עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7636/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה השופט א' שילה והשופטות ו' פלאוט ו-ב' טולקובסקי), בע"ו 31061-08-11, מיום 15.7.2012, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעור (להלן גם: הועדה), בע"נ 202/07, מיום 23.5.2011, בה הכירה במחלת המשיב ככזו שהוחמרה עקב תנאי שירותו בשיעור של 70%.

 

 

 

 

רקע עובדתי

 

1.             המשיב, יליד 1976, התגייס לצה"ל באוגוסט 1994 ויועד לשרת כחייל קרבי. המשיב הוצב בגבול לבנון אשר באותה תקופה היה "קו חם" ורחש פעילות מבצעית. במהלך שירותו חווה המשיב משבר נפשי קשה, בעקבותיו הופנה לאבחון פסיכיאטרי ונמצא כי הוא סובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (להלן גם: O.C.D) המלווה בדיכאון ובחרדה. המשיב שוחרר לחופשת מחלה בת שלושה חודשים בבית הוריו, במהלכה טופל על-ידי מערך בריאות הנפש של צה"ל. על-פי המלצת רופאיו, הפרופיל הרפואי של המשיב הוּרד ל-64 והוא שובץ כעובד כללי בבסיס אחר, בו שירת עד לשחרורו באוגוסט 1997, ללא אירועים מיוחדים.

 

           בשנים שלאחר שחרורו מצה"ל חווה המשיב מספר משברים נפשיים נוספים. בשנת 1999 חווה המשיב משבר ואובחן בשנית כסובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית המלווה בדיכאון ובחרדה. בשנים 2002-2001 חווה המשיב משבר מתמשך נוסף. באבחון נוסף שנערך נמצא שהמשיב סובל מ-O.C.D מלווה בתופעות לוואי שונות. בשנת 2003 חווה המשיב משבר חמור יותר, בעקבותיו אושפז בבית חולים לבריאות הנפש במצב "פסיכוטי מאניפורמי" למשך חודש וחצי ואובחן כסובל מהפרעה דו קוטבית אפקטיבית. בשנת 2007 עבר המשיב משבר נפשי נוסף, כאשר הפעם אובחן כסובל מסכיזופרניה.

 

תמצית ההליכים הקודמים

 

2.             בשנת 2004 הגיש המשיב תביעה על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק התגמולים או החוק). התביעה נדחתה על-ידי קצין התגמולים מחמת התיישנות ובשל היעדר נתונים המצביעים על קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי למצבו הנפשי. המשיב ערער על החלטה זו (ו"ע 378/04). בעלי הדין הגיעו להסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה, לפיו תבוטל החלטת קצין התגמולים, הערעור יימחק ותביעת המשיב תידון לגופה. ביום 17.6.2007 דחה קצין התגמולים את תביעת המשיב לגופה. על החלטה זו ערער המשיב לועדת הערעור.

 

3.             המשיב טען לפני ועדת הערעור כי הגורם למחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל נעוץ בתנאי שירותו בגבול לבנון אשר לטענתו לוו במתח וחרדה תמידיים. לטענת המשיב, תחושת המתח והחרדה גברה אצלו לאחר שנתפס על-ידי מפקדיו כשהוא ישן בשמירה, נשפט על כך ורותק לבסיס, וזאת בשלוש הזדמנויות שונות ובסמיכות זמנים. המשיב טען כי כתוצאה מאירועים אלו הוא החל לפתח התנהגות אובססיבית, חרדה ודיכאון. עוד נטען כי גילויי המחלה שאובחנו אצל המשיב במהלך שירותו הצבאי היו למעשה סימניה המוקדמים של מחלת הסכיזופרניה שאובחנה אצלו מאוחר יותר. מנגד, טען קצין התגמולים כי המשיב לא הוכיח את העובדות המתוארות על ידיו והקשורות לתנאי שירותו הצבאי. קצין התגמולים גרס כי המשיב סבל מ- O.C.Dעוד מגיל 15 וכי הפרעה זו היא שאובחנה אצלו במהלך שירותו הצבאי. לעומת זאת, כך נטען, בשנת 2003 לקה המשיב במחלה אחרת, חדשה ונפרדת - ההפרעה הדו-קוטבית או הסכיזופרנית - שאין כל קשר בינה לבין O.C.D, דיכאון או חרדה. לועדת הערעור הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם שני בעלי הדין. מטעם המשיב, הוגשה חוות דעת וחוות דעת מגיבה שנערכה על-ידי ד"ר סטיר ומטעם קצין התגמולים, הוגשו חוות דעת וחוות דעת מגיבה שנערכה על-ידי פרופ' מסטר.

 

4.             ביום 23.5.2011 החליטה ועדת הערעור לקבל את ערעורו של המשיב וקבעה כי מחלתו הוחמרה עקב תנאי שירותו הצבאי בשיעור של 70% מנכותו הכללית. הועדה הטעימה כי גרסתו של המשיב, אשר מסר תצהיר לועדה, אך בהמלצת רופאיו נמנע מלהעיד אודותיו, הוכחה על-ידי האנמנזה שמסר לרופאים שבדקו אותו וטיפלו בו במהלך השנים. הועדה הדגישה כי בכל אחת מהבדיקות שנערכו למשיב במהלך השנים, תיאר המשיב את הפעילות השוטפת שחווה בתקופת שירותו הצבאי, את השמירות, את חוסר השינה, את ההירדמויות בשמירה, את שלוש הפעמים בהן הועמד לדין ואת עונשי הריתוק שהוטלו עליו. בכל המקרים, תיאר המשיב כיצד הופיעו הפרעות אובססיביות בד בבד עם האירועים הנזכרים. על כן, התרשמה הועדה כי בכל המקרים נמסרה אנמנזה אמיתית ונכונה.

 

           באשר לשאלת הקשר הסיבתי, הסבירה הועדה כי אין מחלוקת בין המומחים בדבר עצם קיומו של קשר סיבתי רפואי בין המשבר הנפשי שחווה המשיב בחודש מאי 1995 לבין תנאי שירותו בתקופה הרלבנטית. המחלוקת התמקדה בשאלת משמעותו של אותו משבר - (1) אם מדובר בהתפרצות ראשונית או בהחמרה של מחלה קיימת ו-(2) איזו מחלה התפרצה במסגרתו. הועדה קבעה כי משנמצא כי כבר בגיל 15 נתגלתה אצל המשיב הפרעת O.C.D קלה, לא ניתן לומר כי המחלה נגרמה בשל שירותו הצבאי אלא שהיא הוחמרה. כמו כן, קבעה ועדת הערעור כי מחלתו של המשיב התפתחה לאורך הזמן "מ-OCD גרידא, ל-OCD ביחד עם דכאון וחרדה, דרך הפרעה דו-קוטבית וכלה בהפרעה דו-קוטבית בעלת גוונים פסיכוטיים בספקטרום הסכיזופרניה ועד סכיזופרניה" (עמ' 9 להחלטה). לפיכך, קבעה הועדה כי מחלתו של המשיב הוחמרה עקב תנאי שירותו הצבאי בשיעור של 70%.

 

5.             על החלטת ועדת הערעור הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי. בערעור טען קצין התגמולים כי הועדה למעשה דחתה לחלוטין את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים וקבעה את קביעותיה על סמך "תיאוריה חדשה" שאין לה תשתית עובדתית ורפואית. בתגובה סמך המשיב ידיו על החלטת הועדה ונימוקיה. בערעור שכנגד, טען המשיב כי שגתה הועדה עת ייחסה לתנאי שירותו הצבאי החמרה במחלתו בשיעור של 70% בלבד.

 

6.             בית המשפט המחוזי קבע כי ועדת הערעור היא טריבונל מיוחד אשר רשאי להסתמך על ידיעתם וניסיונם של חבריו ולהגיע לתוצאה שאינה תואמת בדיוק אף אחת מחוות הדעת שהגישו בעלי הדין. זאת, לאור אופיה של הועדה כבית דין מינהלי בעל מומחיות מיוחדת. בית המשפט הטעים כי ועדת הערעור מורכבת ממותב הכולל רופא אחד לפחות, בנוסף לשופט אשר יושב כראש הועדה וכי היא אינה כבולה לסדרי הדין ולדיני הראיות הרגילים. כן צויין כי הערעור על החלטתה יכול שייעשה בשאלה משפטית בלבד ולפני מותב של שלושה שופטים. בית המשפט המחוזי הטעים כי ההלכה לפיה טריבונלים מיוחדים מוסמכים להכריע בהתבסס על ידיעתם וניסיונם האישי של חבריה, הוחלה על גם על טריבונלים שאף אחד מחבריהם אינו בעל ניסיון בתחום הרלבנטי, ועל כן היא חלה מקל וחומר גם על ועדת הערעור, וזאת חרף העובדה שבשונה מן הועדה הרפואית העליונה לא כל חבריה רופאים. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי כאשר על ועדת הערעור להכריע בין שתי חוות דעת שמוצגות לפניה, אין לה אלא להשתמש בידיעתה האישית. לחלופין, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין המתווה הרפואי שעליו השיתה הועדה את החלטתה "אינו אלא שביל ביניים בין שתי חוות הדעת, שאינו בגדר תיאוריה רפואית חדשה" (עמ' 8 לפסק הדין). לאור האמור, קבע בית המשפט כי לא נמצא פגם בהחלטה הועדה. בית המשפט ציין עוד כי הערעור והערעור שכנגד מופנים כנגד קביעות שבעובדה אשר אין להתערב בהן. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור והערעור שכנגד.

 

תמצית נימוקי הבקשה

 

7.                     לטענת קצין התגמולים הבקשה דנן מעלה שאלה עקרונית ובעלת השלכות רוחב ביחס לסמכותה של ועדת הערעור - האם ועדת הערעור מוסמכת לפסוק בניגוד לתיאוריות הרפואיות שהוצגו בחוות הדעת שהונחו לפניה מטעם בעלי הדין ולבחור בתיאוריה רפואית שונה, או שמא במצב זה מחובתה למנות מומחה מטעמה ולאפשר לצדדים זכות טיעון כנגד חוות דעת המומחה? לחלופין, אם בוחרת הועדה לפסוק על סמך תיאוריה רפואית שונה, האם עליה לאפשר לצדדים להגיש חוות דעת רפואיות ביחס לתיאוריה זו? עמדתו של קצין התגמולים היא כי כאשר ועדת הערעור סבורה שיש לדחות את התיאוריות הרפואיות שהובאו על-ידי שני הצדדים, מחובתה למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט ולאפשר לצדדים זכות טיעון כנגד חוות דעתו. למצער, נטען כי על הועדה ליתן לצדדים את זכות הטיעון ואת האפשרות להגיש חוות דעת רפואית המתייחסת לתיאוריה בה בחרה הועדה. לאור האמור, עותר קצין התגמולים להשבת הדיון לועדת הערעור על מנת שתמנה מומחה מטעמה, ולחלופין על מנת שתאפשר למבקש להביא חוות דעת מטעמו ביחס לתיאוריה החדשה שכנטען עמדה ביסוד החלטת הועדה.

 

תמצית תגובת המשיב

 

8.           המשיב - באמצעות בא כוחו, עו"ד אבי לוי - גורס כי אין להיעתר לבקשה. ראשית, טוען המשיב כי השבת הדיון לבית המשפט קמא תגרום לו לעינוי דין ולמעמסה נפשית רבה, וזאת בשים לב לכך שההליכים בעניינו נמשכים מזה כ-10 שנים. שנית, טוען המשיב כי על פי המבחנים שנקבעו בהלכת חניון חיפה אין להיעתר לבקשה משום שהיא אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3)123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)]. המשיב גורס כי התיאוריה עליה נסמכה ועדת הערעור לא הייתה תיאוריה חדשה, אלא היא מעוגנת בחוות דעתו של ד"ר סטיר ובחוות דעתו המגיבה, ואף נדונה באריכות במסגרת חקירתו של פרופ' מסטר. לטענת המשיב, בעדותו בבית המשפט הרחיב ד"ר סטיר את עמדתו בהעלותו את האפשרות שכבר במשבר הצבאי סבל המשיב מסימנים פסיכוטיים של סכיזופרניה, כאשר רק היבט זה של חוות דעתו נדחה על ידי ועדת הערעור. לבסוף, טוען המשיב כי לועדת הערעור סמכות רחבה בגדרה היא מוסמכת לפסוק גם על סמך תיאוריה חדשה, וזאת בשל אופיה כטריבונל מקצועי מיוחד.

 

דיון והכרעה

 

9.             לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, על צרופותיהן, ולאחר עיון באסמכתאות הרלבנטיות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

 

10.          כידוע, בהתאם לאמות המידה שהותוו בהלכת חניון חיפה, רשות ערעור ב"גלגול שלישי", לרבות על החלטות לפי חוק התגמולים, תינתן רק באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או שאלה ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים [ראו למשל: רע"א 3803/12 פלוני נ' קצין התגמולים פיסקה 10 (15.7.2012); רע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון פיסקה יב (15.7.2012)]. בעניין שלפני טוען המבקש כי יש ליתן רשות ערעור בשאלה אם מוסמכת ועדת הערעור לפסוק על סמך תיאוריה רפואית אשר מנוגדת לחוות הדעת מטעם הצדדים ומבלי שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון לגביה. לטעמי, אין לקבל טענה זו, באשר לא כך נהגה ועדת הערעור בעניין שלפנינו.

 

11.          לועדת הערעור, ככל טריבונל מינהלי בעל מומחיות מיוחדת, סמכות להיזקק לידיעתם ולניסיונם של חבריה בעניינים שבמומחיותם, וזאת בבחינת חריג לכלל האוסר על שופט להיזקק לעובדות שאינן בגדר "ידיעה שיפוטית" [ראו: סעיף 20 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, בצירוף סעיף 5 לתוספת לחוק זה, המגדיר את ועדת הערעור כבית דין מינהלי; ע"א 156/57 קצין התגמולים נ' שרעבי, פ"ד יא 1141 (1957); אמנון כרמי בריאות ומשפט 627-626 (2003). כן ראו: ע"א 4868/90 אנג'ל נ' בודסקי, פ"ד מו(4) 434, 438-437 (1992) והאסמכתאות שם; יעקב מלץ "ידיעה שיפוטית" המשפט ב 223, 230-226 (תשנ"ה)]. הדבר נובע מאופיה של ועדת הערעור כערכאה אשר לה הסמכות הסופית להכריע בסוגיות עובדתיות ורפואיות בערעור על החלטות קצין התגמולים, שהרי הערעור על החלטותיה יכול שייעשה בשאלה משפטית בלבד (סעיף 34(א) לחוק). מתוקף תפקידה זו קובע חוק התגמולים כי על הועדה לכלול בהרכבה לפחות רופא אחד, בנוסף לשופט המכהן כראש הועדה (סעיף 26(ב) לחוק). כמו כן, ועדת הערעור אינה קשורה "בדקדוקי דיון ובדיני ראיה" והיא רשאית לפעול בדרך הנראית לה "כמועילה ביותר לבירור השאלות העומדות לדיון..." (סעיף 28 לחוק).

 

12.          דומה כי המבקש עצמו אינו חולק על עצם סמכותה של ועדת הערעור להיזקק לידיעת חבריה בעניינים שבמומחיות, כי אם על האופן בו יישמה הועדה סמכות זו בנסיבות העניין. אלא שכפי שנראה להלן, בנסיבות העניין איני סבור כי ועדת הערעור אכן פסקה על סמך תיאוריה המנוגדת לחוות הדעת של הצדדים ומבלי ליתן זכות טיעון למבקש, כפי הנטען על ידיו.

 

13.          המחלוקת בין הצדדים לפני ועדת הערעור התמקדה בשתי שאלות. האחת, אם המשבר שחווה המשיב בעת שירותו הצבאי היה התפרצות ראשונה של הפרעת ה-O.C.D או החמרה של הפרעה קיימת. השניה, אם המשברים הנפשיים שחווה המשיב לאחר שחרורו מצה"ל היו בבחינת המשך והתפתחות של ההפרעה שהופיעה אצלו בעת שירותו הצבאי, או שמא דובר באפיזודות שונות ונפרדות שאינן קשורות זו לזו.

 

           באשר לשאלה הראשונה, אימצה הועדה את עמדתו של פרופ' מסטר, המומחה מטעם קצין התגמולים, לפיה מדובר בהחמרה של הפרעת O.C.D קיימת ממנה סבל המשיב בנערותו. זאת, בין היתר, בהתבסס על מסמך שנערך למשיב ביום 15.5.1995 בו נאמר כי "מסתבר ש[המשיב] סובל מ-OCD מגיל 15 לערך שמתבטא ב-CHEKING, בדיקות חוזרות של דלתות, ברזי גאז, חלונות. היה בטיפול פסיכולוגי בגיל ההתבגרות שהקל באופן חלקי..." (עמ' 6 להחלטה). באשר לשאלה השניה, קבעה הועדה כי "התמונה שהוצגה לפנינו היא של רצף התפתחות המחלה על ציר הזמן כאשר בין גל אחד למשנהו תקופה של רמיסיה. בכל גל או התקף חדש מופיעה התפתחות של המחלה בין אם תוך החמרתה ובין אם תוך שנוי אמיתי באבחנה. במלים אחרות, לפנינו שינוי אמיתי ונכון באבחנה, בעקבות שנויים אמיתיים בהתפתחות המחלה על ציר הזמן" (עמ' 8 להחלטה). בקביעה זו, דחתה אמנם הועדה את ההסבר שהציע ד"ר סטיר, המומחה מטעם המשיב, בחוות דעתו המגיבה ובעדותו, לפיו אפשר שהמערער גילה סימנים פסיכוטיים של סכיזופרניה עוד בשירותו הצבאי, כמו גם את עמדת המומחה מטעם קצין התגמולים, לפיה כל משבר מהווה אפיזודה העומדת בפני עצמה שאינה קשורה לקודמותיה.

 

           עם זאת, כפי שהסבירה ועדת הערעור, מסקנתה עלתה בקנה אחד עם עמדתו המקורית של ד"ר סטיר בחוות דעתו הראשונה, ממנה עלה כי מצבו של המשיב "החמיר", כאשר עם הזמן נוספה על הפרעת ה- O.C.D ממנה סבל הפרעה פסיכוטית. הועדה הסבירה כי רק בעקבות חוות דעתו של פרופ' מסטר שינה ד"ר סטיר את עמדתו "באופן דרמטי" והעלה את הסברה בדבר קיומם של סימנים פסיכוטיים עוד בעת השירות הצבאי, שכאמור נדחתה על ידי הועדה. זאת ועוד, נראה כי הכרעת הועדה מעוגנת גם בחוות דעתו המגיבה של ד"ר סטיר, במסגרתה הוא עמד בהרחבה על "המהות של קשר אפשרי בין O.C.D לסכיזופרניה", תוך שהפנה לספרות רפואית רלבנטית (סעיף 1 לחוות הדעת המגיבה). פרופ' מסטר התייחס לדברים אלו בחוות דעתו המגיבה, והפנה אף הוא לרשימת ספרות מתאימה (סעיף 4.1 לחוות הדעת המגיבה). לא זו אף זו, במסגרת חקירתו של פרופ' מסטר הוא נשאל לא אחת ולא פעמיים אם מדע הפסיכיאטריה מכיר באפשרות של התפתחות מחלתו של המשיב, תוך שינוי אמיתי באבחנה, אלא שהוא דבק בעמדתו לפיה לא כך היה בנסיבות העניין.

 

14.          הנה כי כן, בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי ועדת הערעור פסקה על סמך תיאוריה המנוגדת לחוות הדעת מטעם הצדדים ומבלי שניתנה להם ההזדמנות להשמיע טענותיהם לגביה. בנסיבות אלה, גם אם הכרעת הועדה לא תאמה בדיוק את האמור בחוות הדעת מטעם הצדדים, איני סבור כי הדבר מעורר כל שאלה כללית או ציבורית המצדיקה ליבון והכרעה ב"גלגול שלישי". זאת, בפרט נוכח הימשכות ההליכים בעניינו (מזה כמעט כעשור) והשלכותיהם על מצבו הנפשי הרעוע ממילא של המשיב.

 

15.          בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי בנסיבות העניין, אף לו הייתה ניתנת רשות ערעור, לא הייתי סבור כי יש מקום להתערב בהחלטת הועדה ולהשיב את הדיון לשם הגשת חוות דעת נוספת. כזכור, לפני ועדת הערעור הונחו בסך הכל ארבע חוות דעת מומחים מטעם בעלי הדין. ועדת הערעור סברה כי ניתן להכריע בין עמדות המומחים על רקע ידיעתם של חבריה, ובהם פרופ' חנן מוניץ, כי מדע הפסיכיאטריה אכן מכיר במעבר בין O.C.D לדיכאון ולחרדה, כמו גם במעבר מאלו להפרעה דו-קוטבית ולסכיזופרניה, ולאחר שהמומחה מטעם המשיב נחקר מפורשות אודות אפשרות זו. בהתחשב בכך שועדת הערעור אינה קשורה ב"דקדוקי דיון ובדיני ראיה" והיא רשאית לפעול בדרך שנראית לה כמועילה בנסיבות העניין, ומשעסקינן בקביעה בשאלה עובדתית-רפואית שלא ניתן לערער עליה, איני סבור כי מן הראוי היה להתערב בהכרעה זו, בפרט בשלב הדיוני בו אנו מצויים כיום. אדגיש, כי אין עסקינן במקרה בו הנמקתה של ועדת הערעור "הפתיעה" את המבקש, שכן המומחה מטעמו נשאל מפורשות אודות התיאוריה שבבסיס הנמקתה מספר פעמים בחקירתו [ראו והשוו: ע"א 248/56 יוסף נ' קצין התגמולים, פ"ד י' 1711 (1956)]. המבקש אף היה רשאי לבקש מן הועדה להגיש חוות דעת נוספת מטעמו לו חפץ בכך [ע"א 30/57 ברוינר נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט-1949, פ"ד יא 667 (1957)]. על כן, בנסיבות העניין, איני סבור כי היה מקום להתערב בערכאתנו בהחלטת ועדת הערעור.

 

16.          אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.

 

ניתנה היום ‏י"ז בניסן התשע"ג (28.3.2013)

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12076360_W03.doc   עט

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il