עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7602/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד פגי שרון; עו"ד עודד צדרבוים

בשם המשיבה:                       עו"ד שי גרנות; עו"ד שמואל קזס

 

 

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי), בה נדחתה בקשת הנתבעת – היא המבקשת בהליך זה – להורות על מחיקת ראשי נזק מכתב התביעה.

 

2.        המשיבה היא חברה פרטית שעיסוקיה בתחום מוצרי האלומיניום. היא הייתה מבוטחת בזמנים הרלוונטיים אצל המבקשת. בשנת 2006 הגישה המשיבה תביעה לתגמולי ביטוח כנגד המבקשת בגין אירוע קריסת גג במפעלה. בכתב התביעה פירטה המשיבה את ראשי הנזק השונים והעריכה כי סכומם הכולל עולה כדי ארבעים ואחד מליון ש"ח, אולם משיקולי אגרת בית משפט הועמדה לבסוף התביעה על סך של 23,111,000 ש"ח. המבקשת מצידה לא חלקה על אחריותה, אולם טענה בכתב ההגנה כי בפועל כבר נשאה במלוא נזקיה של המשיבה, וכי אין המשיבה זכאית לפיצויים נוספים.

 

3.        נוכח המחלוקת בין הצדדים מינה בית המשפט המחוזי שני מומחים מטעמו כדי שיחוו דעתם בנוגע לנזקים הנטענים. אולם טרם שהוכנו חוות הדעת, בסוף חודש אוגוסט 2011 הגישה המבקשת בקשה למחיקת ראשי נזק מכתב התביעה, וזאת בנימוק כי סכומם הכולל של ראשי הנזק הנטענים גבוה מסכום התביעה שלפיו שולמה אגרת בית המשפט, בניגוד לאמור בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).

 

           בהחלטה קצרה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי "לפחות בשלב זה" אין מקום להורות על מחיקת ראשי נזק מכתב התביעה. מכאן בקשת רשות הערעור.

 

4.        המבקשת סבורה כי החלטת בית המשפט המחוזי מעקרת מתוכן את הוראות תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) ואף עומדת בסתירה להחלטות שניתנו בערכאות שיפוטיות שונות בארץ בסוגיה זו. מהחלטות אלה עולה כי על בעל הדין המבקש להגביל את סכום התביעה מטעמי אגרה, לפרט מהם ראשי הנזק שעליהם הוא מוותר, או לחילופין לתקן את סכומי הנזק הנתבעים כך שסכומם המצטבר לא יעלה על סכום התביעה. לטענת המבקשת, ביסוד מדיניות מוצעת זו נעוצים טעמים כבדי-משקל שעניינם בצמצום הוצאות מערכת המשפט על ניהול הליכי סרק ותביעות מנופחות, ובזכות הנתבעים לדעת, טרם פתיחת המשפט, מפני אילו ראשי נזק עליהם להתגונן. עוד סבורה המבקשת כי בענייננו ראוי שתינתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, עוד טרם ניתן פסק הדין הסופי, וזאת כיוון שמחיקת ראשי הנזק עשויה לצמצם את גדר המחלוקת ולהקל באופן משמעותי על הכנת חוות דעת המומחים, וכפועל יוצא – על בירור התובענה כולה.

 

           מנגד סבורה המשיבה כי אין התובע מנוע מלטעון כי היקף נזקיו עולה על סכום התביעה עצמה, שכן ממילא אין הנתבע חשוף אלא לסכום הסעד המבוקש. אף המשיבה מציגה פסקי דין שניתנו בערכאות שונות, התומכים בגרסתה זו. המשיבה מבקשת להקיש לענייננו ממקרה בו מוגשת תביעה לסעדים חלופיים, שבמסגרתה אין התובע נדרש לשאת באגרה בגין כל סעד וסעד. עוד נטען כי במקרה זה נובעים ראשי הנזק כולם מאירוע נזיקי אחד, שאליו ידרש בית המשפט – בין אם יימחקו ראשי נזק מסויימים מכתב התביעה, בין אם לאו. משכך, אין בעובדה שסכום התביעה לצורכי אגרה צומצם, בלא שנמחקו ראשי נזק, כדי לפגוע בדרך כלשהי בהגנת המבקשת, או כדי להטיל עליה נטל נוסף ללא הצדקה. 

 

           גם טעמים פרוצדוראלים – כך ממשיכה המשיבה וטוענת – מצדיקים את דחית בקשת רשות הערעור. הבקשה להורות על מחיקת ראשי נזק, כך נטען, הוגשה כחמש שנים וחצי לאחר שהוגש כתב ההגנה, ומכאן שאין היא עומדת במגבלות הזמן להגשת בקשות מסוג זה, כפי שהן קבועות בתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי. לחילופין סבורה המשיבה כי בענייננו אין כל הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטת הביניים בשלב המתקדם שבו מצויה התובענה בבית המשפט המחוזי.

 

5.        דין בקשת רשות הערעור להידחות. אכן, מעיון בכתבי הטענות ובנספחים שהגישו הצדדים עולה כי הבקשה למחיקת ראשי נזק הוגשה קרוב לחמש שנים וחצי לאחר הגשת כתב ההגנה. די בנסיבות אלה, ומשלא הוצע כל הסבר ממשי לאיחור הרב בהגשת הבקשה, כדי לשלול כל התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי (וראו לעניין זה: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי, 354-353 (מהדורה שביעית, 1995)). עוד יאמר, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי נראה שממילא חלה על נסיבות המקרה תקנה 91(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל פיה חלף פרק הזמן המוקצב לנתבעת לצורך הגשת בקשה להורות על מחיקת ראשי נזק מכתב התביעה.

 

           די לכאורה בדברים אלה כדי לדחות את הבקשה, ואולם נוכח המחלוקת שנתגלעה בערכאות המבררות באשר לסוגיה שעוררה המבקשת, מצאתי צורך להעמיד את הדין על מכונו.

 

הגבלת הסעד המבוקש על ידי התובע – נפקותה

 

6.        כיצד תפורש בחירת התובע להגביל מראש את הסעד המבוקש לכדי סכום הנמוך מן ההיקף הנטען של נזקיו: האם יש לראותה כוויתור בדיעבד – קרי לאחר שתוכרענה שאלות היקף הנזק והיקף אחריות הנתבע – על כל סכום שיפסק מעבר לסעד המבוקש? או שמא מצמצמת היא מלכתחילה את גדר המחלוקת עד שאין התובע רשאי לטעון כי היקף נזקיו עולה על סכום התביעה, וכפועל יוצא נאלץ הוא לוותר על הוכחת מקצת מראשי נזק או לצמצם את היקפם?

           שאלה זו נדונה עוד בע"א 371/57 ארצי נ' שוורץ, פס"ד יג, 628 (1959) (להלן: עניין ארצי)). באותו מקרה הסתכמו ראשי הנזק בכתב התביעה לכדי סך של 29,192 לירות, אולם לבסוף הועמדה התביעה, מטעמי אגרה, על סך של 12,000 לירות בלבד. בית המשפט שדן בתובענה מצא כי היקף הנזק שנגרם לתובע עולה על סכום התביעה, ולאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 33% פסק לטובתו 8895 לירות. בערעור נטען כי היה על בית המשפט לנכות את שיעור האשם התורם מסכום התביעה עצמה, כך שגובה הפיצוי המקסימאלי לא יעלה על כשני שלישים מסכום התביעה, קרי – 8000 לירות. בדחותו את טענת המערער קבע הנשיא (אז השופט) זוסמן:

 

"הפחתת סכום התביעה עד לסך – 12,000 לירות אינה מתפרשת כהודאה, כי לא נגרם עקב התאונה נזק העולה על סכום זה...עקב הפחתת הסכום רק הגביל המשיב את העתירה, ומעבר לסכום זה היה לשופט אסור לפסוק" (שם, בעמוד 630).

 

 

על דברים דומים חזר השופט קיסטר בע"א 526/64 זחליל נ' פנחס, פס"ד י"ט (4) 455 (1965) (להלן: עניין זחליל):

 

"יש ואדם טוען כטענה עובדתית כי הנזק שנגרם לו עולה לסכום פלוני, אבל אינו מבקש את הסכום הזה במלואו, אלא סכום קטן הימנו. במקרה כזה, כאשר הוערכו הנזקים על-ידי התובע, אם נקבע על-ידי בית-המשפט כי גובה הנזק הוא כפי שנטען בתביעה, רשאי יהיה לנכות מסכום זה של ההערכה, ולא מסכום הסעד שנדרש בתביעה – את הסכום ששולם על-ידי ביטוח לאומי" (שם, בעמוד 465) (ההדגשה במקור).

 

 

 

           הנה כי כן, הכלל שהשתרש בשיטת משפטנו הוא כי "חשבון הנזק – לחוד, וקביעת האחריות לדמי הנזק – לחוד, ואין לערבב בין השניים" (הנשיא זוסמן בעניין ארצי, שם). לאמור: אין בעובדה כי התובע הגביל מלכתחילה את הסעד המבוקש, כדי להפקיע את זכותו להמשיך ולטעון – קל וחומר להוכיח – כי היקף הנזק שנגרם לו עולה על סכום זה. הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע.

 

האם יש בתקנות האגרות כדי להביא למסקנה שונה?

 

7.        לטענת המבקשת, הכלל שלפיו אין בסעד הכספי המבוקש כדי להצר את טענות התובע ביחס להיקף נזקיו, אינו עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות ביסוד תקנות האגרות.

 

           אגרת בית המשפט משולמת, בראש ובראשונה, בתמורה לשירות שמספקת המדינה לתובע, שעה שהיא פותחת בפניו את שערי בית המשפט (ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 507-506 (1975) (להלן: עניין להד)). מקובל אף להניח כי בתשלום האגרה יש משום ראיה להיות ההליך בר עילה, שכן מטבע הדברים אין אדם מגיש תביעה חסרת בסיס שעה שהוא נדרש לשאת בתשלום אגרה בגינה (ע"א 8743/04 בר-נר נ' רוט, פ"ד נט(4) 104, 110 (20.12.2004) (להלן: עניין רוט)). זאת ועוד, כיוון שבתביעות לסכום כסף קצוב עולה סכום האגרה ביחס ישר לסכום התביעה, יש בשיטה זו גם כדי לתמרץ את התובע להעמיד מלכתחילה את תביעתו על סכום ריאלי (רע"א 2623/02 סיס נ' בזק, פ"ד נז(1) 717, 720 (2002); (שלמה לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 4 (תשס"ג-2003)). בכך מסייעת חובת תשלום האגרה בויסות יעיל של "שוק התביעות": היא מתמרצת את התובע להפנים, לפחות באופן חלקי, את עלות ההליך למערכת המשפט, ולגשת לערכאות רק כשיש סיכוי ריאלי להצלחת תביעתו. היא מהווה מסננת הבוררת את התביעות הראויות לדיון מבין כלל התביעות האפשריות (ראו עניין רוט, שם). לכל אלה תועלת חברתית: ההוצאה הציבורית על ניהול הליכי סרק ותביעות "מנופחות" מצטמצמת, העומס על בתי המשפט יורד, ומשאבי המערכת – המוגבלים ממילא – מופנים לדיון בתביעות הראויות. כל אלה הן התכליות המונחות ביסוד חובת תשלום האגרה.

 

8.        מאידך גיסא, התניית קיום הליכים משפטיים בתשלום אגרה מציבה בפני התובע מחסום העשוי להגביל את גישתו לערכאות – זכות אשר הוכרה בשיטת משפטנו כזכות יסוד על-חוקית (ראו למשל ע"א 4980/01 עו"ד כהן, כונס נכסים נ' גלאם, פד"י נח(5) 625 (2004) (ולהלן: עניין גלאם); שלמה לוין, שם). על כן נקבע, כי על חובת תשלום האגרה לבטא תמיד איזון בין שתי מגמות: השתתפות הפרט בעלות ההליך המשפטי מן העבר האחד, והבטחת זכות הגישה לערכאות מן העבר האחר (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים, בפסקה 4 לפסק הדין (לא פורסם, 30.5.2004); בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פד"י נט(3) 742, 750 (2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 869 (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009)). זאת ועוד, ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית, לפיה אין בכוונת המחוקק לצמצם את הזכות האמורה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד (ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פד"י נ(4) 549, 558 (1997)). ואם כך הוא הדבר בפרשנות חוק, נכונים דברים אלה ביתר שאת לענייננו, שכן הסדרי אגרת בית המשפט לא נקבעו בחקיקה ראשית כי אם בתקנות.

 

9.        בענייננו קובעות תקנות האגרות כי בתביעה לסכום כספי קצוב תיגזר האגרה כשיעור קבוע "מהסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה" (ראו סעיף 2(א) לתקנות האגרות ופריטים 1 ו-8 לתוספת). מאז שניתנו פסקי הדין בעניין ארצי ובעניין זחליל התקבלה לא פעם בערכאות הנמוכות הטענה, כי על ההוראה האמורה יש להחיל פרשנות תכליתית, ולפיה מקום ששילם התובע אגרה בגין סעד כספי פלוני, אין הוא רשאי להמשיך ולטעון כי היקף נזקיו עולה על סכום הסעד המבוקש. זוהי גם גישת המבקשת בבקשה שלפני. פעמים נומקה ההחלטה בהסבר כי האגרה היא "מחיר" המשקף את הסכום שביחס אליו מנוהלת התביעה בבית המשפט. אם היקף הנזק שביחס אליו מנוהלת התביעה עולה על סכום הסעד שבגינו שולמה אגרה – עשוי בית המשפט להשקיע משאבים יקרים ועקרים מבלי שתובע שילם אגרה תמורתם, וכפועל יוצא "חוסך" התובע באגרה על חשבון הקופה הציבורית. בכך "עוקף" התובע, על פי אותה טענה, את תכליתן המרכזית של תקנות האגרות (ראו למשל ת"א (מחוזי, חיפה) 790-05-09 ימית נ' נירוסופט (לא פורסם, 13.6.2010) (להלן: עניין נירוסופט); ת"א (שלום, חיפה) 12819-05-09 ליפמן נ' בן חמו (לא פורסם, 19.7.2010); ת"א (שלום, י-ם) 1641-09 גילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2011)). פעמים אחרות נקבע כי אם לא תיחסם דרכו של התובע מלטעון לראשי נזק שסכומם המצטבר עולה על הסכום שבגינו שולמה, יווצר תמריץ להגשת תביעות סרק או ל"ניפוח" ראשי הנזק בכתב התביעה, ול"גרירת" הנתבע, ואיתו – בית המשפט, לדיון ארוך ומסורבל (ראו עניין נירוסופט).

 

10.      אין לקבל גישה זו. יש בה משום סטיה מנקודת האיזון הראויה שבין תכליות תקנות האגרות לבין זכות הגישה לערכאות. אכן, זכות התובע לגשת לערכאות אינה מתמצית אך באפשרות להגיש תביעה בבית המשפט, כי אם גם בזכות לטעון – קל וחומר להוכיח – כי נגרם לו נזק פלוני, ולהיפרע מידי הנתבע כדי מלוא נזקו. בגישת המבקשת יש כדי לכפות על התובע סיכון בלתי ראוי כפועל יוצא מוויתור התובע על גביית חלק מסכום הפיצויים בעת הגשת התביעה, ויתור שבבסיסו מטרה אחת ויחידה – חסכון בהוצאות האגרה. כך למשל, אם יאלץ התובע לזנוח מראש את טענותיו הנוגעות לראשי נזק מסוימים, ובסופו של יום הוא יכשל בהוכחת ראשי הנזק האחרים, עלול להיפסק לזכותו פיצוי נמוך – נמוך אף מן הסכום שנרשם לצרכי אגרה – סכום שאינו משקף את היקף נזקיו של התובע במציאות, ואף לא את היקף אחריותו של הנתבע. פיצוי שכזה אף חוטא לעקרון השבת המצב לקדמותו, לפיו זכאי התובע למלוא הפיצוי בגין נזקיו,בגבולות אותן תחם לעצמו משיקולי אגרה. הבחירה הכפויה בין ראשי הנזק הנטעים עשויה להתגלות, איפוא, כבחירה טראגית, מבחינת התובע, שעלותה עולה לאין ערוך על אותו החסכון שנוצר לתובע בהוצאות האגרה שעה שהוא מעמיד מלכתחילה את תביעתו על סכום הנמוך מהיקף נזקיו. היא עלולה להביא להרתעת יתר של תובעים לגיטימיים, והיא פוגעת בזכות הגישה לבית-המשפט מעבר למידה הדרושה (וראו דברי השופטת דורנר בעניין גלאם, בעמוד 630). תוצאה זו אין לקבל. הגבלת סכום התביעה אינה אלא הצהרה כי התובע מוותר על כל פיצוי שייפסק למעלה מסכום זה. זהו "המחיר" שמשלם התובע לצורך חסכון בדמי האגרה. נוכח החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות – איני מוצא מקום להרחבתו או להוסיף עליו מחירים נוספים.

 

11.      אשר לטענה לפיה אין התובע זכאי ליהנות מהליכים משפטיים שלא שולמה עבורם אגרה אין בה ממש. ראשית, גם אם תתקבל טענת המבקשת שלפיה על היקף הנזק הנטען לתאום את סכום התביעה, לא יהיה בה בהכרח כדי לצמצם את היקף הבירור הנדרש ביחס לכלל טענותיו של התובע. כך למשל, עשוי התובע לבחור, תחת מחיקת מקצת מראשי הנזק – צמצום כל אחד מראשי הנזק באופן שסכומים המצטבר יתאם לסכום הסעד המבוקש. בדרך זו יהיה על בית המשפט לשוב ולבחון כל ראש נזק בנפרד ובקפידה, כפי שהיה נדרש לעשות אלמלא צמצום זה, ושוב לא תעמוד לנתבע הטענה כי התובע לא נשא באגרה הולמת. בצד צמצום ראשי הנזק, כמוסבר לעיל, טמון סיכון בלתי-ראוי כלפי התובע עצמו, שכן כך נפגעים גם סיכויו להיפרע מידי הנתבע את מלוא סכום תביעתו. שנית, הפרשנות המוצעת אינה מתיישבת עם הסדרים אחרים המעוגנים בתקנות האגרות, מהם ניתן להקיש לענייננו. כך למשל, תקנה 2(ב) קובעת כי מקום שמוגשת תביעה ובה מתבקשים סעדים חלופיים, אין התובע נדרש לשלם אגרה עבור כל סעד וסעד, כי אם רק עבור הסעד שאגרתו היא הגבוהה ביותר. מכאן שבית המשפט דן בתובענה בכללותה, על מכלול המשאבים הכרוכים בכך, ואין בעובדה ששולמה אגרה עבור סעד אחד בלבד כדי להצר את היקף טענותיו של התובע בנוגע לאיזה מהסעדים. מהסדר זה ראוי ללמוד גם לענייננו.

 

12.      באשר לטענה כי התוצאה המוצאת ביטוי בהחלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם התכלית ההרתעתית שבתקנות האגרות – אכן, קיים חשש כי יש אשר ינצלו לרעה את תקנות האגרות כדי "לנפח" את נזקיהם הנטענים תוך תיחומם מטעמי אגרה וזאת מתוך מטרה להטיל אימה על בעל הדין שכנגד. אלא שבגדרי האיזון המצוי בתקנות האגרות – בבחירה בין הרתעת תובעים העושים בתקנות שימוש בלתי-ראוי, לבין הגנה על זכותם של תובעים לגיטימיים להוכיח את מלוא נזקם – נוטות  כפות המאזניים לצדם של האחרונים. יתרה מכך, הצורך בהרתעה מפני ניצול לרעה של הליכי משפט מוגשם הלכה למעשה גם בשלל דרכים אחרות בדין, ובכללן ההוצאות הנפסקות בסיום המשפט (עניין גלאם, שם; עוד ראו: תקנות סדר הדין האזרחי: תקנות 512-511 – הוצאות משפט, תקנה 514 – הארכת דיון שלא לצורך, תקנה 519 – ערובה לתשלום הוצאות; משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים", עלי משפט ו', 135 (תשס"ז): הצעה להכיר באחריות נזיקית בגין ניהול הליכי סרק וניצול לרעה של הליכי משפט)).

 

13.      לבסוף, יש ליתן את הדעת לטענה כי אם יותר לתובע להמשיך ולטעון לכלל ראשי הנזק, חרף העובדה כי סכומם המצטבר עולה על הסכום הנקוב בתביעה, תיפגע יכולתו של הנתבע להעריך את הסיכון הטמון בתביעה, וכפועל יוצא תיפגע הגנתו. סבורני כי אין ממש בטענה זו. ראשית, החלטת התובע להעמיד, מלכתחילה, את תביעתו על סכום הנמוך מהיקף נזקיו עשויה, אם בכלל, לפעול לטובת הנתבע, שכן יש בה כדי להגביל את חשיפת הנתבע לסיכון לשאת בתשלום לתובע, ובכך להקטין את תוחלת הסיכון הכלכלי הכרוך בתביעה. לעיתים אף "יהנה" הנתבע מהחלטה זו בפועל, שכן בעקבותיה עשויה חבותו הכספית כלפי התובע להיות פחותה מהיקף אחריותו לנזקי התובע במציאות. שנית, סוגיית האגרה נבחנת, בראש ובראשונה, בעדשה "ציבורית" שעניינה ביחסיו של התובע עם המדינה. על ההכרעה בה ליתן מענה לתכליות שבסיס חובת תשלום האגרה, ומולן – לזכותו החוקתית של התובע לגשת לערכאות. על כן, במכלול השיקולים הנוגעים לסוגיית האגרה המוטלת על התובע, ממילא אין צרכיו של הנתבע ממלאים אלא תפקיד משני. עמד על כך הנשיא (אז השופט) לנדוי:

 

"...לבעל-הדין שכנגד בהליך שבו גובים את האגרה, אין שום ענין ישיר משלו בגובה האגרה, כי לא הוא גובה אותה, ולא הוא חייב להחזירה אם שולמה אגרה ביתר" (עניין להד, בעמודים 507-506; ראו גם ע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד, בפסקה 7 לפסק הדין (לא פורסם, 6.9.2004)).

 

 

אמנם, כבר נקבע כי אין לשלול לחלוטין מהנתבע כל טענה לעניין האגרה בה חב התובע (רע"א 9075/05 עזבון המנוחה לוין נ' עיריית הרצליה, פסקה ח(3) לפסק הדין (לא פורסם, 16.2.2006)). אלא שבענייננו לא מצאתי בטענות המבקשת-הנתבעת  כל טעם המטה את הכף דווקא לזכותה, שעה שהפגיעה בה לא הוכחה, וכשעל הכף האחרת מונחת זכותה החוקתית של התובעת-המשיבה לגשת לערכאות ולהוכיח את תביעתה.

 

סוף דבר

 

13.      המסקנה היא, איפוא, כי אין בסכום האגרה ששילם התובע בעת הגשת התביעה כדי להגבילו מלהוכיח בפני בית המשפט את מלוא היקף נזקיו – אפילו חורגים נזקים אלה מסכום התביעה עצמה – ובלבד שלא יגבה יותר מן הסכום שנדרש מלכתחילה.

 

           אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 30,000 ש"ח. 

 

           ניתנה היום, כ"ב בתמוז התשע"ב (12.7.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11076020_P03.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il