עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6718/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

 

 

 

           עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת צ' צפת) שבמסגרתה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו; וכן על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן), שדחה את בקשת המדינה לעצור את העורר, עקב הפרת תנאי שחרורו.

 

1.             נגד העורר וחמישה נוספים (ביחד: הנאשמים) הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים והצתה. במוקד כתב אישום עומדות עבירות שבוצעו במסגרת תחרות עסקית בתחום אספקת הגז בעיר שדרות. לפי כתב האישום, החל מחודש ספטמבר 2010 החל מנשה מטטוב (להלן: המתלונן), במגעים עסקיים במטרה לפתוח סוכנות גז בשדרות, שתתחרה עם הסוכנות הקיימת שלנאשמים 1 ו-2 (להלן: דומרני ו-בטיטו) זיקה אליה. בכתבי האישום נטען, כי הנאשמים וביניהם העורר, קשרו קשר במטרה למנוע מהמתלונן לפתוח את סוכנות הגז המתחרה. כתבי האישום מפרטים אירועים שונים שבהם פנו חלק מהנאשמים למתלונן במטרה להניאו מפתיחת הסוכנות, תוך שהם מטילים עליו את אימתם. לאחר שהמתלונן המשיך בביצוע הכנות לפתיחת סוכנות הגז המתחרה, הציתו מי מהנאשמים (או גורם מטעמם) את רכבו של שותפו של המתלונן, ואת דלת החנות ששכר המתלונן. חלקו של העורר במעשים המתוארים בכתב האישום, מסתכם בשתי שיחות שניהל העורר עם יוסי מלכה (שלפי הנטען, המתלונן ביקש את "חסותו") – לכאורה מטעמו של דומרני – בנוגע לכוונותיו של דומרני והעניין שיש לו בסוכנות הגז הקיימת.

 

2.             בסמוך להגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. ביום 2.5.2011 הורה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא כב' השופט ב' אזולאי) – נוכח הסכמת הצדדים – על שחרורו של העורר למעצר בית מלא, בפיקוח אלקטרוני, בכפוף להפקדת ערבויות. בין לבין, קיבל בית משפט זה באופן חלקי ערר שהגישו הנאשמים האחרים, וקבע כי לא קיימות ראיות לכאורה בכל הקשור לעבירת ההצתה (החלטת השופט א' גרוניס בבש"פ 4516/11 מיום 12.7.2011). בעקבות החלטה זו, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו שבגדרה עתר כי מעצר הבית המלא שלו הוא נתון יוגבל לשעות הלילה בלבד.

 

3.             בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' צפת) דחה את בקשת העורר וקיבל את עמדת המדינה בטענה, כי תנאי השחרור מלכתחילה נקבעו בהסכמה, תוך שנלקחה בחשבון עוצמתן של הראיות נגדו. עוד קבע בית המשפט כי אין בחלוף הזמן כדי להצדיק הקלה נוספת בתנאי שחרורו לחלופה, שכן ממילא ניתנו לעורר במהלך התקופה שבה היה נתון במעצר בית הקלות לא מבוטלות, ובהן היתר לצאת מהבית במספר הזדמנויות וכן הסתפקות בפיקוח בת-זוגו בלבד, ללא נוכחות מפקח נוסף כפי שנקבע בהחלטה המקורית.

 

4.              העורר הגיש ערר על החלטה זו (בש"פ 6718/11), שבגדרו טען כי הסכמת הצדדים לתנאי השחרור גובשה בשלב ראשוני של הליכי המעצר ובטרם ניתנה החלטתו של בית משפט זה לעניין החולשה הראייתית בנוגע לעבירת ההצתה. לדבריו, התפתחות זו משליכה על חומרת כתב האישום כולו, וכנגזרת מכך – על החלופה שאליה שוחרר. העורר שב והדגיש את החלק השולי המיוחס לו במעשים המנויים בכתב האישום, ועומד על נסיבותיו האישיות המצדיקות היעתרות לבקשתו. בין היתר, טוען העורר כי בת-זוגו בחודש התשיעי להריונה וכי נדרש ממנו לפקח באופן יומיומי על הליכי בניית ביתו העתידי. המדינה התנגדה לבקשה, וטענה כי אין מקום לעיין מחדש בתנאי שחרורו שעליהם הוסכם בין הצדדים. המדינה הוסיפה כי העורר לא הציג טעמים קונקרטיים לבקשתו לעיון מחדש בתנאי השחרור.

 

5.             ביום 23.9.2011, עדכנה באת-כוח המדינה כי לאחר תום הדיון שנערך לפניי יום קודם לכן, הפר העורר את תנאי השחרור ואיחר לשוב לביתו. העורר אף הגדיל לעשות ונפגש עם אחד הנאשמים בכתב האישום (דומרני). נוכח האמור, נעצר העורר – לבקשת המדינה – עד לדיון בבקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן), קבע כי התנהגותו של המשיב היא "הפרה בוטה של אחד מתנאי השחרור העיקריים שנקבעו לו, ויש ממש בטענת המבקשת כי התנהגות זו מעלה הרהורים באשר לאפשרות להמשיך לתת בו אמון, הדרוש לשחרור בערובה". מנגד, עמד בית המשפט על הנימוקים לטובת שחרורו לחלופת מעצר, ובהם: הצפי להתמשכות ההליכים בתיק העיקרי; החלק המיוחס לו באירועים נושא כתב האישום, שהוא פחות מזה של נאשמים אחרים; הסכמת המדינה לשחררו בתנאים מגבילים ונימוקיה; והעובדה שנאשמים אחרים בפרשה משוחררים לחלופת מעצר. נוכח אלה, החליט בית המשפט המחוזי לא להיעתר לבקשת המדינה להחזיר את העורר למעצר עד תום ההליכים, אך הורה על חילוט 15,000 ש"ח מכספי הפיקדון שהפקיד לטובת אוצר המדינה. לבקשת המדינה, עיכב בית המשפט המחוזי את שחרור העורר ממעצר על-מנת לאפשר לה להגיש ערר על החלטה אחרונה זאת.

 

6.             ואכן, המדינה הגישה ערר על החלטה זו (בש"פ 7018/11), שבגדרו היא טוענת כי נוכח "ההפרה הבוטה" של תנאי השחרור – כמילותיו של בית המשפט קמא – לא ניתן עוד לתת בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר. המדינה מדגישה כי הפרת תנאי ערובה היא עילה עצמאית למעצר עד תום ההליכים. בא-כוח המדינה ציין כי נגד המשיב הוגש אתמול כתב אישום שבו מיוחסות לו גם הפרות נוספות של תנאי השחרור בעבר. לחלופין, מבקשת המדינה להורות על הכבדה משמעותית בתנאי הפיקוח על המשיב בחלופת המעצר: קביעת מפקחים נוספים שייבחנו על-ידי בית המשפט המחוזי; ואיסור יציאה למרפסת הבית בשל אי הבהירות שהדבר יוצר במישור הפיקוח האלקטרוני. כמו-כן, מלינה המדינה על כך שרק חלק מההפקדה הכספית שהפקיד העורר חולטה, וכי בית המשפט לא הורה על המשיב להשלים את החלק שחולט. מנגד, טוען המשיב כי מדובר בהפרה טכנית של תנאי השחרור, ולא הפרה מהותית, שכן הוא לא התכוון לבצע כל עבירה במהלכה. אשר להפרות הנוספות, טוען המשיב כי מדובר בשני מקרים שיצא מביתו– ביחס לאחד מהם הוא כבר קיבל אישור, וביחס לשני – הוא טוען כי היה בחדר מיון. המשיב מתנגד לבקשת המדינה לאסור עליו לצאת למרפסת הבית, וטוען כי רק שם הוא יכול לעשן נוכח מצבה של אישתו. המשיב מסכים כי עליו להשלים את חלק הערבות שחולט, אך מבקש כי תינתן לו ארכה לעשות כן עד ליום שני 3.10.2011 בשעה 10:00 בבוקר.

 

דיון והכרעה

 

7.             עם שינוי הנסיבות, סבורני כי הערר בבש"פ 6718/11 אינו רלוונטי עוד, שכן בעניין תנאי שחרורו של העורר ניתנה החלטה חדשה על-ידי בית המשפט המחוזי (נושא הערר בבש"פ 7018/11).

 

8.              אשר לעררה של המדינה: אכן, צודקת המדינה כי הפרת תנאי שחרור בערובה היא עילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות. כפי שנקבע בסעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים):

 

 

 

            הדבר נובע מהחשיבות שייחס המחוקק לעובדת הפרת תנאי השחרור בערובה, וההשלכות של הפרה זו על מידת האמון שניתן לתת בנאשם (ראו בש"פ 8891/09 אקלום נ' מדינת ישראל פסקה 21 (לא פורסם, 12.11.2009)). אלא, שלא כל הפרה מחייבת מניה וביה את ביטול השחרור בערובה, וההחלטה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הבוחן את נסיבות העבירה, נסיבות העבריין וטיב ההפרה (ראו בש"פ 2931/96 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.1996)).

 

9.             בנסיבות העניין שלפנינו, בית המשפט קמא שקל מכלול של שיקולים אותם פירט בהחלטתו, לרבות הצפי לפרק הזמן הארוך שיידרש לניהול המשפט, חלקו של המשיב בפרשה, עובדת שחרורם של נאשמים אחרים, החלטת בית המשפט העליון ועוד, והחליט כי – באיזון הכולל – ניתן להמנע ממעצר העורר עד תום ההליכים וליתן לו הזדמנות נוספת. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו העקרונית לאפשר את שחרור העורר בשנית לחלופת המעצר שעליה הסכימו הצדדים בעבר. עם זאת, על רקע הפרת תנאי השחרור, אני סבור כי היה מקום לחלט חלק גדול יותר מההפקדה הכספית, כדי לתת תוקף לתכלית ההרתעתית העומדת בבסיס הערבות הכספית כתנאי שחרור לחלופה. כמו-כן, בנסיבות העניין אני סבור כי יש מקום להקשיח את תנאי הפיקוח, בדומה למתכונת שהותוותה בהחלטתו המקורית של בית המשפט המחוזי מחודש מאי 2011, לפני ההקלות שניתנו לעורר. לשם קביעת תנאים אלה, הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, שיבחן הוספת המפקחים הנוספים גם בשעות היום וכן יכריע בנושא היציאה למרפסת, על הבעייתיות הכרוכה בכך מבחינת הפיקוח האלקטרוני.

 

           בשלב זה, אני מורה כי העורר יוכל להשתחרר בתנאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, עובר להפרת תנאי השחרור. מההפקדה הנוכחית בסך 50,000 ש"ח שהפקיד העורר בקופת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יחולט סך של 30,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה, והעורר יידרש להשלים סכום זה עד ליום 3.10.2011 בשעה 10:00. דיון לשם קביעת התנאים החדשים לשחרור העורר (במתווה ההחלטה המקורית בעניינו) יתקיים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בהקדם, לפי יומנו של בית המשפט.

 

 

           ניתנה היום, ‏כ"ט באלול התשע"א (‏28.9.2011).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11067180_M02.doc   נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il