עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7663/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) שקיבל תביעה לביטול הסכם פשרה שנחתם בין המערערים לבין המשיבים וקיבל תוקף של פסק דין, בקובעו כי נפל בו פגם ברצון מסוג של טעות.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

1.             ביום 23.1.2002 נחתם בפריז הסכם בין המשיב 1 (להלן: חדד), תושב צרפת, לבין שני אחרים, שעניינו ייזום פרויקט לבניית מרכז מסחרי ברומניה (להלן בהתאמה: הסכם הייזום והפרויקט). בהסכם נקבע כי יוקם תאגיד שיחזיק בזכויות בפרויקט ולכל אחד מהצדדים לאותו הסכם יוקצה שליש ממניותיו. עורך-דין נדב דרזנין (להלן: דרזנין) – שייצג את חדד בעניינים שונים בארץ והשניים היו מיודדים – תיווך בין הצדדים להסכם הייזום. בהתאם להסכם זה, נוסדה חברה שוויצרית בשם Compania du lac titan S.A (להלן: CLT). מניותיה של CLT הן למוכ"ז והחזיק בהן עורך-דין שוויצרי בשם יצחק אלבז (להלן: אלבז). לימים רכש חדד את זכויות השותפים האחרים ב-CLT. בשנת 2004 יזם דרזנין היכרות בין חדד לבין המערער 1 (להלן: דדון), ובין השניים נוהל משא ומתן בנוגע להשקעה של האחרון בפרויקט. הם הגיעו להסכמה בעל פה שלפיה דדון ישקיע בפרויקט סך של מיליון וחצי דולר בתמורה ל-25% ממניות CLT. על סמך הסכמה זו, חברה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים בשם Abante holdings limited (להלן: אבנטה) העבירה לאלבז סך של מיליון דולר על חשבון התמורה (500,00 דולר הועברו ביום 20.5.2004 וסכום זהה הועבר ביום 1.9.2004).

 

2.             ביום 31.8.2004 שלחה אבנטה לאלבז הסכם שהצדדים לו הם אבנטה (שכונתה “the Buyer”), אלבז (שכונה “the Seller”) ו-CLT (שכונתה “the Company”) (להלן: הסכם הרכישה). בהסכם זה – שנועד לעגן בכתב את ההסכמות שאליהן הגיעו חדד ודדון בעל פה – נקבע, בין היתר, כדלקמן: אלבז מתחייב למכור לאבנטה 25% מהון המניות של CLT בתמורה למיליון וחצי דולר שישולמו בשלושה תשלומים שווים כדלקמן: אחד ביום 20.5.2004, שני במועד חתימת ההסכם, ושלישי לא יאוחר מיום 30.9.2004; אם בתוך 18 חודשים לא יוצא לפועל (“executed”) הסכם בין חברה רומנית שבעלות CLT לבין עיריית בוקרשט או מועדון ספורט שהחזיק בזכויות במקרקעין – הסכם שכונה “the Joint Venture Agreement” (להלן: הסכם המיזם המשותף) – אבנטה תהיה זכאית להשבה של 500,000 דולר מתוך הסכומים ששילמה (סעיפים 2-1 להסכם); בד בבד עם חתימת ההסכם ולאחר שתשולם מלוא התמורה, אלבז יעביר לבעלות אבנטה 25% ממניות CLT באמצעות רישומן על שמה; אישור בדבר העברת המניות לא יועבר לאבנטה עד להשלמת הפרויקט אלא יוחזק בנאמנות על ידי אלבז, יושב-ראש CLT, עבור אבנטה, לפי תנאים שנכללו בנספח להסכם (סעיף 3 להסכם); על ההסכם יחול הדין השוויצרי וכל מחלוקת בקשר אליו תתברר בבוררות בז'נבה (סעיף 10 להסכם). אבנטה חתמה על הנוסח שהועבר לאלבז. אלבז, מצידו, לא חתם עליו.

 

3.             בסמוך לאחר שהסכם הרכישה הועבר לאלבז ושולם התשלום השני, התגלעה מחלוקת בין הצדדים להסכם. אין חולק כי אבנטה לא שילמה את התשלום השלישי; לא נחתם הסכם עם עיריית בוקרשט או מועדון הספורט; והפרויקט נכשל. בעקבות זאת החלה התכתבות בין הצדדים להסכם, ובמקביל התקיימו שיחות בין חדד לדדון. ביום 18.1.2005 כתב אלבז לאבנטה כדלקמן:

 

“Despite my various and repeated messages to do so, the third installment of 500’000 US$ has never been paid.

As it has been emphasized, such payment was essential.

In any case, you know that the agreement has neither been executed by the Seller nor by the Company.

In these circumstances, could you please indicate me your bank details for the reimbursement of the amount you have paid.”

 

           ביום 3.2.2005 כתבה אבנטה לאלבז בין היתר כי חדד ודדון הסכימו ביניהם על דחיית התשלום השלישי בחודשיים שלושה, וביקשה את אישורו של אלבז לכך. ביום 11.2.2005 השיב האחרון כי חדד לא הסכים ולא יכול היה להסכים לדחיית התשלום, וכי האמור במכתבו מיום 18.1.2005 (שצוטט לעיל) עומד בעינו. במכתב נוסף מיום 18.3.2005 דרשה אבנטה מאלבז – על סמך האמור במכתבו מ-18.1.2005 – השבה של הסכומים ששילמה בצירוף הצמדה וריבית וכן החזר הוצאות שנגרמו לה בגין הפרויקט, בסך כולל של 1,065,000 דולר. אלבז דחה דרישה זו, כמו גם דרישות נוספות שהופנו אליו, בטענה שחדד ודדון משוחחים ביניהם ישירות בנושא זה בניסיון להגיע להסכמה.

 

4.             ביום 24.8.2008 הגישו דדון ואבנטה, בישראל, תביעה בסדר דין מקוצר נגד חדד לתשלום סך של 4,552,500 ש"ח (ת"א (מחוזי ת"א) 1916/08) (להלן גם: התביעה הראשונה). עילת התביעה – השבת הכסף שאבנטה שילמה לפי הסכם הרכישה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בכתב התביעה נטען כי מניותיה של CLT מוחזקות בידי אלבז בנאמנות עבור חדד; כי אבנטה שלחה לאלבז עותקים חתומים של ההסכם אך האחרון לא חתם עליו; וכי על אף שהודה שההסכם לא קוים, אלבז סרב להשיב לאבנטה את הכסף ששולם על חשבון התמורה. בד בבד עם הגשת התביעה, הוגשו גם בקשות לעכב את יציאתו של חדד מהארץ, ולהטיל עיקולים וצו האוסר עליו לבצע כל דיספוזיציה בנכסים שבבעלותו בארץ ומחוצה לה ובהם, בין היתר, זכויות בנכס מקרקעין המצוי ברחוב הנשיא 91 בהרצליה פיתוח (להלן: הנכס), מניות של חברה בשם סקיי דיגיטל אימג'ינג בע"מ, ומניות של חברה בלגית בשם Laugan S.A. (להלן: חברת לוגן). בו ביום דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' בנימיני) את הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, בין היתר משום שלא צוין בה אם חדד הוא תושב חוץ; נעתר לבקשה להטיל עיקולים ולהורות על הגבלת שימוש בנכסיו של חדד בנכס ובחברות האמורות; אך סרב להטיל עיקול על זכויות של חדד המוחזקות אצל חברת לוגן.

 

           ביום 26.8.2008, יומיים לאחר הגשת התביעה, התקיימה פגישה במלון דן אכדיה בנוכחות חדד, דרזנין, דדון ובא-כוחו, עורך-הדין רם גמליאל (להלן: גמליאל). בו ביום נחתם הסכם פשרה בין חדד מצד אחד לבין אבנטה ודדון מצד שני, המסלק את המחלוקת נושא התביעה הראשונה (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת הסכם זה התחייב חדד לשלם לדדון ולאבנטה סך של 5,600,000 ש"ח שייחשבו כהלוואה שנתנה אבנטה לחדד ולחברת לוגן; הוסכם כי ההלוואה תוחזר בתוך 12 חודשים בריבית שנתית של 7%, ולהבטחתה תירשם משכנתה לטובת אבנטה על הנכס הרשום בבעלותה של חברת לוגן. נוסף על כך נחתם הסכם הלוואה המעגן תנאים אלו (להלן: הסכם ההלוואה). חברת לוגן היא צד להסכם ההלוואה וחדד חתם עליו בשמה. הסכם הפשרה בצירוף הסכם ההלוואה הוגש לאישורו של בית המשפט המחוזי, אשר ביום 28.8.2008 נתן לו תוקף של פסק דין.

 

           ביום 13.11.2008, לאחר ששב לצרפת, כתב חדד לעו"ד גמליאל כי הוא מודה לו על הסכמתו לדחות את רישום המשכנתה עד ינואר 2009; וכי כתובתו עד להודעה חדשה תהיה אצל דרזנין. במהלך ביקור נוסף בישראל חתם חדד על הסדר דיוני שבמסגרתו התחייב להעביר לעו"ד גמליאל מסמכים הקשורים בחברת לוגאן וייפויי כוח בשמה לרישום משכנתה; וכן התחייב לשלם לעו"ד גמליאל שכר טרחה והוצאות בסך של 300,000 ש"ח. ביום 5.1.2009 כתב חדד לעו"ד גמליאל: "כידוע לך אין אני מתגורר בארץ. הנני להודיעך שעו"ד נדב דרזנין אינו מוסמך לקבל עבורי ובשמי כל מסמך בענין גבי דדון. הודעתי מיום 13.11.08 הינה בטלה ומבוטלת".

 

5.             ביום 16.2.2009 הגיש חדד תביעה לביטול הסכם הפשרה ולביטול פסק הדין שאישר אותו מחמת הטעיה, כפיה ותרמית. חדד טען כי באותה פגישה, דדון ודרזנין הפעילו עליו לחץ בלתי-לגיטימי לחתום על הסכם פשרה שאינו כולל שום ויתור מצדו של דדון, ומנגד כולל ויתור מלא מצידו שלו על כל טענותיו. בתביעה נטען כי דדון ודרזנין עשו יד אחת במטרה להוליכו שולל בכך שגרמו לו לסבור שאין לו כל הגנה בפני התביעה הראשונה ושהוצא נגדו צו איסור יציאה מן הארץ, במועד שהייתו כאן לרגל חתונת בתו. זאת, שעה למעשה היו לו טענות הגנה טובות נגד התביעה. חדד טען כי הוא חתם על הסכם הפשרה לפי עצתו של דרזנין, בסוברו שהלה מייצג אותו במשא ומתן ודואג לאינטרסים שלו; ושאם היה יודע שדרזנין אינו מייצג אותו, הוא לא היה חותם על הסכם הפשרה. חברת לוגן צורפה כתובעת נוספת וטענה לבטלות ההסכם ככל שהוא נוגע אליה, בין היתר מהטעם שחדד אינו מוסמך לחייב אותה.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

6.             בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' רונן) דחה את טענת חדד שלפיה נפל פגם ברצונו לכרות את הסכם הפשרה בכך שלא קרא את המסמכים לפני שחתם עליהם, וכן את הטענה שחתם עליהם מחמת כפייה; אולם קיבל את טענתו שהתקשר בהסכם על סמך טעות כאמור בסעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים או החוק).  מחומר הראיות שנפרש לפניו, הסיק בית המשפט המחוזי כי חדד סבר בטעות שדרזנין מייצג אותו במגעים לפשרה; שטעות זו גרמה לו לסבור שתנאי הסכם הפשרה ראויים; שכתוצאה מכך חדד לא בדק את השאלות שהיה בודק לו היה יודע שדרזנין לא מייצג אותו; שאם היה בודק את אותן שאלות הוא לא היה מתקשר בהסכם הפשרה; ושדדון ידע או היה עליו לדעת על אודות טעות זו. אשר לטענה בדבר הטעות בייצוג – בית המשפט דחה את גרסתו של דרזנין שהעיד כי הודיע לחדד שהוא לא יכול לייצגו והמליץ לו לפנות לעורך-דין אחר. נקבע שגרסתו של חדד בסוגיה זו סבירה יותר. זאת, בין היתר מאחר שדרזנין נכח בכל הפגישות בין הצדדים והיה מעורב במשא ומתן, בלא שסיפק הסבר מניח את הדעת להתנהלות זו; וכי בא-כוחו של דדון התייחס לדרזנין כאל בא-כוחו של חדד. כמו כן ציין בית המשפט בנושא זה כי "תמיהה נוספת ביחס לתפקידו של עו"ד דרזנין נובעת מהעובדה כי חלק מנספחי התביעה שהגיש הנתבע נגד התובע נושאים את מספר הפקס של משרדו של עו"ד דרזנין. העובדה כי נספחי התביעה נגד התובע נשלחו למשרדו של עו"ד דרזנין כבר ביום 3.8.08, כשלושה שבועות לפני שהומצאה התביעה לתובע ולפגישה במלון דן אכדיה – היא לכול הפחות תמוהה".

 

           בהמשך קבע בית המשפט כי הוכח קשר סיבתי בין הטעות לבין התקשרותו של חדד בהסכם הפשרה. זאת, משום שלחדד היו טענות הגנה טובות בשלושה עניינים לפחות: ראשית, חדד הסכים לשלם לדדון סכום הגבוה בכ-1,350,000 ש"ח מסכום התביעה, מה גם שבהסכם הפשרה נקבע כי במקרה שהפרויקט לא יצא לפועל, אבנטה תהיה זכאית להשבה של חצי מיליון דולר בלבד (בעוד שסכום התביעה הועמד על סך של מליון דולר); שנית, חדד וחברת לוגן אינם צד ישיר להסכם הרכישה – עובדה המקימה טענת הגנה במישור דיני החברות, שאף יתכן שהיה בה די לשם דחיית התביעה האישית נגד חדד; ושלישית, חדד יכול היה לבקש עיכוב הליכים מכוח תניית הבוררות ושיפוט זר שנכללה בהסכם הרכישה. לו היה חדד ער לטענות הגנה אלו, כך נקבע, הוא לא היה מסכים להתפשר, ודדון וגמליאל ידעו או שהיה עליהם לדעת זאת. עוד נקבע כי חדד לא עמד בנטל להוכיח שהוא התקשר בהסכם כתוצאה מהטעיה מצדו של דדון; וכי לא עמד בנטל להוכיח שדרזנין נטל חלק בקנוניה עם דדון ובא-כוחו. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך קבע בית המשפט, כי אף אם דדון לא היה מודע לטעות של חדד, נראה כי חדד היה יכול לבטל את ההסכם מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים, וכי ביטול כזה היה מוצדק בנסיבות העניין. לבסוף נקבע כי חדד הודיע על ביטול ההסכם במועד, זמן סביר לאחר שהחל לחשוד שדרזנין לא ייצג את האינטרסים שלו במשא ומתן.

 

           בנסיבות אלה לא ראה בית המשפט המחוזי צורך להכריע בטענותיה של חברת לוגן שלפיהן חדד לא היה מוסמך לחייב אותה בחתימתו. בית המשפט קיבל אפוא את התביעה, הורה על ביטולם של הסכם הפשרה, הסכם ההלוואה ופסק הדין שנתן להם תוקף, וחייב את דדון ו-CLT לשלם לתובע שכר טרחת עורך-דין בסך של 20,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים

 

7.             המערערים טוענים כי בית המשפט קמא שגה בכמה מסקנות שהסיק מחומר הראיות. להשקפתם נפלה טעות בקביעה שחדד הסכים לשלם סכום הגבוה ב-1.35 מיליון ש"ח מהסכום שננקב בכתב התביעה, שכן בכתב התביעה נתבעו הפרשי הצמדה וריבית בגין החוב המביאים את הסכום לסך של כ-5.9 מיליון ש"ח; נטען כי בכתב התביעה שהגיש, חדד לא טען לטעות אלא לכפייה – טענות שאינן מתיישבות זו עם זו ואין לדון בהן כטענות חלופיות; נטען כי בית המשפט שגה כשהעדיף את גרסתו של חדד על פני גרסתם של הנוכחים האחרים בפגישה; וכן כשסמך את מסקנתו על ראיות נסיבתיות שאין די בהן כדי להביא לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. עוד נטען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, לא עמדו לחדד טענות הגנה טובות נגד התביעה. בהקשר זה צוין כי לפי סעיף 2 להסכם הרכישה, חדד היה זכאי להחזר סך של 500,000 דולר רק אם לא ייחתם הסכם המיזם המשותף; ואין מדובר במצב שהסכם הרכישה לא יצא לפועל. עוד נטען כי הסכם הרכישה אינו אלא הסכם מכר מניות שבמסגרתו חדד מכר לאבנטה מניות של CLT שבבעלותו – מניות שאלבז החזיק עבורו בנאמנות; וכי הואיל והסכם הרכישה לא נחתם על ידי אלבז ולא נכנס לתוקף, גם תניית השיפוט לא נכנסה לתוקף. לחלופין נטען שאף אם ייקבע שההסכם נכנס לתוקף, הרי שחדד זנח אותו ואינו יכול להסתמך על תניית השיפוט שבו. ביחס לחברת לוגן נטען כי בית המשפט קמא התעלם מראיות המעידות שחדד מוסמך לחייב אותה בחתימתו.

 

           המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם טוענים כי הערעור כולו נסב על קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן. לשיטתם, המערערים הגישו לבית משפט זה תיק מוצגים חלקי, הכולל את כתב התביעה המקורי ולא את כתב התביעה המתוקן, אשר כלל התייחסות מפורשת לטענת הטעות.

 

           חברת לוגן טוענת, בין היתר, כי לא הוכח שחדד היה אורגן שלה; שהיה מוסמך לחייב אותה בכלל ובחובותיו האישיים בפרט; ושהתקשרות הלוקה בפגם ברצון מצידו של חדד אינה יכולה להקנות למערערים זכויות בנכס של חברת לוגן.

 

דיון והכרעה

 

8.             כידוע, הדין מכיר בעילה של ביטול פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם ברצון בהתאם לעילות המנויות בפרק ב' לחוק החוזים (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 588 (1997)). בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי התקיימו יסודותיה של עילת הטעות הקבועה בסעיף 14(א) לחוק החוזים, שזו לשונו:

 

 

           לעילה זו ארבעה יסודות שבהתקיימם זכאי הטועה לבטל את החוזה: קיום חוזה; טעות יסודית; ידיעה בפועל או בכוח של הצד השני על הטעות; וקשר סיבתי בין הטעות לכריתת ההסכם, קרי: לולא הטעות, הצד שמבקש לבטל את ההסכם לא היה מתקשר בו (לדיון בסעיף 14(א) לחוק החוזים ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 674-670 (1992); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 282 (2005); איל זמיר "טעות והטעיה בכריתת חוזים" ספר אור 203, 251-227 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013)). האם נתמלאו בענייננו יסודותיו של סעיף 14(א) לחוק? בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בחיוב, ודעתי כדעתו מהטעמים שיפורטו להלן.

 

9.             אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה חדד סבר בטעות שדרזנין ייצג אותו במשא ומתן שהוביל לחתימת הסכם הפשרה. ככלל, הממצאים שהוליכו את בית המשפט למסקנה זו מקובלים עליי ואעמוד על עיקריהם בלבד. אין חולק שעובר לחתימת הסכם הפשרה, דרזנין ייצג את חדד בעניינים שונים בישראל מאז שנת 1999, וכי השניים היו מיודדים זה כעשר שנים: דרזנין היה נוכח בחתונת בתו של חדד שהתקיימה שלושה ימים לפני יום הגשת התביעה, ובדצמבר 2008 (לאחר שנחתם הסכם הפשרה) השתתף בטקס אזכרה של אביו המנוח, שאליו היה נוהג להגיע מדי שנה. דרזנין אף היה מעורב באופן פעיל במשא ומתן: חדד התקשר אליו וביקש עצה כשקיבל את כתב התביעה ודרזנין התייצב למחרת בביתו לצורך התייעצות זו; דרזנין ליווה את חדד לפגישה בדן אכדיה והשתתף בה; דרזנין נכח בכל הפגישות שנערכו בין הצדדים ואף נפגש מספר פעמים עם חדד לבדו. חלק מהפגישות נערכו במשרדו של דרזנין; הוא בא לביתו של חדד והחתים אותו על מסמכי הפשרה, על הסכם ההלוואה ועל שטר המשכנתה ואישר את חתימתו; הוא אף אישר את חתימתו על גבי ייפוי כוח להעברת הזכויות בנכס (והוסיף על גביו שם של עורך-דין ממשרדו); גמליאל כתב לדרזנין שני מכתבים בעניין אי-קיום הסכם הפשרה מצד חדד והתייחס אל האחרון כ"מרשו", ואילו דרזנין לא תיקן אותו. בנסיבות אלה, סבירה יותר גרסתו של חדד שלפיה סבר שדרזנין מייצג אותו, יגן על האינטרסים שלו, ולמצער יסב את תשומת לבו לכך שהולכת ומתגבשת פשרה שאינה כדאית עבורו. בהינתן נסיבות אלה, ולאחר שגרסתו של דרזנין באשר לאופי מעורבותו נדחתה על יסוד הנמקה מפורטת ומשכנעת, אין כאמור עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי פעולותיו של דרזנין מאפיינות פעילות של מי שמשמש עורך-דין, ולפיכך חדד סבר בטעות כי דרזנין אכן מיצגו.

 

10.          אין מקום להתערב גם במסקנת בית המשפט קמא שלפיה חדד לא היה מתקשר בהסכם הפשרה אם היה זוכה לייעוץ – שסביר להניח כי היה מסב את תשומת ליבו לטענות משפטיות אפשריות שיכול היה להעלות במסגרת הגנתו נגד התביעה. בהקשר זה הצביע חדד על כמה טענות שאין לומר – מבלי לקבוע מסמרות או להביע עמדה לגופן – כי הן חסרות סיכוי. ראשית, הגם שהתביעה הוגשה נגד חדד באופן אישי, חדד אינו צד ישיר להסכם. הצדדים לו הם, כאמור, אבנטה, אלבז ו-CLT. המערערים טוענים שהסכם הרכישה הוא הסכם למכירת מניות שנכרת בין חדד לדדון (באמצעות אבנטה) ושאלבז החזיק במניות של דדון כנאמן בלבד. דא עקא שבהסכם הרכישה אלבז מוגדר כ"מוכר" ולא כנאמן. כדי לחייב את חדד באופן אישי – לא כל שכן במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר – המערערים נדרשים לעבור משוכה שבשלב זה קשה להעריך את גובהה. שנית, סעיף 10 להסכם הרכישה כולל תניית שיפוט זר ובוררות חובה בז'נבה, ועל בסיסו חדד יכול היה לבקש לעכב את ההליכים בישראל. אמנם המערערים טוענים כי הסכם הרכישה לא נכנס לתוקף מאחר שאלבז לא חתם עליו, ולחלופין שההסכם נזנח. אלא שמנגד מצביעים המשיבים על כך שבכתב התביעה טען דדון בין היתר כי "ביום 31.8.2008 השתכלל ונחתם ההסכם בין הצדדים" (סעיף 18 לכתב התביעה בסדר דין מקוצר). לטענתם, הודאה זו יוצרת השתק ומניעות מצידו של דדון לטעון שהסכם הרכישה לא נכנס לתוקף. גם זו טענה הראויה לבירור. שלישית, סעיף 2 סיפה להסכם הרכישה קובע כי במקרה שלא ייחתם הסכם המיזם המשותף בתוך 18 חודשים מיום חתימת הסכם הרכישה, אבנטה תהיה זכאית להשבת סך של 500,000 דולר. אין חולק כי הסכם המיזם המשותף לא נחתם בתוך 18 חודשים. שאלה היא אפוא אם סעיף זה מגביל את סכום ההשבה כפי שטוען חדד, אם לאו. מעבר לכך, אלבז השיב במכתביו לאבנטה כי היא זו שהפרה את התחייבותה לשלם את התשלום השלישי במועד; וכי מסכום ההשבה הנטען יש לנכות הוצאות ונזקים שנגרמו כתוצאה מכך (מכתביו מ-18.1.2005 ו-18.3.2005).

 

           את השלכתן האפשרית של הטענות שחדד יכול היה להעלות על השאלה אם היה מסכים להתקשר בהסכם הפשרה, יש להבין על רקע מכלול הנסיבות. בכלל זה יש להביא בחשבון שחדד דחה את המערערים, לטענתם שלהם, בלך ושוב וזה למעלה משלוש שנים ועמד בסירובו להשיב את כספם. דרזנין העיד כי חדד הוא "איש עסקים ממולח, עתיר נסיון, יורד לפרטים הקטנים, הוא כנראה עשה וראה מספיק מו"מ, עסקאות הסכמים בימי חייו [...] הוא מנהל מו"מ מאד קשוח ומאוד מוכשר" (עמ' 103 לפרוטוקול). בהינתן תכונותיו אלו של חדד, ניתן אכן להניח שלא היה משלם באחת סכום שנמנע מלשלמו עד עתה אם סבר שיש לו הגנה, ולמצער היה מנצל את טענות ההגנה לצורך מיקוח והפחתת הסכום שיסכים לשלם. כאן המקום להזכיר כי במסגרת הסכם הפשרה הסכים חדד לשלם סכום של 5.6 מיליון ש"ח, שעה שסכום התביעה עמד על סך של כ-4.5 מיליון ש"ח בלבד; ואת העובדה שחדד הסכים לשעבד את הנכס, הרשום על שם חברת לוגן – שאינה צד לסכסוך – כבטוחה לתשלום החוב. המערערים אומנם מצביעים על כך שבכתב התביעה ביקש דדון להוסיף לסכום הנתבע הפרשי הצמדה וריבית, המביאים את החוב, לטענתם, לסך של 5.9 מיליון ש"ח. ברם, אין חולק שמבחינה עובדתית הסכום שננקב בכתב התביעה נמוך מכך, והמערערים לא הוכיחו ששילמו אגרה בגין סכום גבוה מזה (הגם שאין חולק שהיו יכולים לבקש לתקן את התביעה ולהגדיל את סכומה מאוחר יותר). מכל מקום, גם בהנחה שכתב התביעה כולל תשתית המאפשרת לחייב את חדד במלוא הסכום הנטען, קשה להלום – נוכח הטעמים שעליהם עמדנו – כי חדד היה מסכים לשלם סכום המגיע כמעט כדי מלוא סכום החוב הנטען אילו היה מיוצג ויודע שיוכל לטעון את טענות ההגנה שפורטו לעיל. בהקשר זה הוסיפו המערערים על הטענות האמורות כי לפי הסכם הרכישה, אבנטה אינה זכאית לתשלום ריבית במקרה של השבה; וכי ככל שהתביעה הייתה מתבררת בבוררות ולפי הדין השוויצרי, החוב היה נמוך יותר. בהינתן מכלול זה, אין עילה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה חדד לא היה מסכים להתקשר בהסכם הפשרה בתנאים הנקובים בו.

 

11.          נותר אפוא לדון בשאלה האם הוכח שדדון וגמליאל ידעו או היו צריכים לדעת על טעותו של חדד. כבית המשפט המחוזי, אף אני סבור שיש להשיב לשאלה זו בחיוב על יסוד הטעמים שמנה בסעיף 52 לפסק דינו. לכך יש להוסיף גם את העובדה – שבית המשפט קמא ציין לגביה כי היא "לכול הפחות תמוהה" – ולפיה חלק מנספחי התביעה הראשונה (מוצג ת/1) נשלחו ממשרדו של דדון בלונדון למשרדו של דרזנין עוד ביום 3.8.2008. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת שכן הופיע עליהם מספר הפקס של משרדו של דרזנין ומועד שליחתם אליו. עוד אין חולק כי מסמכים ספציפיים אלה בסופו של דבר הגיעו לידיו של גמליאל, אשר הגיש את התביעה כבא-כוחו של דדון. עובדה זו עוררה את השאלות מדוע דדון שלח את המסמכים לדרזנין, וכיצד הם הגיעו מידיו של דרזנין לידי גמליאל? שאלות אלו לא קיבלו מענה ברור והדבר אכן מעורר תמיהות. דדון העיד כי ייתכן ששלח את המסמכים לדרזנין כדי למצוא דרך לפשרה (עמ' 63 לפרוטוקול), ואילו דרזנין לא זכר אם המסמכים נשלחו למשרדו (עמ' 92 לפרוטוקול). דרזנין נשאל אם בעת שהוגשה התביעה הראשונה כבר הכיר את גמליאל, והשיב: "לא. לא פגשתי את מר גמליאל עד הפגישה במלון דן אכדיה כמה ימים לאחר מכן, מעולם" (עמ' 93 לפרוטוקול). ברם, אין חולק כי דרזנין לא יידע את חדד שקיבל את המסמכים; לא יזם משא ומתן או פעל מול חדד בעקבות קבלתם; ואף לא הובהר כיצד אותם מסמכים שהתקבלו במשרדו של דרזנין מצאו את דרכם לידיו של גמליאל והיו לנספחי התביעה. בצד האמור יצוין כי גמליאל ודרזנין – שנחקרו כאמור גם בחקירה נגדית – לא נשאלו באופן ישיר ומפורש בחקירתם כיצד המסמך שנשלח לדרזנין מצורף לכתב התביעה על אף שדרזנין לא הכיר לדבריו את גמליאל באותה עת. כל אלה, במצטבר, מובילים למסקנה שדדון וגמליאל למצער היו צריכים לדעת כי חדד סבר בטעות שדרזנין מייצג אותו במגעים לפשרה.

 

12.          נמצא אפוא כי אין עילה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה חדד עמד בנטל להראות שמתקיימים כל יסודותיה של עילת הטעות לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים, ולכן היה זכאי לבטל את הסכם הפשרה. משכך מתייתר הצורך לבחון את טענותיה של לוגן נגד פסק הדין, וכן את קביעת בית המשפט המחוזי, שנעשתה למעלה מן הצורך, שלפיה היה מקום לבטל את ההסכם אף לפי סעיף 14(ב) לחוק.

 

13.          בטרם חתימה אציין כי לא מצאתי ממש אף בטענות נוספות שהעלו המערערים. אתייחס אליהן בקצרה. בעיקרי הטיעון טענו המערערים שחדד לא טען לטעות בכתב התביעה שהגיש; ושעתירתו לביטול ההסכם נשענה על עילת כפייה ומרמה – טענות עובדתיות חלופיות לעילת הטעות. דין הטענות להידחות. ראשית, הטענה שכתב התביעה לא התייחס לעילת הטעות התבססה על כתב התביעה המקורי, שעה שחדד הגיש כתב תביעה מתוקן שכלל התייחסות לטענה זו. בנפרד מהאמור יצוין כי כתב תביעה נדרש לפרט את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, וככלל אין חובה לכלול בו טענות משפטיות (תקנות 9(5) ו-71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 794/86 החברה המרכזית לשיכון ולבנין בע"מ נ' פינק, פ"ד מד(1) 226, 231-228 (1990)). מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי נשענו על התשתית העובדתית שהוכחה. לבסוף, לא ראינו להיעתר לבקשת המערערים לצירוף ראיה – החלטה בתיק פשיטת הרגל המתנהל נגד חדד התומכת בגרסת המערערים בדבר תכלית הקמתה של חברת לוגן – משסברנו שאין בה כדי להשליך על התוצאה.

 

סוף דבר

 

14.          מבין אני את רצונם של המערערים להשבת הסכום שהועבר לאלבז בגדרו של הסכם הרכישה. דא עקא, שנוכח ביטול הסכם הפשרה, אין מנוס מהכרעה במחלוקת בין הצדדים, לאחר הליך שמיעת ראיות כדין. אין צריך לומר כי בדברינו עד כה לא נקטנו עמדה לגופן של השאלות שיעמדו להכרעה בהליך זה. לעצם השאלה שעמדה להכרעתנו – משלא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על יסוד הטעמים שעליהם עמדנו, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיבים ביחד שכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח.

 

ש ו פ ט

 

השופט י' דנציגר:

 

             אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט פוגלמן. כחברי גם אני סבור כי אין מקום להתערב במסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי הנטועות היטב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו, ולפיכך כי דין הערעור להידחות. לנוכח נסיבותיו החריגות של המקרה, אבקש להדגיש מספר נקודות משלי.

 

1.          במישור העקרוני, דינו של הסכם פשרה כדינו של כל הסכם, הן בנוגע לכללים שמסדירים את אופן כריתתו והן בנוגע לעילות תקיפתו בדיעבד עקב פגם בכריתתו. יחד עם זאת, אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום "קניית סיכון" מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיוּתה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב"סוף פסוק" וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת [ראו, למשל: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997) (להלן: עניין בן לולו)]. לפיכך, לא בנקל תתקבל טענתו של צד להסכם פשרה כי נפל פגם בכריתתו, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל, מטבע הדברים, על כתפי הצד שתובע את ביטול ההסכם. אמנם, לא מדובר בנטל הוכחה מוגבר בהשוואה לנטל ההוכחה שנדרש להוכחת קיומו של פגם בכריתת הסכם "רגיל" (שכשלעצמו אינו נטל קל), אך נקודת המוצא הינה כי הסכם פשרה מעצם טבעו הינו הסכם שהצדדים שקלו היטב שיקוליהם בטרם כריתתו, ולכן יש לבחון בזהירות יתרה את טענת הפגם בכריתה.

 

2.          הסכמי פשרה מוּעדים מעצם טבעם יותר מהסכמים "רגילים" לטענות בדבר פגמים ברצון כגון כפייה או עושק [ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 907-902, 927-920 (1992) (להלן: פרידמן וכהן). כאשר מדובר בטענות כאלה, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת נסיבות כריתת הסכם הפשרה. בין היתר, יבחן בית המשפט האם מדובר בהסכם שנכרת בחטף ובלחץ זמן, תוך איום בלתי לגיטימי או ניצול מצוקה של אחד הצדדים ומבלי שהייתה לו אפשרות סבירה לבחור אחרת, או שמא מדובר בהסכם הגון שנכרת לאחר משא ומתן, ללא לחץ, ותוך התייעצות עם עורכי דין או בעלי מקצוע רלוונטיים אחרים [ראו, למשל: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149 (1985); ומנגד ראו: ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193 (2004) (להלן: עניין ארביב)]. כמו כן, קיימת במקרים כאלה חשיבות גדולה לשאלת מועד פנייתו של הצד שמבקש לבטל את ההסכם לבית המשפט, כאשר לעיתים עשויה התביעה להידחות עקב שיהוי ניכר בהעלאת הטענה, אף אם הוכח קיומו של פגם בכריתה [ראו, למשל: עמדת השופטת ד' דורנר בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 140-138 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין)].

 

3.          זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל"קניית סיכון" ביחס להסכם "רגיל". ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר [ראו: פרידמן וכהן 741-736; עניין בן לולו 594-593].

 

4.          עד כאן, בתמצית, הכללים המשפטיים העקרוניים. אלא שמלאכת יישום הכללים המשפטיים על עובדות המקרה הקונקרטי בתיק דנן אינה קלה כלל וכלל, וזאת לנוכח חריגוּת המקרה. על פני הדברים, מדובר בהסכם פשרה שנחתם בין שני אנשי עסקים שהיו שותפים במיזם עסקי, על רקע תביעה כספית שהגיש אחד מהם כנגד השני. זאת ועוד, מדובר בהסכם פשרה שנכרת בתום פגישה מסודרת שבה נכחו שני הצדדים ועורכי דינם, כאשר יומיים לאחר מכן הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין להסכם, ובית המשפט נעתר לבקשה. אמנם, סכום הפשרה גבוה משמעותית מסכום התביעה (5.6 מיליון ש"ח לעומת כ-4.5 מיליון ש"ח) ויש בכך כדי לעורר תמיהה, אולם ככל שזו הייתה התמיהה היחידה בנוגע להסכם הפשרה ולפגישה שקדמה לכריתתו, ייתכן ולא היה די בה כשלעצמה כדי לבטל את הסכם הפשרה בדיעבד [לדיון בשאלה אם פער משמעותי בין התמורות שניתנו על ידי הצדדים להסכם עשוי להיחשב בנסיבות מסוימות כעילה מספקת לביטול ההסכם עקב טעות, ראו: פרידמן וכהן 701-700]. זאת ועוד, בחודשים שלאחר כריתת הסכם הפשרה התקיימו בין הצדדים תכתובות ומגעים נוספים, מהם עולה כי חדד הכיר בקיומו של הסכם הפשרה וביקש ארכות לקיום חיוביו, ולא טען לביטולו. ויש מקום להזכיר שחדד אף חתם על מסמך נוסף במסגרתו התחייב לשלם לעו"ד גמליאל 300,000 ש"ח נוספים בגין שכר טרחה והוצאות. האדם הסביר הצופה מן הצד יסבור כי נסיבות אלה מעידות על הסכם פשרה שריר וקיים, שנכרת בין שני אנשי עסקים מלווים בעורכי דין, שלכאורה לא נפל פגם בכריתתו.

 

5.          אלא שחדד הגיש בחלוף כשישה חודשים תביעה לביטול הסכם הפשרה וטען כי הסכם הפשרה הינו תולדה של קנוניה, וכי מתקיימות במקרה זה עילות ביטול של כפייה ושל הטעייה או טעות. הערעור דנן מתמקד בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין הטעות, אך אני מוצא לנכון להעיר בנקודה זו, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לטעמי צדק בית המשפט המחוזי כשדחה בנסיבות העניין את טענת חדד לכפייה מפאת שיהוי משמעותי בהעלאתה [ראו הסיפא לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), והשוו לנסיבות שנדונו בעניין ארביב ובעניין רובינשטיין]. בלאו הכי, ומבלי לקבוע מסמרות, ספק בעיניי אם ניתן לראות בנסיבות העניין בהגשת תביעה לבית המשפט ובבקשה להוצאת צווי עיקול או עיכוב יציאה מהארץ ככפייה לפי סעיף 17 לחוק החוזים, להבדיל משימוש לגיטימי בכלים משפטיים. זאת, במובחן מטענת חדד כי הנוכחים בפגישה הטעו אותו לחשוב שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. זוהי טענה שונה באופייה והיא עומדת על רגליה שלה במישור הטעות וההטעייה במובחן מטענת הכפייה.

 

6.          בית המשפט המחוזי קיבל את טענת חדד כי טעה לחשוב שעו"ד דרזנין, שנכח בפגישה ושהשתתף באופן פעיל במהלכים שלאחריה, מייצג אותו וכי כתוצאה מטעות זו התקשר בהסכם פשרה שלא היה כורת בנסיבות אחרות. יודגש, השאלה האם עו"ד דרזנין ייצג את חדד בפגישה אם לאו, וליתר דיוק האם עו"ד דרזנין יידע את חדד שהוא אינו מייצג אותו בפגישה ולאחריה, הינה שאלה מרכזית שנדונה באריכות על ידי בית המשפט המחוזי. בבסיסה, זוהי שאלה עובדתית שהצריכה במקרה דנן להכריע בין הגרסאות הסותרות של חדד ושל עו"ד דרזנין. בית המשפט המחוזי קיבל בנקודה זו, לאחר שמיעת עדויותיהם של השניים (ושל עו"ד גמליאל ושל דדון), את גרסתו של חדד ודחה את גרסת עו"ד דרזנין. למותר לציין כי מדובר בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, וכי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. יחד עם זאת, אדגיש כי סבורני שאין מקום להתערבותנו לא רק מהטעם האמור לעיל, אלא גם מהטעם שמעורבותו הפעילה של עו"ד דרזנין בפגישה ובמהלכים שלאחריה אינה מתיישבת עם טענתו כי הבהיר לחדד מהרגע הראשון שהוא אינו מייצגו בעניין זה. סבורני כי טענתו של עו"ד דרזנין כי נוכחותו בפגישה ומעורבותו במהלכים שלאחריה הייתה רק כמכר או כמעין שליח של רצון טוב וטענתו כי הבהיר לחדד שהוא אינו משמש כעורך דינו, מנוגדת בנסיבות העניין להיגיון ולשכל הישר. לא מדובר במעורבות נקודתית ומינורית, אלא במעורבות אקטיבית וברורה שעולה כדי מצג מטעה [ראו פסקה 9 לפסק דינו של חברי השופט פוגלמן ופסקאות 41-29 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי].

 

7.          בהמשך ישיר לקביעה כי חדד טעה כשסבר שעו"ד דרזנין מייצג אותו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיים קשר סיבתי בין הטעות לבין כריתת הסכם הפשרה, דהיינו כי חדד לא היה חותם על הסכם הפשרה אילו היה יודע שעו"ד דרזנין אינו מייצג אותו בפגישה ובמהלכים שלאחריה. חדד העלה מספר טענות אפשריות שהיו יכולות להיטען על ידיו אילו היה מיוצג על ידי עורך דין בפגישה ולאחריה, ובית המשפט המחוזי מצא את הטענות כסבירות [ראו פסקאות 49-42 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי]. יודגש, כי בנסיבות אחרות – ככל שהיה חדד מיוצג על ידי עורך דין בפגישה ולאחריה, אף אם בדיעבד היה מתברר הייצוג כרשלני – טענות אלה היו ככל הנראה נדחות מחמת היותן טענות בדבר כדאיות העסקה בלבד שאינן מצדיקות את ביטול הסכם הפשרה. אלא שבנסיבות העניין, הטענות נועדו לבסס את הטענה בדבר הקשר הסיבתי בין הטעות בשאלת הייצוג לבין כריתת הסכם הפשרה. דהיינו, חדד הצביע על טענות אפשריות שיכול היה לטעון במסגרת הפגישה (או התביעה) ושכלל לא נטענו על ידיו או על ידי עו"ד דרזנין, על מנת להוכיח שאילו היה מיוצג על ידי עורך דין לא היה מתקשר בהסכם הפשרה. לפיכך, אני מסכים עם חברי השופט פוגלמן כי את השלכתן האפשרית של הטענות שחדד יכול היה להעלות בפגישה יש להבין על רקע מכלול הנסיבות המפורט בפסקה 10 לפסק דינו, והדברים מקובלים עלי במלואם.

 

8.          משהגענו עד כאן, נותרה השאלה האם דדון ידע או צריך היה לדעת על טעותו של חדד. בית המשפט המחוזי קבע כי חדד לא ביסס את טענתו לקנוניה מצד הנוכחים בפגישה ולא הוכיח קיומה של הטעייה מצידו של דדון. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין עומדת לחדד עילת ביטול בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים, וכי בנסיבות העניין דדון ידע או צריך היה לדעת שחדד טועה בכל הנוגע לייצוגו על ידי עו"ד דרזנין. יוער כי בנקודה זו בית המשפט המחוזי דחה את טענת דדון, לפיה אם ישנן לחדד טענות כנגד הסכם הפשרה, לרבות טענת טעות, אזי עליו להפנותן כנגד עו"ד דרזנין ולא כנגד דדון. בית המשפט קבע כי טענה זו הייתה נכונה ככל שהיה מדובר בייצוג רשלני ולא בטעות בדבר עצם הייצוג. בית המשפט הדגיש כי חדד אינו טוען שעו"ד דרזנין התרשל בייצוגו אלא הוא טוען שטעה לחשוב שעו"ד דרזנין מייצג אותו למרות שבפועל לא היה מיוצג כלל.

 

             את מסקנתו כי דדון ידע או צריך היה לדעת על טעותו של חדד ביסס בית המשפט המחוזי על הנסיבות הייחודיות של המקרה, כאשר במהלך הפגישה נכח כל העת מי ששימש במשך שנים (ונחזה לשמש גם בפגישה עצמה) כעורך דינו של חדד, מבלי שהוא מעלה טענות הגנה אפשריות שחלקן טענות הגנה טובות שהוא יכול היה להעלות כנגד התביעה, וכשבסופו של דבר הוא מסכים לפשרה תמוהה לכאורה מבחינת הפער הגדול בין "המחיר הנכון" של הפשרה לבין "המחיר המוסכם" של הפשרה [ראו פסקה 52 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי]. בית המשפט המחוזי קבע כי גם בהנחה שעו"ד דרזנין לא שיתף פעולה עם דדון ועם עו"ד גמליאל בקנוניה כנגד חדד, יש בכל האמור כדי לבסס את המסקנה כי דדון ועו"ד גמליאל היו מודעים או היו צריכים להיות מודעים לטעות של חדד. בהקשר זה אציין כי חברי השופט פוגלמן מדגיש בפסקה 11 לפסק דינו את קיומם של מסמכים שנשלחו ממשרדו של דדון בלונדון למשרדו של עו"ד דרזנין כשלושה שבועות לפני הפגישה, ושהגיעו בסופו של דבר לידיו של עו"ד גמליאל ושימשו כנספחים לתביעה שהגיש כנגד חדד. בצדק מציין חברי שעובדה זו הינה תמוהה במיוחד בנסיבות העניין.

 

             אודה כי התלבטתי בשאלה האם סעיף 14(א) לחוק החוזים הוא הבסיס המתאים לביטול הסכם הפשרה בנסיבות אלה. אכן, התנהלותם של כל הצדדים בפגישה מעוררת לא מעט תמיהות. אולם לנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי כי חדד לא הוכיח את טענותיו בדבר הטעייה מצד דדון, ובהיעדר "אקדח מעשן" המוכיח ידיעה ברורה מצידו, אנו נותרים לכאורה רק עם שורה של תהיות ותמיהות שסובבות את הפגישה ואת המהלכים שלאחריה. התלבטתי אם די בכך, אולם בסופו של דבר, השתכנעתי כי לפנינו תצרף ("פָּאזֶל") שגם אם נותרו בו חלקים חסרים הרי שדי בחלקים הגלויים בו על מנת לבסס את הקביעה שדדון צריך היה לדעת על טעותו של חדד גם אם לא הוכח שידע עליה בפועל. כפי שציינתי קודם, אילו היה מדובר רק בעובדה שמדובר בהסכם פשרה שסכומו גבוה בלמעלה ממיליון ש"ח מסכום התביעה (וזאת עוד בטרם התווסף ל"חוב" סכום נוסף של 300,000 ש"ח במסמך מאוחר שעליו חתם חדד לפני עו"ד גמליאל), ייתכן שלא היה ניתן לקבוע בבירור שדדון צריך היה לדעת על טעותו של חדד. אך לצד עובדה זו, אשר כשלעצמה מעוררת תמיהה, מצטרפות העובדות שעומדות בבסיס טענות ההגנה האפשריות של חדד (ראשית, העובדה שחדד אינו צד להסכם שמכוחו הוגשה התביעה וגם לא חברת לוגאן שבבעלותה הבית בהרצליה שהוסכם שחדד ישעבד להבטחת חיוביו בהסכם; ושנית, קיומה של תניית בוררות בהסכם). לנוכח מכלול הנסיבות, השתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שדדון צריך היה לדעת על טעותו של חדד, ובכך אני מצטרף גם בנקודה זו למסקנת חברי השופט פוגלמן.

 

9.          בטרם סיום אבהיר כי התלבטותי בתיק זה נבעה מהחשש מפני השלכות רוחב אפשריות, שמא ישתמע מפסק דיננו במקרה דנן כי ניתן לבטל בקלות הסכם פשרה שנכרת בעקבות משא ומתן בין שני צדדים מיוצגים על יסוד טענות שמעלה אחד מהצדדים להסכם בדיעבד כנגד עורך דינו שלו. לפיכך אני מוצא לנכון להדגיש כי קביעתנו בעניין זה תחומה לנסיבותיו הייחודיות והחריגות של המקרה דנן, שבו מדובר על פשרה חריגה מבחינת סכומה ושבו הוכח שצד שנחזה להיות מיוצג על ידי עורך דין במהלך המשא ומתן לקראת הפשרה מגלה בדיעבד כי עורך הדין מתנער לחלוטין מייצוגו וטוען שמעולם לא ייצג אותו בעניין שבמחלוקת. ודוק, אילו היה מדובר "רק" בטענתו של צד להסכם פשרה כי התברר לו בדיעבד שעורך דינו במסגרת המשא ומתן התנהל ברשלנות וכי כתוצאה מכך הסכים לפשרה גרועה, הרי שטענה זו לא הייתה מובילה לביטולו של הסכם הפשרה. למותר לציין כי אין לחשוף צד להסכם פשרה לסיכון של ביטולו בדיעבד עקב פגם בכריתתו, אך ורק עקב ייצוג רשלני של הצד השני להסכם. ככלל, טענות בדבר ייצוג רשלני שהוביל לכריתת הסכם פשרה גרוע צריך שתהיינה תחומות למערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוחו ואינן אמורות להיות מעניינו של הצד השני להסכם. כאמור, המקרה דנן הינו מקרה חריג בנסיבותיו, וככזה הוא מצדיק את הסעד החריג שניתן על ידי בית המשפט המחוזי.

 

ש ו פ ט

 

השופט ד' ברק-ארז:

 

           אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן, כמו גם להערותיו של חברי השופט י' דנציגר.

 

           אכן, במידה מסוימת, התחקות אחר התגלגלותה של הפרשה כולה מעוררת אי-נחת, בשים לב לכך שביטול הסכם הפשרה מחזיר את הצדדים למצב שבו פעורה ביניהם תהום של מחלוקת שעוד תידרש ליישוב. אולם, זו אינה השאלה שבפנינו. גם אם המשיב חטא בהפרת התחייבויות (ואין בידינו לקבוע שאלה הם פני הדברים) – בנסיבות העניין הוא זכאי לבטל הסכם פשרה שהחתימה עליו היתה מבוססת על טעות. שאלת הטעות – לחוד, וההכרעה בסכסוך בין הצדדים – לחוד. כעת, משבוטל הסכם הפשרה, נפתחת הדלת לבירור המחלוקות בין הצדדים לגופן.

 

ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

 

           ניתן היום, ‏י"ט באייר התשע"ג (‏29.4.2013).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11076630_M14.doc   טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il