עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 662/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם העורר:                          עו"ד אחמד עואודה

בשם המשיבה:                       עו"ד עדי מנחם

 

 

 

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) במ"ת 47773-11-11 מיום 26.12.2011 בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו  לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

 

העובדות לפי כתב האישום

 

1.        ביום 27.11.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד העורר וכנגד מחמוד ג'אבראן (להלן: מחמוד) הכולל שני אישומים הנוגעים לעורר. במסגרת כתב האישום מיוחסות לעורר העבירות הבאות: מעשים מגונים לפי סעיף 348 (ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשים מגונים לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין; מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1)לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

 

2.        לפי כתב האישום, מחמוד היה מצוי בקשר רומנטי עם ס.ע. (להלן: המתלוננת), ולאחר שהתארס לאישה אחרת ביקשה המתלוננת לנתק את קשריה עמו. מחמוד סירב, וביקש להמשיך לקיים איתה קשר בעל אופי מיני. לפי האישום הראשון, בשלהי חודש אוגוסט 2011 דרש מחמוד מהמתלוננת לבצע מין אוראלי בעורר ומשסירבה הכו אותה מחמוד והעורר ולאחר מכן  מישש העורר את שדיה ובטנה של המתלוננת. לפי האישום השני, במועד אחר גם הוא בשלהי חודש אוגוסט 2011 דרש העורר מהמתלוננת כי תבצע בו מין אוראלי כאשר שהו שניהם במתחם הבריכה הנמצאת בקיבוץ רמת רחל, ומשסירבה אחז בחזקה בשערותיה וכפה עליה את הדבר. לאחר מכן נגע בשדיה של המתלוננת ללא הסכמתה.

 

הליכי המעצר

 

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרם של העורר ושל מחמוד עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 8.12.2011 התקיים דיון בעניינו של העורר בבית המשפט המחוזי, שקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. במסגרת זאת מנה בית המשפט את הודעתה המפורטת של המתלוננת, הנתמכת בחלקו האחרון של העימות שנערך בינה לבין מחמוד, שאף הודה בחלקם העיקרי של המעשים המיוחסים לו במהלך העימות. כן ציין בית המשפט את העימות שנערך בין המתלוננת לעורר שבסופו הודה בבסיס האירועים המיוחסים לו ובמעשים שעשה בגופה של המתלוננת. בית המשפט קבע עוד כי עילת מעצר קמה נוכח מסוכנותו של העורר וכי למעשה אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. בית המשפט גם ציין כי הטענה שהושמעה בדיון לפיה המתלוננת מעוניינת לחזור בה מתלונתה מעלה חשד של השפעה זרה עליה או על משפחתה. עם זאת, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר בעניינו של העורר (להלן: התסקיר). 

 

4.        מהתסקיר שהוגש לבית המשפט ביום 25.12.2011 עולה כי העורר הינו אדם צעיר (כבן 21) ללא הרשעות קודמות אשר מבטא שאיפות לניהול אורח חיים תקין, ועלול להיגרר אחרי אחרים, במיוחד כאלה הנתפסים על ידו כחזקים או מוצלחים וכי בתקופה האחרונה חלה נסיגה בהתנהגותו המתבטאת בקושי בשליטה על דחפים ועל התנהגותו. בתסקיר צויין כי העורר ביטא מצוקה קשה באשר למצבו במעצר. כן צויין כי הוריו של העורר מגויסים לסייע לבנם להשתחרר למעצר בית, כי הם מתייחסים בחומרה לאירועים המתוארים בכתב האישום וכי גם דודיו מבטאים רצון לעזור לעורר להשתחרר למעצר בית ולסייע במלאכת הפיקוח. בסיכום התסקיר קבע שירות המבחן כי רמת מסוכנותו של העורר הינה בינונית-גבוהה וכי אף שההורים מבינים את משמעות הפיקוח על בנם במסגרת חלופת מעצר הם יתקשו להעמיד לו גבולות בעת הצורך. כן נקבע כי קיים חשש כי שחרור העורר ממעצר יגרום לאיום על המתלוננת ולשיבוש הליכי משפט.

 

5.        בהחלטתו מיום 26.12.2011 קבע בית המשפט כי המסקנה העולה מהתסקיר היא כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר ולכן הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

 

           מכאן הערר שלפני.

 

נימוקי הערר

 

6.        העורר טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד אחמד עואודה –  כי אומנם קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות הנטענות אך נסיבותיהם של האירועים המיוחסים לעורר שונות באופן מהותי מהאמור בכתב האישום וישנו סיכוי סביר שבבוא העת יתקשה בית המשפט לבסס את הרשעתו של העורר עליהן. לכן גורס העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע באופן חד משמעי כי קיימות ראיות לכאורה. במסגרת זאת, בהתייחס לאישום הראשון טוען העורר כי הוא דחה את הצעתו של מחמוד לפיה תבצע המתלוננת בעורר מין אוראלי והדבר אינו מתיישב עם האמור בכתב האישום לפיו הכה את המתלוננת משום שלא הסכימה לבצע בו מין אוראלי. לטענת העורר, מדברי המתלוננת עולה כי תקף אותה בגלל שהאשימה אותו לשווא כי גנבה לו כסף ולא בגלל שסירבה לבצע בו מין אוראלי, וכן כי יום למחרת האירוע התקשר והתנצל בפניה.

          

           בנוגע לאישום השני, טוען העורר כי עדותה של המתלוננת מעוררת תהיות שיש בהן כדי לפגוע באמינותה כבר בשלב זה של ההליך. כך גורס העורר כי המתלוננת בחרה לשהות בחברתו ביחידות ולשתות איתו אלכוהול ולא זעקה לעזרה או התנגדה לביצוע מין אוראלי בו על אף שהאירוע התרחש בשעות היום ובמקום הומה אדם. כן טוען העורר כי בהודעתה של המתלוננת מיום 16.11.2011 היא התייחסה לכל האירועים שהתרחשו שלא בהסכמתה ולא ציינה את האירוע שהוא מושא האישום השני. העורר מוסיף וטוען כי האירוע האמור התרחש בחודש אוגוסט 2011, אך המתלוננת לא פנתה בעניינו למשטרה אלא רק שלושה חודשים לאחר מכן למרות שהעורר לא איים עליה ולא ניסה ליצור איתה קשר כלשהו. עובדה זאת מלמדת לטענת העורר כי התלונה הוגשה עקב כך שמחמוד ניסה לסחוט את המתלוננת בסוף חודש אוקטובר 2011 וכי האירוע מושא האישום השני צורף לתלונתה על אף שלא היה אלים או פוגעני. העורר מוסיף וטוען כי המשיבה נתפסה למילים ספורות שאמר ומהן הסיקה כי הוא מודה באשמה, בלא לרדת לעומקם של דברים ולהבין את הרקע להודאתו לכאורה.

 

7.        בנוגע לעילת המסוכנות והשיבוש, טוען העורר כי חזקת המסוכנות לגביו נחלשת נוכח כך שהמפגשים בינו לבין המתלוננת התקיימו בהסכמתה וללא כפייה מצידו או ניצול יחסי תלות או מרות. העורר טוען בהקשר זה כי המתלוננת חוששת ממחמוד ולא ממנו, כי אין כל ראיה לניסיון שיבוש חקירה מצידו, וכי הוא הסתבך בפרשה רק עקב היחסים שבין המתלוננת למחמוד. כן טוען העורר כי מעשיו לא נבעו מדחף לאו בר כיבוש או מנטיות מיניות שאינן בשליטתו ולכן גם אם קיימת מסוכנות בעניינו היא נמצאת ברף התחתון ואינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. העורר טוען בהקשר זה כי העבירות המיוחסות לו אינן משתייכות לעבירות המין החמורות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים.

 

8.        בנוגע לתסקיר, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר אימץ את מסקנות שירות המבחן כיוון שאלה אינן מבוססות על העובדות שנתגלו לשירות המבחן במהלך פגישותיו עם העורר ובני משפחתו ולא על העובדות העולות מחומר החקירה. העורר מציין בהקשר זה כי בטרם קיבל לידיו את התסקיר, סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום למעצר עד תום ההליכים במקרה זה, וכי השינוי בעמדתו בעקבות קבלת התסקיר אינו מוצדק. העורר טוען עוד כי חלופת המעצר שהוצעה על ידו – פיקוח בידי הוריו ושניים מדודיו שכולם נעדרי עבר פלילי – היא חלופה ראויה המאיינת את מסוכנותו וכי קביעת שירות המבחן לפיה הוריו יתקשו להעמיד לו גבולות אינה מתיישבת עם קביעתו של שירות המבחן עצמו לפיה הורי העורר מבינים את משמעות הפיקוח על בנם במסגרת חלופת המעצר. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי תוכנו של התסקיר דומה לתוכנו של התסקיר שהוכן בעניין מחמוד (להלן: תסקיר מחמוד). זאת, כיוון שיש שוני משמעותי בין השניים, הן מבחינת ההתייחסות למתלוננת, הן מבחינת ההתייחסות למעשים והן מבחינת מידת שיתוף הפעולה של המפקחים הפוטנציאליים במסגרת חלופת המעצר.

 

9.        נוכח המקובץ לעיל מבקש העורר לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר. לחלופין, מבקש העורר כי יוכן תסקיר משלים בעניינו במסגרתו יבאר שירות המבחן את מסקנותיו ובמידת הצורך יבדוק חלופות מעצר נוספות שהוצעו על ידי העורר.

 

תגובת המשיבה

 

10.      המשיבה טוענת – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – כי לא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי ולכן יש לדחות את הערר. המשיבה טוענת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר ואין לומר כי מדובר בראיות חלשות. המשיבה מציינת בהקשר זה כי הודעותיה של המתלוננת עקביות וכי העורר עצמו הודה כי ביצע מעשים מגונים במתלוננת וכי כפה עליה לבצע בו מין אוראלי , וכן הודה כי תקף את המתלוננת. בנוגע לשאלת המסוכנות, טוענת המשיבה כי למרות שהן העורר והן המתלוננת טענו כי מחמוד הוא שדרש מן המתלוננת לבצע בעורר מין אוראלי באירוע מושא האישום הראשון, הרי שבאירוע מושא האישום השני העורר הוא הדומיננטי והוא שדרש מהמתלוננת לבצע בו מין אוראלי וכן ביצע בה מעשים מגונים בניגוד להסכמתה. המשיבה מסבירה בהקשר זה כי דווקא ההסלמה במעשיו של העורר בין האירוע הראשון לבין האירוע השני מעידה על מסוכנותו. המשיבה טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי לא סבר כי אין מקום למעצר עד תום ההליכים בעניין זה, אלא רק ביקש לבחון את חלופות המעצר האפשריות, וכי התסקיר המעיד על מסוכנותו ועל הנסיגה בהתנהגותו הוביל בצדק את בית המשפט המחוזי לקבוע כי על העורר להיות במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בנוגע להשוואה בין התסקיר לבין תסקיר מחמוד, מציינת המשיבה כי אכן קיים הבדל בין שני התסקירים, אך יש לבחון את התסקיר שהוגש בעניינו של העורר כשהוא עומד בפני עצמו ומבלי להשוותו לתסקיר מחמוד, והוא מצדיק את אי שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

 

           המשיבה ממשיכה וטוענת כי קיים חשש של ממש להשפעה על המתלוננת, שמביעה אמנם חשש ממחמוד, אבל האחרון והעורר הם בני אותה משפחה, ולכן יש חשש כי שחרורו של העורר ממעצר עלול להביא לשיבוש הליכי משפט. בקשתה של המתלוננת לחזור בה מתלונתה בעקבות ה"סולחה" שנערכה עם משפחתה רק מעצימה חשש זה, כך לטענת המשיבה.

 

תשובת העורר

 

11.      בתשובה לטיעוני המשיבה טוען העורר כי החשש משיבוש הליכי משפט נוגע אך ורק למחמוד ולא אליו. העורר מוסיף וטוען בהקשר זה כי ה"סולחה" נועדה למנוע נקמת דם ואין לראות בה כמשבשת את הליכי המשפט, ואפילו היה בה כדי לשבשם הרי שהנזק כבר נגרם וכי הותרתו במעצר אינה משרתת כל מטרה.

 

 

דיון והכרעה

 

12.        לאחר שעיינתי בערר על כל נספחיו ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

 

13.      העורר אינו חולק למעשה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, אך טוען בנוגע לחולשת ראיות לכאורה אלה ובנוגע למהימנותן. כידוע, ראיות לכאורה כשמן כן הן - מדובר בבחינה לכאורית של הראיות בטרם עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. משכך, בחינת קיומן של ראיות לכאורה בשלב ההכרעה בנוגע למעצר עד תום ההליכים אינה צריכה להתייחס למהימנות העדים ולמשקל שיש לתת לגרסאותיהם [ראו למשל: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2009)]. לכן, אפילו היה ממש בטענת העורר בנוגע לחולשת הראיות נגדו, ולא התרשמתי שכך הדבר, לא היה בכך כדי להביא לקבלת הערר.

 

14.      המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים ואף העורר עצמו אינו טוען להעדרה המוחלט של מסוכנות בעניינו. לכן, קמה כנגד העורר עילת מעצר מכוח סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים. זאת, היות שכפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, שחרור נאשם  בעבירות מין לחלופת מעצר הוא החריג ולא הכלל, נוכח המסוכנות הטבועה בעבירות מין והחשש להישנות המעשים [ראו והשוו: בש"פ 787/12 מדינת ישראל נ' סלאימה (טרם פורסם, 26.1.2012); בש"פ 4073/11 גולדמברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.7.2011); בש"פ 614/08 מדינת ישראל נ' פרץ (טרם פורסם, 23.1.2008)]. לכך מצטרף התסקיר שבו הביע שירות המבחן עמדה שלילית בנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, חשש כי שחרור זה עלול להביא לאיום על המתלוננת והערכה שמסוכנותו של העורר היא בינונית-גבוהה, עמדה אשר בית המשפט המחוזי העניק לה משקל ראוי בהחלטתו. בהינתן מסקנתו הברורה של שירות המבחן איני סבור כי יש מקום להידרש לשאלת ההשוואה בין התסקיר בעניינו של העורר לבין התסקיר בעניינו של מחמוד.

 

15.      סוף דבר, הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, ה' בשבט התשע"ב (29.1.2012).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12006620_W01.doc

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il