עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7179/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

בשם המבקש:                        עו"ד ד"ר א' גלעדי

 

 

 

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 1.7.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיאה ש' דברת, השופטת נ' נצר והשופט ש' פרידלנדר) בע"א 19729-10-11, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו מיום 3.8.2011 של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ' וולפסון) בת"א 5543/03, שבו חויב המבקש בתשלום של 850,00 ש"ח למשיבה (להלן: קרנית), במסגרת הודעת צד ג' שנשלחה אליו.

 

רקע והליכים קודמים

 

2.        בתאונת דרכים שארעה ביום 24.8.2001, בה היה מעורב המבקש, מצא את מותו עלי קבועה ע"ה (להלן: המנוח) והמבקש נפצע קל. התאונה אירעה לאחר שהטרקטורון, בו נסעו המבקש והמנוח, סטה מן הכביש והתנגש ברכב שהגיע מולו. בעקבות התאונה הוגש כתב אישום נגד המבקש (ת"פ 8045/02). במסגרת הסדר הטיעון הודה המבקש כי הוא שנהג בטרקטורון, בחושך ללא אורות, ללא רישיון וללא ביטוח כשהמנוח ישב מאחוריו.

 

           ביום 4.9.2003 הגישו עיזבון המנוח והוריו (להלן: התובעים) לבית משפט השלום בבאר-שבע תביעת פיצויים נגד המבקש וקרנית אשר ביום 20.10.2003 הגישה הודעת צד ג' נגד המבקש.

 

התובעים וקרנית הגיעו להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.1.2011, לפיו, מבלי להודות בחבות תשלם קרנית לתובעים פיצוי בסך 850,000 ש"ח. כן נקבע כי ההליכים ימשיכו כלפי המבקש כנתבע בהודעת צד ג'. התביעה כנגד קרנית נמחקה.

 

3.        בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 3.8.2011 נקבעה חבות המבקש על סמך הרשעתו בתיק הפלילי ולאחר שבקשתו להבאת ראיות לסתור נדחתה (החלטה מיום 21.2.2011). בית משפט השלום דחה את טענת המבקש כי הלכת "השנים האבודות" (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004), להלן: עניין אטינגר) אינה חלה לגבי עניינם של התובעים נוכח היעדר הביטוח, תוך שבית המשפט נסמך על רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' אלחמיד, ז"ל, פ"ד סא(1), 52 (2006), (להלן: עניין סולל בונה), לפיו הלכת "השנים האבודות" חלה רטרוספקטיבית. בית המשפט קבע עוד, בהסתמך על בחינת הראיות שהוגשו, כי לא הורם הנטל להראות כי בעניינו של המנוח יש לסטות מהחזקה של השכר הממוצע במשק. לגבי סכום הנזק עליו הסכימו התובעים וקרנית בהסכם הפשרה, נקבע כי הוא סביר. המבקש חויב בסכום הפשרה והוטלו עליו הוצאות.

 

4.          בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום טען כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט נוכח ההחלטה שלא לאפשר לו להגיש תצהירים מטעמו ולשמוע ראיות, וכי נפלה טעות בשאלת החבות ובגובה הנזק. ערעור המבקש נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט סמך את ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי לא מצא מקום לשנות מקביעותיו של זה.

 

           בית המשפט הרחיב באשר להתנהלות המבקש לאורך ניהול ההליך בבית משפט השלום, אשר תחילה לא היה מיוצג, לא הגיש ראיותיו במועד ואף לא התייצב לדיוני הוכחות לאחר שנטען על ידי בא-כוחו כי הקשר עימו נותק. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וציין כי מלכתחילה ראוי היה לאפשר למבקש להגיש ראיותיו ולקיים דיון הוכחות בתיק, אולם נקבע כי ממילא אין למבקש הגנה של ממש ואין בראיותיו כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. באשר להסכם הפשרה קבע בית המשפט כי אין לומר שלמבקש לא ניתנה הזדמנות להגיב לו ויתרה מכך, לא הייתה חובה לקבל את עמדתו ביחס להסכם הפשרה, מאחר וזה אינו מחייב אותו. בית המשפט קבע עוד כי במסגרת הודעת צד ג' יכול שולח ההודעה לטעון טענות חלופיות, גם כאשר הנימוקים לטענות אינם מתיישבים עובדתית. יתר על כן, בית המשפט קבע כי קרנית, כשולחת הודעת צד ג', הציגה חזית אחידה כלפי המבקש מאז תחילת הליכי התביעה שהוגשה על ידי העיזבון.

 

           בנוגע לחבותו של המבקש, נקבע כי היא מבוססת על הרשעתו בפסק הדין הפלילי ונוכח הקבוע בסעיף 3(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק). בית המשפט קבע כי אין יסוד עובדתי לטעון שהמנוח היה מודע לכך שהמבקש נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה. באשר להתחשבות באשמתו של נהג הרכב הפוגע, בית המשפט קבע כי החוק מגדיר משטר של אחריות מוחלטת ולפיכך לא מאפשר למבקש לדרוש מנהג הרכב לשאת בחלק מעלות הפיצויים, תהא אשמתו של הנהג הנוסף, אשר תהא. לעניין זה הוסיף בית המשפט, כי אף אם הייתה למבקש הזכות לדרוש השתתפות מנהג הרכב הפוגע, אין בכך כדי לשנות דבר במערכת היחסים שבין המבקש לבין קרנית, שכן בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק לקרנית שיקול הדעת נגד מי להפנות את תביעת השיפוי.

 

           באשר לגובה הפיצוי, בית המשפט קבע כי הלכת "השנים האבודות" חלה רטרוספקטיבית גם על חסר ביטוח והוסיף כי לא ייתכן ליצור הבחנה בין מי שנפגע בתאונת דרכים בה היה מעורב נהג מבוטח לבין מי שנפגע מול נהג שאינו מבוטח. כמו כן, נקבע כי לא נפל פגם במסקנת בית משפט השלום כי אין לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק. משכך, נדחה הערעור וכן הוטלו על המבקש הוצאות קרנית בסך 15,000 ש"ח.

 

הבקשה

 

5.        המבקש טוען, כי בקשתו מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים זאת, לשיטתו, נוכח הטעויות החמורות שנפלו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. תמצית טענותיו של המבקש הן כדלקמן: ראשית, נטען כי שגה בית משפט קמא משלא אפשר למבקש להגיש ראיותיו ולקיים דיון הוכחות בתיק ובקבעו כי ממילא אין בראיות אותן ביקש להגיש לשנות מפסק הדין. המבקש מוסיף כי קביעה זו מהווה מסר בעייתי ביותר לציבור המתדיינים וכי לא ניתן לקבוע מה היה עולה בגורל ראיות המבקש מבלי שראיות אלה הוצגו לבית המשפט. שנית, נטען כי קרנית שינתה חזית בהודעת צד ג' לאחר הסכם הפשרה, והכשרת שינוי החזית על ידי בית המשפט מנוגדת למדיניות משפטית ראויה. כך, נטען שלאורך ההתדיינות טענה קרנית כי היא תחזור לצד ג' רק אם בית המשפט ימצא כי היא חבה כלפי המנוח או עזבונו, ואילו בהסכם הפשרה נקבע מפורשות כי הוא נכרת כמחווה של רצון טוב וללא הכרה בחבות. שלישית, לגבי הנזק נטען, כי בית המשפט נקלע לטעות משפטית בקבעו כי הלכת "השנים האבודות" חלה רטרוספקטיבית על נתבע חסר ביטוח. לטענת המבקש, בהחלה רטרוספקטיבית יש להתחשב באינטרס ההסתמכות, לפרשה בצמצום ולהבחין בין מי שלגביו אינטרס זה לא נפגע לבין מי שנפגע עד כדי אסון כלכלי, כפי שניחת על המבקש שנהג ללא ביטוח כאמור. רביעית, טוען המבקש כי בית המשפט לא נדרש כלל ועיקר לטענתו המפורטת לפיה היה לבחון את חבותו לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) בהתאם ללשונו של סעיף 9(ב) לחוק ולא להידרש לאי היכולת לפנות לנהג הרכב הנוסף שהיה מבוטח. המבקש טוען כי שאלה זו נוגעת לפרשנות עקרונית של החוק ולתיקון פרשנות מוטעית של הדין. לבסוף, טוען המבקש כי בית משפט קמא רוקן מתוכן את ההלכה שנקבעה בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27.9.2005), להלן: עניין אבו חנא) בכל הנוגע לאפשרות סתירת חזקת השכר הממוצע.

 

דיון והכרעה

 

6.        לאחר שבחנתי את הבקשה ואת פסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) (1982), להלן: הלכת חניון חיפה). לטעמי, על אף האופן שבו הציג המבקש את טענותיו, בנסותו לשוות להן פן עקרוני-כללי, אלו לא מעלות שאלה כאמור. מעבר לצורך יצוין, כי אף לגופן אין להלום את עיקרי טענות המבקש.

 

7.        ככלל, אופן ניהול ההליך נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וההתערבות בו תיעשה בנסיבות חריגות בלבד, דברים אלה אמורים ביתר שאת כאשר מתבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 3353/12 סעד סיני נ' רשות הפיתוח במובן החוק רשות הפיתוח, פסקה 4 (12.11.2012); רע"א 7214/00 מורשת בנימין נ' בר-חן (25.3.2001)). במקרה שבפניי איני מוצא טעם להתערב בקביעות בית משפט קמא באשר לדחיית הבקשה להביא ראיות. כאמור, בקשת המבקש להגשת תצהירים באיחור נדחתה תוך שבית משפט קמא עמד על הפגמים שנפלו בהתנהלותו לאורך ההליך ועל כך שגם לגופם עולה, כי הם אינם מגלים הגנה של ממש. מכל מקום, נושא זה נמנה במובהק על העניינים שאינם מצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן אינו מעלה כל שאלה כללית.

          

8.        באשר לטענות המבקש בדבר קביעת חבותו בהתאם לפקודה, סעיף 9(ב) לחוק קובע כדלהלן:

"חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין".

 

           בפסיקה של בית משפט זה הוכרעה המחלוקת בדבר פרשנות הוראה זו (ע"א 483/84 קרנית נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754 (1987), להלן: עניין אברהם), ונקבע כי הוראת סעיף 9(ב) נוגעת אך לדרך חלוקת הנזק בין בעל זכות החזרה לבין מי שחוזרים עליו. כלומר, פקודת הנזיקין לא חלה על שאלת אחריותו של הנתבע בתביעת חזרה אלא זו נקבעת על פי מבחני החוק. עצם החבות לצורך החזרה היא מוחלטת ואין היא תלויה באשם, אלא שהיחסים בין החבים בהחזר לבין עצמם יוכרעו לפי אשמם המוסרי. ככל שמדובר בזכות חזרה של קרנית, כבמקרה דנא, אין היא נושאת באשם מוסרי. בנוסף לכך, סעיף 9 לחוק אינו מאפשר לנהג חסר ביטוח שקרנית חוזרת עליו לחזור לנהג מעורב אחר לפי פקודת הנזיקין (ע"א 9165/09 כתריאל נ' מחאמיד חדד עלי (16.11.2011), להלן: עניין כתריאל). פרשנות זו עולה בקנה אחד עם מטרות החוק אשר ביקש להסדיר את אחריותם של הנהגים המעורבים בתאונת דרכים בהתאם לעקרונות של אחריות מוחלטת והימנעות מבירור האחריות לתאונה על פי הפקודה (ראו: עניין אברהם, פסקה 11; עניין כתריאל, פסקה 10; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 389-388 (מהדורה שלישית, תשס"ה)).

 

           יתר על כן, אין להלום את טענת המבקש כי החוק לא בא לשמש כלי עונשי כלפי חסר ביטוח. ההסדר בחוק משלב בתוכו שיקולים של הרתעה אישית בין היתר באמצעות קביעת זכות החזרה של קרנית על מי שבאשמו הפר את החובה לקיים כיסוי ביטוחי (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 5 (מהדורה רביעית, 2012)). עמד על עקרון זה המשנה לנשיאה א' ריבלין בהחלטתו ברע"א 1038/08 אופק אטיאס נ' קרנית (19.4.2009):

 "לסעיף 9 מטרות עונשיות והרתעתיות כלפי מי שלא דאג לביטוח מתאים וכלפי מי שאילו היה נפגע בעצמו, לא היה זכאי פיצויים (בהתאם לסעיף 7 לחוק הפיצויים) בשל פסול כלשהו בהתנהגותו. הותרת הפתח לחזור אל מי שמקיימים תנאים אלה, במסגרת תביעת השתתפות, עשויה לתרום להגשמת המטרות האמורות." (שם, פסקה 4).

 

(ראו גם: ע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר, פסקה 10 (18.1.2007))

 

9.        גם דינן של טענות המבקש ביחס להחלת הלכת "השנים האבודות" על חסרי ביטוח להידחות. בעניין סולל בונה קבע בית משפט זה כי הלכת "השנים האבודות" חלה על מעשי נזיקין שהתרחשו בטרם נפסקה. הטעם המרכזי לקביעה זו היה כי החלה רטרוספקטיבית של הלכת "השנים האבודות" לא תיפגע באופן ממשי באינטרס ההסתמכות. בית המשפט העלה שני הסברים מרכזיים לכך שאין חשש לפגיעה בהסתמכות בהחלה רטרוספקטיבית של הלכת "השנים האבודות" אשר תקפים, כפי שנאמר בפסק דינו של בית משפט קמא, גם במצבים בהם הנהג, כבענייננו, אינו מבוטח. ההסבר האחד, נעוץ בכך שככלל, בתחום דיני הנזיקין אין הסתמכות על הדין הקיים למעט לעניין הטלת חובות חדשות שלא היו מוכרות בעבר. לעניין זה, נקבע כי פרשת אטינגר לא הטילה חובות חדשות וכל השפעתה היא על שיעור הפיצויים, ואף בזאת השפעתה אינה ניכרת. בהקשר זה הוסיף בית המשפט כי אחריותו של המזיק מכוסה לרוב על ידי ביטוח וכי חברות הביטוח מסוגלות לספוג את התשלומים הנוספים שפרשת אטינגר מביאה בעקביה. ההסבר האחר, נעוץ בכך שעל הלכת גבריאל (ע"א 295/81 עיזבון המנוח שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (1982)), אשר קדמה להלכת אטינגר, נמתחה ביקורת בספרות ובפסיקה ואף במשפט המשווה לא אומץ ההסדר הזה (עניין סולל בונה, עמודים 155-153; רע"א 5838/07 יוסף אכראם עארף נ' מסאלחה אחמד עווד, פסקה 10 (27.6.2012)). כאמור, הנימוקים המרכזיים שהובאו בפסק הדין להחיל את הלכת "השנים האבודות" למפרע אינם שונים ביחס למקרה של נהג חסר ביטוח לעומת מקרים אחרים ואין לומר כי קיימת פגיעה באינטרס ההסתמכות של המבקש אשר נהג ללא ביטוח חובה. לכך יש להוסיף, כי מנקודת מבטו של התובע לפיצויים, אין זה מוצדק כי תהייה הבחנה בין נפגע אשר היה מצוי ברכב שאינו מבוטח לבין נפגע שהיה מצוי ברכב מבוטח.

 

10.      אשר לעניין סכום הפיצויים, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום לעניין זה. הלכה היא, כי היקף התערבותה של ערכאת הערעור באשר לסכום הפיצויים שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, מוגבל לבחינת קיומו של יחס סביר בין סכום הפיצויים הכולל לבין נזקו של הנפגע, בהתחשב בפרמטרים עיקריים כמו גיל, תוחלת חיים, בסיס השכר ועוד (ע"א 741/10 יוסף כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסקאות 9-8 והאסמכתאות המובאות שם (12.10.2010)) קל וחומר כאשר מתבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 4051/08 יורם דויטש נ' עיריית פתח תקווה, פסקה י' (8.7.2008)). במקרה דנא, סבורני כי לא נפלה טעות בפסיקתו של בית משפט קמא לעניין סתירת חזקת השכר הממוצע וממילא אין בהחלטה זו משום ריקון מתוכן של הלכת אבו חנא.

 

נוכח האמור, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

 

          ניתנה היום, ‏י"ט באייר התשע"ג (‏29.4.2013).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12071790_L04.doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il