עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7326/10

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

ע"א 7326/10

בפני:

כבוד השופטת ע' ארבל

המבקשת:

חגית אגמון

נ ג ד

המשיבים:

1. עו"ד ערן אטלס ועו"ד נפתלי נשר

בתפקידם כנאמנים בתיק

2. אפרים מחנאי

3. כונס הנכסים הרשמי

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.7.10 בפש"ר 11522-11-08 שניתנה על-ידי כבוד השופט מ' רניאל

בשם המבקשת: עו"ד ד' קלמר

בשם המשיבים 1,2: עו"ד א' אטלס

בשם המשיב 3: עו"ד ט' פריש

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 18.7.10 במסגרת תיק פש"ר 11522-11-08, עד למתן הכרעה בערעור על ההחלטה.

השתלשלות העניינים

1. המשיב 2, חייב בהליך פשיטת הרגל נשוא הבקשה שלפניי (להלן: החייב), ניהל עם המבקשת קשר אינטימי מאז שנת 1993 בעודו נשוי לאחרת, במהלכו נולדו להם שני ילדים. לימים, נרכש על ידי השניים נכס בזיכרון יעקב (להלן: הנכס), שבו מתגוררת כיום המבקשת עם ילדיה, לרבות ילדיה המשותפים עם החייב. הנכס נרשם על שם המבקשת בלבד. ביום 7.3.02 חתמה המבקשת על מסמך בו הצהירה שלמרות שהיא רשומה כבעלים היחידי של הנכס, מחצית הזכויות בו שייכת לחייב. כמו כן, חתמה על התחייבות לקבל את הסכמתו למכירת זכויותיה בנכס. מכוח התחייבות זו נרשמה לטובת החייב הערת אזהרה, שנמחקה כשלוש שנים לאחר מכן, ונרשמה מחדש ביום 31.7.05.

לימים הסתיים הקשר הזוגי בין החייב לבין המבקשת. בשנת 2007 הגישה המבקשת תביעה אזרחית נגד החייב לבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: הליך ת"א 793/07), בה עתרה לקבוע כי היא בעלת הזכויות היחידה בנכס. החייב הגיש תביעה שכנגד, בה ביקש להצהיר על זכויותיו כבעלים של מחצית הנכס. הבירור בתביעות הצדדים החל בבית המשפט, ובמסגרתו הוגשו תצהירי עדות ראשית מפורטים ונוהל דיון הוכחות. בשבוע האחרון של חודש אוגוסט 2008 קרסו עסקיו של החייב, והלה הפסיק את פעילות החברה שבאמצעותה ניהל את עסקיו. ביום 26.8.08 חתם החייב עם המבקשת על הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה), לפיו ויתר על התביעה שכנגד שהגיש והסכים לקבלת תביעתה נגדו, באופן שיוצהר כי המבקשת היא בעלת מלוא הזכויות בנכס. הסכם הפשרה הוגש לבית המשפט ואושר כפסק דין ביום 31.8.08. פחות משלושה חודשים לאחר מכן הוכרז החייב פושט רגל. המשיבים, עו"ד אטלס ועו"ד נשר, הם הנאמנים על נכסי החייב (להלן: הנאמנים), הגישו במסגרת הליך פשיטת הרגל בקשה למתן הוראות ולביטול הסכם הפשרה, בטענה כי מדובר בהעדפת מרמה לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), או בהענקה בטלה לפי סעיף 96 לפקודה.

2. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' רניאל) קיבל את בקשת הנאמנים. תחילה הכריע בדבר זכויותיו הקנייניות של החייב בנכס, סוגיה שעמדה מלכתחילה לבירור בבית המשפט המחוזי בהליך ת"א 793/07. ההכרעה בסוגיה זו נומקה כך, שמאחר שהחייב חזר בו מעמדתו בהליך ת"א 793/07 במסגרת הסכם הפשרה, בו כזכור וויתר על זכויותיו בנכס, אין טעם בהחזרת התיק לדיון בפני ההרכב המקורי, על מנת שייחקר על תצהירו המנוגד לעמדתו העדכנית. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי נסיבות רכישת הנכס אינן מותירות ספק שלחייב זכויות במחצית הנכס עקב השתתפותו במימון רכישתו של הנכס ושיפוצו. העובדה שהנכס היה רשום רק על שם המבקשת נבעה מרצונם של השניים להסתיר את הדבר מאשתו של החייב, וכל הראיות החיצוניות מצביעות על כך שהיה מדובר על שותפות בבעלות על הבית. משנמצא כי לחייב זכויות בנכס, נדונה שאלת תוקפו של הסכם הפשרה שנחתם בינו לבין המבקשת. בעניין זה נקבע, כי בהסכם הפשרה העדיף החייב נושה מסוימת – המבקשת – על פני יתר נושיו, ולפיכך הסכם הפשרה מהווה העדפת מרמה לפי סעיף 98 לפקודה, הבטלה כלפי הנאמנים. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה בטל והצהיר כי לחייב מחצית הזכויות בנכס למרות רישום הבעלות בנכס על שם המבקשת, והורה לנאמנים לפתוח בהליכים למימוש הנכס.

3. ביום 10.10.10 הגישה המבקשת ערעור על ההחלטה לבית משפט זה. מספר ימים לאחר מכן הגישה לבית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' רניאל) בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בהחלטתו מיום 26.10.10 קבע בית המשפט כי חרף העובדה שמדובר בנכס יקר שמחציתו מספיקה למגורי המבקשת וילדיה ברווחה, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, ככל שדברים אמורים בהצהרה על זכויות החייב בנכס, היות שאם יתקבל ערעורה לאחר מכירת הבית, לא תוכל לשוב לביתה. בית המשפט נעתר אפוא לבקשה, כך שלא ניתן בינתיים צו להמשך מימוש ההצהרה על זכויותיו של החייב בנכס, במובן זה שהנאמנים לא ימשיכו בהליכי המימוש, מלבד ההוראות שניתנו להם בהחלטה נשוא בקשת העיכוב – עדכון רשויות המס, רישום הערת אזהרה על זכויות החייב בנכס ושכירת שמאי להערכת שוויו של הנכס. עיכוב הביצוע ניתן כנגד הפקדת ערובה בסך 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודה. בכל הנוגע לעיכוב חיובה של המבקשת בהוצאות המשיבים, הבקשה נדחתה.

4. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להמיר את דרישת הערובה בהפקדת התחייבות עצמית ו/או ערבות צד ג', בטענה כי אין לה את המשאבים הכלכליים להפקיד את הערובה שנקבעה על ידי בית המשפט. הבקשה נדחתה מהטעם שהערובות המוצעות על ידי המבקשת אינן שקולות לערובה שנקבעה. כמו כן, צוין כי אם יש צד ג' המוכן לערוב למבקשת, יפנה הוא לבנק וכנגד בטוחות מתאימות יוציא ערבות בנקאית.

5. המבקשת לא הפקידה את הערובה הנדרשת ולפיכך עיכוב הביצוע לא יצא אל הפועל. בחודש מרץ 2011 הגישו הנאמנים לבית המשפט קמא בקשה להורות על פירוק השיתוף בנכס ובקשה לחייב את המבקשת בתשלום דמי שכירות ראויים בגין השימוש בחלקו של החייב בנכס (להלן: בקשות הנאמנים). בבקשות אלה, כך עולה מהחומר שלפניי, טרם ניתנה החלטה.

6. בעקבות הגשתן של בקשות הנאמנים הוגשה הבקשה שלפניי, שכאמור עניינה עיכוב ביצועם של הליכים למימוש חלקו של החייב בנכס. המבקשת גורסת כי סיכויי הערעור טובים. טענתה המרכזית בערעור היא כי הכרעת בית המשפט המחוזי בסוגית זכויותיו של החייב בנכס נעשתה בהליך מקוצר של בקשה למתן הוראות, בהסתמך על חומר ראייתי חלקי, ללא השלמתו של הליך שמיעת הראיות (שהחל בהליך ת"א 793/07), ומבלי שבעל הדין המרכזי – החייב – נחקר בחקירה נגדית. לדידה, בכך קופחו זכויותיה הדיוניות והמהותיות ונמנעה ממנה הגנה ראויה. אשר למאזן הנוחות, נטען כי משמעות ביצוע ההחלטה נשוא הבקשה היא פירוק השיתוף בנכס וסילוק ידה של המבקשת מן הבית, הליכים שיגרמו לה נזק בלתי הפיך. הודגש כי בנכס מתגוררת המבקשת עם ארבעת ילדיה, שניים מהם קטינים. מנגד, נטען כי למשיבים לא ייגרם כל נזק כתוצאה מהעיכוב, שכן בקופת הכינוס סך של למעלה ממיליון ש"ח, שטרם חולק לנושים. בעניין הערובה שנקבעה בהחלטת בית המשפט המחוזי, טענה המבקשת כי אין לה היכולת הכלכלית להפקיד סכום זה במזומן וכי הערובות שהוצעו על ידה שוות ערך מבחינת זמינותן וודאותן להפקדת עירבון במזומן או ערבות בנקאית.

7. ביום 7.4.11 הוריתי על מתן צו ארעי המונע כל פעולה בנכס עד להחלטה אחרת. כמו כן, הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה. הנאמנים מתנגדים לעיכוב המבוקש. לשיטתם, סיכויי הערעור קלושים, בין השאר, מאחר שטענת המבקשת כי בית המשפט הכריע בסוגיות שבמחלוקת ללא בירור עובדתי מקיף הינה חסרת יסוד. בפני בית המשפט עמד החומר הראייתי הרלוונטי, וממנו ניתן היה להסיק בבירור כי לחייב מחצית הזכויות בנכס, הגם שהלה לא נחקר בחקירה נגדית בהליך ת"א 793/07. ממילא, כך הטענה, לא היה מקום לחקירתו המאוחרת לנוכח התייצבותו לצד המבקשת בהליך פשיטת הרגל. ועוד, מאזן הנוחות נוטה לטובת הנאמנים הואיל והיעתרות לבקשה משמעה עיכוב של שנים במימוש הנכס, דבר שיפגע באופן חמור בנושי החייב. הוטעם כי מדובר בנכס יוקרתי ורחב ידיים שהוערך בשווי של 5 מיליון ש"ח. משכך, לא יהיה למבקשת כל קושי למצוא דיור חלופי סביר וראוי לה ולילדיה, בסכום שיתקבל מבעלותה במחצית הנכס. לחילופין, ניתן יהיה לבצע פירוק שיתוף במקרקעין על דרך של חלוקה בעין, היות שבית המגורים תופס רק שטח קטן יחסית מהמגרש. עוד נטען כי ככל שהערעור יתקבל, תוכל המבקשת להיפרע מכספי מחציתו של החייב בנכס, שיוחזקו בנאמנות בקופת פשיטת הרגל עד להכרעה בערעור.

המשיב 3, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) מצטרף לעמדתם של הנאמנים. הוא מוסיף, כי פירוק על דרך של חלוקה בעין, ככל שיבוצע, עשוי לארוך פרק זמן דומה לפרק הזמן שבו יידון ערעורה של המבקשת. בנוסף, עם פירוק השיתוף בנכס, צפויה לקום למבקשת זכות להסדר מגורים חלופי מכוח סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). מכאן, שסביר כי המבקשת לא תפונה מביתה בטרם ימצא לה הסדר מגורים אחר ההולם את צרכיה.

יצוין, כי המבקשת ביקשה רשות להגיב לתגובת הנאמנים. לאחר עיון בתגובת המשיבים, לא התרשמתי כי יש צורך בתגובה מטעם המבקשת כדי להכריע בבקשתה לעיכוב ביצוע, ועל כן בקשה זו נדחית.

8. ביום 30.5.11 הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות ו/או למתן הבהרה. לדבריה, למרות שניתן בבית משפט זה צו ארעי לעיכוב הליכי מימוש הנכס, החליט בית המשפט קמא ביום 26.4.11, כי אין לעכב את הגשת התגובות מטעמה לבקשות הנאמנים עד למתן החלטת בית המשפט העליון בבקשתה לעיכוב ביצוע, היא הבקשה דנן. לטענתה, בהחלטה זו התיר בית המשפט קמא את המשך ההליכים למימוש זכויותיו של החייב בנכס, שבהם פתחו הנאמנים, במסגרתו של הליך פשיטת הרגל המתנהל בפניו.

הבקשה נדחתה כיוון שמהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.4.11, עלה כי כל שדובר בו הוא הגשת תגובות מטעם המבקשת לבקשות הנאמנים, ובעצם הגשת התגובות מטעמה, אין כדי לשנות מן הצו שניתן.

9. ביום 2.6.11 הגישה המבקשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 31.5.11, בטענה כי אין בה התייחסות לשתי החלטות אופרטיביות שניתנו על ידי בית המשפט קמא ביום 15.5.11, שמשמעותן, לדידה, היא מימוש ההחלטה נשוא הערעור: האחת, החלטה המורה על קביעת דיון לחקירת שמאי מטעם הנאמנים במסגרת בקשתם לפירוק השיתוף בנכס. השניה, החלטה המורה למבקשת להגיש פירוט בנוגע לטענת הקיזוז שהעלתה, במסגרת בקשת הנאמנים לתשלום דמי שכירות.

מאחר שמסקנתי, כפי שתפורט להלן, היא כי אין להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שבקשתה של המבקשת לעיון מחדש מתייתרת בנסיבות העניין. יחד עם זאת, לעצם מתן ההחלטות אדרש בהמשך.

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עיכוב כאמור יינתן רק במקרים חריגים, בשים לב לסיכוייו של המבקש לזכות בערעור ובמאזן הנוחות בין הצדדים (ע"א 1100/07 פראס נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 27.2.07); ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.04)).

אפתח בסיכויי הערעור. מבלי לקבוע עמדה מחייבת בעניין, התרשמתי כי הסיכוי להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא על סמך מרבית טענות המבקשת, אינו רב. לצד זאת, טענת המבקשת, כי זכויותיה הדיוניות והמהותיות קופחו בכך שלא התאפשר לה לחקור את החייב בחקירה נגדית, היא טענה משפטית במהותה ויש מקום לבררה. מבלי להביע עמדה באשר לסיכויי טענה זו, סבורה אני כי די בכך בנסיבות העניין כדי לעבור את המשוכה הראשונה.

יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. אמנם, מדובר בנכס המשמש כבית מגוריה של המבקשת וילדיה. כאשר מבוקש עיכוב ביצועם של הליכי מימוש מקרקעין, שמשמעם פינוי של אדם מנכס המשמש כדירת מגוריו היחידה, יטה מאזן הנוחות על דרך הכלל לטובת הדייר המועד לפינוי (ראו: ע''א 7189/09 הלר נ' כהן (לא פורסם, 26.1.11)). ברם, אין פירושו כי בכל מקרה בו מדובר בפינוי אפשרי של דייר מנכס, יעוכב ביצוע פסק הדין המורה על הפינוי. שהרי, כאמור, הכלל הוא כי מקום בו זכה בעל דין בהליך משפטי, ייהנה הוא מפירות זכייתו ורק במקרים חריגים יעוכב ביצוע פסק הדין. בענייננו, מתגובת הנאמנים עולה כי מאפייניו הפיסיים של הנכס מאפשרים ככל הנראה פירוק השיתוף על דרך חלוקה בעין בהתאם לסעיף 39 לחוק המקרקעין. במצב דברים זה, פינויה של המבקשת מביתה אינו מתחייב בהכרח מן הנסיבות. למעלה מכך, גם אם יוחלט על פירוק בדרך של מכירת הנכס, סעיף 40א לחוק המקרקעין מבטיח כי כל עוד לא יימצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכי המבקשת וילדיה, לא תבוצע המכירה. לכך יש להוסיף, כי מדובר בנכס ששוויו נאמד במיליוני שקלים, ואין מחלוקת כי מחציתו שייכת למבקשת. לפיכך, ככל שיימכר הנכס, דומה כי התקבולים שיועברו למבקשת, יהיה בהם כדי להבטיח לה ולילדיה דיור חלופי הולם. אזכיר עוד, כי הנאמנים התחייבו להחזיק את הכספים שיתקבלו ממכירת חלקו של החייב בקופת פשיטת הרגל עד להכרעה בערעור, כך שהמבקשת לא תמצא עצמה מול שוקת שבורה היה ויתקבל ערעורה וניתן יהיה להטיב את נזקה בפיצוי כספי. לנוכח האמור לעיל, התרשמתי כי במקרה שלפנינו אין הצדקה להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה.

לפני סיום, אעיר כי יש לתמוה על החלטותיו של בית המשפט קמא מיום 15.5.11, באשר יש בהן, לפחות על פניו, משום המשך ההליכים למימוש זכויותיו של החייב בנכס. המשך ניהול הליך באופן זה אינו עולה בקנה אחד עם הצו הארעי שיצא מלפני בית משפט זה, ויש להצר על כך.

הבקשה, אפוא, נדחית. המבקשת תישא בשכר הטרחה של המשיבים 1 ו-3 בסך של 6,000 ש"ח כל אחד (הנאמנים ביחד) ובהוצאות משפט.

ניתנה היום, י"ד בסיון תשע"א (16.6.11).