עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 796/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

תאריך הישיבה:                     ו' בשבט תשע"ב (30.1.12)

בשם העוררים בבש"פ 796/12: עו"ד ש' חצרוני

בשם העורר בבש"פ 800/12:    עו"ד מ' זכות

בשם המשיבה:                       עו"ד ע' פרג'ון

 

 

 

לפני דיון מאוחד בעררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט נ' אבו טהה) במ"ת 16837-01-12 מיום 19.1.2012, בה קבע כי העוררים ישהו במעצר בית מלא עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 16910-01-12.  

 

רקע עובדתי

 

1.          ביום 9.1.2012 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום כנגד העוררים וכנגד מיכאל חזן (להלן: חזן). בכתב האישום מיוחסות לעוררים העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

 

2.        לפי כתב האישום, בשנת 1998 פעל יובל בנאיון (להלן: המתלונן) בכדי לגבות חוב אשר העורר בבש"פ 800/12 (להלן: צימרמן) חב למקורבו של המתלונן. במסגרת זאת נפתח תיק בהוצאה לפועל (להלן: תיק ההוצאה לפועל) בעניין חובו של צימרמן. לאחר שניסיונותיו של העורר 2 בבש"פ 796/12 (להלן: ז'נו) לסייע לצימרמן ולשכנע את המתלונן לבטל את תיק ההוצאה לפועל בתמורה לקבלת סכום מסוים כשלו, נפגשו ביום 15.5.201 צימרמן, חזן וז'נו וקשרו קשר לסחוט באיומים את המתלונן ולגרום לו לסגור את תיק ההוצאה לפועל. במסגרת זאת, סוכם כי צימרמן ישלם לחזן סכום של 50,000 ש"ח בתמורה לסגירת תיק ההוצאה לפועל. בהמשך לכך פנה חזן לעורר 1 בבש"פ 796/12 (להלן: איפרגן), אשר לו היכרות מוקדמת עם המתלונן, וצירף אותו לקשר. לאחר מכן הגיעו חזן ואיפרגן למקום עסקו של המתלונן. חזן דרש מהמתלונן לסגור את תיק ההוצאה לפועל או "שיקנוס אותו ב-70,000 ש"ח" ואיפרגן פנה למתלונן ו"המליץ" לו להיענות לבקשתו של חזן, תוך שציין כי האחרון עובד עם שתי דמויות המעורבות בעולם הפשע.

 

3.        לאחר מכן התקשר איפרגן למתלונן והורה לו להגיע לפגישה עם חזן, במסגרתה הודיע האחרון למתלונן כי הוא יקבל מצימרמן סכום של 15,000 ש"ח בלבד מתוך חוב של 270,000 ש"ח "ובזה נגמרה התביעה". המתלונן הסכים לכך מתוך חשש ופחד ולאחר מכן העביר חזן למתלונן 15,000 ש"ח באמצעות איפרגן, ובעקבות כך ויתר המתלונן על החוב וסגר את תיק ההוצאה לפועל. בהמשך לכך הודיע ז'נו לחזן כי צימרמן השיג את הכסף הנדרש עבור התשלום שסוכם, ולאחר שהתשלום הועבר הודיע חזן לז'נו כי 600 ש"ח היו חסרים בחבילת הכסף שקיבל מצימרמן וכי עליו להשלים את החסר. מתוך 50,000 ש"ח שנכללו בתשלום שסוכם, הועברו 15,000 ש"ח למתלונן, 20,000 ש"ח הועברו לידי חזן ו-15,000 ש"ח הועברו לידי איפרגן.  

 

הליכי המעצר

 

4.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העוררים ואת חזן עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה טענה המשיבה כי יש בידיה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם וביניהן עדות המתלונן, ראשית הודאה של צימרמן ושיחות שהוקלטו באמצעות האזנות סתר שנוהלו בין הנאשמים בפרשה בימים בהם התנהלה הסחיטה. המשיבה טענה עוד כי מעשיהם של כלל הנאשמים בפרשה נועדו לשבש הליך שיפוטי שהתקיים במסגרת ההוצאה לפועל; כי חזן איים על המתלונן במהלך עימות שנערך ביניהם במשטרה; וכי אחיו של המתלונן "נעלם" והמשטרה אינה מצליחה להשיגו (להלן: העלמות האח). המשיבה טענה כי כל האמור לעיל מלמד על החשש הממשי ששחרורם של הנאשמים בפרשה יביא לשיבוש מהלכי משפט ולהשפעה על עדים. המשיבה טענה עוד כי כנגד הנאשמים בפרשה קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) שכן הם נאשמים בסחיטה באיומים, עבירה המקימה מעצם טיבה וטבעה מסוכנות רבה לביטחון הציבור.

 

5.        ביום 9.1.2012 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בנוגע להארכת מעצרו של צימרמן, שטען כי בינו לבין חזן, שהוא לכאורה מי שסחט באיומים בפועל בפרשה, אין כל קשר ואין כל ראיה הקושרת ביניהם. לכן, טען צימרמן כי אין ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום, וכי גם אילו היו ראיות כאלו, לא היו העבירות המיוחסות לו מקימות עילת מעצר סטאטוטורית. זאת, היות שמעשי הסחיטה הנטענים לא כללו אלימות כלשהי והמשיבה לא הוכיחה מסוכנות בהתייחס אליו. צימרמן ציין עוד כי הוא כבן 61, ללא עבר פלילי כלשהו וסובל מבעיות רפואיות. נוכח כך ביקש צימרמן לשחררו לחלופת מעצר בערבות בני משפחתו, וכן הציע את רעייתו, בנו ושניים משכניו כמפקחים.

 

6.        ביום 18.1.2012 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בנוגע להארכת מעצרם של איפרגן וז'נו, במסגרתו חלקו על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם וציינו כי המתלונן אינו אמין וכי תלוי ועומד כנגדו כתב אישום כנגדו בגין עבירות מס חמורות. ז'נו הוסיף וטען כי על פי האמור בכתב האישום הוא לא נכח בשני אירועי הסחיטה והוא אינו קשור אליהם. ז'נו טען בהקשר זה כי גם על פי האמור בכתב האישום חלקו בפרשה הוא שולי ביותר ומוטב היה כי כלל לא היו מגישים כתב אישום נגדו. כן הדגיש ז'נו את היותו איש משפחה העובד לפרנסתו ונטול עבר פלילי. ז'נו הציע כי ישוחרר לחלופת מעצר בביתו בפיקוחן של רעייתו ובתו. 

          

           איפרגן טען כי גרסתו של המתלונן כוללת סתירות פנימיות מהותיות, וגם הודעותיהם של אביו של המתלונן, של אחיו, של עורך דינו ושל אדם העובד בבית עסקו סותרות את גרסתו. איפרגן טען עוד כי גם לפי כתב האישום, נוכחותו באירועי הסחיטה היא "מנותקת ואילמת" והוא לא תרם למעשה וכך עולה גם מהודעותיו של המתלונן. איפרגן הוסיף וטען כי הוא אדם מבוגר ללא עבר פלילי, כי הוא אינו מסוכן ומשכך אף לא נדרשת חלופת מעצר בעניינו. עם זאת, הציע איפרגן כי אם טענתו לא תתקבל, יישלח לחלופת מעצר בביתו, בפיקוח אשתו, אחיו ודודתו.

 

7.        ביום 19.1.2012 קבע בית המשפט, במסגרת החלטה מפורטת ומקיפה, כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת הנאשמים בפרשה, אך מדובר בתשתית ראייתית בעלת עוצמה נמוכה יחסית בכל הנוגע לחלקם של העוררים בפרשה. בהקשר זה הצביע בית המשפט על הבעייתיות בהודעותיו של המתלונן, אך ציין כי הודעותיהם של אחיו של המתלונן ושל עורך דינו מחזקים חלק מגרסתו וכי העולה מהשיחות בין המעורבים בפרשה שהוקלטו באמצעות האזנות סתר תומך אף הוא בגרעין הקשה של גרסת המתלונן. בית המשפט ציין עוד כי המשיבה הציגה זיכרון דברים משטרתי ממנו עולה ראשית הודעה של צימרמן, וכן הודעות של האחרון מהן ניתן להסיק לכאורה כי כל הנאשמים נטלו חלק במעשים המיוחסים להם בכתב האישום. נוכח כל זאת, קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים שכן עבירת הסחיטה מקימה חזקת מסוכנות באופן אינהרנטי וכי לגרסת המשיבה, מדובר בסחיטה באיומים "במובן הקלאסי", קרי ששילובו של חזן בפרשה נועד לאיים בהפעלת אלימות. עם זאת, בית המשפט ציין כי לא ייחס משקל משמעותי לטענה בדבר העלמות האח, כיוון שהובהר לו בידי המשיבה כי לא נעשה ניסיון חוזר לאתר את האח לאחר שנכתבו זיכרונות הדברים המשטרתיים בעניין, ולכן אין לדעת האם הוא עדיין בחזקת "נעלם" עד שתיערך בדיקה נוספת. בית המשפט ציין כי התרשם שהמפקחים אותם הציעו העוררים הם נורמטיביים, בוגרים ומבינים את משמעות אחריותם כמפקחים וכי מסוכנותם של העוררים היא נמוכה יחסית וניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר.

          

           בהתייחס לכל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי העוררים ישהו במעצר בית מלא בפיקוח המפקחים אותם הציעו וכן הורה על הפקדת ערבויות כספיות ואסר על העוררים ליצור קשר במישרין או בעקיפין עם מי מהמעורבים בחקירה או עם עדי התביעה.

 

           מכאן העררים שלפני.

 

נימוקי העררים

 

8.        איפרגן וז'נו – באמצעות בא כוחם, עו"ד שחר חצרוני – טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתעלם מהעדרה של תשתית ראייתית לכאורית לעבירת הקשר המיוחסת להם ומכך שהעורר 2 לא נכח באירועים בהם נסחט המתלונן לפי כתב האישום ולכן אין כל בסיס להאשמתו בעניין. איפרגן וז'נו שבים וחוזרים על טענתם בנוגע לאמינותו המעורערת של המתלונן, שכתב אישום בגין עבירות מס חמורות הוגש כנגדו. איפרגן וז'נו מוסיפים וטוענים כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי ישוחררו למעצר בית מלא למרות עוצמתן המועטה של הראיות כנגדם, למרות העובדה כי העבירות המיוחסות להם ונוגעות לאירועים ישנים ולמעשי סחיטה המצויים לכאורה במדרג הנמוך ואינם מערבים אלימות, ולמרות היותם נעדרי עבר פלילי. איפרגן וז'נו מדגישים בהקשר זה את היותם אנשי משפחה מבוגרים, העובדים לפרנסתם ומקיימים חיים נורמטיביים וכן את העובדה כי שיתפו פעולה באופן מלא עם החקירה המשטרתית שנערכה בעניינם. נוכח כל זאת, מבקשים איפרגן וז'נו כי ישוחררו ללא תנאים המגבילים את חירותם, אך הודיעו כי הם מסכימים להימנע מכל קשר עם המתלונן ואף להיות מורחקים מעיר מגוריו וכן להפקיד ערבויות כספיות שיבטיחו את התייצבותם למשפט. 

 

9.          צימרמן – באמצעות בא כוחו, עו"ד משה זכות – מצטרף לנימוקי הערר של איפרגן וז'נו, וטוען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי עבירת הסחיטה באיומים בכלל ובנסיבות העניין בפרט מקימה עילת מעצר וכי קביעה זו סותרת במפורש את האמור בחוק המעצרים. צימרמן מוסיף וטוען כי נסיבותיו האישיות והבריאותיות תומכות בבקשתו כי ישוחרר ללא תנאים מגבילים. צימרמן מדגיש בהקשר זה כי חלופת מעצר אין פירושה בהכרח מעצר בית מלא, וכי מעצר בית מלא אינו החלופה המתאימה לנסיבות מקרה זה. כן טוען צימרמן כי עניינו שונה ממקרים אחרים של נאשמים בסחיטה באיומים שנדונו בפני בית משפט זה, וכי יש לאבחן בינו לבין מקרים בהם הורה בית משפט זה על השמתם של נאשמים בסחיטה באיומים במעצר בית מלא. נוכח כל זאת, מבקש צימרמן כי החלטת בית המשפט המחוזי לפיה ישהה במעצר בית מלא תבוטל. 

 

תגובת המשיבה

 

10.      המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עידית פרג'ון – ציינה כי עסקינן בפרשה חמורה ביותר, וכי ייתכן שהחלטתה לא להגיש ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את העוררים לחלופת מעצר הייתה שגויה. המשיבה טוענת כי הפרשה נסובה כולה על שיבוש מהלכי משפט וכי מדובר בתיק בעל בסיס ראייתי איתן, ובו ראיות המחזקות את עדות המתלונן, וביניהן שיחות בין המעורבים בפרשה שהוקלטו בהאזנות סתר. המשיבה טוענת עוד כי על אף שהחלטת בית המשפט המחוזי לא ממצה מבחינה ראייתית, יש באמור בה תשתית מספקת בכדי להצדיק את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם אך המשיבה החליטה, לא בלי לבטים, להימנע מלערור על החלטה זו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הטענה לפיה מדובר בענייננו ב"סחיטה ללא אלימות" היא שגויה, כיוון שהסחיטה נעשתה תוך איום באלימות, גם אם לא כל הדברים נאמרו במפורש. כן טענה המשיבה כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דן בטענות המבוססות על דיני השטרות ובמהות חובו של צימרמן למקורבו של המתלונן, היות שטענות מסוג זה דינן להתברר במסגרת ההליך האזרחי בנוגע לתיק ההוצאה לפועל ולא במסגרת התיק הפלילי.

 

11.      בהתייחסות לחלקם של כל אחד מהעוררים בפרשה, טוענת המשיבה כי ז'נו ידע במפורש כי הוא מעורב בסחיטה וכי תופעל במסגרתה אלימות, וכי השיחות שהוקלטו בהאזנות סתר מלמדות כי אימץ דפוס התנהגות עברייני קשה. בנוגע לאיפרגן טוענת המשיבה כי מעורבותו בסחיטה עמוקה וחמורה ולא ניתן להקל בה ראש, כיוון שפעל באופן ישיר יחד עם חזן, לו הרשעות רבות בעבירות דומות, כדי לסחוט את המתלונן. בנוגע לצימרמן, טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענתו כי חשב שהמתלונן ישוכנע לוותר על חובו באופן לגיטימי. לטענתה לא היה לצימרמן ספק כי גורמים עבריינים ישולבו בפרשה. בהתייחס לכלל העוררים, טוענת המשיבה כי אין להבחין בין מי שהסחיטה נעשתה בעבורו לבין מי שסחט בפועל בנוגע לרמת המסוכנות הנשקפת ממנו, כי נשקפת מסוכנות גבוהה מצד העוררים וכי קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט אם ישוחררו ממעצר הבית בו הם שוהים.

 

תשובת העוררים

 

12.        העוררים טוענים כי אין מקום לדון בטענותיה של המשיבה בנוגע לטעויות שנפלו לגישתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כיוון שהמשיבה לא הגישה ערר על החלטה זו. העוררים טוענים עוד כי קיימות שיחות שהוקלטו בהאזנות סתר שעומדות בסתירה מוחלטת לנטען בכתב האישום וכי כלל אין ראיות התומכות בעבירת הקשר בה הם מואשמים. העוררים מוסיפים וטוענים כי גם המתלונן הביא עבריין מטעמו לפגישות בהן נסחט לכאורה והדבר מצביע על חולשת הראיות להוכחת המיוחס להם. כן טוענים העוררים כי בצדק התייחס בית המשפט המחוזי לדיני השטרות בהחלטתו, כיוון שהעבירות הנטענות נוגעות לחוב אותו חב לכאורה צימרמן למתלונן, ולא ניתן להתעלם מכך שהמתלונן התחזה לבעל החוב. העוררים מוסיפים וטוענים כי בשלב זה כלל לא ניתן לשבש את הליכי החקירה שנסתיימו ממילא וכי אפילו היה חשש מפני שיבוש הליכי חקירה, הוא ניתן לאיון באמצעים חריפים פחות ממעצר בית מלא.

 

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

13.        לאחר שעיינתי בעררים על כל נספחיהם ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העררים להתקבל באופן חלקי, במובן זה ששירות המבחן יגיש עד ליום 29.2.2012 תסקיר בעניינם של העוררים לבית המשפט המחוזי הנכבד והוא יבחן את האפשרות להקל בתנאי מעצר הבית בו הם נתונים, וזאת על פי שיקול דעתו.

 

14.      המעשים המיוחסים לעוררים הם חמורים, ובית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם [ראו למשל: בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406, 410 (2003)]. כמו כן, עבירת הסחיטה באיומים, מעצם טיבה, מעלה את החשש מפני שיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן העבירה [ראו: בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 6245/10 מרקוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.9.2010) (להלן: עניין מרקוס)]. אכן, כאשר מדובר במקרי סחיטה באיומים שאין אלימות בצידם, אין קמה חזקת המסוכנות באופן אוטומטי, והנטל להוכחתה רובץ על שכמה של המשיבה [בש"פ 6232/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2004)]. אולם, אין להקל ראש גם בעבירות המיוחסות לעוררים במקרה שלפני. איום באלימות, גם אם אינו מפורש, בוודאי כאשר מקורו בגורמים המוכרים כמעורבים בעולם הפשע, מערער את הסדר החברתי ומסכן את ביטחון הציבור, זאת במיוחד כאשר יש בו כדי להביא להפסקת הליך שיפוטי תלוי ועומד. נוכח כך, ונוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קמה עילת מעצר בעניין דנא.

 

15.      כידוע, עבירות של סחיטה באיומים אינן מתאימות בדרך כלל לחלופות מעצר [בש"פ 4120/11 ‏ דדוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.6.2011)] ואולם גם בעניינם של נאשמים בעבירות אלה יש לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה [ראו: עניין מרקוס]. בענייננו, לעוררים אין הרשעות קודמות, ובית המשפט המחוזי קבע כי התשתית הראייתית המתייחסת לחלקם בפרשה היא בעלת עוצמה נמוכה יחסית וכי המסוכנות הנשקפת מהם גם היא נמוכה יחסית. בנסיבות אלה, סבורני כי ראוי ששירות המבחן יבחן את המסוכנות הנשקפת מהעוררים ואת האפשרות להקל בתנאי מעצר הבית בו הם נתונים, באופן שיקטין את הפגיעה בחירותם.

 

16.      סוף דבר, העררים מתקבלים בחלקם, כאמור בפסקה 13 לעיל.

 

           ניתנה היום, ו' בשבט תשע"ב (30.1.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12007960_W01.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il