עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7959/10

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

          

1.        מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' שטמר, ע' זרנקין וב' טאובר) בע"ו 22562-09-09, במסגרתו דחה את ערעור המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) אשר קבעה קשר של גרימה בין כאבי הגב מהם סובל המבקש לבין האירוע משנת 1979 שהתרחש בעת שירותו הצבאי. הסתייגות המבקש נסובה סביב משך התחולה הרטרואקטיבית של חיוב המשיב בתגמולים. אין הוא משלים עם הקביעה לפיה מועד התשלום יחושב רק החל משנה קודם למועד פנייתו בבקשה לוועדה רפואית חוזרת (4.12.2006).

 

2.        המבקש, יליד 1946, הגיש תביעה בשנת 1979 להכרה בנכותו לפי חוק הנכים ככזו שנגרמה לו עקב שירותו הצבאי שהיה כרוך במאמץ רב של הרמת צמיגים. בשנת 1980 הכיר המשיב בקשר של החמרה בשיעור של 50% עקב השירות. הוועדה הרפואית הראשונה קבעה לו נכות בשיעור של 20%. בהתאם לקביעה כי נכותו לא נגרמה על ידי שירותו אלא הוחמרה בגינו, נקבע כי נכותו על חשבון השירות היא בשיעור של 10% (50% על חשבון השירות מתוך 20% הנכות שנקבעה). בשנת 1992, פנה שוב המבקש לוועדה רפואית וזו חזרה על קביעתה. ערעור על החלטה זו נדחה מחוסר סמכות. בשנת 1995 פנה המבקש שוב לוועדת הערעורים. ערעור זה נמחק בשל השיהוי הארוך ובגין העדר נימוקים משכנעים. בשנת 1997 פנה המבקש למשיב וביקש לקבל את תביעתו על סמך "ראיה חדשה". בקשתו נדחתה. על החלטה זו הוגש ערעור לוועדת הערעור. זו קיבלה את ערעורו וקבעה קשר של גרימה בין נכותו לבין תנאי שירותו. אשר על כן, המבקש היה זכאי לתגמולים בשיעור מלא של נכותו כפי שנקבעה ע"י הוועדה הרפואית לשנה רטרואקטיבית מיום המצאת הראיה החדשה, קרי חודש דצמבר 1996. על החלטה זו לא הוגש ערעור והיא הפכה להיות חלוטה. 

 

           בחודש דצמבר 2006 פנה המבקש לוועדה רפואית בטענה להחמרת מצבו הרפואי. הוועדה החליטה על שינוי נכותו מ-20% ל-30% סה"כ על חשבון השירות. בהתאם, דרגת הנכות המעודכנת חושבה לצורך מתן תגמולים מיום הפנייה לוועדה. המבקש פנה למשיב בבקשה לעדכן את נכותו באופן רטרואקטיבי מאז שחרורו מצה"ל בשנת 1979 הואיל ואת התביעה הראשונה הגיש תוך שנה מיום שחרורו. המשיב דחה את בקשתו בנימוק שכל הליך של הוועדה הרפואית הוא בגדר הליך חדש העומד בפני עצמו. בהתאם להוראות סעיף 18 (א) לחוק הנכים, ישולמו התגמולים מיום הגשת התביעה - יום הפנייה לוועדה הרפואית בחודש דצמבר 2006. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעור אשר דחתה את תביעתו. נפסק, כי הפנייה לוועדה הרפואית היא משום "תביעה חדשה" ובהתאם לסעיפים 18(א) ו-35 לחוק הנכים, כמו גם הפסיקה שהורתה להבחין בין מועד ממנו משולמים התגמולים לבין המועד שבו נקבעה הנכות ע"י הוועדה הרפואית לפי סעיף 10 לחוק הנכים, יש לשלם את התגמולים החל משנת 2006, יום פתיחת ההליך האחרון. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי.

 

           בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לפרש את התיבה "תביעה" גם כתביעה ראשונה, כטענת המבקש. בעניין בן חור, נדחתה תביעתו של נכה לפסוק לו תגמולים רטרואקטיביים על אף שהקביעה הראשונה מקורה בטעות. קביעה זו אושררה בפסק דין נוסף שניתן על ידי בית משפט זה בעע"מ 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון –קצין התגמולים (25.3.2010)). המועד בו קמה הזכות לקבלת תגמולים הוא מועד הגשת הבקשה או עד שנה קודם לכן, לכל המוקדם. זאת, לנוכח הרציונאל העומד ביסוד חוק הנכים. הלכה היא שנכה לא זכאי לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים גם במקרים בהם שינה המשיב החלטתו בשל טעות שנפלה בקבלת ההחלטה המקורית. בית המשפט המחוזי ביקש להסביר את הרציונאל העומד מאחורי דחיית תביעתו של המבקש והבהיר כי פרשנות אחרת לא יכולה לעמוד. זאת, מהטעם שנכה יכול היה למצוא עצמו ניזוק מהחלטה רטרואקטיבית לחובתו.

 

3.        בבקשה שלפניי המבקש חוזר על דרישתו להכיר באופן רטרואקטיבי מאז חודש ספטמבר 1979 עבור הנכות המלאה ולא עבור נכות של 50% מהנכות הקיימת. הוא מדגיש כי נכותו כנכה צה"ל הוכרה עוד בשנת 1979, אך אז נקבע כי נכותו הוחמרה בגין השירות הצבאי בשיעור של 50% ולא נגרמה. המבקש הגיש בקשה תוך פחות משנה מהיום שהשתחרר מהשירות הצבאי ומאז התמיד בפניותיו למשיב ובערעורים על החלטותיו עד כי ניתן בעניינו פסק דין בו נקבע כי כל נכותו נגרמה עקב השירות הצבאי ולא מחצית כפי שנקבע. לשון אחר; טעו הערכאות הקודמות בכך שלא קבעו כי יש לשלם את התגמולים מיום 1.9.1979 עבור הנכות המלאה – גרימה - ולא עבור נכות של 50% מהנכות הקיימת - החמרה. הוא מדגיש כי "אי תשלום אותם 50% מאז שהנכות הוכרה יש בהם החרמה פשוטה של זכות קניין כספית".

 

4.        לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהכרעות של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות. שתי ערכאות דנו בעניינו של המבקש לגופו ודחו את ערעוריו בנימוק כי נימוקי ערעורו אינם מתיישבים עם הלכת בית משפט זה בעניין בן חור (רע"א 2563/03 שלום בן חור נ' קצין התגמולים (4.5.2006). להלן: רע"א 2563/03).

 

           המבקש הגיש תביעה להכרה בנכותו בשנת 1980. כאמור, נקבע כי נכותו הוחמרה בגין שירותו אך לא נגרמה על ידו. על החלטה זו לא ערער המבקש, ואכן, היא בבחינת קביעה חלוטה. המבקש פנה לוועדה הרפואית בשנית בשנת 1992. ערעורו לוועדת הערעורים נדחה מפאת חוסר סמכות. המבקש פנה שוב לוועדת הערעורים לאחר 3 שנים וערעורו נמחק, בין היתר, בשל השיהוי הארוך. יודגש, כי באף פנייה לא נטען שהבסיס לה הוא גילוין של ראיות חדשות. רק בשנת 1997 פנה המבקש למשיב בתביעה חדשה אותה ביסס על "ראיה חדשה" בהתאם לסעיף 35 לחוק הנכים. לאחר שנדחתה בקשתו, הוא הגיש ערעור לוועדת הערעורים אשר קיבלה את ערעורו וקבעה קשר של גרימה. אומנם נקבע כממצא כי מאז שנת 1983 פנה המבקש "פעמים רבות" אל המשיב וטען להחמרת מצבו וכל פניותיו נדחו על ידי הוועדות השונות שבדקו אותו (ראו ענ 226/99), אולם המבקש לא ערער על החלטות אלו. התקופה בגינה עותר המבקש להכיר לו בקשר של גרימה חלה עליה קביעה חלוטה שלא הוגש עליה ערעור.

 

           סוגיית מועד התשלומים של התגמולים מוסדרת בסעיף 18 (א) ובסעיף 35 (ב) לחוק הנכים ואלה מהווים הוראות קוגנטיות וברורות. אין בהן כל אפשרות לביצוע תשלום רטרואקטיבי אלא עד לשנה קודם לכן. רוצה לומר, כי המועד הקובע לפי סעיף 18 (א) לחוק הנכים הוא מיום הגשת התביעה ואילו המועד הקובע לסעיף 35 לחוק הנכים הוא מועד הגשת הראיה החדשה. ניתן לסווג את הראיה החדשה מבחינה אנליטית כתביעה חדשה. לשם הדיוק, ישנן אפשרויות נוספות בסעיפים אלה אולם אין הן רלוונטיות למקרה ואף אין הן בגדר הכלל המנחה. במובן זה, בין אם המקרה היה נכנס בגדרו של סעיף 18 (א) לחוק הנכים ובין אם המקרה נכנס בגדרו של סעיף 35 לחוק הנכים, שעה שיש ראיה חדשה המצביעה על כך שנכות מסוימת הייתה קיימת קודם לכן - עקרון יום פתיחת ההליך הוא המנחה.

 

           יובהר, כי גם אם הטעות היא מצד המשיב או מצד הוועדה הרפואית בקביעותיה, המבקש זכאי לקבלת תגמולים רק מהיום בו הגיש מחדש דרישה לבחינת נכותו (עד שנה קודם לכן) ולא רטרואקטיבית החל ממועד נכותו. גם טעות ברורה ומוכחת בקביעת דרגת הנכות אינה מזכה בתגמולים רטרואקטיביים. אין בהחלטתו החדשה של המשיב כדי לגרוע מהחלטותיו הקודמות בעניין המבקש, אשר התקבלו בשעתן על סמך המידע שהיה מצוי בפני המשיב באותה עת. קביעותיו וקביעות הוועדה הרפואית - אשר הליכי הערעור בעניינן לא מוצו בתוך המועד הקבוע - הינן בבחינת החלטות חלוטות. אין קביעתה של וועדה רפואית מאוחרת יותר מבטלת את ההחלטות החלוטות של הוועדות הרפואיות הקודמות לה.

 

           עסקינן במתווה חקיקתי שעל פי פסיקת בית משפט זה אין להתערב בו. הרציונאל לכך הוא בחירתו של המחוקק לערוך איזון בין מטרתו הסוציאלית של החוק המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישום מטרה זו (ראו רע"א 2536/03, בן חור דלעיל). תכליתה של מגבלת זמן זו מתבקשת מאליה, מתוך ההשלכות התקציביות העלולות להיווצר מפתיחה רטרואקטיבית של תובענות לזכאות על פי החוק, "ואך מובן הוא שאין המשיב בן חורין לחרוג ממגבלות אלה ואין למבקש עילה שכדין לדרוש חריגה שכזו" (ראו רע"א 4830/04 עוזיירי נ' קצין התגמולים (13.6.2007)). גישת המחוקק בעניין זה צופה, כאיזון, פני עבר קרוב ופני עתיד, אך ככלל לא פני עבר רחוק (ראו רע"א 1545/06 ווקנין נ' קצין התגמולים (1.3.2006)). בענייננו, האיזון הביא את המחוקק לקביעה כי תגמולים ישולמו החל מיום הגשת התביעה החדשה, ולא ממועד מוקדם יותר, למעט הפעלת שיקול דעתו של המשיב עד לשנה קודם לכן (ראו רע"א 2563/03 דלעיל). דין זה מחייב גם במקרנו.

 

           אכן, המחוקק מוסמך לקבוע הסדרים אחרים. ברם, הסוגיה המשפטית המתעוררת כאן איננה מהי דעתו של בית המשפט על ההסדר שנבחר אלא אם מוסמך הוא להתערב בכך. הפסיקה כבר השיבה לשאלה זו בשלילה.

 

           ודוק; יש להבחין בין קביעת דרגת הנכות ותאריך תחולתה לבין הקביעה בדבר תחילת מועד התשלום. ההחלטה בדבר קביעת דרגת הנכות ותאריך תחולתה נתונה בידי הוועדה הרפואית. אולם, ההחלטה בדבר מועד תשלום התגמולים על פי הדין נתונה לשיקול דעתו של קצין התגמולים. לענייננו, החלטת המשיב היא הקובעת לצורך זכאותו לתשלום תגמולים. צא ולמד, כי הן לפי סעיף 18 לחוק הנכים והן לפי סעיף 35 לחוק הנכים, הסמכות לקביעת מועד תחילת תשלום התגמולים מסורה באופן בלעדי לקצין התגמולים על פי דין. קביעות הוועדה הרפואית מחייבות בנוגע לממצאים הרפואיים, בעוד עניין קבלת התגמולים מצוי בסמכותו הייחודית של קצין התגמולים. עמד על כך בית-משפט זה בע"א 140/89 קצין התגמולים נ' צבי גולומבק (פ"ד מה (3) 23) וקבע, כהאי לישנא:

                  

"לא למותר לשוב ולהיזקק לשאלת חלוקת הסמכויות בין הועדה הרפואית מזה לבין קצין התגמולים מזה. המדובר בשני גופים אשר החוק הקימם לתכליות שהן שונות, על אף נקודות המגע שביניהן. קצין התגמולים, אליו התובע גמול מגיש בקשה, הוא המוסמך להכיר באדם כ"נכה" (סעיף 31,30 לחוק)... אשר לקביעת דרגת הנכות, הוסמכה ועדה רפואית לקבוע "מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה"... (סעיף 10 א) לחוק). היינו, תנאי מוקדם לקביעתה של דרגת הנכות היא ההכרה בנכות, שעניינה דבר הקשר סיבתי בין המחלה, החמרת המחלה או החבלה לבין השירות הצבאי".

                

 

5.        אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

          

           ניתנה היום, ט' בחשוון תשע"ב (7.11.2011).

                  

_________________________

עותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10079590_Z05.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il