עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7269/08

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                   

                                          

 

תאריך הישיבה:                       י"ד בטבת התשע"ב (09.01.12)

בשם המערער:                       עו"ד דוד ברהום

בשם המשיב:                         עו"ד סיון רוסו

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שיף (סגן הנשיאה), הורוביץ וקינן) בפ"ח 4024/07 מיום 9.7.08, שבגדרו הורשע המערער בעבירות אינוס, מעשה מגונה ונסיון אינוס.

 

רקע

 

ב.    כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו באישום הראשון עבירות אינוס ומעשה מגונה כנגד המתלוננת א', ובאישום השני נסיון אינוס ומעשה מגונה כנגד מתלוננת ב'. כנטען באישום הראשון, בתאריך 15.4.07 פגש המערער במתלוננת א' יחד עם ידידה אולג בפארק בנשר והזמין אותם לביתו. לאחר שהיו בבית המערער, הלכו המתלוננת א' ואולג לתחנת האוטובוס. השניים נפרדו, והמתלוננת א' נשארה להמתין לאוטובוס. בעודה ממתינה, שמה לב שהשאירה את מכשיר הטלפון הנייד שלה בביתו של המערער. המתלוננת א' שבה לדירת המערער, חיפשה את המכשיר בסלון הדירה, מצאה אותו ושמה אותו בכיסה. בשלב זה דחף המערער את המתלוננת א', השכיבה על המיטה, החדיר אצבעותיו לאיבר מינה ונישק אותה בפיה, בצווארה ובאיבר מינה, והכל לא בהסכמתה תוך שימוש בכוח.

 

ג.       על פי האישום השני, בתאריך 29.8.02 שהתה המתלוננת ב', ילידת 1985, לבדה בדירתו של חברה ולרי. המערער, שהוא שכנו של ולרי, הגיע לדירה כדי לשוחח עמו, וכשהבין שהמתלוננת ב' נמצאת לבדה, תפס אותה, הפילה על הרצפה, הוריד בכוח את תחתוניה, ניסה להחדיר אצבעותיו לאיבר מינה וכן נישקה באיבר המין ללא הסכמתה, תוך שימוש בכוח וחרף צעקותיה והתנגדותה. בשלב מסוים שמע המערער רעש מחוץ לדירה ועזב את הדירה.

 

ד.       לשם שלמות התמונה יצוין, כי התיק בעניין האישום השני נסגר בשנת 2002, משביקשה המתלוננת לבטל את תלונתה. ונפתח שוב לאחר העבירה מושא האישום הראשון ב-2007.

 

ה.    המערער הורשע בעבירות אינוס ובמעשה מגונה בגין האישום הראשון, ובניסיון לאינוס ובמעשה מגונה בגין האישום השני.

 

ו.       הערעור הוגש כנגד ההרשעה באישום השני בלבד וכנגד גזר הדין; בהתאם לכך גם הוגשו עיקרי הטיעון מטעם המשיבה. בפתח הדיון בפנינו (9.1.12) הודיע הסניגור המלומד כי לדעת המערער, שלא כדעת הסניגור, יש למערער גם עילת ערעור כנגד ההרשעה באישום השני. חילוקי דעות אלה (ואגב, חילוקי דעות עם הסניגוריה היו למערער לאורך המשפט בבית המשפט קמא, ואין צורך לפרט) הועלו בשיג ושיח של ההרכב עם המערער; ובדלתיים סגורות, לבקשתו, טען המערער לגבי האישום הראשון כי בואה של המתלוננת ב' בפעם השניה לביתו (לקחת את הטלפון הנייד) בא לאחר שהתקשרה למשטרה, וכי הצעקות מפיו שנשמעו מהקלטת שיחתה למשטרה (אליה נשוב להלן) היו רעש ממכונת כביסה ו"משחק" של המתלוננת א'. נאמר כבר כאן כי לדברים אלה אין כל שחר ואחיזה ותמליל הקלטת 16/1 סותר זאת; המערער חוזר על הטענה שהעלה בעובדות בבית המשפט קמא, כי הקלטת בוימה ותוכננה. וצוין כי בית המשפט קבע קביעות עובדתיות ברורות באשר להתרשמותו החיובית מעדות המתלוננת א' וממצאיו באשר לקלטת, ובאשר להתרשמות הבלתי חיובית מעדות המערער. ראיות נוספות תוארו אף הן. איננו נעתרים לערעור בעניין האישום הראשון. נתמקד איפוא באישום השני, אשר נימוקים לו הוגשו.     

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין האישום השני

 

ז.       בית המשפט, מפי השופטת קינן, מצא כי עדותה של המתלוננת ב' הותירה רושם אמין ביותר. צוין, כי עדותה היתה עקבית ועניינית, והוטעם, כי לא היתה לה כל סיבה להעליל על המערער שעמו היתה לה היכרות שטחית בלבד. למול זאת נקבע, שגירסת המערער "אינה אמינה וראויה לדחיה". נקבע, כי ניכר שאין למתלוננת ב' עניין בהליכים, וכי הגיעה לבית המשפט כדי לומר את האמת. בית המשפט סיכם וציין, כי אף אילו היתה עדות המתלוננת ב' עדות יחידה, די היה בה כדי לבסס הרשעה. אך לעדותה נצטרפו עדותו של ולרי בדבר מצבה הנפשי בעקבות האירוע, כמו גם התנצלותו של המערער בפניה, המהוה ראשית הודיה בביצוע המעשים המיוחסים לו. בתימוכין אלה, כך נקבע, יש משום חיזוק של ממש לעדות המתלוננת ב'. הודגש, כי עדותו של ולרי נמצאה אף היא ראויה לאמון, ואף לו אין מניע לטפול על המערער אשמת שווא. הוסבר, כי אילו ביקשו המתלוננת ב' וולרי לרקוח עלילת שווא כנגד המערער, לא היו משתהים בתלונתם שבועיים ימים.

 

ח.      בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה כי יש לראות בעדויותיהן של המתלוננות בשני האישומים עדות בדבר מעשים דומים. צוין, כי אף שאין הדמיון בין המעשים עולה לכדי "שיטה", נראה כי די במאפיינים שהוצגו לחזק את כלל הראיות שהוכחו, וכן להוסיף נדבך בדבר אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, בשני המקרים. טענת המערער בדבר מחדלי חקירה, דוגמת הימנעות המשטרה מהנצחת הזירה ומתפיסת מוצגים כגון תחתוניה של המתלוננת ב', הימנעות מעריכת עימות עם ולרי ועוד, נדחתה. נקבע, כי הליקויים שהתגלו בחקירה לא היה בהם לפגוע ביכולתו של המערער להתגונן, ו"אינם יורדים לשורשי הרשעתו של המערער".

 

גזר הדין

 

ט.      בית המשפט גזר על המערער בגין האישום הראשון שבע שנות מאסר, מתוכן שש שנים לריצוי בפועל; בגין האישום השני גזר בית המשפט קמא על המערער שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל; בנוסף הורה על הפעלת עונש מאסר מותנה בן תשעה חודשים. נקבע כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר זה לזה. בנוסף גזר בית המשפט על המערער פיצוי בגובה 20,000 ₪ למתלוננת א' ובגובה 10,000 ₪ למתלוננת ב'. בגזר הדין נתן בית המשפט דעתו להתנהלות המערער לאורך המשפט: צוין, כי המערער עשה כל שביכולתו להפריע לניהול תקין של המשפט, וגרם להתמשכותו ולהתייצבותן החוזרת של המתלוננות לעדות. כן ניתנה הדעת לעברו הפלילי הכבד של המערער, הכולל 27 הרשעות בעבירות רכוש, אלימות וסמים וכן הרשעה במעשה מגונה בכוח. בית המשפט נתן דעתו לחומרת העבירות, לכך שהמדובר בשתי מתלוננות שונות בהזדמנויות שונות, לעובדה שהמערער לא הביע חרטה, ולהערכת המסוכנות שלפיה רמת מסוכנותו המינית של המערער היא בינונית-גבוהה. ביחס לאישום השני הוטעם, כי המתלוננת היתה קטינה (בת 17), והמערער פלש לביתה בערמה. עם זאת ציין בית המשפט, כי מצא כנסיבה להקלה את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה באישום השני בשנת 2002, ובשל כך שנסגר התיק בעניין זה ונפתח מחדש.

 

טענות המערער

 

י.       לטענת המערער, השיהוי בהגשת התלונה מלמד כי לא ניתן לבסס הרשעה על עדות המתלוננת. נטען, כי התנהלות המתלוננת ב' לאחר האירוע וביטול התלונה על ידיה גם הם אינם עולים בקנה אחד עם הצגת המערער כמי שכפה עליה את רצונו, כמו גם הטענה שעלתה לראשונה עתה, כי המערער ניסה לנשקה בהזדמנות אחרת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כאשר הסתמך על עדותו של ולרי, שכן תגובותיו כבן זוגה של המתלוננת ב' לא היו סבירות, משנמנע לנקוט בצעד אלים כלפי המערער.

 

יא.    כן ציין המערער את הסתירה בין דברי ולרי לדבריה של המתלוננת ב' באשר להגשת התלונה: בעוד היא טוענת שהשתכנעה להגיש תלונה לאחר שולרי דחק בה להתלונן, מסר ולרי כי רצה להימנע מהגשת תלונה, וכי הבחירה להתלונן היתה שלה בלבד. לטענת המערער, לא ניתן לעשות שימוש בדוקטרינת המעשים הדומים, שכן שימוש בדוקטרינה זאת כדי להסביר אירוע מוקדם אינו אפשרי ואינו ראוי. לטענתו, משלא היה די ברמת הדמיון הקיימת לצורך קביעת "שיטה", לא ניתן היה להשתמש בה לצורך קביעת זהותו של מבצע העבירה, אלא רק להוכחת היסוד הנפשי. הוסף, כי המאפיינים שנמנו בהכרעת הדין אינם ייחודיים בהתחשב בטיב העבירות, ונוכח ההבדלים בפרמטרים שונים שעניינם טיב ההיכרות בין המערער למתלוננת ב', זירת המעשים, נסיבות הפסקתם וענייני תשלום. אשר לגזר הדין נטען, באשר לאישום הראשון, כי אין מדובר במעשה ברף הגבוה של עבירות המין או במעשה ברוטלי, ולעניין האישום השני - כי יש לתת את הדעת לכך שהתיק נסגר בתחילה.

 

טענות המשיבה

 

יב.   לטענת המשיבה, מרבית טענות המערער מבקשות לתקוף קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, שבהן אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב. הוסבר, כי הכרעת הדין באישום זה מבוססת על גירסת המתלוננת ב' שנמצאה מהימנה, למול גירסתו של המערער, שלגביה נקבע כי היא ראויה לדחיה. לגירסתה של המתלוננת ב' נמצאו תימוכין בעדותו של ולרי באשר למצבה הנפשי, ובעדויות בדבר התנצלותו של המערער בפניה. באשר לטענת המערער בדבר הליך ביטול התלונה, נאמר כי בחקירתה הראשית הבהירה המתלוננת ב' שחזרה בה מתלונתה נוכח התנצלותו, ולאחר שהתבקשה להגיע לתחנת המשטרה לצורך עריכת עימות. בית המשפט מצא את הסברה מניח את הדעת. אשר לטענה בדבר יישום שגוי של דוקטרינת המעשים הדומים הודגש, כי הדמיון בין המעשים מהוה נדבך נוסף אך לא הכרחי לביסוס ההרשעה. אשר לשיחה שניהלה המתלוננת עם המערער מיד לאחר האירוע נטען, כי זו מלמדת דווקא על תעוזתו של המערער, שחרף מעשיו ביקש אף לבוא בדברים עם מי שנפלה קרבן להם. לבסוף צוין ביחס לגזר הדין, כי העונש הולם את חומרת המעשים ואת נסיבותיהם של האישומים; הודגש, כי המערער לא הביע חרטה על מעשיו והורשע בעבר בעבירה דומה.

 

דיון

 

יג.      בדיון בפנינו הדגיש בא כוח המערער, שטען כל הניתן, כי נוכח העובדה שהתיק נסגר לפני 5 שנים, קמה לשולחו הגנה מן הצדק. המערער עצמו טען, כי המתלוננות פנו אליו שכן היו מעוניינות בסמים - ומשלא "סיפק את הסחורה", בדו תלונה; כך גם טען שולרי פנה בתלונה נגדו בגין מריחואנה שגידל בגינה. באת כוח המשיבה הטעימה, בין השאר, כי התיק נסגר בעבר לא מחמת חוסר ראיות, אלא בשל העובדה שהמתלוננת לא היתה מעוניינת להעיד.

 

הכרעה

 

יד.   לא מצאנו להיעתר לערעור. במהות, חפץ המערער לתקוף ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את הנפשות הפועלות והתרשמה מהן ישירות. הלכה נודעת היא, כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מעין אלה, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות ברורה בפסק הדין, או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן עניין פלוני); ע"פ 4762/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (לא פורסם)). זאת בעיקר משום שהערכאה הדיונית היא הרואה את העדים, שומעת דבריהם ומתרשמת ממהימנותם (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 644-643). "להלכה זו, המעוגנת בנסיון החיים ובשכל הישר, חשיבות יתרה במקרים בהם ממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית עוסקים בעדותו של מי שנפל קרבן לעבירות מין, ונאלץ לחזור שוב בפני בית המשפט על פרטי החויה הטראומתית שעבר. במקרים אלה 'מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן - כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר' (ע"פ 6375/02 יורי בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, 425-419 - השופטת חיות)" (ע"פ 3273/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה י"ז). לא מצאנו כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של המקרים המצריכים התערבותנו.

 

טו.     בית המשפט קמא ביסס את עיקר הכרעת דינו בגין האישום השני על גירסתה של המתלוננת ב' שאותה מצא מהימנה:

 

"עדותה של המתלוננת הותירה רושם אמין ביותר. אף שחלפו חמש שנים מאז התרחשות האירוע ועד עדותה בפנינו, האירוע חרוט בזכרונה בבהירות. עדותה היתה עקבית, שקולה ועניינית. היא לא הפריזה בתיאורה והשאירה אותו על הצד המינורי... היא לא הסתירה את התלבטותה הקשה טרם הגשת התלונה ואת פנייתה בהמשך לביטולה, לאחר התנצלות הנאשם (המערער- א"ר) ובקשתו לבטל את התלונה. גם כבישת העדות היתה לזמן קצר יחסית ממילא וניתן לה הסבר מתקבל על הדעת בנסיבות המקרה" (עמ' 38-37 לפסק הדין).

 

 המתלוננת ב' מסרה עדות מפורטת וקוהרנטית, ללא הפרזות:

 

"נפלתי לרצפה והוא היה מעלי. הוא התחיל לנשק אותי והוריד לי את התחתונים וניסה להכניס את האצבעות שלו לתוך איבר המין שלי. אני התנגדתי לנשיקות שלו. הוא החזיק אותי בשתי ידיו... התחלתי לזוז ולעשות כל מיני דברים שהוא לא יצליח... אח"כ אחרי כמה זמן הוא שמע נביחות של כלבים והוא עצר" (עמ' 66 לפרוטוקול הדיון).

 

בתום המעשים ניסה המערער להכניס שטר של 50 ₪ לתוך חולצתה של המתלוננת ב', אולם היא הוציאה את השטר והשיבה אותו למערער; לבסוף נטלה את השטר. לאחר זמן מה הלכה לולרי, ביקשה שישוב עמה הביתה, ושם סיפרה לו את שאירע.

 

טז.     לעדותה של המתלוננת ב' מצטרפת עדותו של ולרי על אודות מצבה הנפשי בסמוך לאירוע:

"היתה בוכה ולא יכולתי להרגיע אותה. בעקבות מה שהיא סיפרה לי רציתי לדבר עם הנאשם (המערער-א"ר) אבל הוא ברח" (עמ' 61 לפרוטוקול הדיון, שורות 9-8)

 

יז.      תימוכין נוסף מצויים בהתנצלותו של המערער בפני המתלוננת ב' (עדותה, עמ' 71 לפרוטוקול הדיון). בעדותו תיאר ולרי אף הוא את ההתנצלות:

 

"אחרי 3,4 ימים הוא בא וביקש סליחה והיא בכל מקרה, הגישה תלונה...ראיתי אותו ברחוב לבד. הוא דיבר, הוא ביקש סליחה. גם לידה הוא ביקש סליחה... הוא ביקש ממני סליחה אמרתי שלא יבקש ממני אלא ממנה. אז לקחתי אותו והוא ביקש לידה סליחה. אני שמעתי את זה" (עמ' 61 לפרוטוקול הדיון).

 

יח.      למול זאת נדחתה גירסת המערער. המערער הכחיש כל קשר עם המתלוננת ב', למעט היכרות איתה כמי שהתגוררה עם ולרי. הוא הכחיש גם את בקשת הסליחה. בעדותו בבית המשפט (עמ' 92 לפרוטוקול הדיון) שלפיה ראה אותה במועדון לילה, סתר את דבריו במשטרה, שלפיהם פגש את המתלוננת פעם יחידה בביתו, ולא היה לו כל קשר אליה (ת/36), והציג גירסה הפוכה מזו שהציג במשטרה באשר לטיב יחסיו עם ולרי. לראשונה בבית המשפט טען, כי "ולרי זה היה צרה צרורה שהגיע לבניין ולא נתן לי יום אחד של מנוחה" (עמ' 91 לפרוטוקול הדיון, שורה 16), בניגוד גמור להודעתו במשטרה (ת/36, עמ' 2, שורה 29 "אנחנו שכנים ונפגשים שלום שלום ומה העניינים"). בית המשפט ציין בהקשר זה, כי "את גירסתו המפוקפקת, שעלתה כאמור לראשונה בביהמ"ש, לא איפשר הנאשם (המערער - א"ר) להעמיד למבחן החקירה הנגדית, עקב הודעתו כי הוא מסרב לעמוד בהמשך החקירה הנגדית, בטרם ניתנה לב"כ המאשימה אפשרות לממש את החקירה בפרשת האישום השני" (עמ' 39 לפסק הדין). משכך אין למערער להלין אלא על עצמו.

 

יט.     לטענת המערער עשה בית המשפט קמא שימוש לא ראוי בדוקטרינת המעשים הדומים. כנודע, עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים הן חריגים לכלל הקבוע בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ושלפיו אין מציגים בפני בית המשפט את עברו הפלילי של הנאשם (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקאות 334-332 (להלן עניין קצב)). בנסיבות מיוחדות, "שבהן יש למעשים שמחוץ לכתב האישום כוח ראייתי סגולי החורג מכוחם המכתים כאמור, אשר עשוי לתרום להכרעה בשאלה רלוונטית, מתיר הדין את הבאתם והוכחתם, חרף הסיכון הכרוך בכך... כוחם הראייתי של מעשים דומים או עדות בדבר שיטת ביצוע מקורם בדמיון העובדתי הניכר בין טיב המעשה נושא האישום לבין מעשים שננקטו על-ידי הנאשם במקרים אחרים" (ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 51, מפי השופט פוגלמן).

 

כ.       מקובלת הבחנה בין עדות שיטה לבין עדות בדבר מעשים דומים. מטרתה של עדות השיטה היא להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה. לעומת זאת, מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים היא הוכחת הכוונה הפלילית של הנאשם בביצוע המעשים, מקום שעצם המעשים אינו שנוי במחלוקת (עניין קצב, פסקה 333). כנגזרת מכך מחייבת עדות שיטה דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים, בעוד אשר כשמדובר בעדות בדבר מעשים דומים, ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים (שם, וראו האסמכתאות דהתם). עם זאת, גם כאשר נדרשת רמה פחותה של דמיון, יש להצביע על קוי דמיון מוחשיים, ואין להסתפק בדמיון כללי גרידא (ע"פ 40/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 652)). בנדון דידן, אין מדובר בדמיון מעורפל, אלא ממשי; בכל מאמצי הסניגור המלומד. קשה שלא להתרשם מן הקוים הדומים. אזכיר את הבולטים שבהם – היכרות קודמת, אם גם לא ברמה זהה (באישום הראשון היכרות של שעות אחדות לרבות מפגש ממושך יחסית בבית המערער, בשני - היכרות של שכנות). שנית, נושא ההחדרה או נסיון ההחדרה של אצבעות לאיבר המין, ושלישת, נשיקות באיבר המין. עם זאת איננו צריכים להידרש לסוגיה האם יש הצדקה להבחין בין רמת הדמיון הנחוצה ביחס להוכחת היסוד הנפשי אל מול העובדתי, נוכח התשתית הראייתית הכללית שפורטה מעלה. העיסוק בסוגיה הוא, כפי שטוענת המשיבה, למעלה מן הצורך, שהרי בית המשפט האמין לשתי המתלוננות באופן מובהק באשר למעשים לגופם.

 

כא.     ואכן, בית המשפט סיכם את דבריו לעניין האישום השני בקביעה, ש"אף אם הייתה המתלוננת עדות יחידה, ניתן היה להסתפק בעדות זו כדי לבסס הרשעה על פיה". כידוע, בעבר נדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע לשם הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, אולם בשנת 1982 תוקן החוק ודרישת הסיוע בוטלה; בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 נקבע, כי בית המשפט רשאי לבסס הרשעה על עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד ש"יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו" (ראו י' קדמי על הראיות חלק ראשון (2203) 192-184 (להלן קדמי); ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 34). בהיעדר הצורך בסיוע יכולה הכרעת הדין להיות מושתתת על ממצאי מהימנות שקבע בית המשפט ועליהם בלבד, ומתן אמון מלא ומפורש בגירסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת "מתן הטעם" (ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50). קל וחומר שנכון הדבר כאשר התרשמותו של בית המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות (קדמי, 189). אשר להיקפה הראוי של ההנמקה הנדרשת, ייבחן כל מקרה לפי נסיבותיו ובהתאם לעוצמת העדות העיקרית (ראו ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 23). כך, כמובן, מורה גם צו השכל הישר.

 

כב.     בית המשפט קמא עמד בחובת ההנמקה, שכן כאמור "די במתן אמון מלא ומפורש בגירסת הקרבן על מנת למלא אחר חובת הנמקה זו" (עניין פלוני, פסקה 29 (השופט פוגלמן)). אך יתרה מכך, כאמור, בית המשפט מצא מספר חיזוקים לעדות המתלוננת, ולא כל שכן שבכך יצא ידי חובת ההנמקה.

 

כג.     לעניין פתיחת התיק מחדש כתום כחמש שנים וטענת ההגנה מן הצדק: לטעמנו לא היתה התביעה ממלאת חובתה כלפי הציבור, אילולא פתחה מחדש תיק מעין זה שבאישום השני (2002), שנסגר לימים בשל עמדת המתלוננת ב' כאמור - משאירעה פרשת האישום הראשון ב-2007. בודאי אין הדבר מביאנו לגדרי הטענה המקדמית שבסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, שהוסף בתשס"ז, שלפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"; ראו גם ז' סגל וא' זמיר "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי – סדר חדש של הגינות משפטית", ספר דוד וינר על משפט פלילי ואתיקה 271, 233-231, וכן ראו חוות דעתו של חברי השופט מלצר בע"פ 3355/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פסקה 37). בפרשת פלוני דובר בנסיבות מיוחדות של מי שהועסק כמודיע על ידי המדינה ונוכח הסכם שהיה עמו וזיכויו מאישום אחד מצא בית המשפט להקל עמו; אך השופט מלצר הדגיש בסיפת דבריו כי "למען הסר ספק ראוי להדגיש: הדברים שנאמרו לעיל אינם נועדים לחול על המצב השגרתי יותר, שהמדינה משיקוליה איננה מגישה זמנית כתב אישום בגין תיק מב"ד אחד ואילו פתיחתו של תיק שני מובילה להגשת כתב אישום מאוחד בשני התיקים, והנאשם מורשע בעבירה המוקדמת, אך מזוכה מן המאוחרת" (פסקה 39). ושוב, דעת לנבון נקל, כי כאשר חל שינוי מובהק  בנסיבות, המדינה רשאית - ואף מחובתה - להחליט על הגשת כתב האישום גם באישום השני ולמצות את הדין. כך אירע בנידון דידן.

 

טענות נוספות

 

כד.      לטענת המערער הגישה המתלוננת ב' את תלונתה במשטרה שבועיים לאחר האירוע, וגם דבר זה אומר דרשני. ואולם, כבישת עדויות של קרבנות מעשי מין היא תופעה נפוצה. לעתים קרובות הצורך בעיבוד רגשי או החשש שיטילו במתלונן או במתלוננת דופי, הם הגורמים לכבישת התלונה (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 429). מקום שבו ניתן הסבר סביר לשתיקה ולהחלטה לחשוף את העדות דווקא בעיתוי מסוים, אין בכבישת העדות כדי לפגוע במהימנות התלונה (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1) 302, 364). בענייננו מדובר בפרק זמן קצר שאורכו שבועיים. הסבריה של המתלוננת לחשיפת פרטי האירוע מניחים את הדעת, וגם לדידנו אין בכבישת הגירסה לפגוע במהימנותה. בית המשפט גם נתן דעתו לסתירה שהתגלעה בין המערער למתלוננת באשר ליוזמת התלונה (עמ' 63 לפרוטוקול הדיון- עדות ולרי; עמ' 68 לפרוטוקול הדיון – עדותה), אך לא מצא כי יש בכך לערער את מהימנותה. לא מצאנו אף כי יש בביטול התלונה כדי לשנות מהכרעתנו. המתלוננת ב' הסבירה כי פנתה למשטרה לשם ביטול התלונה לאחר שהמערער התנצל בפניה. בית המשפט המחוזי מצא הסבר זה מניח את הדעת, הגם שהסדר הכרונולוגי של הדברים אינו נהיר עד תום. לא מצאנו להתערב באלה. ביחס לטענה בדבר השיחה הנינוחה לכאורה שהתקיימה לאחר האירוע עם המתלוננת ב', יש מקום להביא את דבריה כלשונם:

 

"הוא יצא מהדירה, סגרתי את הדלת, קצת נרגעתי. אחרי (המערער - א"ר) כמה זמן יצאתי החוצה כדי לבוא לחבר שלי, הנאשם ישב על ספסל ברחוב ליד הבית. הוא שאל לאן אני הולכת, אמרתי לו שאני הולכת לחבר שלי כי משעמם לי בבית. הוא אמר לי שכל מה שקרה שישאר בינינו וביקש שנדבר למטה ונשתה קפה אצלו בבית. אמרתי לו 'לא' והמשכתי לכיוון המגרש" (עמ' 66 לפרוטוקול הדיון).

 

הדברים מדברים בעדם.

 

כה.  אשר למחדלי החקירה הנטענים, גם אנו לא מצאנו כי אילולא הם היה נשפך על גירסת המערער אור שהיה מועיל לו, או כי נפגעה הגנתו (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות שם).

 

כו.      סיכומו של דבר, אין בידינו להיעתר לערעור על הכרעת הדין.

 

גזר הדין

 

כז.      לא ראינו מקום להתערבות אף בעונש שהושת על המערער. למערער עבר פלילי לא מבוטל, וגם הערכת המסוכנות אינה מעודדת: המערער לא הסכים להגיע לבדיקת הערכת מסוכנות טרם הערעור, הוא אינו נוטל אחריות על מעשיו ואינו מביע חרטה, והמסוכנות המינית הנשקפת ממנו הוערכה כבינונית-גבוהה. אשר לטענה בדבר תחולת ההגנה מן הצדק לעניין העונש (ע"פ 3355/10 הנזכר והאסמכתאות שבפסקה 39 שם), ראשית, יש כאמור הבדל מובהק בין שני המקרים בהקשר העובדתי, ושנית, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לעובדה שבאישום השני מדובר בתיק שנסגר ונפתח מחדש. נוכח האמור, דומני כי עונשו של המערער אינו חורג מרף הענישה הנהוג, בודאי לא באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

 

סוף דבר

 

כח.     אין בידינו להיעתר איפוא לערעור על שני חלקיו. נביע תקוותנו כי המערער יקבל במאסרו טיפול שיועיל לו כדי שלא ייכשל חלילה בעתיד.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

          

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

 

           ניתן היום, י"ג בשבט התשע"ב (6.2.2012).

 

 

 

   

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  08072690_T13.doc  רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il