עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7931/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 7931/11

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

העוררים:

1. מחמד ג'עברי

2. אדריס ג'עברי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.10.11 במ"ת 21080-09-11 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' דרורי

תאריך הישיבה:

כ"ה בחשון התשע"ב

(22.11.2011)

בשם העוררים:

עו"ד ואפי נסראלדין

בשם המשיבה:

עו"ד יאיר חמודות

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) מיום 4.10.2011 בתיק מ"ת 21080-09-11, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העוררים הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס להם, ביחד עם שלושה נאשמים נוספים, סחר בלתי חוקי בנשק ובסמים מסוכנים. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 10.7.2011 קשר העורר 1 קשר עם ראמי ומג'די עודה (להלן: האחים עודה), במסגרתו סיכמו כי העורר 1 יעביר, באמצעות בלדר, חמישים כדורי אקסטזי בתמורה לנשק. לאחר משא ומתן באשר לתנאי העסקה, בו נטל חלק אף העורר 2, יצאה זו לפועל ביום 12.7.2011. ביום 16.7.2011 שבו העוררים לעמוד בקשר עם האחים עודה לצורך הוצאת לפועל של עסקה במתווה דומה, וזו יצאה לפועל ביום 17.6.2011. ניסיון לביצוע עסקה שלישית, שעניינה סמים בלבד, בין העוררים לראמי עודה, התקיים ביום 21.7.2011. ניסיון זה לא יצא לפועל. ביום 25.7.2011 קשרו קשר לביצוע עסקת סחר בנשק העורר 1 וראמי עודה, אך זו לא הבשילה עקב סכסוך בין השניים. ביום 26.1.2011 יצר העורר 1 קשר עם ראמי עודה לביצוע עסקת סחר בסמים נוספת, וזו יצאה לפועל ביום 27.1.2011. עסקה דומה בין השניים התקיימה ביום 1.8.2011 עסקה נוספת לסחר בנשק בין העורר 1 לראמי עודה תוכננה ליום 9.8.2011. בעת מימוש העסקה, נתפס הבלדר כשבאחזקתו הנשק וכן סם מסוג חשיש לצריכה עצמית. לצד זאת, מואשם העורר 1 כי פעל במשותף עם ראמי עודה לתיאום גרסתם, בשל כך הואשם בשיבוש מהלכי משפט.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם. ביום 4.10.2011 הורה בית המשפט המחוזי על החזקתם של העוררים במעצר עד תום ההליכים. במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, טען בא כוחם של העוררים לעניינו של העורר 1, כי הזיהוי הקולי שנערך להקלטות שיחותיו אינו אמין, והסכים כי באם קושי זה ייפתר יסכים לכך כי העורר 1 הוא שדיבר באותן השיחות. בית המשפט קבע כי בשלב זה של ההליך, בו נדונות ראיות לכאורה, אין מקום לבחון את מידת מיומנותה של השוטרת שעסקה בזיהוי הקול, ודי בכך שזהו מקצועה ותפקידה במסגרת הימ"ר. משכך, קבע בית המשפט כי כנגד העורר 1 יש ראיות לכאורה ברף גבוה בהרבה מהנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים. לגבי העורר 2, קבע בית המשפט כי הזדהותו בשיחות המוקלטות בשמו, בשילוב עם העובדה שהשתחרר מהכלא כ-40 ימים לפני השיחה (בה הוזכרה עובדה זו), ובשילוב עם ההתייחסות לאחיו בשיחה (העורר 1), יש בהם די בכדי לקבוע ברמה של ראיות לכאורה כי השיחות נוהלו על ידי העורר 2.

לגופו של ענין, קבע בית המשפט כי מתמלילי השיחות ניתן ללמוד על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לקיומן של עסקאות הסחר בסמים מסוכנים ונשק, שדי בה כדי להקים עילת מעצר.

נוכח עברם הפלילי של שני העוררים, לרבות העובדה כי העורר 2 סיים ריצוי מאסר בגין עבירות דומות זמן קצר ביותר לפני האירועים, קבע בית המשפט כי אין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינם. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אף שישנה פסיקה על פיה, במקרים מסויימים, ניתן להורות על חלופת מעצר של תושבי שטחים בישראל, הרי שזו חלה במקרים נדירים, ואינה חלה בעבירות סחר בנשק וסמים, בפרט כאשר הנאשם שוחרר ממאסר קודם תקופה קצרה לפני האירועים נושא כתב האישום.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו טוענים העוררים נגד הראיות לכאורה. ראשית, טוענים הם כי יש לתת משקל ראייתי לכך שהשיחות המיוחסות להם בוצעו מטלפונים שאינם בבעלותם. שנית, טוענים הם כי המשיבה לא עמדה ברף ההוכחה הנדרש, גם בשלב הלכאורי, להוכחת מעורבותם בפרשה, וכי זיהוי הקול בוצע ברמה שאינה מספקת. זאת, ביחוד בעניינו של העורר 2, אשר זיהוי קולו נעשה על סמך שיחה אחת בלבד. בהקשר זה, טוען העורר 2 כי זיהויו על פי תוכן השיחות אינו מבוסס, שכן אפשר שישנו אדם אחר העונה לשם אדריס, אשר השתחרר אף הוא באותה מסגרת זמן מהכלא, אשר היה מעורב בפרשה.

לצד זאת, טוען העורר 2 כי התפקיד המיוחס לו בפרשה הוא זניח עד לא קיים, וכי אין ראיות של ממש הקושרות אותו לעסקאות הסחר השונות. בטיעון שבפניי העלה בא כוח העוררים אף את הטענה, כי קיימת אפשרות שלבתי המשפט בישראל אין כלל סמכות לשפוט את העוררים, מאחר שהעבירות בוצעו בשטחי יהודה ושומרון.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

דיון

לענין זיהוי הקול, אשר עמד במוקד טיעוניו של בא כוח העוררים, הציגה בפניי המשיבה הן את הדו"ח שהוכן על ידי השוטרת שעסקה בהשוואת הקול (אשר עמד אף בפני בית המשפט המחוזי), והן דוח נוסף שהוכן על ידי שוטר אחר במחלקה להאזנות סתר המאמת אף הוא את זיהוי הקול. כמו כן, טען בא כוח המשיבה, כי על פי נתוני שירות בתי הסוהר לא שוחרר עוד אדם בשם אידריס במועד סמוך לשחרורו של העורר 2 (עמוד 7 לפרוטוקול).

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את החומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בענייננו, פרשה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי מסכת ראיות לכאורה מקיפה, המקימה עילת מעצר מובהקת. יתר על כן, נוכח השגות העוררים פעלה המשיבה בשקידה ובאחריות לבדיקה חוזרת של הראיות לכאורה.

בענין זיהוי הקול, די בבדיקות שנעשו על ידי המשיבה בכדי להוכיח ברמה לכאורית את זהותם של הדוברים. המשיבה קיימה שתי בדיקות נפרדות על ידי אנשי מקצוע. יצוין בהקשר זה כי השוואת הקולות נעשתה למול תיעוד חקירתו של העורר 2, ומשכך, אין ממש בטענת העורר 2 כי חומר השמע שהיה מצוי בידי הבוחנים היה דל מכדי לקבוע קביעות לענין זיהוי הקול.

נוכח האמור בדבר זיהוי הקול, אין עוד מחלוקת בשאלת קיומה של עילת מעצר לעורר 1. כמו כן, הדבר מייתר בשלב זה את השאלות השונות שהועלו על ידי העורר 2 באשר לזיהויו על פי מאפיינים נוספים, נוסף על קולו (לענין מידת המשקל שינתן לזיהוי קול בהליך מרכזי ראו ע"פ 2996/11 דבור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.2011) (להלן: פרשת דבור)).

טענותיו של העורר 2 כי לא הוצגו ראיות שדי בהן, אף אם יוכחו במלואן, להביא להרשעתו, דינן להדחות. עיון בתמליל השיחה מיום 17.7.2011 מעלה כי העורר 2 הפגין בקיאות רבה בעסקה של אחיו, ובירר מול בין שיחו מחירים ואיכויות של "כדורים", "יהלומים", ה"ברטה" וכיוצא בזה. יתר על כן, העיון בתמליל מעלה כי העורר אף היה קשור בסחר עצמו (ראו לדוגמא עמוד 2 לתמליל). כידוע, פעמים רבות עסקאות סחר בסמים נעשות באמצעות מילות קוד, שנועדו לטשטש את היכולת לזהות את העסקה. בשלב זה, של הדיון בראיות לכאורה, די בכך שהשיחה מעלה חשד של ממש כי עניינה הוא בעסקת סמים, ואין המשיבה נדרשת להוכיח ביחס לכל מילת קוד את תוכנה. משכך, גם ביחס לעורר 2 קמה עילת מעצר.

אף את טענות העוררים בענין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות להם מקימות עילת מעצר של מסוכנות. אמנם, נכונה הטענה שלפיה גם כאשר קיימת עילת מעצר יש לשקול את האפשרות לחלופת מעצר, אך בנסיבותיו של מקרה זה, בו מדובר בנאשמים שהורשעו בעבר בעבירות דומות, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. זאת, אף מבלי להידרש לשאלה איזה משקל יש לתת לחוסר היכולת לפקח על ביצוע תנאי חלופת מעצר במקום מגוריהם של העוררים.

נוכח האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.

ניתנה היום, א' בכסלו התשע"ב (27.11.2011).