עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6417/10

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע ברוב דעות את המערער במספר עבירות מין במשפחה ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. כמו כן גזר בית המשפט על המערער 4 שנות מאסר בפועל. הערעור שלפנינו מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד העונש שהושת על המערער.

 

רקע כללי וכתב האישום

 

1.        כנגד המערער, יליד 1959, הוגש ביום 2.3.09 כתב אישום מתוקן ובו יוחסו לו ארבעה אישומים שעניינם במעשים מגונים שביצע בשתי אחייניותיו הקטינות, ש' ילידת 1995 (להלן: ש' או המתלוננת) ואחותה ס', ילידת 1996 (להלן: ס'), וכן בעבירות אלימות שביצע כלפיהן וכלפי אמו. המערער הוא אחיה של אם הקטינות ומתגורר ביחד עם אמו, סבתן של הקטינות. בשנת 2008 עברו שתי הקטינות להתגורר בדירת סבתן עם אמן.

 

2.        כתב האישום התגבש לאור האירוע מושא האישום השלישי, בעקבותיו התקשרה המתלוננת למשטרה והתלוננה על מעשי המערער. המתלוננת נחקרה על ידי חוקרת ילדים, וגוללה בפניה מסכת של הטרדות מיניות ומעשי אלימות שביצע המערער בה ובאחותה. לאור הודעותיה הוגש נגד המערער כתב אישום הכולל ארבעה אישומים כלהלן:

 

             האישום הראשון מתייחס לאירוע שהתרחש בשנת 2005, כאשר המערער והמתלוננת ש' היו לבדם בדירה הפשיל המערער את מכנסיו, חיבק את המתלוננת והחזיק את ידה בחוזקה על איבר מינו לשם גירוי וסיפוק מיני. בתגובה משכה המתלוננת את ידה ונמלטה לחדר השירותים עד שסבתה הגיעה לדירה.

 

             האישום השני מתייחס לאירוע שהתרחש בשנת 2006, בו ניגש המערער אל ש', חיבק אותה והניח את ידו על איבר מינה שלא בהסכמתה החופשית לשם גירוי וסיפוק מיני.

 

             באישום השלישי נטען כי במספר הזדמנויות ביצע המערער בס' מעשים מגונים לשם גירוי וסיפוק מיני, ובין היתר ליטף את החזה והשיער שלה ונישק את צווארה. במסגרת אותו אישום הואשם המערער גם בכך שבמספר הזדמנויות תקף את ס' והיכה אותה בישבנה. כמו כן הואשם באירוע ספציפי שהתרחש בתאריך 14.12.08, בו חזר המערער על מעשיו, ליטף את ס' ונשק לה. בתגובה צעקה ש' על המערער, הרביצה לו והתרתה בו שיחדל ממעשיו. המערער דחף את ש' לרצפה והשליך עליה כסא, תקף את אמו (הסבתא) ולאור התנגדותה של ס' דחף גם אותה לעבר הרצפה.

 

             האישום הרביעי והחמור מבין הארבעה התווסף לכתב האישום בשלב מאוחר יותר להגשת כתב האישום המקורי, עוד בטרם הוקרא כתב האישום בבית המשפט. על פי האמור באישום הרביעי, במועד לא ידוע בין השנים 2007-2005 התפשט הנאשם ומשך את המתלוננת ש' מהסלון אל חדר השינה, הפשיט את מכנסיה והשכיב אותה על גופו כשאיבר מינה צמוד לאיבר מינו. המערער ניסה להפשיל את תחתוניה של המתלוננת, לקח את ידה והניח אותה על איבר מינו כשהוא מורה לה להניע אותה, עד שבעיצומו של האירוע נכנסה הסבתא לדירה והמערער חדל ממעשיו.

 

3.        בגין כל אלה הואשם המערער בארבע עבירות מין במשפחה (מעשה מגונה בקטינה בת משפחה שלא בהסכמתה החופשית) לפי סעיפים 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) ביחד עם סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). באשר לאישום השלישי יוחסה למערער גם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי אחייניותיו הקטינות לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, ותקיפה סתם כלפי אמו לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

 

           אציין, כי למערער רקע של שימוש אינטנסיבי באלכוהול ואשפוזים פסיכיאטריים, אולם בעת העמדתו לדין הוסכם שהוא יודע להבחין בין מותר לאסור ומבין את חומרת המעשים המיוחסים לו ולכן כשיר לעמוד לדין.

 

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

 

4.        התשתית הראיתית עליה נסמכה התביעה כללה את הודעותיה של המתלוננת ש' בפני חוקרת הילדים ועדותה בפני בית המשפט וכן את הודעותיה של ס' בפני חוקרת הילדים. חוקרת הילדים לא התירה את עדותה של ס' בפני בית המשפט, והתביעה הגישה את הודעותיה כחיזוק לעדותה של ש' וכן את הודעותיו של המערער במשטרה כראשית הודיה.

 

5.        בהכרעת הדין נחלקו שופטות הרוב (כב' השופטות נ' אחיטוב ומ' דיסקין) אשר נתנו אמון בגרסתה של המתלוננת ש' והרשיעו את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו, מול שופט המיעוט (כב' השופט ר' בן יוסף) שלא נתן אמון בגרסתה של המתלוננת וביקש לזכות את המערער מכל האישומים. לדעתו של שופט המיעוט, קיימות סתירות מהותיות בגרסתה של המתלוננת ולא ניתן לדלות ממנה תמונה עובדתית ברורה בנוגע למעשים המיוחסים למערער. כמו כן יש לזקוף לחובת התביעה את העובדה שלא העידה את הסבתא, שהיתה ציר חשוב במכלול האירועים ובפרט בכל האמור באישום השלישי. בנוגע לאישום הרביעי גרס שופט המיעוט, כי מדובר בעדות כבושה שאין לסמוך על מהימנותה וכי ההסברים שניתנו לשיהוי של ש' במסירת ההודעה אינם מניחים את הדעת.

          

           שופטות הרוב סברו כי הסתירות שנתגלעו בגרסתה של המתלוננת אינן מהותיות וכי לאור אופיין של העבירות שיוחסו למערער ניתן היה להשתית את הרשעתו באישומים 2,1 ו-4 על סמך עדותה הבלעדית של המתלוננת.

 

6.        מנגד, שררה תמימות דעים בין השופטים, כי לא ניתן להסתמך על עדותה של ס' בכל הנוגע לאירועים בהם היתה מעורבת. זאת, לאור הערכתה של חוקרת הילדים כי ס' הושפעה משיחות שהתקיימו בעניינו של המערער וכי קיים חשש למגמת הפללה והשחרה בדבריה, וכן לאור התרשמותם של השופטים כי גרסתה לאירועים כפי שנמסרה במשטרה היתה כוללנית ומבולבלת. לכן, בנוגע לאישום השלישי נקבע, כי התביעה לא הוכיחה שהמעשים כלפי ס' נשאו אופי מיני, והמערער זוכה מעבירות אלו והורשע בדעת רוב בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי ש' בלבד.

 

הערעור שלפנינו

 

7.        המערער תומך יתדותיו בדעתו של שופט המיעוט, שסבר כי יש לזכותו מכל האישומים המיוחסים לו בכתב האישום. טענותיו של המערער מופנות בעיקר נגד אמינותה של המתלוננת שעל סמך גרסתה ביססו שופטות הרוב את הרשעתו. המערער מודע לכך שבית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אולם לטענתו יש לסטות מהכלל האמור במקרה דנן לאור סתירות מהותיות שנפלו הן בהודעותיה של המתלוננת והן בעדותה, ונוכח הערפול הרב בגרסתה. לאורך נימוקי הערעור הצביע המערער על פגמים וסתירות בגרסתה של המתלוננת ביחס לכל האישומים בהם הורשע, ואף טען כי בדומה לאחותה, גם המתלוננת הושפעה על ידי גורמי חוץ וכי יש חשש למגמת השחרה והפללה בגרסתה. לחלופין טוען המערער נגד חומרת העונש, נוכח אופי המעשים שאינם ברף הגבוה של עבירות המין, ולאור נסיבותיו האישיות בהיותו בן 51 רווק ומובטל עם רקע משפחתי קשה.

 

8.        המדינה טענה כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי מהימנות של בית משפט קמא, וכלל זה נכון במיוחד לגבי עבירות מין בקטינים. גם לגופן של טענות, בנוגע לסתירות ופגמים שנפלו בגרסתה של המתלוננת, נטען כי אין די בהן כדי לערער את אמינותה של המתלוננת או את נכונות גרסתה, עליה הושתתה הרשעת המערער.

 

דיון והכרעה

 

9.        כידוע, בית משפט רשאי לבסס הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע עבירת מין ובלבד ש"יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו" כבסיס להרשעה (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, תשל"א-1971). לא אחת נקבע בפסיקה כי ההנמקה הנדרשת איננה עשויה מעור אחד והיא תלוית נסיבות, בשים דגש על חוזקה של העדות העיקרית עליה מתבססת ההרשעה (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-424 (2004) (להלן: עניין בבקוב); ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל, פסקה 34 לפסק דינו של השופט פוגלמן והאסמכתאות שם (לא פורסם, 6.2.2008) (להלן: עניין אביבי)). יש בנימוק של מתן אמון מלא בעדות הקרבן כדי לענות על הדרישה האמורה לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, ואולם על בית המשפט להתמודד באופן ראוי וממצה עם הקשיים והחולשות העלולים לעלות מהעדויות עליהן מבוססת ההרשעה (ראו: ע"פ 4930/07 טולדו נ' מדינת ישראל, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט מלצר (לא פורסם, 10.12.2009); ע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2008)).

 

10.      בעת עדותה בבית המשפט המתלוננת ש' עדיין לא היתה בת 14 אך חוקרת הילדים התירה את העדתה. בית המשפט רשאי היה אפוא להרשיע את המערער על סמך עדותה היחידה של המתלוננת בהנמקה הנדרשת. כאמור, המערער העלה תמיהות ביחס למהימנותה של המתלוננת ואמינות גרסתה לאור סתירות ופגמים שנפלו בגרסתה, ועל כך אעמוד להלן. 

 

מהימנותה של המתלוננת והאותנטיות של גרסתה

 

11.      דעת הרוב השתיתה את הרשעת המערער על סמך האמון המוחלט שנתנה בגרסתה של המתלוננת בנוגע למעשים שביצע בה המערער, ולאורך הכרעת הדין עמדו שופטות הרוב על מספר אינדיקציות שמעידות על סימני האמת בהודעותיה ועל אותנטיות הסיפור, כלהלן:

 

           א.      המתלוננת עיגנה את האירוע מושא האישום הראשון בקונטקסט של זמן, מקום ונסיבות. התיאור של העובדות מורכב ומלא, לרבות ציון פרטים אותנטיים וציטוטים של המעורבים בפרשה תוך היצמדות עקבית למסגרת הסיפור.

 

           ב.      המתלוננת לא העצימה את התיאורים ביחס לאירוע שבאישום השני יתר על המידה, והדרך בה תיארה את מעשיו של המערער מעידה על אותנטיות של ילדה שטרם חוותה חוויה מינית.

 

           ג.      הודעותיה של המתלוננת ביחס למעשים שעשה בה המערער מלווים בקושי רגשי ניכר, להבדיל מתיאור האירועים ביחס לאחותה שנעשה בלי קושי מיוחד ובצורת דיבור שוטפת.

 

           ד.      הפירוט הרב שבהודעותיה של המתלוננת, תיאור הרגשות והגועל שאחז בה, תיאור הדיאלוגים השונים ואזכור אנשים נוספים שנכחו באזור האירוע מעידים גם כן על אותנטיות ואמיתות הסיפור.

 

           ה.      גם עדותה של המתלוננת בבית המשפט הותירה רושם חיובי בפני שתי שופטות הרוב. כב' השופטת דיסקין התרשמה "מעדה צעירה המחוייבת לאמת" וכב' השופטת אחיטוב קבעה כי עדותה היתה "עניינית, בהירה ועקבית, חפה מהתלהמות ומהגזמה", שמציירת תמונה מציאותית וקוהרנטית של המציאות שחוותה.

 

12.      שופט המיעוט קבע מנגד, כי המתלוננת היא ילדה "אסרטיבית, דעתנית, בעלת ביטחון עצמי, פיקחית ומניפולטיבית, אשר יודעת את מטרתה ואת הדרך להשיגה", והתרשמותו היא כי גרסתה של המתלוננת מגמתית במטרה להוציא את המערער מהבית. המתלוננת אף לא הסתירה את יחסה העוין כלפי המערער ובחקירתה ביטאה את רצונה שייכנס לכלא וכי אינה רוצה לראות אותו עוד. הודעותיה של המתלוננת רצופות סתירות, וגרסתה לאירועים איננה חד משמעית וברורה בנוגע למעשים שביצע בה המערער. שופט המיעוט התרשם, כי עדותה של המתלוננת בבית המשפט היתה תמציתית ודלת פרטים, ולדעתו לא ניתן לבסס עליה את הרשעתו של המערער בפלילים.

 

13.      הקביעה בדבר מהימנותה של המתלוננת ש' והאותנטיות שבסיפור תלויה במידה מכרעת באופן ההתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, באופן בו תיארה את המעשים שביצע בה המערער, במידת השכנוע שלה, מידת הקוהרנטיות שבסיפור ומהתרשמות כללית מאישיותה. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בעניין זה נקבע הכלל, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות של ערכאה הדיונית (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)). בפסיקה נאמר אין ספור פעמים כי כלל זה כוחו יפה במיוחד בעדות של קרבן עבירת מין (ראו, לדוגמה, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 39 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 25.1.2007); עניין בבקוב, בעמ' 426-425; ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 83 לפסק דיני והאסמכתאות שם (לא פורסם, 20.10.2010) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2011). כן ראו אמנון סטרשנוב "העדת ילדים בבית המשפט בעבירות מין – גישה אחרת" הפרקליט מב 484, 488-486 (תשנ"ו)).

 

14.      לא מצאתי בענייננו טעם מיוחד המצדיק התערבות בקביעתו של בית משפט קמא אשר התרשם ישירות מהמתלוננת ומצא, בדעת רוב, את גרסתה מהימנה ואותנטית. כמו כן אין לשוב ולהידרש לטענת המערער כי בדומה לאחותה, גם המתלוננת הושפעה משיחות אודות המערער והמעשים שיוחסו לו, ושאף בעדותה קיימת מגמה של השחרה והפללה. שופטות הרוב דחו טענה זו בהסתמך על עדותה של חוקרת הילדים, אשר שללה את האפשרות כי עדותה של המתלוננת הושחרה (ראו בהקשר זה ע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ארבל והאסמכתא שם (לא פורסם, 2.8.2006)). גם שופט המיעוט לא העלה ממצא כאמור, ולכן איני רואה לנכון להרחיב בנוגע לטענה זו.

 

15.      צפיתי בתיעוד חקירת המתלוננת על ידי חוקרת הילדים מיום 16.12.08 (ת/13א), והתרשמותי אינה שונה מהתרשמותן של שופטות הרוב. מי שצופה בקלטת יכול להתרשם מנערה דעתנית, שלמרות גילה הצעיר מדברת בביטחון ובשטף, נערה אסרטיבית ואינטליגנטית. 

 

           בתחילת החקירה ש' מתארת בצורה קולחת את התנהגותו היום-יומית כמעט של המערער, כשהוא שותה ומתפרץ כמעט מידי יום, וכשהמתלוננת מספרת על המעשים שעשה המערער באחותה קולה משתנק קמעא ונראה כי הדברים קשים לה. תחושת האחריות וההגנה על האחות ניכרת היטב בדבריה של המתלוננת. כך, למשל, אמרה ביחס לאישום השלישי: "אני מגינה על אחותי. אין לו זכות לגעת בה, היא ממש סבלה. גם אני." וכן ניכרת בפניה תחושה של כאב כשהיא מתארת את סבלה של הסבתא מהתנהגות המערער ("וגם היא כבר סבלה מזה מסכנה. היא בת 80 היא צעקה גם"). מצד שני, המתלוננת לא מגזימה יתר על המידה ואינה מעצימה את הדברים כלפי המערער. כך, למשל, כשמתארת כי המערער נגע בישבנה של אחותה, היא מבהירה לחוקרת הילדים כי מיד כשאמרה לו "תעזוב אותה" הוא הניח לה. 

 

           כשהמתלוננת מתחילה לספר על המעשים שביצע בה המערער, ניכר קושי בדבריה ובשפת גופה. דיבורה נחלש ומואט, ידיה מסתירות מעט את פניה, היא מעוותת את פניה בתחושת אי נעימות ומהססת לפתוח את הנושא בפני חוקרת הילדים. לאחר שתיארה בפני החוקרת בפעם הראשונה את האירועים מושא האישום הראשון, המתלוננת מוחה דמעה וכך גם בהמשך כשמספרת לחוקרת על האירוע מושא האישום השני. תחושה של מבוכה רבה ניכרת מתיאורה של המתלוננת את המעשים מושא האישום הראשון, כשהיא מספרת בלחש ובקול לא ברור שהמערער הניח את ידה על איבר מינו.

 

16.      במאמר מוסגר: בית משפט קמא האריך בשאלה המשפטית המצויה בגדרו של סעיף 9 לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים), בדבר כוחן הראייתי של ההודעות שמסרה ש' לחוקרת הילדים נוכח העובדה שהעידה בפני בית המשפט. מאחר שהמערער לא העלה במסגרת הערעור דנן את השאלה בשנית, איני נצרך להאריך בסוגיה האמורה. אציין בקצרה כי שאלה זו נבחנה כבר ברע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, 401-398 (1997), ושם נקבע כי עדותו של ילד בפני חוקר נוער קבילה על אף שהותר לו להעיד ובית המשפט שמע את גרסתו מכלי ראשון (לדעה דומה בטרם ניתן פסק הדין בעניין מזרחי ראו שי ניצן "עדות קטין בעבירות מין – בחינה מחדש" משפטים יח 297, 323 (1988) ולגישה מרחיבה לפרשנותו של סעיף 9 ראו אמנון סטרשנוב ילדים ונוער בראי המשפט 83-81 (2000)). שאלה נפרדת היא משקלן של אותן הודעות ביחס לעדות הילד בבית המשפט, כאשר שיקול הדעת מסור לערכאה הדיונית בהתאם למידת השלמתה של ההודעה לעדות שנמסרה בפניו ו"ככל שהעדות בפני בית המשפט שלמה יותר, ניתן יהא לייחס פחות משקל לעדות בפני חוקר הנוער ולהיפך" (עניין מזרחי, סעיף 19 לפסק דינו של השופט גולדברג).

 

סתירות ופגמים העולים מגרסתה של ש'

 

17.      המערער טען לסתירות בהודעותיה ועדותה של המתלוננת בפני בית המשפט, ושגרסתה של המתלוננת איננה בהירה ופרטים רבים חסרים הימנה. אבחן להלן, ובאופן פרטני, את טענותיו של המערער בהתייחס לאישומים השונים.

 

האישום הראשון

 

18.      האישום הראשון מתייחס לאירוע שהתרחש בשנת 2005. לטענת המערער, יש עמימות עובדתית בשאלה האם, כטענת התביעה, אילץ את המתלוננת לגעת באיבר מינו החשוף או שהניח את ידה מעל לתחתונים. לטענתו של המערער, לא עלה בידי המתלוננת להסביר לחוקרת הילדים מה בדיוק אירע באותו אירוע, ורק בעדותה בבית המשפט, משהתביעה עוררה את זיכרונה, נזכרה לומר כי ידה נגעה באיבר מינו של המערער.

 

19.      לאחר שעיינתי בעדותה של המערערת ובתמלילי החקירה הגעתי לכלל מסקנה כי עדותה של המתלוננת בנקודה זו אינה עמומה כפי שנטען. הפעם הראשונה בה נשאלה המתלוננת במפורש האם נגעה באיבר מינו של המערער היתה במסגרת חקירתה הראשית בבית המשפטכלהלן (עמ' 7 לפרוטוקול):

 

"ש. את יכולה לספר על עוד מקרים?

ת. היה עוד אירוע אחד שהייתי אצלו בבית, אצל סבתא שלי ושלו, זה היה בסלון הוא היה עם תחתוני בוקסר כאלה ואני ישבתי שם ליד, הוא לקח את ידי על איבר המין שלו והוא ניסה כאילו לענג את עצמו ואחרי זה הוא אמר בואי אני אעשה לך גם, הוא אמר לא יקרה כלום, זה נעים. והייתי בערך בגיל 10 עד 12 או 11 משהו כזה, זה היה אחרי האירוע הקודם שסיפרתי עליו.

 

אני הייתי לבושה והוא היה עם תחתוני בוקסר וחולצה... הוא כל הזמן היה לבוש אבל ניסה להכניס את היד שלי לתחתונים שלו ואני כבר רציתי להוציא את היד שלי וללכת...

ש. עד לאיפה הגיעה היד שלך?

ת. עד לאיבר המין שלו.

ש. איך בדיוק?

ת. הוא לקח את היד, משך את היד שלי מתחת לתחתונים שלו".

 

בהמשך דבריה, לאחר שהעידה בנוגע לאירוע מושא האישום השני חזרה המתלוננת ותיארה בשנית את האירוע מושא האישום הראשון (עמ' 10 לפרוטוקול):

 

"ש. התחלת קודם להגיד למי סיפרת. ספרי מתי בפעם הראשונה דיברת על האירועים האלה שהיו איתך.

ת. על מקרה אחד שהוא שם את היד שלי על התחתונים שלו ורצה להכניס את היד שלי אז סיפרתי את זה לחוקרת מאיה בדצמבר 2008....

ש. עכשיו אמרת שהוא שם את היד על התחתונים, איפה היתה היד שלך ואיך הוא היה?

ת. הוא כאילו החזיק את היד שלי על התחתונים שלו ואחרי זה הוא ניסה להכניס את היד שלי מתחת לתחתונים ואחרי זה הוא הכניס".

 

כפי שניתן להיווכח, המתלוננת נשאלה על ידי התביעה האם זכורים לה מקרים נוספים בהם הוטרדה על ידי המערער. המתלוננת השיבה לשאלה ותיארה את אותו האירוע מושא האישום הראשון מבלי שהונחתה לגביו, ולאחר מכן הבהירה, לשאלת התביעה, כי ידה הגיעה לאיבר מינו של המערער. המתלוננת עקבית בתיאור הדברים, וגם בהמשך שבה וטענה כי המערער הכניס את ידה אל מתחת לתחתונים. שופט המיעוט סבר בפסק דינו כי המתלוננת חזרה בה מגרסתה מאחר שטענה לניסיון מצידו של המערער, אך לא כך עולה מהפרוטוקול דלעיל. גם בגרסה הראשונה טענה שהמערער "היה לבוש אבל ניסה להכניס את היד שלי לתחתונים" כפי שחזרה וטענה בעדות השניה, אולם בסופו של דבר הצליח המערער במזימתו וידה של המתלוננת אכן הגיעה עד לאיבר מינו.

 

20.      גם בחקירתה תיארה המתלוננת באופן מפורט את השתלשלות האירועים באופן דומה לגרסתה שנמסרה בבית המשפט. המתלוננת מספרת את שאירע באותו מקרה מיזמתה, לאחר שסיפרה לחוקרת את שאירע באותו הערב מושא האישום השלישי (ת/13א):

 

 "י (המתלוננת – י.ע.): יש לי משהו שאני רוצה להגיד, אבל אני לא יודעת איך להגיד את זה כאילו.

ח (חוקרת – י.ע.): פשוט תגידי.

...

 

י: או. קי. ש... נראה לי בת כמה הייתי? תשע או עשר, עשר, אז אחותי וסבתא שלי הלכו לדירה שלנו, להביא כמה דברים, אנחנו היינו אז בנפרד, כאילו לא ביחד, הוא גר עם סבתא שלי ואנחנו עם אמא שלי, ואחותי הגדולה, היינו גרות ביחד, והם הלכו והוא כזה בא אלי הוא חיבק אותי, ואחרי זה הוא הפשיט את המכנס שלו.

ח: מה הוא עשה?

י: הוא הפשיט את המכנס שלו ואני נבהלתי והתחלתי לבכות. הוא אומר לי אל תיבהלי, אל תיבהלי, ואני לא יכולתי לחכות עד שסבתא שלי תגיע, והוא חיבק אותי הוא אומר לי תיגעי לי במקום שלו...." (עמ' 15-14).

 

 

21.      מכאן ואילך, נשאלת המתלוננת על ידי חוקרת הילדים ומתארת בפירוט את אותו האירוע. לאורך החקירה, בה נשאלה המתלוננת שוב ושוב על האירוע, היא נשארת עקבית בגרסתה, ולא פחות מחמש פעמים במשך החקירה היא שבה וטוענת שהמערער כפה עליה להניח ידה על איבר מינו. לעיתים משתמשת המתלוננת במינוח המפורש ("איבר מין"), ופעמים במינוחים משתמעים (כגון "המקום שלו").

 

וכך תיארה בפני חוקרת הילדים את האירוע משעה שהמערער הפשיל את מכנסיו:

 

"...והוא ממש הפשיט את המכנס שלו, והוא רצה להוציא את התחתונים שלו ואני נבהלתי לגמרי והוא אומר תגעי בי, תגעי בי, לקח את היד שלי בכח ואני הייתי קפואה... והוא לקח את היד שלו, ושם במקום הזה שלו..." (עמ' 15).

 

חוקרת הילדים ביקשה מהמתלוננת שתשוב ותתאר בפניה את פרטי האירוע והיא חזרה על הדברים כלהלן:

 

ח: ואז מה היה?

י: אז הוא הוריד את המכנס שלו, ואני כזה כבר קפאתי במקום, ואני לא ידעתי מה לעשות, פחדתי נורא... והוא לקח את היד שלו, ולקח את היד שלו, הכניס את היד שלי, הוא כזה התיישב לידי, אמר שימי את הזה, לא קורה כלום, זה בסדר, את לא תמותי מזה, והוא אמר רוצה שאני אעשה לך משהו... הוא אמר רוצה שאני אראה לך משהו? אמרתי לו מה? אחרי זה הוא הוריד את המכנס שלו, אמרתי מה אתה עושה ממני? אחרי זה הוא אמר לי תיגעי וכל זה, אני קפאתי ולא זזתי...

ח: בואי תספרי לי כל מה שהיה מהרגע שהוא התיישב.

י: עושה לי רע לדבר על זה אמרתי לך כאילו, הוא אמר לי את הדברים האלה שטוב בואי שבי, לא יקרה כלום, אל תיבהלי אני רוצה להראות לך משהו, והוא הוריד את המכנס שלו והוא שם את היד שלי במקום שלו... והוא אומר רוצה שאני אעשה לך משהו גם?" (עמ' 16). 

 

ובהמשך, ממשיכה החוקרת ושואלת היכן הניחה בדיוק את ידה:

 

"ח: ש' תספרי לי מה קרה מהרגע שהוא הוריד את המכנס, עד שהוא שם את היד שלך.

י: הוא הוריד את המכנס, אמרתי לו מה אתה עושה? ואחרי זה הוא לקח את היד שלי, הוא התיישב לידי, ושם את היד שלי על המקום שלו.

ח: שם את היד של?

י: שלי.

ח: איפה הוא שם אותה?

י: על המקום שלו, של הגברים.

ח: מה זה המקום הזה?

י: אני, את יודעת מה זה המקום הזה.

ח: אני צריכה שתגידי לי מה את מתכוונת.

י: האיבר מין שלו, מה?!"

 

המתלוננת מספרת לחוקרת כי מכנסיו של המערער היו מופשלים לרגליו והוא נשאר עם חולצה ותחתונים בלבד. החוקרת לא מרפה ושבה ושואלת שוב היכן בדיוק היא שמה את היד:

 

"ח: את אומרת שהוא לקח את היד. בואי תספרי לי כל מה שהיה כשהוא לקח את היד שלך, ככה. איך הוא לקח את היד?

י: הוא משך לי את היד. לקח את היד, משך לי אותה למקום שלו.

[...]

י: אני כזה ישבתי ולא זזתי, פשוט לקח את היד שלי, זה מה שאני זוכרת, אני לא זוכרת באמת הרבה דברים.

[...]

ח: ואיך הוא שם את היד שלך.

י: אני לא זוכרת, הוא לקח את היד שלי ושם את זה.

ח: איך היד שלך, את אמרת שהוא שם אותה.

י: אז הוא עשה ככה, אני קפואה, אני, אני באמת שלא ממש זוכרת.

ח: או.קי. מה שאת זוכרת.

[...]

ח: או. קי. אני שואלת אותך כי אני מנסה להבין, את אמרת שהוא שם את היד על איבר המין, חשוב לי להבין איך זה היה, איך הייתה היד שלך?

י: היד שלי הייתה קפואה, הוא כזה, הוא החזיק את היד שלי על הזה שלו.

ח: איך הוא החזיק את היד?

י: על הזה שלו. (מדגימה [המתלוננת מניחה את שתי ידיה, זו על גב זו על השולחן שבחדר (דקה 43:45 – י.ע.]) ככה הוא החזיק חזק... הוא אמר אל תזוזי, אני ניסיתי לזוז, והוא אמר לי כזה אל תזוזי.

ח: ואז מה היה?

י: ואז הוא אמר לי בואי אני אעשה לך גם עוד מעט כזה, ואחרי זה קפצתי, לקחתי את היד שלי והלכתי לשירותים.

ח: תספרי לי על זה שמשכת את היד.

י: נגיד הוא החזיק את זה ככה, ואני כזה לקחתי את זה ורצתי אחרי זה, קמתי מהספה, הלכתי לשירותים (מדגימה [המתלוננת מניחה שוב את שתי ידיה, זו על גב זו על השולחן (דקה 44:52), לאחר מספר דקות היא בוכה (דקה 47:41) – י.ע.])" (עמ' 19-18).

 

22.      לא מצאתי כל סתירה בין הגרסה שמסרה המתלוננת במסגרת חקירתה ובין זו שנמסרה בעדותה בבית המשפט. כאמור, רק בבית המשפט נשאלה לראשונה במפורש האם ידה הונחה על איבר מינו של המערער או מעל לתחתונים. המתלוננת שבה וטענה כי ידה הגיעה אל איבר מינו ושופטות הרוב התרשמו ממהימנות דבריה. לפיכך אני סבור שלא היתה כל מניעה להרשיע את המערער באישום זה על סמך עדותה היחידה של המתלוננת, ואף לקבוע כממצא מהימנות שהמתלוננת אכן נגעה באיבר מינו.

 

האישום השני

 

23.      באישום השני הורשע המערער בכך שחיבק את המתלוננת כשהיתה כבת 11 ונגע באיבר מינה שלא בהסכמתה לצורך גירוי וסיפוק מיני. המערער הורשע על סמך הודעותיה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים ועל סמך עדותה בבית המשפט. לטענת המערער, אין די בהודעותיה הלקוניות ובעדותה התמציתית בכדי להרשיעו. עוד נטען, כי המתלוננת לא מסרה עדות מעצמה אלא לאחר שזכרונה בעניין זה רוענן על ידי התביעה. עוד מלין המערער על כך שבית המשפט דן באישום זה ביחד עם האישום הראשון ולא ניתח אותו בנפרד כנדרש.

 

24.      איני מוצא ממש בטענות אלה. כאמור, שופטות הרוב נתנו אמונן בגרסתה של המתלוננת לאחר שמצאו כי תיאור האירוע אותנטי, וכי המתלוננת לא העצימה את הסיפור ותיארה את האירוע בגבולותיו המצומצמים. אשר לטענה כי התביעה ריעננה את זכרונה של המתלוננת, הרי שלוז האירוע מושא האישום השני סופר על ידי המתלוננת בעצמה מבלי התערבותה של התביעה, מיד לאחר שהעידה בנוגע למעשים שעשה המערער באחותה ס':

 

"ש. היה עוד אירוע שסיפרת שקשור אליך.

ת. כן, אני עכשיו לא זוכרת הרבה, אבל אני זוכרת שהוא בא לחבק אותי ושם את היד שלו על איבר המין שלי, לא יודעת מה הוא ניסה, זה מה שאני זוכרת.

ש. איך הוא היה ואיך את היית?

ת. הוא היה במצב של כאילו לחבק אותי אבל היד הימנית שלו היתה על איבר המין שלי ואחרי זה כאילו דחפתי אותו אחורה כאילו שחררתי את האחיזה שלו. הוא בא מאחורה" (עמ' 19 לפרוטוקול).

 

בנקודה זו התבלבלה המתלוננת וטענה כי האירוע אירע בשנת 2008. כאן ריעננה התובעת את זכרונה של המתלוננת שהתעשתה וסיפרה כי האירוע התרחש כשהיתה בת 11. שופט המיעוט גרס כי שינוי גרסתה של המתלוננת בנוגע למועד התרחשות האירוע פגם בעדותה, אך כשופטות הרוב, סבור גם אני כי לאור נסיבות המקרה, העובדה כי מדובר בעדות של נערה כבת 14 וחלפו שלוש שנים מאז המקרה, אין בכך סתירה היורדת לשורשה של עדות. מה עוד, שהמתלוננת תיארה את פרטי האירוע באופן עקבי להודעותיה בפני חוקרת הילדים, לרבות תיאור של מקום ואופן ביצוע המעשה והיכן בדיוק הניח המערער את ידיו. הסתירה של המתלוננת לגבי תיארוך המעשה, היא בגדר סתירה הנעוצה בטבע האנושי (כדברי כב' השופט ס' ג'ובראן בע"פ 150/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינו (לא פורסם, 6.5.2010) (להלן: עניין פלוני 2). עוד על סתירות בעדותן של מתלוננות בעבירות מין ראו עניין פלוני בפסקה 84 לפסק דיני והאסמכתאות שם).

 

25.      עדותה של המתלוננת בבית המשפט היתה תמציתית, אולם בחקירתה בפני חוקרת הילדים מסרה תיאור מפורט יותר של האירוע מושא האישום. לאחר שתיארה בפני חוקרת הילדים את האירוע מושא האישום הראשון שאלה אותה החוקרת "האם יצא עוד פעם שמשהו כזה קרה?" המתלוננת הנידה בראשה לשלילה אולם אז אמרה "אבל הוא כאילו ניסה" (עמ' 20). בהמשך סיפרה לחוקרת כי המערער נהג לנשק ולחבק אותה "כמו דוד", ולשאלתה של החוקרת מהו אותו מקרה בו "כאילו ניסה" לעשות בה שוב מעשים מיניים השיבה כלהלן:

 

"י: הוא ניסה לחבק אותי, וכשהוא חיבק אותי, תוך כדי חיבוק הוא שם את היד שלו על המקום שלי [המתלוננת מצביעה לכיוון איבר המין – י.ע.]. כאילו מחבק, ואת היד שלו שם, ואני כזה הוזזתי אותו, דחפתי אותו אחורה... וזה פעם אחת הוא ניסה וזהו. ממש כאילו ניסה [מוחה דמעה בידה – י.ע.].

ח: או.קי. תספרי לי מה היה, איך זה התחיל כשהוא ניסה לחבק אותך בפעם הזאת.

י: לא, כאילו הוא בא לחבק אותי, כאילו כמו רגיל.

ח: מה היה לפני שהוא בא לחבק אותך?

י: אני לא זוכרת, אני רק זוכרת שהוא בא לחבק אותי.

ח: בא לחבק אותך, כן.

י: ואחרי זה הוא כזה שם את היד שלו פה, ואני אחרי זה ישר דחפתי אותו, כאילו הידיים שלו אחורה, זה נראה לי היה שהייתי בת אחת עשרה, נדמה לי, כן אחת עשרה" (עמ' 20).

 

גם כאן שבה החוקרת ומבקשת מהמתלוננת לספר מההתחלה מה אירע והיכן המערער נגע בה, והמתלוננת משיבה:

"י: כאן (מצביעה [שמה את ידה על אזור איבר המין – י.ע.]).

ח: את יכולה להגיד לי את השם של המקום?

י: זה המין של הנקבה איבר המין.

 

[...]

 

ח: [ממ...] או. קי. את אמרת שהיו גם כמה פעמים שהוא ניסה, יש עוד פעם שאת זוכרת שהוא ניסה?

י: (מנידה לשלילה)" (עמ' 21-20).

 

           אשר על כן, אני סבור כי הרשעתו של המערער בנוגע לאישום השני על סמך עדותה של המתלוננת בדין יסודה, ואין מקום להתערב במסקנת דעת הרוב בבית משפט קמא.

 

האישום השלישי

 

26.      המערער זוכה מרוב העבירות שיוחסו לו באישום השלישי, במסגרתו הואשם במעשים מגונים כלפי אחייניתו ס', אחותה של ש'. בין היתר צויין כי המעשים כלפי ס' נעשו באופן גלוי מול עיני האם-הסבתא, וכי גרסתה של ס' לאירועים היתה מבולבלת ולא עקבית ואף ייתכן כי הושפעה מסיפורים אחרים. כמו כן זוכה המערער מעבירות אלימות כלפי ס' ואמו בשל חוסר ראיות, באשר לא ניתן היה להסתמך על עדותה של המתלוננת בעניין זה, בהתחשב בכך שהאם-הסבתא לא העידה. המערער הורשע אפוא אך בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי המתלוננת על סמך הגרסה שמסרה לחוקרת הילדים ועדותה בבית המשפט. שופט המיעוט קבע כי יש לזכות את המערער גם מעבירה זו באשר לא ניתן להסתמך על הודעותיה של המתלוננת נוכח הסתירות בעדותה; כי עומדת לחובת התביעה העובדה שלא העידה את הסבתא, ובהיעדר תיעוד למעשי האלימות, לא בדו"ח של השוטר שהוזעק למקום ולא בתיעוד רפואי.

 

 27.     המערער תמך יתדותיו בדעתו של שופט המיעוט וטוען כי יש לזכותו גם מהעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי המתלוננת.

 

           לאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור בנקודה זו, ואציע לחברי לזכות את המערער מן הספק עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי המתלוננת ש' מן הטעמים שיפורטו להלן.

 

28.      אזכיר כי האירועים מושא אישום זה הניעו את המתלוננת להתקשר למשטרה ולהתלונן על המערער. בחקירה מיום 16.12.08, יומיים לאחר האירוע, סיפרה המתלוננת לחוקרת הילדים כי המערער נהג בה גם באלימות. ארבע פעמים תיארה את אירוע האלימות, ובכל פעם פרטי האירוע תוארו באופן שונה.

 

           בפעם הראשונה תיארה המתלוננת את האירוע בקווים כלליים. המתלוננת סיפרה לחוקרת כי לאחר שהמערער הציק לאחותה ס' והטריד אותה, ביקשה המתלוננת לקחת את ס' לשבת לצידה, ועוד לפני שאחזה באחותה המערער דחף אותה והרים כסא לכיוונה. בהמשך, ביקשה ממנה חוקרת הילדים לתאר שוב את האירועים, מהרגע שביקשה לקחת את אחותה לשבת לידה. הפעם, מספרת המתלוננת כי המערער הקניט אותה, ולאחר שצעקה לעברו הוא סטר לה. בהמשך, כך היא מספרת, המערער הרים יד על אמו (סבתן של הקטינות), ס' התעצבנה עליו ודחפה אותו והוא בתגובה דחף את ס', הלך לכיוונה של המתלוננת כשבידו הכסא ודחף אותה לעבר הרצפה.

 

           בתיאור נוסף של האירוע בפני חוקרת הילדים, סיפרה המתלוננת כי היא זו שהתפרצה אל עבר המערער והרביצה לו בתגובה לכך שנגע באחותה, ובתגובה, השליך המערער את המתלוננת לרצפה ו"בא אליה עם הכסא" (עמ' 9 לתמליל החקירה). בהמשך, המתלוננת מוסיפה נדבך נוסף לסיפור, ומספרת לחוקרת כי לאחר הנפילה היא קמה מהרצפה וישבה על מיטתה, ורק אז הגיע אליה המערער עם הכיסא והטיח אותו בראשה (עמ' 10 - 11).

 

29.      גם אם ניתן לומר כי המדובר בסיפור מתפתח ומתן פרטים נוספים בתגובה לשאלות שנשאלו, אין להתעלם מכך שגרסתה של המתלוננת בנוגע לאלימות שחוותה מהמערער לא הועלתה "בזמן אמת" כפי שעולה מדו"ח הפעולה של השוטר שהגיע למקום, מיום 14.12.08. בתרשומת השיחה בין המתלוננת ליומנאי מאותו ערב נכתב כי המודיעה (המתלוננת) מדווחת שדוֹד שלה מטריד מינית את אחותה ובעבר גם הטריד אותה ואת חברותיה, ברם לא מצויין דבר בנוגע לאלימות (ת/4). בדו"ח הפעולה מופיעים פרטי התלונה של המתלוננת כפי שנמסרה לשוטר שהגיע לדירה. בדו"ח נאמר, כי המערער תקף את הסבתא בדירה, וכי המערער נוהג להטריד מינית את המתלוננת ואת אחותה כפי שאירע גם באותו הערב, אך לא מצויין דבר בנוגע לאלימות שהפגין כלפי המתלוננת. על כל אלה נוסיף, כי לא קיים תיעוד רפואי שיכול לאשש את הטענה שהמתלוננת נחבלה. במאמר מוסגר אף אציין כי עוצמת המכה איננה ברורה, ומתיאורה את האירוע בפני חוקרת הילדים ניתן להתרשם כי המתלוננת הדפה את הכסא ולא ספגה את המכה בראשה (סרט החקירה בדקה 23:23).

 

           לכך יש להוסיף את אי העדתה של הסבתא, שעל פי תיאוריה של המתלוננת, אף היא הוכתה על ידי המערער.

 

           קיצורו של דבר, שהתביעה לא הציגה ראיות מספיקות לשם הוכחת האשמה מעבר לספק סביר באישום השלישי המייחס למערער תקיפת המתלוננת בנסיבות מחמירות, ולטעמי יש לזכותו מאישום זה מחמת הספק.

 

האישום הרביעי

 

30.      האישום הרביעי הוא החמור מכלל האישומים בהם הורשע המערער. אישום זה מתייחס לאירוע שהתרחש בין השנים 2007-2005, ובו נטען כי המערער השכיב את המתלוננת על גופו העירום כשאיבר מינו צמוד לאיבר מינה ומנע ממנה לזוז, הניח את ידה של המתלוננת על איבר מינו וניסה להפשיל את תחתוניה. מבחינה כרונולוגית אישום זה הוא האירוע הראשון מבין ארבעת האישומים, אולם גרסתה של המתלוננת לאירוע נמסרה לחוקרת ילדים בשם אלונה במהלך הכנתה לעדות, לאחר שכבר גובש כתב האישום נגד המערער.

 

           בניגוד לחקירותיה הקודמות של המתלוננת, החקירה בנוגע לאירוע המדובר לא תועדה בתיעוד חזותי ודבריה של המתלוננת אך נרשמו על ידי חוקרת הילדים (ת/16). שופטות הרוב השתכנעו מהסבריה של חוקרת הילדים כי החקירה לא תועדה כמקובל בשל נסיבות המקרה, דחיפות העניין והיעדר אמצעי תיעוד במקום. כן קיבלו את הסבריה של המתלוננת לכך שלא סיפרה את הדברים עד להכנתה לעדות מחמת מצבה הנפשי ומפני שפחדה מהמערער. גם כאן השתכנעה דעת הרוב ממהימנות הסיפור והאותנטיות בתיאור האירועים בהקשר של זמן, מיקום ונסיבות. שופט המיעוט סבר מנגד, כי לא ניתן להרשיע את המערער על סמך גרסתה של המתלוננת, מן הטעם שמדובר בעדות כבושה וכי גם במקרה זה קיימות סתירות מהותיות בין הגרסה שמסרה המתלוננת בחקירתה ובין זו שנמסרה לבית המשפט בעדותה.

 

31.      המערער העלה שלוש טענות עיקריות נגד הרשעתו באישום זה. האחת, כי מדובר בעדות כבושה וההסברים שסיפקה המתלוננת אינם מספקים; השניה, שהודעותיה של המתלוננת לא תועדו בתיעוד חזותי כנדרש על פי חוק הגנת ילדים; והטענה השלישית היא, כי שנפלו פגמים וסתירות בגרסתה של המתלוננת.

 

32.      לטעמי, אין מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא גם בנוגע לאישום זה. לא אחת נאמר בפסיקה כי אין בחשיפה ההדרגתית של הדברים כדי לפגום במהימנות ובאמינות של קורבן העבירה, וכי כבישת עדות של קורבנות עבירות מין, בפרט של קטינים ושל קרבנות עבירות מין במשפחה, הינה תופעה מוכרת ושכיחה. לכן, אין בעצם החשיפה ההדרגתית של הדברים ואין בעצם השיהוי כדי לפגום במהימנות העדות (עניין פלוני, בפסקאות 85 – 86 לפסק דיני והאסמכתאות שם, עניין פלוני 2, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט ג'ובראן והאסמכתאות שם).

 

           המתלוננת הסבירה לבית המשפט מדוע לא סיפרה על המקרה עד לאותו היום בו הוכנה לעדות, ויש לבחון את הדברים על פי מצבה ותחושתה שלה בזמן אמת (ראו ע"פ 2820/98 סיגמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 183, 189 (1999)).

 

            ואלו דבריה:

 

"היה לי קשה מידי לספר עוד דברים, במקרה שסיפרתי אצל מאיה [חוקרת הילדים הראשונה – י.ע.] בכיתי והייתי מבולבלת במקרים, זה היה יום יומיים אחרי שזימנו את המשטרה והייתי מבולבלת, לא רציתי להוסיף עוד משהו שיגרום לו איזה נזק או שהוא אחרי זה לכאורה יתנקם או יעשה לי משהו, אני מכירה את הבן אדם" (עמ' 13 לפרוטוקול).

 

את תחושת הבלבול והקושי שחשה הביעה המתלוננת אף במסמך ת/1 – שכתבה מיד לאחר שהחלה לספר לחוקרת אלונה על המקרה: "לא נזכרתי בזה [באירוע – י.ע.] עד החקירה עם מאיה, אך העדפתי לא לספר זאת הייתי נבוכה וזה מאוד קשה לי". גם בעדותה הבהירה המתלוננת, לשאלת הסניגור, כי הסיבה העיקרית לכך שכבשה את עדותה היתה הקושי לספר דבר שלא סיפרה לאיש קודם לכן, וכמו כן פחדה מתגובותיו של המערער (עמ' 19 לפרוטוקול). הסברים אלו הניחו את דעתו של בית משפט קמא ולא ראיתי להתערב בקביעתו.

 

33.      אשר לאי תיעוד החקירה, כפי שצויין בפסק דינו של בית משפט קמא, ברירת המחדל על פי לשון החוק היא שחקירת ילדים תתועד בוידאו, אלא אם אין אפשרות סבירה לתעד באופן זה או אם סירב הילד להשיב על שאלות החוקר בשל התיעוד. במקרים מעין אלו מאפשר המחוקק לתעד את החקירה באמצעות הקלטה קולית, ואם גם דבר זה אינו מתאפשר רשאי חוקר הילדים לתעד את החקירה בכתב יד (סעיף 5א לחוק הגנת ילדים). במקרה דנן חוקרת הילדים הסבירה מדוע לא עלה בידה לתעד את החקירה באופן חזותי ונאלצה להסתפק ברישום הודעותיה של המתלוננת בכתב יד:

 

"באותו הבוקר ש' לא הגיעה בזמן לרענון, היא הלכה לבית הספר והתקשרנו לאמא שתביא אותה, זה לא שהם באו בזמן ויכולנו לסמוך... ביום רביעי היה הרענון והעדות היתה ביום ראשון, אז יכול להיות שהיתה מחשבה לעשות את זה יום למחרת אבל בגלל שלא היה ברור לנו אם אפשר לקבוע איתה יום למחרת, הבנתי מהפרקליטה שבמידה וש' מעלה נושאים חדשים צריך להעביר את החומר לסנגור, לעמת את החשוד, לאור הנסיבות האלו וגם הדבר המאוד חשוב שידענו שש' תעיד, ז"א שבית המשפט יכול להתרשם ממנה ישירות בעוד יום... אני מסיימת לעבוד בשעה 16:00, יכול להיות שגם התארגנות של נסיעה קצרה ליפו ולהתחיל את החקירה ולסיים עד השעה 16:00... ואני לא יודעת אם הייתי ערוכה באותו יום לסיום עבודה יותר מאוחר" (עמ' 69 לפרוטוקול).

 

ובהמשך:

 

 "ראיתי שלעדה הזאת אין הרבה סבלנות... אנחנו צריכים להפעיל שיקול דעת... זו היתה ילדה בוגרת והיכולת המילולית שלה טובה מאוד ... שאני רואה ילדה כזאת החלטתי לא למשוך את זה" (עמ' 69 לפרוטוקול).

 

 

           הסברה של החוקרת אודות לחץ הזמנים והנסיבות בהן נפלה ההחלטה שלא לבצע חקירה נוספת ומתועדת, נתקבל על דעתו של בית משפט קמא ואיני רואה להתערב בכך. מכל מקום, בית משפט קמא התרשם ישירות מהמתלוננת, מה שמפחית עד מאוד מערכה של הטענה להיעדר תיעוד חזותי.

 

34.      המערער הצביע על סתירות מהותיות שנפלו בגרסתה של המתלוננת. בין היתר נטען כי המתלוננת טענה בהודעותיה כי אילץ אותה לגעת באיבר מינו, ואילו בעדותה זנחה לחלוטין את הטענה. כן נטען כי המתלוננת שינתה את גרסתה אף בחקירה עצמה ביחס להשתלשלות האירועים, כגון בנקודות הזמן והמקום בהן טענה כי המערער התפשט.

 

35.      אקדים ואומר כי כבר בראשית חקירתה טענה המתלוננת שאינה זוכרת את פרטי המקרה אשר התרחש לכל הפחות שלוש שנים לפני החקירה. גם בת/1 שנכתב בסמוך לפני החקירה כתבה המתלוננת "איני זוכרת בדיוק איך זה היה, אך אני זוכרת את שעת המעשה, כשהוא לקח אותי אליו והוא היה ערום לחלוטין והוא פשוט השכיב אותי עליו". על כל פנים, יש להבחין כאמור בין 'סתירות אמיתיות' היורדות לשורשה של העדות ואשר מהוות אינדיקציה לחוסר אמינות ובין 'סתירות לכאוריות' הנעוצות בטבעו של אדם. הסתירות להן טוען המערער, אם בכלל, הן 'סתירות לכאוריות', בשים לב למשך הזמן שעבר בין האירוע לחקירה ולגילה הצעיר של המתלוננת בשעה שהמערער ביצע בה את המעשים המיוחסים לו.

 

           כך תיארה המתלוננת את האירוע בפני חוקרת הילדים בחקירה מיום 21.1.09:

 

"הייתי במחשב, הייתי צמאה וניגשתי לקחת מים במטבח. באתי וישבתי על הספה בסלון וצפיתי בטלוויזיה. הוא ניגש אלי ודיבר איתי רגיל. דיברנו, לא זוכרת על מה. הוא התפשט והיה ערום [...] שם אותי עליו איפשהו, לא זוכרת מה היה, ניסה להוריד לי את הבגדים, ניסה להוריד משהו מהחלק התחתון, אמר לי תעשי ככה, תעשי ככה".

 

בהמשך ביקשה חוקרת הילדים מהמתלוננת לתאר בפניה שוב את המקרה מהרגע בו המערער התפשט:

 

"ת: דיברנו, הלכתי לחדר אחר וחזרתי ואז הוא כבר היה ערום.

ש: בואי תספרי לי כל מה שהיה מהרגע שחזרת ועד שהוא שם אותך עליו.

ת: לא זוכרת, רק זוכרת את עצמי עליו. הייתי בשוק".

 

           שלא כטענת המערער, איני רואה כאן סתירה. התיאור הראשון של השתלשלות האירועים הוא תיאור לקוני, ובהמשך הדברים מתארת המתלוננת את האירוע בצורה פרטנית יותר לאור הנחיותיה של חוקרת הילדים.

 

           בהמשך, מספרת המתלוננת אודות הנגיעה באיבר מינו של המערער :

 

ת: הוא משך לי מכנסיים והוריד אותם עד הסוף, את התחתונים הוא לא הוריד.

ש: הוא אמר לך תעשי ככה, תעשי ככה, תספרי לי על זה.

ת:לקח את היד שלי ושם את זה על האיבר מין שלו ואמר לי לעשות תנועות.

ש: תספרי לי על התנועות שביקש שתעשי.

ת: שאני אגע לו באיבר מין שאני אזוז, לא זוכרת בדיוק.

ש: בואי תספרי לי כל מה שהיה מהרגע שביקש שתעשי תנועות ועד שסבתא דפקה.

ת: לא זזתי ולא עשיתי שום דבר ממה שהוא ביקש ואז סבתא דפקה.

ש: את אומרת שהוא לקח את היד שלך ושם על האיבר מין שלו, תספרי לי על זה.

ת: לא זוכרת.

ש: תספרי לי על האיבר מין שלו.

ת: לא זוכרת".

 

 

ובהמשך:

 

"ש: איך היית עליו?

ת: החלק התחתון שלי היה על החלק התחתון שלו, הוא החזיק את הגב שלי בחוזקה שאני לא אזוז מרצוני, זה מה שאני זוכרת.

 

[...]

 

ש: את כתבת שהוא רצה וכמעט הצליח לאנוס אותך, למה התכוונת?

ת: לפני שסבתא שלי דפקה הוא רצה להוריד לי את התחתונים, בגלל שאני שכבתי עליו איברי מין שלנו נגעו אחד בשני ואז סבתא שלי נכנסה.

ש: תספרי לי עוד על זה שרצה להוריד לך את התחתונים?

ת: לא יודעת ולא זוכרת לפי איך שאני יודעת.

ש: תספרי לי על זה שאיברי מין שלכם נגעו.

ת: שכבתי וזה היה צמוד".

 

 

           הנה כי כן, המתלוננת דבקה בגרסתה, כי המערער השכיב אותה על גופו העירום והורה לה "לעשות תנועות" לצורך עינוג מיני, ושאיבר המין שלה היה צמוד לאיבר מינו של המערער. על גרסה זו חזרה המתלוננת כמה פעמים, הן בחקירתה והן בעדותה בבית המשפט (בעמ' 7-6 לפרוטוקול) ואיני רואה טעם לצטט את הדברים.

 

 

           בעדותה של המתלוננת ובהודעתה בפני חוקרת הילדים אין הגזמה, המתלוננת שבה ואמרה כי המערער לא הוריד לה את התחתונים, ובמקומות בהם לא זכרה את פרטי המקרה הודתה שאינה זוכרת. קיצורו של דבר, שלא מצאתי עילה להתערב בממצאי המהימנות של בית משפט קמא לגבי האישום הרביעי.

 

הערעור על חומרת העונש

 

36.      בית משפט קמא השית על המערער עונש מאסר בפועל בן 4 שנים החל מיום מעצרו ביום 15.12.08. בנימוקים לגזר הדין ציין בית המשפט את מצבה הקשה של המתלוננת, רמת המסוכנות שנשקפת מן המערער, נסיבותיו האישיות וחומרת המעשים בהם הורשע. מתסקיר הקרבן עולה שהמתלוננת חווה התנהגות פוסט-טראומטית, פעילותה החברתית מוגבלת, היא מגלה חשש מבני המין השני, אמונה באנשים נפגע ובטחונה העצמי נפגע. כמו כן גרם המקרה לכאוס משפחתי וסבתה של המתלוננת ובני המשפחה המורחבת מפנים עורף למתלוננת ולמשפחתה. המערער מנגד, אינו מקבל אחריות למעשיו, לא מגלה אמפתיה למתלוננת ורמת מסוכנתו המינית נקבעה בתסקיר כבינונית.

 

           בית המשפט הדגיש בפסק דינו כי המעשים בהם הורשע המערער מכוערים במיוחד, ונעשו לאורך חודשים רבים. מנגד צויין כי אופי המעשים בהם הורשע המערער אינו ברף הגבוה ביותר של עבריינות מין, וכמו כן נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של המערער והעובדה כי ככל הנראה הוא סובל מבעיות פסיכיאטריות.

 

37.      משהגעתי למסקנה כי יש להרשיע את המערער בכל עבירות המין שיוחסו לו, איני רואה מקום להתערבות מהותית בגזר הדין. לא אחת עמד בית המשפט על הכיעור הרב בעבירות מין בתוך המשפחה ובפרט בקטינים, ועל כך שהענישה בגינן אמורה לבטא שיקולי גמול, הרתעה ואת הסלידה הרבה של החברה ממעשים מעין אלו (ע"פ 5607/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת חיות והאסמכתאות שם (לא פורסם, 30.10.2006); ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2007)). במקרה דנן העונש שהושת על המערער בוודאי שאינו חורג ממתחם הענישה המקובל לגבי שלוש עבירות של מעשים מגונים בבת משפחה ללא הסכמתה ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות.

 

           עם זאת, לאור העובדה שמצאתי כי יש לזכות מחמת הספק את המערער מעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, אציע לחברי להפחית שישה חודשים מהעונש שהושת על המערער, כך שעונש המאסר בפועל יעמוד על 42 חודשים החל מיום מעצרו.

 

ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

השופט ח' מלצר:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, כ"א בחשון התשע"ב (18.11.2011).

 

 

 

ש ו פ ט                                ש ו פ ט                                 ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10064170_E05.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il