עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 682/09

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

           לפנינו ערעורו של נאשם (ע"פ 721/09) שהורשע בהכרעת דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (ס. הנשיא י' כהן, והשופטים ח' גלפז ו-א' הלמן) בתפ"ח 513/07 מיום 29.6.2008 ,לאחר שמיעת ראיות, באינוס, לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובביצוע מעשי סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין. כמו כן מונחים לפנינו ערעוריהם של הנאשם (להלן: המערער) ושל המאשימה (להלן: המשיבה) (ע"פ 682/09) על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתיק הנ"ל מיום 7.12.2008, במסגרתו הושתו על המערער 12 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; שלוש שנות מאסר על תנאי והתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה מבין העבירות בהן הורשע וכל עבירה אחרת שהיא פשע. כן חוייב המערער בפיצוי לטובת המתלוננת בסך 25,000 ש"ח.

 

עובדות כתב האישום

 

1.        בלילה שבין 27.2.2007 לבין 28.2.2007 בסמוך לחצות, נסע המערער ברכבו מכיוון צומת "הצ'ק פוסט" לכיוון טבעון. בסמוך לשעה 00:15 כאשר המערער עבר ברכבו סמוך לצומת ג'למה הוא הבחין במתלוננת העומדת בתחנת האוטובוס ומחכה לטרמפ. המערער עצר את רכבו ליד המתלוננת והציע להסיעה לטבעון. המתלוננת עלתה לרכבו של המערער ובמהלך הנסיעה מששמע שהמתלוננת מבקשת להגיע לנצרת עלית, אמר לה כי גם הוא נוסע לנצרת וכי ייקח אותה ליעדה. משהגיעו המערער והמתלוננת סמוך אחרי צומת נהלל, פנה המערער ימינה לכביש עפר צדדי. המתלוננת ביקשה מהמערער שיורידה, אך בתגובה נעל המערער את דלתות הרכב והמשיך בנסיעה עד שעצר את הרכב בין העצים. המערער פנה למתלוננת שישבה בכסא הסמוך לנהג והחל להכותה באגרופיו בראשה כשהוא צועק עליה כי ישבור את ראשה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער בידיה אך הוא המשיך להכותה ואף קרע את חולצתה על אף שהמתלוננת שמה את ידיה מעל ראשה כדי לגונן על עצמה ואף קיפלה את רגליה אל גופה. המערער לא חדל, למרות שהמתלוננת ניסתה להכותו ולשרוט אותו בציפורניה, ואף אחז בצווארה ואז הוריד את מכנסיו ותחתוניו ואמר לה: "אם לא תהיי ילדה טובה אני אשבור לך את הראש".

 

2.        בשלב זה אחז המערער בידו האחת בשערה האסוף של המתלוננת ובידו השניה אחז בחפץ כלשהו, הצמידו לעינה של המתלוננת ואיים עליה כי אם תעשה משהו "יקרע לה את הפנים", ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי. המתלוננת חשבה לברוח מהרכב ואף שהחביאה בשרוולה סכין יפנית, פחדה שהמערער יממש את איומיו וחששה לחייה ולכן עשתה כדבריו וביצעה בו מין אוראלי כשהמערער מעלה ומוריד את ראשה בכוח ואוחז בשערה. בהמשך ניסה המערער להוריד את מכנסיה של המתלוננת, כך שאחד הכפתורים נקרע ואז החדיר את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת שצעקה מכאב. למרות צעקותיה של המתלוננת ותחינתה שיפסיק משום שהוא מכאיב לה, המשיך המערער, הוציא והחדיר את אצבעו עמוק יותר לאיבר מינה וחוזר חלילה. לאחר מכן דחף המערער את ידו עמוק יותר לתחתוניה של המתלוננת והחדיר את אצבעו לפי הטבעת שלה וזאת למרות שהמתלוננת צעקה מכאב. בשלב כלשהו מרוב כאב לא הצליחה המתלוננת לצעוק ונותרה שותקת וללא תנועה.

 

3.        אחר כך הורה המערער למתלוננת לבצע בו שוב מין אוראלי והמתלוננת עשתה כדבריו כאשר הוא אוחז בראשה, מעלה ומוריד אותו. המערער שלא הצליח להגיע לסיפוקו הורה למתלוננת לצאת מהרכב. המתלוננת עשתה כדבריו ואז הבחינה כי משקפיו שנפלו במהלך האירוע מונחים על רצפת הרכב. המתלוננת דחפה את המשקפיים ברגלה, כך שנפלו החוצה מן הרכב מבלי שהמערער הבחין בכך. המערער עזב את המקום ברכבו.

 

4.        כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרמו למתלוננת כאבים עזים בכל גופה, שריטות בצוואר ובחזה, נפיחות ורגישות במספר נקודות בראשה ובידה, קושי והגבלה בפתיחת הפה, שפשוף בסנטר, שטף דם בירך ימין, שתי שריטות במותן ימין, שריטה בעכוז ימין, שפשוף בפי הטבעת ושריטה אורכית בין כפלי הרירית של פי הטבעת, שטף דם תת עורי בנרתיק במרחק כ-15 ס"מ מהפתח.

 

בשל המעשים שתוארו לעיל הואשם המערער כאמור באינוס ובביצוע מעשי סדום.

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

 

5.        על פי הנטען על ידי המשיבה, ביום 14.2.2008, בוקר הדיון בו היתה אמורה המתלוננת להעיד לפני בית המשפט המחוזי, הודיעה המתלוננת למשיבה כי יש חלק בגרסתה שטרם חשפה. המתלוננת מסרה למשיבה כי הסתירה את העובדה שהמערער הציע לה לעשן עימו סמים, היא אמנם סירבה לעשן עימו סמים אך הסכימה לכך שהמערער יסטה עם רכבו מהכביש הראשי כדי שהוא יוכל לעשן סמים. עוד מסרה המתלוננת כי לאחר הסטייה לדרך צדדית היא עברה מרצונה החופשי למושב האחורי של הרכב, שם ביצע בה המערער את העבירות שבנדון.

 

6.        בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבה כי החלק הכבוש בגרסתה של המתלוננת הינו שולי או כי לא מדובר בפרטים מהותיים. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי גם גרסה כבושה של מתלוננת ניתן לקבל אם ניתן הסבר משכנע לכבישתה. המתלוננת הסבירה כי הסתירה חלק זה בגרסתה מאחר וחששה להסתבכות בפלילים לאור מעורבותה בעבירות סמים בעבר. לטענת המתלוננת היא החליטה לחשוף את החלק הכבוש בגרסתה לאור עצת חברהּ לפיה מוטב כי תאמר את האמת. בית המשפט המחוזי השתכנע מהסברה של המתלוננת לכבישת החלק המאוחר בגרסתה, בין היתר לאור התרשמותו מהמתלוננת. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי כי בשל כבישת הגרסה יש להתייחס לעדות המתלוננת בזהירות, אולם בנסיבות המקרה הטעים בית המשפט המחוזי כי לעדות המתלוננת בדבר עבירות המין שבוצעו בה ישנם חיזוקים חיצוניים. 

 

גרסת המתלוננת

 

7.        לפי עדות המתלוננת לאחר שעלתה לרכבו של המערער ניהלו השניים שיחה. המתלוננת העידה בבית המשפט כי היא הסכימה לכך שהמערער יסטה מהכביש הראשי לדרך צדדית על-מנת שהוא יוכל לעשן סמים. עוד העידה המתלוננת כי חשדה החל להתעורר כאשר המערער החל להתרחק מרחק רב מהכביש הראשי. לכן, כשעברה למושב האחורי של הרכב מרצונה החופשי נטלה עמה סכין יפנית שהייתה ברשותה. לגרסת המתלוננת היא עברה למושב האחורי של הרכב מרצונה החופשי כדי לסייע למערער להכין את הסמים לעישון. המתלוננת העידה כי המערער נעל את הרכב. עוד העידה המתלוננת כי לאחר המעבר למושב האחורי החל המערער להכותה ולקרוע את בגדיה תוך שהוא מצמיד לעינה השמאלית כלי מתכתי ומאיים עליה כי אם לא תעשה כדבריו יחדירו לעינה. בהמשך תיארה המתלוננת את ביצוע עבירות המין בה על ידי המערער תוך שימוש באיומים ובאלימות כאשר היא מתארת את הפחד והאימה שחשה במהלך ההתרחשות (ראו עמ' 32 לפרוטוקול).

 

8.       בנקודה זו יש ליתן את הדעת לקו ההגנה בו נקט המערער בבית המשפט המחוזי. בעדותו בבית המשפט, להבדיל מהשלבים הראשונים בחקירתו המשטרתית, הודה המערער כי אסף את המתלוננת כטרמפיסטית ברכבו ואף לא הכחיש כי סטה מהכביש לדרך צדדית ולאחר מכן ביצעה בו המתלוננת מין אוראלי. אלא שלגרסת המערער הוא הכיר את המתלוננת עובר לאירועים נשוא כתב האישום שכן קיים עמה בעבר יחסי מין תמורת תשלום בשתי הזדמנויות שונות. עוד טען המערער כי בהתרחשות נשוא כתב האישום ביצעה בו המתלוננת מין אוראלי בהסכמה, אולם זעמה של המתלוננת התעורר עת שילם לה לאחר המעשה סך של 50 ש"ח ולא 100 ש"ח כפי שעשה במפגשים הקודמים וזו הסיבה בגינה העלתה כנגדו טענות שווא בנוגע לביצוע עבירות מין ואף תקפה אותו במהלך האירוע שאז נאלץ להתגונן מפני התנהגותה האלימה. המתלוננת הכחישה את גרסתו של המתלונן כי קיימת היכרות מוקדמת כלשהי בינה לבין המערער.

גרסת המערער

 

9.        גרסתו הראשונה של המערער במהלך חקירתו במשטרה הייתה כי לאחר שחגג באירוע של אחיין שלו ליד צומת "הצ'ק פוסט" הוא נסע ישירות לביתו בטבעון ללא שהעלה לרכבו איש והכחיש כי הוא מכיר את שמה של המתלוננת. לגבי השריטות בלחי שמאל ובמצח מעל הגבה השמאלית טען המערער כי מקור השריטות בלחי הוא בפציעה במהלך גילוח ואילו מקור השריטה מעל הגבה הוא בפציעה שהתרחשה במהלך עבודתו. בשלב מאוחר יותר בחקירתו עומת המערער עם העובדה כי לאשתו מסר שהשריטות נגרמו לו בתגרה עם בריונים בצומת "הצ'ק פוסט". בתגובה אישר המערער בחקירתו את דברי אישתו וטען כי לא העלה את הדברים מכיוון שלא חשב כי הם רלוונטיים לחקירה. כן עומת המערער בחקירתו עם העובדה שהמשקפיים שהשתמש בהן נותרו בידי המתלוננת ואף זוהו על ידי אישתו. רק ביום 5.3.2007, לפני ביצוע מסדר הזיהוי בו זיהתה המתלוננת את המערער כמי שביצע בה את המעשים המתוארים בכתב האישום, שינה המערער את גרסתו והודה לראשונה כי אסף את המתלוננת בליל האישום וטען כי היא ביצעה בו מין אוראלי בהסכמה. עוד ציין המערער בשלב זה בחקירתו במשטרה כי קיימת בינו לבין המתלוננת היכרות מוקדמת המבוססת על קיום יחסי מין בתשלום. המערער מסר בחקירתו במשטרה כי לאחר שעלתה המתלוננת לרכבו היא אמרה לו כי היא צריכה להגיע לידיד שלה בנצרת עלית, אולם ביקשה ממנו לעצור בדרך כדי להכין סיגריה עם גראס ולעשנה. המערער מסר בחקירתו כי הציע למתלוננת לעבור למושב האחורי. כן מסר המערער בחקירתו כי לאחר המעבר למושב האחורי הציע למתלוננת לקיים יחסי מין והיא אכן הסכימה בתמורה לתשלום של 100 ש"ח, אך בסוף ההתרחשות שילם לה רק 50 ש"ח דבר שהרגיז אותה וגרם לה לנקוט כלפיו באלימות.

 

10.      גם בבית המשפט המחוזי העיד המערער בדבר היכרות מוקדמת עם המתלוננת, כאשר ציין כי הכירו לראשונה בצאתו מסניף הבנק באקראי ולאחר מכן שתו יחדיו קפה (עמ' 88 לפרוטוקול). עוד העיד המערער על קיום יחסי מין תמורת תשלום עם המתלוננת בשתי הזדמנויות קודמות לאירועים דנן. באשר לאירועים שבנדון העיד המערער בדבר קיומה של הסכמה ביניהם לקיום יחסי מין אלא שלטענתו חמתה של המתלוננת יצאה כלפיו שכן לא הייתה שבעת רצון מגובה התמורה ששילם לה. המערער הסביר את כבישת גרסתו במשטרה בכך שחשש כי אישתו תעזוב אותו (ראו עמ' 91-90 לפרוטוקול). המערער העיד אודות פרטים אישיים שידע על המתלוננת ובכך לטעמו היה כדי להצביע על היכרות מוקדמת בין השניים, בניגוד לגרסתה הנטענת של המתלוננת.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

11.      בית המשפט המחוזי הדגיש כי המערער הותיר עליו רושם בלתי מהימן וכי גרסתו שקרית ורוויית סתירות פנימיות. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער בדבר הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי מין עמו וכן דחה את טענתו של המערער בדבר עלילת השווא שלכאורה טפלה כנגדו המתלוננת בשל אי שביעות רצונה מהסכום ששילם לה לאחר שביצעה בו מין אוראלי. בית המשפט המחוזי הטעים כי הסברו של המערער בדבר כבישת גרסתו מחשש לפגיעה בתא המשפחתי אינו משכנע שכן אם היה בכך ממש הרי שהוא לא היה מוסר את שמו האמיתי למתלוננת ולא היה נפגש עמה בפומבי ושותה עמה קפה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי יש משמעות לשינוי גרסתו של המערער דווקא לפני עריכתו של מסדר הזיהוי. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שגרסתו של המערער בדבר הסכמתה של המתלוננת לקיומם של יחסי מין אינה עולה בקנה אחד עם ראיות אחרות כגון החולצה הקרועה שהמתלוננת לבשה בליל האירועים שבנדון והממצאים הפיסיים בגופה של המתלוננת, לרבות בפי הטבעת ובאיבר מינה. בין היתר לאור ראיות אלה דחה בית המשפט המחוזי אף את טענת המערער לפיה המכות שנתן למתלוננת נבעו מהתגוננותו לאחר שהמתלוננת תקפה אותו. בהקשר לאי מהימנותו של המערער הפנה בית המשפט המחוזי לשקריו של המערער ביחס למקור השריטות בפניו כמו גם ניסיונו להרחיק עצמו מהמתלוננת בכך שהכחיש בתחילה כל היכרות עמה ואת העובדה שאסף אותה לרכבו בליל האירועים. עוד ציין בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי לגרסת המערער בשני המפגשים הקודמים שהיו בינו לבין המתלוננת הוא היה מצויד בקונדום ואילו במקרה דנן לא היו לו אמצעי מניעה. לשאלת המשיבה כיצד יתכן שאדם הנמצא במערכת זוגית שאינו מקיים יחסי מין מזדמנים יהיה מצויד בקונדומים, נותר המערער חסר תשובה ותירץ את זה בכך שהרכב היה שייך לאחיו ויכול להיות שהקונדומים היו שלו, אולם בסופו של דבר חזר המערער על הגרסה כי הרכב הוא שלו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לא יתכן שהמערער הסכים כי המתלוננת תעשן סמים בנוכחותו וברכבו בשים לב להיותו מדריך לגמילה מסמים.

 

12.      באשר למהימנותה של המתלוננת, הדגיש בית המשפט המחוזי כי עולות מספר תהיות באשר לעדותה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי הצביע בהקשר זה על כך שהמערער ידע פרטים אישיים משמעותיים לגבי המתלוננת באופן המצביע על היכרות מוקדמת ביניהם. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם פרטים אודות שמה ומקום מגוריה של המתלוננת יכול היה המערער לדעת מתוך השיחה שניהלו במהלך הנסיעה לאחר שאסף אותה בתחנת האוטובוס, אולם אין הסבר מניח את הדעת הכיצד ידע המערער כי המתלוננת השתמשה בסמים בעבר. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בחלל ראייתי, אך אין בו כדי לקעקע את גרסתה של המתלוננת בנוגע לעבירות המין שבוצעו בה זאת לאור חולצתה הקרועה של המתלוננת, מצבה הנפשי הקשה כפי שנצפה על ידי עדים אחרים בסמוך לאחר האירועים שבנדון והראיות הפיסיות שנמצאו בגופה, לרבות בפי הטבעת ובאיבר המין של המתלוננת, המעידים על אירוע חבלתי ועל היעדר הסכמה לקיומם של יחסי מין. תמיהה נוספת אותה ציין בית המשפט המחוזי נוגעת לכך שהמתלוננת עברה מרצונה החופשי למושב האחורי כשלטענתה עשתה זאת כדי לסייע למערער בהכנת הסמים לעישון, למרות שהודתה כי הוא לא היה צריך את עזרתה לשם כך. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי את התמיהה באשר להסכמתה של המתלוננת לעבור למושב האחורי מרצונה לאחר שבשלב זה כבר הבינה שמשהו אינו כשורה. תמיהה נוספת עליה הצביע בית המשפט המחוזי נוגעת להסכמתה של המתלוננת לסטייה מהדרך. זאת ועוד, תמיהה נוספת אליה התייחס בית המשפט המחוזי נוגעת לכך שלאחר האירוע ביקשה המתלוננת לעלות שוב לרכבו של המערער כדי שייקח אותה למחוז חפצה. בית המשפט המחוזי הפנה בהקשר לתמיהות הנוגעות להתנהלותה של המתלוננת להלכה לפיה אין לשפוט התנהגות של קורבנות עבירות מין בחוכמה שבדיעבד. עוד הטעים בית המשפט המחוזי כי גם אם חלקים בעדותה של המתלוננת אינם מדויקים הרי שבית המשפט מוסמך מכוח כלל "פלגינן דיבורא" לאמץ חלקים מתוך העדות. בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי למרות התמיהות שהתעוררו בקשר להתנהלותה וגרסתה של המתלוננת, הרי שקיימות ראיות חיצוניות לעדותה המהוות חיזוק לגרסתה בדבר ביצוע עבירות המין בה על ידי המערער.

 

ראיות החיזוק לגרסתה של המתלוננת

 

13.      ראיית חיזוק ראשונה לגרסתה של המתלוננת מצא בית המשפט המחוזי בעדותו של נהג המונית שאסף את המתלוננת בסמוך לאחר האירועים שבנדון (להלן: נהג המונית). כזכור, המערער נסע ממקום ההתרחשות ברכבו והמתלוננת נותרה לבדה. לאחר שהמתלוננת צעדה אל הכביש היא עצרה מונית ועלתה אליה במטרה להגיע לידידהּ המתגורר בנצרת עלית (להלן: הידיד) אליו תכננה להגיע לפני שהמערער אסף אותה לרכבו. נהג המונית העיד שכשהמתלוננת עלתה למונית היא רעדה ו"בכתה חזק". לאחר שלא הפסיקה לבכות שאל אותה נהג המונית מה קרה והמתלוננת ענתה לו "אסון, אסון". נהג המונית ניסה להרגיע את המתלוננת ולברר עמה את אשר אירע ואז המתלוננת אמרה לו "אנסו אותי". נהג המונית הוסיף בעדותו כי המתלוננת סיפרה לו שהאנס ניסה לבעול אותה באמצעות איבר מינו אך לא הצליח. בעקבות זאת התקשר נהג המונית למשטרה. נהג המונית העיד כי המתלוננת הראתה לו את חולצתה הקרועה וסיפרה לו כי המערער הרביץ לה ואנס אותה. עוד העיד נהג המונית כי לאורך הנסיעה המתלוננת שמה יד על הלחי והוא הבחין בסימן על יד העין השמאלית שלה. עוד העיד נהג המונית כי המתלוננת סיפרה לו שהמערער נעל את רכבו בעת ביצוע המעשים. בא כוחו של המערער שם דגש בבית המשפט המחוזי על כך שהמתלוננת הגדירה את הדברים כ"ניסיון אונס" כפי שעולה מהודעתו של נהג המונית במשטרה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בנימוק שגם אם יתכן כי המתלוננת הגדירה לפני נהג המונית את האירוע כניסיון לאונס הרי שהיה זה לאור הבנתה כי המערער לא הצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר טיב המעשים ואפיונם לאור הראיות הפיסיות בגופה של המתלוננת וחולצתה הקרועה המצביעים על נקיטת אלימות וביצוע עבירות מין בגינן הוגש כתב האישום. בית המשפט המחוזי הדגיש כי נהג המונית הוא שראה את המתלוננת מיד בסמוך לאחר התרחשות האירועים ולכן יש בעדותו כדי לחזק את גרסת המתלוננת ולזרות אור על מצבה הנפשי בסמוך לאחר שבוצעו בה עבירות המין.

 

14.      ראיית חיזוק נוספת עליה הצביע בית המשפט המחוזי היא עדות ידידהּ של המתלוננת. הידיד העיד בבית המשפט כי קבע להיפגש עם המתלוננת ביום האירוע בשעה 18:00 בערך, אך זו איחרה להגיע. בשעה 18:30 התקשרה המתלוננת אליו ואמרה לו שהיא מתארגנת ויוצאת לכיוונו. עוד העיד הידיד כי לאחר שהמתלוננת לא הגיעה אליו הוא ניסה ליצור עמה קשר אך ללא הועיל. בהמשך עדותו מסר הידיד כי בשעה 02:00 בלילה התקשרה אליו המתלוננת מטלפון של נהג המונית וביקשה שיצא החוצה לפגוש אותה ובשיחה זו היא נשמעה לו מאוד נסערת ו"לא כרגיל" וכן העיד כי היא "הייתה מאוד לא בסדר". עוד העיד הידיד כי כשיצא מביתו ראה את המתלוננת יושבת ליד נהג המונית כשהיא בוכה, החולצה שלה הייתה קרועה ונהג המונית אמר לו שהיא נאנסה. לאחר מכן הצטרף הידיד למתלוננת ולנהג המונית אל תחנת המשטרה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עדותו של הידיד משתלבת היטב עם עדותו של נהג המונית באשר למצבה הנפשי של המתלוננת והתנהגותה בסמוך לאחר האירועים שבנדון. עוד העיד הידיד כי ידע שהמתלוננת עישנה סמים, אך הפעם האחרונה שראה אותה עושה כן הייתה לפני למעלה משלוש שנים ובנקודה זו תומכת עדותו של הידיד בגרסתה של המתלוננת כי לא עישנה סמים למעלה משלוש שנים והדברים אף נתמכים במרשם הפלילי שלה. כן ציין בית המשפט המחוזי כי עדותו של הידיד מחזקת את גרסתה של המתלוננת שכן מעדותו עולה כי המתלוננת מסרה גם לו כי המערער הצמיד "משהו חד" לעינה.

 

15.      בית המשפט המחוזי הצביע על ראיית חיזוק נוספת לעדותה של המתלוננת –  גליון בדיקתה של המתלוננת מיום 28.2.2007 [הוגש לבית המשפט וסומן ת/23 (להלן: ת/23)]. הבדיקה בוצעה במרכז לאבחון וטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בבית החולים "פוריה" בטבריה. הבדיקה נערכה על ידי גניקולוגית ד"ר נסיה לנג (להלן: ד"ר לנג) המתמחה בבדיקת נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ד"ר לנג העידה אף בבית המשפט המחוזי על מהלך בדיקתה של המתלוננת וממצאי הבדיקה. מת/23 עולה כי במהלך בדיקתה של המתלוננת היא מסרה לד"ר לנג גרסה דומה באשר לנעילת הרכב על ידי המערער, האלימות שנקט כלפיה, קריעת חולצתה, הצמדת כלי חד לעינה השמאלית וכן בדבר ביצוע עבירות המין בה. להלן תיאור גרסתה של המתלוננת בת/23 כפי שזו נמסרה לד"ר לנג:

 

"...אמש נסעה בטרמפ ובשעה 01:00 הרכב עצר וסטה ממסלולו נעל דלתות וחבט בראשה מצידה השמאלי, חנק אותה ביד אחת. ניסתה להתנגד... קרע את חולצתה, פתח את מכנסיה... ובאיומי סכין משך את שערותיה, ואיים להכניס לה חפץ ליד עינה השמאלית ניסתה להדוף אותו בידיה והוא חבט בראשה במצח. אחז בראש והחדיר את איבר מינו לפיה בכח. הוריד את מכנסיה ותחתוניה הכניס אצבע לנרתיק ולפי הטבעת ניסה להחדיר את איבר מינו לתוך הנרתיק סגר את הרגליים וניסה לחדור פנימה... הלכה ברגל לכביש למשטרה ע"י מונית...".

 

 

16.      עוד עולה מת/23 כי במהלך הבדיקה המתלוננת בכתה וצויין כי היא "מתייפחת, מתקשה לדבר, מספרת באופן מקוטע". בת/23 צויינו שריטות טריות, נפיחויות ורגישויות שזוהו בגופה של המתלוננת, כמו למשל שריטה באורך 4 ס"מ מעל השד הימני. כן צויין כי קיים קושי בפתיחת פיה של המתלוננת. עוד צויין כי נצפה שטף דם טרי בחלק הצידי של ירך ימין "בגודל 2*4 ס"מ". מעבר לכך צויין בת/23 כי נמצאה על עכוז ימין שריטה טריה באורך 3 ס"מ. מעל מותן ימין נמצאו שני שפשופים טריים בעור. בשכיבה על הצד בפישוק העכוזים נצפתה שריטה אורכית "בשעה 12" בין קפלי הרירית עד הפתח ושפשוף טרי של העור בשעה 11 במרחק של 1.5 ס"מ מפתח פי הטבעת. עוד צויין כי קיימת רגישות בנגיעה במטוש בתוך פי הטבעת. זאת ועוד, מת/23 עולה כי בקיר האחורי של הנרתיק נמצא אזור בגוון אדום בגודל של 1 מ"מ הנראה כשטף דם תת רירי.

 

17.      בית המשפט המחוזי הדגיש כי במקרה דנן ביצוע עבירות המין נתמך בראיות אובייקטיביות שעניינן הממצאים הפיסיים בגופה של המתלוננת. בעדותה הסבירה ד"ר לנג כי הממצאים בפי הטבעת של המתלוננת נגרמו בשל חבלה ומעידים על היעדר הסכמה. בחקירתה של ד"ר לנג ניסה המערער לבסס עמדה לפיה יתכן כי הממצאים בפי הטבעת עשויים היו להיגרם כתוצאה מגורמים רבים אחרים, שאיני מוצא טעם להיזקק לפרטיהם, לרבות פגיעה של המתלוננת בעצמה, נוכח העובדה שבסופו של יום ד"ר לנג הבהירה בחקירתה באופן ברור כי "סה"כ הקונסטלציה של הדברים מעידה על הפעלת כח ולא עשייה בהסכמה" (עמ' 81 שורות 27-26). ד"ר לנג הוסיפה "...השריטה והשפשוף הטריים בעור לא נראה שנעשו ללא הפעלת כוח" (ע' 81, שורה 23). ברוח זו הטעימה ד"ר לנג "...כל הממצאים האלה של השריטה והשפשוף הטריות והרגישות מלמדים יותר על ממצא חבלתי" (ע' 81, שורות 4-3). באשר לממצא באיבר המין השיבה ד"ר לנג כי אמנם "זו אפשרות" כי הממצא נגרם כתוצאה מקיום יחסי מין בין המתלוננת ובן זוגה, אולם בצד זאת ציינה כי שטף הדם שנמצא באיבר המין עולה בקנה אחד עם הפעלת כוח ועל יחסי מין שלא בהסכמה (עמ' 83, שורות 4-3).

 

18.      המערער טען למחדלי חקירה שונים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לאור הודאת המערער כי אסף את המתלוננת בתחנת האוטובוס וכי הציע למתלוננת לקיים עמו יחסי מין כאשר בין השניים התפתח מאבק אלים לאחר שהיא ביצעה בו מין אוראלי, אין עוד נפקות לטענותיו בדבר פגמים שנפלו במלאכת זיהויו. המערער טען עוד למחדל חקירה בכך שתיקהּ של המתלוננת לא נשלח לבדיקת שרידי סם חרף העובדה שמסר בחקירתו כי המתלוננת החזיקה בתיק שהיה ברשותה סם אותו ביקשה לעשן. בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שהיה מחדל חקירתי הרי שאין בו כדי לשנות את התוצאה משום שהתיק של המתלוננת נותר בחזקתו של הידיד ומשכך גם אם היו נמצאים שרידי סם בתיק משקל הממצא היה נמוך. עוד טען המערער למחדל חקירתי בכך שהמשטרה לא בדקה את עברה הפלילי של המתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי ממילא מידע זה עמד לנגד עיניו ומשכך לא נפגעה הגנתו של המערער. לעניין טענתו של המערער כי לא ניתן לסגור את רכבו נעילה מרכזית ללא השלט, קבע בית המשפט המחוזי שהטענה לא הובררה בעדויות. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי המערער לא העלה טענה זו בחקירתו במשטרה ומשכך אין מדובר במחדל חקירה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי המערער יכול היה להגיש מסמכים בעניין טכני זה אם רצה להוכיח טענתו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אמנם קיים מחדל חקירתי בכך שמכנסיה ותחתוניה של המתלוננת מליל האירוע לא נתפסו כמוצגים, אולם הדבר מהווה שיקול אחד בין יתר הראיות.

 

 

 

ההליכים בבית המשפט המחוזי לעניין העונש

 

19.      בטיעוניה לעונש בבית המשפט המחוזי הדגישה המשיבה את מעשיו האכזריים של המערער שלוו באיומים בנשק קר ובאלימות ואת הנזק הרב, הפיסי והנפשי, שהסב המערער למתלוננת. עוד הדגישה המשיבה את עברו הפלילי המכביד של המערער. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לחובת המערער הרשעות בעבירות רכוש בשנים 1979-1978. בשנת 1979 ביצע עבירות מין ונדון למאסר בפועל. לחובתו של המערער הרשעה בבריחה ממשמורת חוקית ובעבירות סמים רבות החל משנת 1980. בשנת 1986 הורשע המערער בעבירה של שוד מזוין שאף בגינה ריצה מאסר. הרשעתו האחרונה של המערער היא בעבירות סחר בסמים משנת 1998. המערער טען בבית המשפט המחוזי לנסיבות חייו הקשות ולנתוניו האישיים, טענות שאף נטענו במסגרת נימוקי הערעור לפנינו ומשכך אדרש להן בהמשך. המערער טען כי עברו הפלילי נוגע בעיקרו לעבירות רכוש וסמים וכי הרשעתו האחרונה היא משנת 1998. המערער העיד עדי אופי בנוגע להליך שיקומו המרשים וגמילתו מסמים ואת תרומתו הרבה בתפקידו כמדריך נגמלים מסמים.

 

20.      לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר נפגע עבירה. התסקיר מתאר כיצד העבירות השפיעו על תוכניותיה לעתיד של המתלוננת, על מצבה הפיזי והנפשי וכיצד המעשים הקשים גורמים לה לתגובות דיכאון קיצוניות, שיתוק, חוסר תפקוד, צורך להיעזר בתרופות פסיכיאטריות, כאב פיזי ונפשי כמו גם את חווית ההשפלה, הניצול הזלזול והטראומה הקשה שחוותה המתלוננת.

 

21.      בבית המשפט המחוזי הציג המערער חוות דעת שנערכה על ידי עובד סוציאלי. בחוות הדעת ישנו תיאור של משפחת המוצא של המערער, האב האלים, התמכרותו של המערער לסמים, הטיפול של המערער באם החולה, כיצד גדל המערער ללא תומך כלשהו במשפחה והחל את דרכו העבריינית בגיל 9. בגיל 12 נשלח המערער לפנימייה ולאחר מכן התדרדר בצורה משמעותית והתמכר לסמים וביצע עבירות רכוש רבות. חוות הדעת הדגישה את הליך הגמילה הממושך שעבר המערער ושיקומו. כן מטעים עורך חוות הדעת את הצלחתו הרבה של המערער באופן שאפשר לו להוות משענת לנגמלים. הערכת עורך חוות הדעת היא כי המסוכנות הנובעת מהמערער היא נמוכה. המשיבה התנגדה לחוות הדעת וביקשה ליתן לה משקל מזערי אם בכלל.

 

22.      כפי שעולה מגזר-הדין, בהמשך נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המערער כי יומצא תיקה הרפואי של המתלוננת מעמותת "אדם לאדם" התומכת בנפגעי עבירות מין. כן עולה כי התיק הומצא ואף נשמעו טיעונים בקשר אליו. עוד עולה כי התיק הועבר למפקחת מטעם שירות המבחן ובעקבות זאת נערך תסקיר משלים בעניינה של המתלוננת. מגזר-הדין עולה כי בתסקיר המשלים נקבע שאין מקום לזימון המתלוננת להסברים הנוגעים לעזיבתה את העמותה ונשירתה מטיפול בגמילה מסמים. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער לזימון עורכת התסקיר ופסיכיאטר לחקירה בבית המשפט.

 

גזר הדין

 

23.      בית המשפט המחוזי הדגיש בגזר הדין כי מדובר באינוס ומעשה סדום ברוטאליים שביצועם לווה באלימות כאשר המערער בחר לו כקורבן טרמפיסטית מזדמנת לסיפוק יצריו. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר באדם ששיקם את עצמו ובמהלך תקופה משמעותית של עשר שנים לא היה מעורב בפלילים ולכך יש ליתן משקל בהתחשב ברקע המשפחתי והאישי ממנו הגיע המערער ולאור עדויותיהם של עדי האופי. בשקלול בין השיקולים לחומרא לבין השיקולים לקולא קבע בית המשפט המחוזי כי יש להשית על המערער את העונשים שצויינו ברישא.

 

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מופנים הערעורים שלפנינו.

 

תמצית נימוקי הערעור בע"פ 721/09

 

24.      לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד יובל זמר – המתלוננת כבשה את עדותה לעניין הסכמתה לסטות מהכביש והעובדה כי עברה מיוזמתה למושב האחורי. המערער טוען בהקשר זה כי לכבישת עדותה של המתלוננת בנוגע לפרטים מהותיים ביותר ישנה השפעה מכרעת על מהימנותה של המתלוננת והאפשרות לבסס את ההרשעה על פיה. בהמשך לכך טוען המערער כי הסברה של המתלוננת לכבישת העדות אינו הגיוני ואין בו ממש. המערער ממשיך לטעון כנגד מהימנותה של המתלוננת והוא שב ומדגיש את התמיהות והסתירות בקשר לגרסתה ולהתנהלותה במהלך ולאחר האירועים שבנדון. המערער מוסיף לטעון כנגד גרסתה של המתלוננת לפיה אין היכרות מוקדמת בין השניים כאשר לטענתו מדובר בגרסה שקרית לאור הפרטים הרבים שמסר בחקירתו אודות המתלוננת אותם ידע מכוח המפגשים הקודמים עמה בהם קיים עמה יחסי מין תמורת תשלום. המערער שב על טענתו בדבר עלילת שווא על רקע חוסר שביעות רצונה של המתלוננת מהסכום ששילם לה בתום האירועים שבנדון.

 

25.      באשר לחיזוקים החיצוניים שנמצאו לעדותה של המתלוננת, טוען המערער כי גם אם נמצאה חולצה קרועה אין בכך להוות חיזוק לגרסה בדבר ביצוע עבירות מין אלא לכל היותר למעשה אלימות. ברם, לטענת המערער הוא הודה בכך שהתפתח אירוע אלים בינו לבין המתלוננת כתוצאה מכך שהמתלוננת תקפה אותו והוא נאלץ להתגונן. עוד טוען המערער כי הממצא באיבר מינה של המתלוננת אינו מעיד בהכרח על אינוס ואף ד"ר לנג העידה כי יש אפשרות לכך שמקור הפגיעה אינו בחבלה. עוד טוען המערער כי גם מהממצא בפי הטבעת ספק אם ניתן היה לקבוע ממצא לחובתו. בנוסף לכך, טוען המערער כי הסברו לכבישת גרסתו המאוחרת משכנע ולא ניתן לראות בכך שקרי נאשם העולים כדי חיזוק. כמו כן שב המערער וטוען לקיומם של מחדלי חקירה.

 

26.      בקשה להוספת ראיות בערעור: לאחר הגשת הודעת הערעור הגיש המערער בקשה להוספת ראיות בערעור במסגרתה מבקש הוא להתיר לו הגשת הודעותיה של המתלוננת. לטענת המערער הודעותיה של המתלוננת במשטרה לא הוגשו כראיה במשפט ולכך יש חשיבות רבה להוכחת הסתירות שנפלו בגרסתה והיכולת לבסס ממצאים עובדתיים על בסיס עדותה בבית המשפט. המערער מודה כי הודעותיה של המתלוננת היו ברשותו בעת ניהול ההוכחות בבית המשפט המחוזי אך הן לא הוגשו, אולם מאחר שהן משמעותיות להוכחת טענותיו בקשר להיעדר מהימנותה של המתלוננת הרי שיש להתיר צירופן עתה שכן הן חיוניות להגנתו.

 

27.      בנוגע לערעור על חומרת העונש, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו ביחס למדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות הייחודיות: המערער בן 47, בן למשפחה ברוכת ילדים ומלבדו כללה המשפחה שבעה אחים נוספים. אביו היה אלכוהוליסט, נהג להתעלל בו עד שהוצא מבית הוריו בהתערבות שירותי הרווחה. בשל מטען זה התקשה המערער לטענתו להשתלב במסגרות אליהן נשלח ואף התמכר לסמים. בסופו של יום הצליח המערער להשתקם מהתמכרותו לסמים ואף תמך בנגמלים אחרים. בשנת 2000 הכיר המערער את רעייתו ובשנת 2006 נישאו. לטענת המערער לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לשינוי שעשה בחייו והמאמצים הרבים שהשקיע במישור השיקומי למרות נקודת הפתיחה הקשה שעמדה לו לרועץ. לבסוף, הפנה המערער לפסקי דין המשקפים לטענתו את רף הענישה המקובל בנסיבות דומות.

 

תמצית תגובת המשיבה בע"פ 721/09

 

28.      לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – דין הערעור להידחות שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאי מהימנות כאשר שלושת שופטי המותב נתנו פה אחד אמון בגרסתה של המתלוננת לפיה המערער ביצע בה את עבירות המין שבנדון. לטענת המערערת, ישנם אמנם חללים ראייתיים ותמיהות באשר לגרסתה של המתלוננת, אולם בית המשפט המחוזי היה מודע להם והחליט ליתן אמון במתלוננת לאור החיזוקים הראייתיים המשמעותיים לגרסתה, מהם עולה באופן ברור כי לא הייתה הסכמה לקיום יחסי מין וכי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו תוך שימוש באיומים ובאלימות. המשיבה מתנגדת לבקשתו של המערער לצירוף ראיות מהטעם שהיה בידו די והותר זמן להגיש את הראיות נשוא בקשתו לפני הערעור ולמצער יחד עם הגשת הודעת הערעור. באשר לערעור על חומרת העונש, טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות מהטעם שמעשיו מצויים ברף העליון של עבירות המין נשוא כתב האישום ולפיכך גם העונש צריך להיות בהתאם. בהקשר זה טוענת המשיבה כי היה על בית המשפט המחוזי להשית על המערער עונש חמור מזה שנגזר עליו ובסוגיה זו ממוקד ערעורה.

 

תמצית נימוקי המשיבה בע"פ 682/09

 

29.      בערעורה של המשיבה כנגד קולת העונש נטען כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער אינו משקף את חומרת העבירות בהן הורשע, את מידת האלימות האכזרית שאפיינה את מעשיו, את האימה והפחד שהיו מנת חלקה של המתלוננת בשעת ביצוע העבירות ואת השפעתם המשתקת של האיומים שהפנה המערער כלפי המתלוננת. לטענת המשיבה, דומה שמעשיו של המערער לקוחים מסרט אימה: בחירת קורבן מזדמן בתחנת אוטובוס, סטייה מהדרך ושימוש באלימות אכזרית תוך גרימת פגיעות מיניות ונפשיות קשות המלוות באיומים בנשק קר. לטענת המשיבה מעשיו של המערער משקפים מסוכנות מוגברת כלפי קורבנות פוטנציאליים. עוד טוענת המשיבה כי ככל שניתן משקל לחוות הדעת שהוגשה מטעם המערער היה צריך בית המשפט המחוזי ליתן לה משקל מועט אם בכלל. המשיבה מדגישה בערעורה כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנזקים שנגרמו למתלוננת ולטראומה הקשה שחוותה. בנוסף לכך טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי כמעט והתעלם מהעבר הפלילי המכביד של המערער. המשיבה מטעימה כי העונש בנסיבות אלו צריך שיבטא את התיעוב והסלידה ממעשים כגון דא תוך עיגון מסר הרתעתי הולם. לבסוף מדגישה המשיבה כי לא היה מקום להקל בעונשו של המערער כפי שעשה בית המשפט המחוזי. 

 

דיון והכרעה

 

30.      לאחר שעיינתי בטיעונים בכתב מטעם הצדדים, לאחר ששמענו את השלמת הטיעון בעל-פה ולאחר שעיינתי באסמכתאות אליהם הפנו הצדדים, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בפרוטוקול הדיון ובמוצגים שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, אמליץ לחבריי לדחות את הערעורים שלפנינו.

 

31.      לא בכדי עמדתי בפירוט ובהרחבה על הראיות שהובאו לפתחו של בית המשפט המחוזי ועל העדויות שנשמעו לפניו כמו גם על הנמקתו, מהן ניתן ללמוד כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יסודי, מקיף, מנומק היטב ולא מצאתי כי נפלה בו טעות כלשהי. המערער והמשיבה לא הצליחו להצביע על כשל כלשהו שנפל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן שיהיה בו די כדי לבסס עילת התערבות של ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית.

 

בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור

 

32.      בטרם אדון בנימוקי הערעור גופם אדרש לבקשת להוספת ראיות מטעם המערער. דין הבקשה להידחות.

 

33.     כידוע, ההלכה מורה כי הוספת ראיות בשלב הערעור תתאפשר רק במקרים חריגים, בשים לב לכלל המושרש בשיטתנו המשפטית לפיו על בעלי הדין להביא ראיותיהם לפני הערכאה הדיונית. בית המשפט של הערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן [סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982); ראו למשל: חוות דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין בע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.2010)]. בע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2008) עמדה השופטת ע' ארבל על השיקולים המרכזיים שעל בית המשפט להביא בחשבון בדונו בבקשה להוספת ראיות בערעור:

 

"השיקולים שבהם על בית המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושת אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בפני הערכאה הדיונית. בעניין זה נקבע כי במידה והראיות לא הוצגו בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות במבקש, תינתן לו האפשרות להגישן בפני ערכאת הערעור, בכפוף לשאר השיקולים. אולם מקום שאי הגשת הראיות נבע מהתרשלותו של המבקש, לא ישתמש בית המשפט בסמכות זו (ראו למשל: המ' 153/57 ואליק נ' הרשקוביץ, פ"ד יב(1) 975 (1957); ע"א 406/62 זילכה נ' דלומי, פ"ד יז(2) 904 (1962)). שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילי 1375-1364 (2003) (להלן: קדמי) והאסמכתאות שם; ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857, 871-870 (1990); ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227, 240 (1990))" (שם, סעיף 13).

 

 

34.      לאחר שבחנתי את נימוקי הבקשה מצאתי כי לא מתקיימים במקרה דנן המבחנים הנ"ל להוספת ראיות בערעור. הודעותיה של המתלוננת במשטרה היו בידי המערער בעת ניהול ההוכחות לפני הערכאה הדיונית ומשכך ברי כי יכול היה להגישן. בהקשר זה הבהיר המערער במהלך הדיון לפנינו כי אין הוא טוען ל"כשל בייצוג", אולם סבור הוא כי בא כוחו היה צריך להגישן בבית המשפט המחוזי. ודוק, סבורני כי אף אם היו מוגשות הודעותיה של המתלוננת הרי שלא היה בהן כדי לחדש דבר שכן טענותיו של המערער בדבר סתירות ותמיהות שנפלו בגרסתה של המתלוננת אינן טענות חדשות והן היו לפני בית המשפט המחוזי וחרף זאת בחר בית המשפט המחוזי ליתן אמון בגרעין האמת שבגרסתה של המתלוננת נוכח החיזוקים החיצוניים שנמצאו בחומר הראיות ואשר מבססים את גרסתה בכל הקשור לביצוע עבירות המין בה על ידי המערער. משכך, לו תשמע דעתי דין הבקשה להידחות. 

 

התערבות בממצאי עובדה ומהימנות

 

35.      הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת רובה ככולה על ממצאי מהימנות אשר הביאו את הערכאה הדיונית להעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו של המערער, זאת לאחר שבית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שבאו לפניו ובכלל זה דמויות המפתח בפרשה – המתלוננת והמערער.

 

36.      על ההלכה המחייבת וחריגיה בנושא היקף התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית עמדתי בחוות דעתי בע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009) תוך שהדגשתי את הדברים הבאים:

 

"הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)].

 

לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08)].

על הדברים האמורים בעניין כלל אי ההתערבות והחריגים לו עמד בית משפט זה לא מכבר בע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008); ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009)" (שם, סעיפים 67-66).

 

37.      על חשיבותה המיוחדת של הלכת אי ההתערבות כאשר עסקינן בעבירות מין עמד בית משפט זה לא אחת. כך למשל בע"פ 10163/08 הנ"ל הדגיש חברי, השופט ג'ובראן, את הדברים הבאים:

 

"הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קורבן עבירות מין. אופיה של העבירה ופולשנותה עשויים להשפיע על אופן מתן העדות וממילא על חשיבותה של ההתרשמות הישירה מן העדויות, שכן במקרה זה 'מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר' (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 22.1.2004)). בנוסף, פעמים רבות עבירות אלו מבוצעות הרחק מעיני כל, ללא עדים ובחדרי חדרים ובית המשפט נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות, בסיטואציה זו להתרשמותו של בית המשפט מן העדויות משנה חשיבות, כפי שנאמר בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 33 לפסק הדין (לא פורסם, 18.11.2009):

'לעבירות אלה, במרבים המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של 'גרסה מול גרסה' הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת'." (שם, סעיף 9).  

 

תהיות בדבר גרסתה של המתלוננת

 

38.      בנסיבות העניין איני סבור כי יש מקום לסטות מהלכת אי ההתערבות ולא שוכנעתי כי התקיים ולו אחד מבין החריגים להלכה עליהם עמדתי לעיל, מהטעמים המפורטים להלן.

 

39.      על פניו טענותיו של המערער כנגד מהימנותה של המתלוננת אינן מופרכות.  כך, יום לפני עדותה מסרה המתלוננת למשיבה לראשונה את גרסתה הכבושה לפיה היא נתנה הסכמתה לסטות מהכביש לדרך צדדית וכן כי עברה מרצונה למושב האחורי של הרכב. אלו הם פרטים משמעותיים מאוד שכבישתם פוגמת במהימנותה של המתלוננת. מעבר לפגיעה במהימנותה של המתלוננת בשל כבישת גרסה מאוחרת זו, הרי שתוכן גרסתה של המתלוננת מעלה תהיות באשר להתנהלותה בליל האירועים שבנדון. כך, הדעת נותנת כי בן אדם סביר הממתין ל"טרמפ" בחצות הלילה, כאשר הוא אינו מכיר את הנהג, לא ייתן הסכמתו לסטות מהכביש לדרך צדדית וודאי שלא יסכים לעצירת הרכב לצורך עישון סמים וברי כי לא יסכים לעבור מרצונו החופשי למושב האחורי של הרכב בפרדס מבודד. דווקא התנהגות שכזו עשויה להצביע על אמון שנתנה המתלוננת במערער אם על רקע היכרות מוקדמת ביניהם או עם מטעמים אחרים שאין זה המקום לעמוד על טיבם ומהותם. יתר על כן, אף בית המשפט המחוזי הצביע על כך שישנו חלל ראייתי באשר לעובדה כי המערער ידע שהמתלוננת השתמשה בסמים וכי מקורה של ידיעה זו אינו בשיחה שניהלו השניים בשעת הנסיעה, ובכך יש בו כדי לחזק את התחושה כי המערער הכיר את המתלוננת עובר לליל האירועים שבנדון. לא זאת אף זאת, אלא שבית המשפט המחוזי עצמו קבע כי אין זה הגיוני שהמערער יסכים כי המתלוננת תעשן ברכבו סמים נוכח תפקידו כמדריך נגמלים, ומשכך יש לתמוה באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת כי המערער הוא שהציע לה לעבור למושב האחורי לצורך עישון סמים או כי היא עברה למושב האחורי כדי לסייע לו להכין את הסמים לעישון. זאת ועוד, נשאלת השאלה מדוע המערער היה צריך עזרה בהכנת הסמים לעישון? ומדוע יש ליתן אמון בגרסה כי ביקש לעשן סמים נוכח הצלחת שיקומו וגמילתו ארוכת השנים מסמים כפי שהצביע עליה בית המשפט המחוזי. יתר על כן, מדוע חיכתה המתלוננת ל"טרמפ" בחצות הלילה כאשר כבר בשעה 18:30 אמרה לידיד כי היא בדרך אליו. ראיה לכך שהמתלוננת הייתה צריכה להגיע לידיד לפני חצות הליל היא עדותו של הידיד כי ניסה להשיג את המתלוננת משעה שאיחרה אליו אך זו לא ענתה לו.

 

נוכח ראיות החיזוק אין מקום להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי

 

40.      לאור האמור לעיל, סבורני כי אילו הייתה עומדת לפני הערכאה הדיונית עדותה של המתלוננת בלבד, הרי שלמרות שהמצב הנורמטיבי הנוהג כיום מאפשר להרשיע נאשם לפי עדותה היחידה של נפגעת עבירת מין [סעיף 54 א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971], ספק בעייני אם ניתן היה לבסס את הרשעתו של המערער על עדותה היחידה של המתלוננת, נוכח החללים הראייתיים שדבקו בגרסתה והתהיות הקשורות בה. ברם, הסתירות והתהיות שעל חלקן  עמדתי לעיל עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי אשר פירט אותן בפסק דינו ולא התעלם מהן אלא הזהיר עצמו מפני הסתמכות על עדותה של המתלוננת כראיה יחידה במשפט. משכך, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בהתרשמותו מהמתלוננת בשעת מסירת עדותה אלא ביסס את הרשעתו של המערער על ראיות חיזוק משמעותיות. בשים לב לראיות חיזוק אלה אשר על משמעותן אעמוד להלן, לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

 

           גם אם נקבל את טענתו של המערער בדבר קיומה של היכרות מוקדמת בין השניים כמו גם את יתר טענותיו המכוונות כנגד מהימנותה של המתלוננת, הרי שגם אז לא ניתן לקבל את טענתו לפיה המתלוננת טפלה עליו עלילת שווא נוכח אי שביעות רצונה מגובה התמורה ששילם לה ובשל כך יצאה חמתה עליו, זאת נוכח ראיות החיזוק המשמעותיות המצביעות מעבר לכל ספק סביר כי המערער ביצע במתלוננת את עבירות המין שבנדון תוך שימוש בכוח ובאיומים. במה דברים אמורים?

 

41.     השתלבות גרסת המתלוננת בעדותם של עדים נוספים: עדותה של המתלוננת בדבר נעילת הרכב על ידי המערער, האלימות שנקט כלפיה, קריעת חולצתה, הצמדת כלי חד לעינה השמאלית וכן האופן בו ביצע בה את עבירות המין, משתלבת באופן קוהרנטי בעדויותיהם של נהג המונית, הידיד וד"ר לנג אודות הגרסה שמסרה להם המתלוננת בסמוך לאחר האירועים שבנדון. העובדה כי קיימת זהות בגרסאות שמסרה המתלוננת דווקא בסמוך לאחר האירוע, כאשר הייתה שרויה במצב טראומטי, מחזקת באופן משמעותי את מהימנותה.

 

42.     מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאחר ביצוע עבירות המין בה: נהג המונית, הידיד וד"ר לנג העידו אודות מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת מיד בסמוך לאחר האירועים שבנדון, כשהם מתארים את בכיה ורעידותיה הבלתי פוסק כמו גם את דיבורה המקוטע. כידוע, וכפי שעמדתי על כך בע"פ 420/09 הנ"ל, ההלכה מורה כי עדות לעניין מצבו הנפשי של נפגע עבירת מין בסמוך לביצוע המעשים בו יכולה להוות חיזוק ראייתי לעדותו [שם, סעיף 81; כן ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת ד' דורנר בע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 694-693 (1999)].

 

43.     ראיות פיסיות ואחרות המעידות על אלימות וביצוע עבירות מין: נהג המונית הבחין בסימן ליד עין שמאל של המתלוננת והעיד כי החזיקה את ידה על הלחי במהלך כל הנסיעה ובכך יש תמיכה משמעותית לגרסתה בדבר הצמדת הכלי החד ליד עינה השמאלית. נוסף על כך, גרסתה של המתלוננת בדבר האלימות שנקט כלפיה המערער נתמכת בחולצה הקרועה שלבשה בליל האירועים שהוגשה כמוצג לבית המשפט המחוזי כמו גם בחבלות ובנפיחות בחלקי גופה השונים של המתלוננת. כמות ואיכות השריטות הטריות שנצפו על גופה של המתלוננת בבדיקה שביצעה בה ד"ר לנג אף הן מעידות על אלימות קשה שננקטה כלפי המתלוננת. לאור ממצאים אלו לא ניתן לקבל את גרסת המערער לפיה מדובר בחבלות שנגרמו למתלוננת כתוצאה מהתגוננתו על רקע התפרצות זעמה של המתלוננת. מי שמתגונן אינו נזקק להצמדת כלי חד לעינה של המתלוננת. גם מיקום השריטות על פני גופה של המתלוננת כפי שצויין בת/23 מצביע על כך שמדובר באלימות שמקורה בתקיפת נפגעת עבירת מין ואין מדובר בסימני אלימות הנלווים לתגרה סתם. אם לא די בממצאים אלו בדבר אלימות שנקט המערער הרי שלכך מצטרפים הממצאים הפיסיים באיבר מינה ובפי הטבעת של המתלוננת. על אף טענותיו של המערער בהקשר לטיב הממצאים הללו ואיכותם, הרי שקריאת ת/23 ועדותה של ד"ר לנג כמקשה אחת מעלים מסקנה התומכת בקביעה לפיה מדובר בממצאים חבלתיים, אשר בשים לב לאלימות שננקטה על ידי המערער כלפי המתלוננת הרי שהמסקנה המשולבת היא כי המערער ביצע במתלוננת עבירות מין תוך שימוש באלימות.

 

44.     משכך, תהיינה טענותיו של המערער כנגד מהימנותה של המתלוננת ותהיותיו בקשר להתנהלותה אשר תהיינה, לא ניתן לחלוק על ה"יש" הראייתי המבוסס בנסיבות העניין גם על ראיות חיצוניות הכוללות ממצאים פיסיים אשר תומכים בגרעין האמת בגרסתה של המתלוננת בדבר ביצוע עבירות המין בה על ידי המערער, שעה שאין כל מחלוקת בדבר זיהויו של המערער כמי שאסף את המתלוננת בחצות הלילה וסטה עמה לדרך צדדית ברכבו. כידוע, ההלכה מורה כי השאלה היא אינה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר [ראו למשל: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)]. גרעין אמת זה התגבש בנסיבות העניין לאור החיזוקים החיצוניים כפי שפורטו לעיל. ככל שעסקינן בעבירות מין, יש ובית המשפט מסתפק בגרעין האמת שבגרסת המתלוננת ולעיתים בגרעין הקשה של הגרסה למרות שקרים בוטים של המתלוננת [על הרקע לכלל זה ראו למשל בחוות דעתו של השופט י' עמית בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2010), סעיף 84].

 

 

שקרי המערער

 

45.      ודוק, אל מול החיזוקים הראייתיים שנמצאו לגרסתה של המתלוננת התרשם בית המשפט מהמערער כי עדותו אינו מהימנה נוכח סתירות ושקרים שנפלו בעדותו, כמו למשל בנוגע למקור השריטות על פניו. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי את שקרו של המערער כך שבתחילת החקירה המשטרתית ניסה להרחיק את עצמו מכל וכל מהאירועים שבנדון והכחיש היכרות כלשהי עם המתלוננת. רק משנודע למערער על מסדר הזיהוי המתוכנן, שינה גרסתו והודה לראשונה כי אסף את המתלוננת בליל האירועים וקיים עמה יחסי מין, אולם טען כי אלו נעשו בהסכמה. מדובר בשקר משמעותי וצורם הנוגע לנקודה מהותית ומרכזית ביריעת המחלוקת אשר אינו מתיישב עם התנהגותו של מי שרואה עצמו חף מפשע. כידוע, הלכה היא כי כאשר שקריו של נאשם הינם שקרים מהותיים היורדים לשורש העניין, ומשלא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה [ראו למשל: חוות דעתי בע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2010), סעיף 75]. ברם, על אף שסבורני כי יש בשקר זה כמו גם בשקריו האחרים של המערער כדי להשליך על מהימנותו, הרי שבנסיבות העניין איני סבור כי ניתן לראות בהם חיזוק ראייתי לעדותה של המתלוננת, שכן הסברו של המתלונן לפיו שינה את גרסתו נוכח חששו לפירוק התא המשפחתי אינו בלתי מתקבל על הדעת. מעבר לכך, הגם שבהתקיים התנאים המתאימים שקריו של נאשם עשויים לעלות אף כדי תוספת ראייתית מסוג סיוע [ראו למשל: ע"א 556/74 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 387, 391 (1975)], הרי שיש להיזהר מפני השתתת הרשעתו של נאשם על בסיס שקריו [ראו למשל: ע"פ 5582/09 הנ"ל, סעיף 133;  עוד ראו למשל: חוות דעתו של השופט א' לוי בע"פ 8002/99 אלי בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135 (2001)], ובמיוחד בנסיבות המקרה בו גרסתה של המתלוננת כשלעצמה לא הייתה נטולת תהיות.  יפים לכאן דבריו של כבוד השופט מ' לנדוי בע"פ 426/67 בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 477, 483 (1968):

"הנני גורס שעלינו לנהוג זהירות בהעמדת ההרשעה אף במקצת על כך, שהנאשם נתן הסבר אשר נמצא כוזב, פן ניכשל באחד הימים בהרשעת אדם חף מפשע. כבר נאמר אצלנו לא פעם שהסבר כוזב עשוי לחזק את האמון של בית-המשפט במהימנות העדויות מטעם התביעה, אך אין הוא יכול למלא חלל הקיים במערכת התביעה מבחינת כמות ההוכחות – ה'יש' הדרוש להרשעה. אין זו אלא צורה אחרת של הכלל הידוע שכל ספק מתקבל על הדעת חייב להתפרש לזכות הנאשם" [ראו גם חוות דעתי בע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009), סעיף 27].

46.      בסיכומם של דברים, אל מול גרעין האמת שנמצא בגרסתה של המתלוננת והחיזוקים החיצוניים שתמכו בו, נמצאה גרסתו של המערער כבלתי מהימנה ומשכך בדין הורשע המערער תוך העדפת גרסתה של המתלוננת. לא מצאתי ממש בטענותיו של המערער בעניין מחדלי החקירה ובהקשר זו מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה יודגש כי גם אם נפלו מחדלים כלשהם בחקירה המשטרתית הרי שבסופו של יום ה"יש", דהיינו המסד הראייתי הקיים, די בו בנסיבות העניין כדי להביא להרשעתו של המערער וממילא המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתו [ראו למשל: חוות דעתה של השופטת ע' ארבל בע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2008), סעיף 26].

 

הערעורים כנגד העונש

 

47.      לאחר ששקלתי את טענות המשיבה ועיינתי באסמכתאות אליהם הפנו בעלי הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, זאת נוכח ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בגזר הדין שקבעה הערכאה הדיונית למעט באותם מקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.2009), סעיף 27; ע"פ 420/09 הנ"ל, סעיף 94; ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2010), סעיף, 41]. איני סבור כי חריגים אלו מתקיימים בנסיבות העניין.

 

48.      מעשיו של המערער קשים, אלימים ובזויים. המערער הסב למתלוננת נזקים פיסיים ונפשיים קשים אשר ילוו אותה לשארית ימי חייה. על בתי המשפט להשית בעבירות כגון דא עונש הולם אשר ישקף את חומרת העבירה באופן המגשים את אינטרס הגמול והרתעת היחיד והרבים. ברם, גם בעבירות קשות שומה על בתי המשפט להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית. בנסיבות העניין סבורני כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. אכן, אין מדובר בעונש החמור ביותר שניתן היה להשית על המערער בשים לב לאופן ביצוע המעשים, תוך שימוש באיומים ובנשק קר ולאור העונש המקסימאלי שקבע המחוקק בצידן של עבירות אלה. ודוק, אין מדובר בעונש "קל" המצוי ברף התחתון של מדרג הענישה בעבירות שבנדון. זאת ועוד, לא מצאתי כל פסול בעובדה כי בית המשפט המחוזי נתן משקל מסוים לנסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו לעיל. משכך, אין מקום להתערב בעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער.

 

49.      אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעורים.

 

                                                                                                ש ו  פ ט

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

           ניתן היום, ח' באייר תשע"א (12.5.2011).

 

 

           ש ו פ ט                                   ש ו פ ט                                    ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09006820_W06.doc   חכ/

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il