עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6619/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

 

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 5.9.2012, בה הורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר שתנאיה כוללים "מעצר בית" מלא בבית דודתו בכפר דבוריה, איזוק אלקטרוני, הפקדת 20,000 ש"ח במזומן, פיקוח צמוד של מפקחות שנקבעו על-ידי בית המשפט ופיקוח של שירות המבחן.

 

2.        העוררת מייחסת למשיב חמישה אישומים מבין השישה הכלולים בכתב האישום שהוגש נגדו ונגד שלושה נוספים. על-פי הנטען, ארבעת הנאשמים ושלושה נוספים שהואשמו בנפרד, כולם תושבי כפר קרע, עברו עבירות שונות הקשורות לייצור מטעני חבלה ושימוש בהם.

 

             באישום הראשון נטען, כי המשיב ביחד עם שניים מהשלושה הנוספים (עודיי ומחמד) הכינו בארבע הזדמנויות שונות, שמונה מטעני חבלה מאולתרים, המורכבים מצינורות המכילים זיקוקין, אבק שריפה ופתיל השהייה. על כך מואשם המשיב בעבירה של ייצור נשק.

 

             באישום השני נטען, כי המשיב עבר עבירה של אי מניעת פשע, בכך שידע כי עודיי נשא מטען חבלה (אותו הניח מתחת לרכבו ודיווח בכזב למשטרה כי המטען הושלך לעברו), ולא נקט אמצעי סביר למניעת המעשה.

 

             באישום השלישי נטען, כי המשיב השליך מטען חבלה (שלא התפוצץ) לעבר ביתו של הנאשם 4, זאת לבקשתו של עודיי ולאחר שהצטייד בכפפות. באישום זה יוחסו למשיב עבירות של קשירת קשר לפשע, נשיאת נשק וניסיון להיזק בחומר נפץ.

 

           גם באישום הרביעי מתואר מעשה של השלכת מטען על-ידי המשיב לעבר בית מגורים לבקשתו של עודיי. המשיב לבש חולצה ארוכה עם כובע מסוג קפוצ'ון וכובע נוסף, על מנת למנוע את זיהויו, הצית את פתיל המטען והשליכו לעבר ביתה של מתלוננת שעודיי הסתכסך עימה. מטען זה נפל בחצר הבית והתפוצץ.

 

             באישום השישי (החמישי אינו מיוחס למשיב) מואשם המשיב בגניבת ארבע מצלמות אבטחה מביתו של אחד מתושבי כפר קרע.

 

3.        המשיב יליד 14.6.1994, כך שביום 14.6.2012 מלאו לו 18 שנה. העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בחיפה נעברו בתקופה שמאמצע חודש מארס 2012 ועד למאי 2012, בעת שהמשיב עדיין היה קטין. כתב האישום הוגש ביום 29.7.2012, דהיינו – בהיותו של המשיב בגיר. לפיכך אין מדובר ב"קטין" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער) ואין תחולה ישירה להוראותיו המתייחסות ל"קטינים", אם כי על-פי מצוות סעיף 5א(א) לחוק הנוער, הדיון בעניינו של המשיב יהיה בפני בית משפט לנוער.

 

4.        המשיב מודה במיוחס לו, אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה וגם מוסכם כי קיימת עילת מעצר.  

 

           בית המשפט המחוזי עמד על המסוכנות הנובעת מהעובדה שהמשיב היה מעורב בעבירות נשק. לדבריו, "פוטנציאל הנזק הכרוך במעשיו של המשיב הינו אדיר". בית המשפט לא ייחס משקל רב לטענה כי המעשים בוצעו בהשפעתו של עודיי, שכן הם נעשו כשהמשיב היה על-סף הבגירות והבין את משמעותם. מסקנת בית המשפט היתה, כי מהמשיב נשקף "סיכון גבוה" לציבור. בהתחשב בגילו של המשיב סבר בית המשפט כי גם אם מבחינה פורמאלית אין להחיל עליו את הוראות המעצר שבחוק הנוער, יש להפעיל במקרה זה את השיקולים היפים למעצרם של קטינים, וליתן משקל ממשי לשיקולי השיקום. בהסתמך על המלצת שירות המבחן קבע בית המשפט כי ניתן להשיג במקרה זה את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופה "הדוקה", כמפורט לעיל.

 

5.        מתסקיר המעצר עולה, כי המשיב בן למשפחה המונה 15 אחים. אביו נתון במאסר. המשפחה מצויה במצב כלכלי ירוד וסבלה מאלימות האב. אמו ואחד מאחיו של המשיב הביעו נכונות לשתף פעולה עם שירות המבחן ולמנוע את התדרדרות המשיב. לענין זה יצויין, כי עוד בטרם המעצר, ולאחר שהאם והאח חששו מקשרים שנוצרו בין המשיב לבין "בחורים בעייתיים" בכפרו, עבר המשיב לעבוד במוסך של בן דודתו בכפר דבוריה, ואף התגורר בבית הדודה במרבית הזמן.

 

           שירות המבחן התרשם כי בני המשפחה, לרבות הדודה בכפר דבוריה, מגוייסים לטובת המשיב ומגלים אחריות רבה. גם המשיב מביע חרטה ומוטיבציה להתנתק מהחבורה השלילית שבמסגרתה ביצע את העבירות. בנסיבות אלה המליץ שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית דודתו, תוך שהוא קובע שהמשך המעצר "עלול להחמיר את מצבו ולפגוע בסיכויי שיקומו בעתיד".

 

6.        תמצית טיעונה של העוררת הוא, שלא ניתן, במקרה זה, לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב במסגרת שחרור לחלופת מעצר. העוררת מצביעה על היקף המעשים, חומרתם, הסיכון לחיי אדם הגלום בהם והתנהלותו של המשיב כעבריין מתוחכם בנקטו אמצעים להסתיר את זהותו. לשיטת העוררת, שירות המבחן לא נתן דעתו לנתוני המסוכנות הנלמדים ממעשי העבירה עצמם ומנסיבות ביצוע העבירות, והעניק משקל יתר לביטויי החרטה של המשיב ורצונו להיטיב את דרכיו.

 

7.        המשיב הדגיש את הצורך לדון בעניינו כפי שדנים בעניינם של קטינים וליתן משקל מכריע לשיקולי שיקום. בא כוח המשיב גם עמד על תנאי השחרור ההדוקים והמחמירים שנקבעו, שביכולתם להפיג המסוכנות: הרחקה ממשית מהסביבה שבה בוצעו המעשים, איזוק אלקטרוני, הפקדת סכום משמעותי ביותר (במיוחד נוכח מצבה הכלכלי של המשפחה) והצבת מפקחות שנמצאו ראויות. המשיב מציין שיש משמעות להודאה ולחרטה, כביטוי לנטילת אחריות והפחתת מסוכנות, ולעובדה שבמעשיו הושפע על-ידי אחרים, מבוגרים ממנו.

 

8.        לא בלי היסוס הגעתי לכלל מסקנה כי לא יהיה זה נכון להיענות לערר.

 

           לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חומרתם המופלגת של מעשי המשיב, המעידים על מסוכנות של ממש, עד כי רק בנסיבות חריגות יהיה מקום לשחרר לחלופת מעצר מי שמיוחסים לו מעשים מהסוג האמור. אלא שהתרשמתי שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה יש סבירות גבוהה (אם כי לא בטחון מלא, כפי שלעולם לא ניתן להשיג בטחון מלא) שהחלופה תאיין את המסוכנות. נקודת המוצא היא אכן גילו הצעיר של המשיב והעובדה שביצע את העבירות בהיותו קטין. מבחינה זו אכן היה מקום ליתן מעמד מיוחד לשיקולי שיקום, והיה מקום ליתן משקל להתרשמות שירות המבחן לפיה המשך המעצר עלול להחמיר את מצב המשיב ולפגוע בסיכויי שיקומו.

 

           נתון ייחודי נוסף המתקיים במקרה דנן ראוי, לטעמי, לתשומת לב מיוחדת: כפי שעולה מהתסקיר, נקטו אמו ואחיו של המשיב בצעד משמעותי, עוד בטרם מעצרו ובטרם ידעו על מעורבותו בעבירות, של הרחקת המשיב מהשפעתם הרעה של אלו שהמשיב התחבר עימם בכפרו. צעד זה מצביע על מודעות של המשפחה, על אף נסיבות חייה הקשים, לפוטנציאל ההתדרדרות של המשיב ולצורך להגן עליו, וזאת לא רק כאשר חרב המעצר מונחת על צווארו, אלא עוד קודם לכך. נתון זה מחזק את התרשמות שירות המבחן ביחס ליכולת בני המשפחה לפקח על המשיב. "הליך השיקום" החל, אפוא, עוד בטרם המעצר וראוי להמשיך בו.

 

           זאת ועוד – כאשר מדובר במעשים שבוצעו בחבורה, תוך השפעה הדדית של בני החבורה זה על זה, וכאשר מדובר בנאשם צעיר שמעצם גילו הוא נתון יותר להשפעות מצד אחרים, להרחקה מהסביבה הפיזית והאנושית שבגדרה נעברו העבירות, יש אפקט ממשי של הפחתת סיכון.

 

           הנה כי כן, גילו הצעיר של המשיב וטיב החלופה שנמצאה, כמו גם משקלם הרב של שיקולי שיקום כבר בשלב המעצר, מחזקים את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

 

9.        לכל האמור לעיל אוסיף את שנפסק על-ידי השופט י' זמיר בבש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 10.1.1999):

 

"במקרה בעייתי מעין זה, כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור, יש משקל נוסף לעובדה שמדובר בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי. אכן, אין זה ערעור רגיל על פסק דין, ובית משפט זה, היושב בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת המעצר של הנאשם, שוקל מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לענין. ואף-על-פי-כן, אין זה נכון להתעלם מן ההחלטה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאה שניה. צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה".

          

           דברים אלה יפים גם למקרה דנן, המעלה צורך לאזן בין שני שיקולים בעלי עוצמה כמעט שווה – החובה להגן על שלום הציבור מפני מסוכנותו של המשיב הנלמדת ממעשיו-שלו והחובה להימנע ממעצר כאשר ניתן להשיג את מטרתו בדרך שתפגע פחות במשיב, במיוחד נוכח גילו הצעיר.

 

10.      הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ב באלול התשע"ב (‏9.9.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12066190_L02.doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il