדיונית, מבוטלת בזאת. למען הסר ספק, יתר רכיבי העונש, אשר נגזרו על המבקש יעמדו בעינם, וראוי להזכיר כי עונש המאסר על תנאי הופעל בחופף לעונש המאסר, אשר הושת על המבקש.