עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6352/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד עלאא מסארווה

 

 

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר, והשופטים סוקולוב ואורנשטיין) מיום 4.6.12 בתיק עפ"ג 40905-03-12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש והתקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט שגיא) מיום 1.02.12 בתיק ת"פ 24-07-11. ביסוד הבקשה מחלוקת, בין הצדדים ובין הערכאות השיפוטיות, בשאלה אם התקיימו התנאים להפעלת מאסר מותנה.

 

רקע והליכים

 

ב.         ביום 29.4.08 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה ד"ר מודריק) את דינו של המבקש, שהורשע על סמך הודאתו בגין עבירה של שוד בנסיבות מחמירות – והשית עליו 30 חודשי מאסר, מהם 18 על-תנאי ל-3 שנים; התנאי קבע ש"לא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע" (ההדגשה הוספה – א"ר).

 

ג.        ביום 25.12.11 הורשע המבקש על סמך הודאתו בכתב אישום (מיום 30.6.11) המייחס לו בין היתר עבירה של חבלה במזיד ברכב ושל נסיון גניבת רכב. לפי כתב האישום, ביום 25.6.11 התפרץ המבקש לרכב בתל אביב באמצעות שבירת חלונו האחורי, וקשר עם אחר להתפרץ לרכב נוסף. בכוונתו היה לגנוב את הרכב הראשון, אלא שנסיונו לא עלה יפה.

 

בית משפט השלום

 

ד.        בית משפט השלום קבע, כי אין להפעיל את המאסר המותנה בגין העבירה האחרונה. בקביעתו התבסס בית המשפט על פסק דינו של השופט (כתארו אז) ברק, לפיו הפעלת המאסר המותנה אינה תלויה בהשוואה "בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, ההשוואה הראויה היא בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין היסודות המתקיימים בהתנהגותו של הנאשם כפי שהורשע עליהם הלכה למעשה" (ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808, 812-811; ההדגשה הוספה – א"ר). את ההשוואה האמורה, קבע בית המשפט, יש לערוך נוכח הנסיבות בהן הוטל המאסר המותנה – וכיון שבתיק הקודם מדובר היה בעבירת שוד שכללה מעשי אלימות קשים וחמורים כלפי הקרבן - התנאי יחול רק "בסיטואציות בהן היסוד האלים הוא היסוד המרכזי בהתנהגות, והוא זה שמתוה את הוראת החיקוק" (פסקה 18, לגזר דינו של בית משפט השלום, הדגשה במקור – א"ר).

 

ה.        עוד קיבל בית המשפט את טענתו של בא כוח המבקש, כי כאשר התנאי מתייחס לעבירה "שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע", ניתן להפעילו רק כאשר יסוד האלימות הוא המביא את העבירה בגדרי פשע, בעוד שבענייננו חומרת העבירה אינה קשורה למידת האלימות, אלא לכך שהיא מופנית כלפי כלי רכב. כן קיבל את הטענה, כי לצורך החלת התנאי, על היסוד האלים להיות היסוד המרכזי – מטרת הפעולה העבריינית, ולא יסוד נלוה – שנועד אך לשרת מטרה אחרת. לחיזוק הטענות הללו הפנה בית המשפט להנחיה 2.10 להנחיות פרקליט המדינה, המסבירה בפסקה הרביעית, כי "מדיניות התביעה בעבירות הקשורות לרכב, אשר נסיבותיהן אינן חמורות, ואשר קיימת הוראת חוק חלופית המגדירה אותן, תהיה להאשים ככלל בסעיף החוק המקל", והסיק מקל וחומר, כי אם ניתן היה להעמיד לדין בעבירה קלה יותר (היזק בזדון, עבירה שאינה פשע), אין להפעיל מאסר מותנה (אף שבפועל ההרשעה היא בעבירה מסוג פשע).

 

בית המשפט המחוזי

 

ו.        בית המשפט המחוזי קיבל (ביום 4.6.12) את ערעור המשיבה בכל הנוגע להפעלת התנאי, והשית על המבקש 18 חודשי מאסר נוספים בפועל, מהם 6 במצטבר והיתרה בחופף למאסרים שהטיל בית משפט השלום. בית המשפט הטעים, כי הפעלת המאסר המותנה צריכה להיות בדרך "נוסחתית ונוקשה" (פסקה 10), וכי אין מקום "לרדת לנבכי מחשבתו של בית המשפט שהטיל את המאסר" (פסקה 13). צוין, כי בהינתן עבירה מסוג פשע, אף שיסוד האלימות אינו המכריע להיותה כזו, אל לו לבית המשפט להתערב במצוות המחוקק להחמיר ענישה בעבירות רכב. ועוד, נערכה השוואה בין מטרת הפעילות האלימה בעבירה מסוג שוד, לבין מטרתה בעבירות נשוא הדיון, ונקבע כי בשני המקרים יסוד האלימות מתקיים במטרה להשיג רכוש – ולפיכך אין מקום להבחין ביניהן כפי שעשה בית משפט השלום (פסקה 12). לבסוף הוטעם, כי בהתקיים שני התנאים בעבירה הנוספת, יסוד של אלימות ופשע, מתבקשת מסקנה יחידה, לפיה יש להפעיל את המאסר המותנה.

 

הבקשה

 

ז.        כלפי פסק דין זה הוגשה (ביום 27.8.12) הבקשה הנוכחית – הערוכה במפורט –במסגרתה נטען, כי תיק זה מעורר שאלה משפטית-עקרונית, לגביה קיימת פסיקה סותרת בערכאות הדיוניות ובית משפט זה טרם נדרש לה. נטען, כי הפרשנות המרחיבה שהעניק בית המשפט המחוזי לתנאי שעניינו "עבירת אלימות", ולפיה ניתן להחילו על "עבירות רכוש", יוצרת חוסר ודאות באשר להיקף תחולתו של תנאי, אשר אינו עולה בקנה אחד עם דרישת הפסיקה לניסוח בהיר של התנאי. עוד נטען, כי הפעלת התנאי בעוד תחולתו מעורפלת, משמעה ענישה שרירותית, וכזו הנוגדת את עקרון החוקיות. לבסוף נטען, כי כתוצאה מחוסר הודאות נפגעת תכליתו של מנגנון הענישה המותנית, שכן הנאשם אינו יודע מעל אילו מעשים תלויה חרבו של התנאי.

 

הכרעה

 

ח.       לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123; רע"פ 1295/93 שטרקמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 177). אכן טוען בא כוח המבקש, כי בקשה זו חורגת מעניין חומרת העונש, ומעוררת שאלה משפטית כאמור מעלה, אולם כשלעצמי אינני סבור  כך. סוגית פרשנותו והפעלתו של עונש מאסר מותנה הגיעה לפתחו של בית משפט זה בעבר, והודגש כי השאלה אם העבירה המאוחרת באה בגדרי התנאי נבחנת על-פי הערך החברתי עליו באה העבירה להגן (ע"פ 412/84 דוויק נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 49; ראו גם: ע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, כפי שציין בא כוח המבקש, בפסיקה נקבעה דרישה לבחינת תחולת התנאי, תוך השוואה בין יסודות עבירת התנאי לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהתקיימו בהתנהגותו בפועל (בע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808; ראו גם ע"פ 7778/10 שדאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואולם אין בשתי ההלכות הללו כדי לסתור זו את זו, והאחת משלימה את רעותה. הפירוש שנתן בית המשפט המחוזי לתנאי בנידון דידן עומד הן בדרישה שיתקיים אותו יסוד התנהגותי שמבקשים למנוע על-ידי הטלת התנאי, והן בדרישה להגנה על אותו ערך מוגן.

 

ט.       מכל מקום אוסיף לגופם של דברים: הוראות סעיף 52 לחוק העונשין מסמיכות את בית המשפט להטיל מאסר מותנה כחלק מעונש מאסר, וקובעות את גדריו. סעיף קטן (ב)(1) מגדיר "עבירה נוספת" להיות אחת העבירות שנקבעו בגזר הדין שאם יורשע בגינן הנידון למאסר תוך תקופת התנאי, ישא במאסר המותנה; סעיף קטן (ד) מסמיך את בית המשפט להגדיר את העבירה הנוספת "בציון סוג של עבירות או בפירוט עבירות מסויימות..." (ההדגשה הוספה – א"ר).

 

י.          אכן כפי שהוטעם, וכפי שכתבתי אף אני בעניין אחר, "על בתי המשפט המנסחים תנאי להקפיד על ניסוח בהיר, באופן שיהא נהיר למטילי התנאי למה נתכוונו ואילו עבירות רצו ללכוד ברשת, נהיר לבתי המשפט הנדרשים להפעילו, ונהיר לעבריין כדי להרתיעו באופן ספציפי וישיר" (עניין סלסנר, פסקה י"ג). ואולם, כפי שציינה השופטת (כתארה אז) ביניש בעניין ריזי עליו נסמך בא כוח המבקש בטענתו זו, "יש להבחין בין תנאי שהיקפו רחב לבין תנאי הלוקה באי בהירות" (רע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל פ"ד נה(3) 1, 20). עוד נקבע, כי ההוראה בסעיף קטן (ד) מאפשרת "את ציון סוג העבירות גם בדרך אזכור כללי של פשע כלשהו, כי פשעים הם בגדר 'סוג של עבירות'" (ע"פ 296/72 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 671, 672; ההדגשה הוספה - א"ר). משכך, סבור אני, כי המבקש צריך היה לידע, כי אם יעבור עבירה כלשהי המכילה את שני רכיבי התנאי – היא מסוג פשע ויש בה יסוד של אלימות – יופעל מאסרו המותנה.

 

יא.      כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מחלוקת של ממש בדבר האפשרות, כי גם אלימות נגד רכוש אלימות היא. ואולם נגרס, כי עבור המבקש, "אין פירוש זה מובן לו וברור מאליו, לדעת ששבירת חלון רכב, אגב ניסיון לגנבו, תפעיל את התנאי בעבירת אלימות מסוג פשע" (פסקה 25 לבקשה). אלא שנוכח חובתו של בית המשפט לנסח תנאי ברור שיגדיר "אילו עבירות רצו ללכוד ברשת" כמוזכר מעלה, ונוכח האפשרות הניצבת בפניו להגדיר תנאי רחב עד כדי "פשע כלשהו", אינני מוצא להניח, כי סגן הנשיאה מודריק התכוון לצמצם את יריעת התפרשות התנאי ל"עבירות אלימות" כלפי גופו של אדם בלבד; אלימות היא אלימות היא אלימות. אף אינני בטוח, בכל הכבוד, כי רואה אני עין בעין עם בית משפט השלום, בכל הנוגע למשקל שיש ליתן לנסיבות העבירה הראשונה במסגרת פרשנות התנאי, שכן דרישה זו אינה עולה מן ההלכות המצוינות מעלה, בעניין דוויק ובעניין מסילתי (בהן ביקש בית המשפט דווקא, שלא להכפיף את תחולת התנאי לנסיבות הרקע עליו ניתן).

 

יב.       במילון מוגדרת אלימות כ"תוקפנות, שימוש בכוח הזרוע או בנשק" (מילון אבן-שושן מחודש ומעודכן לשנות האלפיים). הגדרה זו אינה קובעת מהו נשוא התוקפנות או השימוש בכוח, הנדרש על מנת שתתרחש אלימות, ומכאן שאין הכרח בקרבן בשר ודם לצורך התרחשותה. פרשנות זו מקובלת גם בספרות: "נמצא כי האלימות מורכבת משני יסודות: היסוד הפיזי של הפעלת כוח והיסוד הנפשי (או הפסיכולוגי) המלוה של תוקפנות או גסות, המכוונת כלפי מושא כלשהו" (המלומד שמואל דורנר, "האם "אלימות מילולית" היא אלימות?" הפרקליט מב (ב) 405, 411 (התשנ"ה-התשנ"ו); ההדגשה הוספה א"ר). המלומד יונתן יובל מוסיף, כי אף היסוד הפיסי איננו הכרחי, מכיוון שיסוד המעשה האלים הוא הכפיה - המסגרת שנכפתה על תפישת העצמי של הקרבן וחוסר אוניו מולה (יונתן יובל "אלימות מילולית" פלילים י 241, 245-244 (2001)). עמדה זו מתיישבת אף עם קביעתו של הנשיא (כתארו אז) שמגר בסיכום מאמרו, כי "כבוד האדם נרמס על-ידי האלימות המצויה" (מאיר שמגר "כבוד האדם ואלימות" משפט וממשל ג 33, 45 (התשנ"ה)).בגדרי המשפט העברי דיברו חכמינו (בבלי שבת ק"ה ב') על "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו", ור' מנחם המאירי (צרפת, המאות הי"ג-הי"ד) משוה זאת (בית הבחירה שבת ק"ה, ב') באופן מוסים לחובל בחבירו בשעת מריבה. מכל האמור עולה, כי בפעולת שבירת חלון הרכב מתקיימים כל היסודות הנדרשים לפעולה אלימה, החל מתוקפנות ושימוש בכוח הזרוע כלפי מושא כלשהו – רכב, וכלה בכפיה על עצמיותו של הקרבן באמצעות פגיעה בקניינו, הבאה לידי ביטוי אף בעצם הניסיון לגניבת הרכב. מכאן שהיה על המבקש לצפות, כי משיורשע בעבירת חבלה במזיד, אשר בצדה עונש של חמש שנות מאסר, ויפעל לשם הגשמתה באלימות בצורה של ניפוץ החלון, יחול התנאי למאסרו, ואין בהפעלתו משום סטיה מעקרון החוקיות, כטענת בא כוחו המלומד. אינני רואה צורך להידרש כאן לטענתו של המבקש, כי עבירת החבלה במזיד איננה מתאימה, מכיון ש"בצל הקדמה והטכנולוגיה ניתן לפגוע או להרוס רכוש ללא כל הפעלת כוח או אלימות של ממש", והרי בענייננו אכן הופעל כוח. לפיכך, מתקיימת הזהות הנדרשת, נוכח הלכת מסילתי, בין יסודות העבירה בה הורשע המבקש הלכה למעשה לבין היסודות הקבועים בעבירת התנאי. כדי לסבר את העין, נשוה בנפשנו כי העבירה הבאה של המבקש היתה נסיון שוד בבית מגורים, שבמהלכו שיבר השודד רהיטים וכלים שונים, כדי להפחיד את הנוכחים, האם יעלה על הדעת כי אין לראות בכך אלימות, הגם שלא פגעה פיסית באדם?

 

יג.       עוד נראית לי, בכל הכבוד, קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי הנחיות פרקליט המדינה הנזכרות מעלה לעניין קביעת חומרת העבירה אינן רלבנטיות. אינני רואה עין בעין עם המבקש, כי על יסוד האלימות להיות המרכזי בעבירה, וכי חומרתו של יסוד זה בלבד צריכה להביא את העבירה בגדרי פשע, על מנת שיהיה התנאי בר-הפעלה. אין מניעה עקרונית, כי סיווג הרכוש הנפגע יכתיב שחומרת הפגיעה בו תוכר בדרגת פשע, ואין סיבה שהמבקש לא יצפה לעונש המפעיל את התנאי בשל כך. יפים לעניין זה דבריו של פרופ' גנז:

    

"במקום שבו רווחת עבירה מסוימת במידה מסוימת, חומרת ביצועיה הקונקרטיים גדולה מחומרת ביצועיה במקום שבו אין היא רווחת כלל, מפני שהיא מעמידה את תחושת הביטחון הציבורי בסכנה גדולה יותר. אם אדם מבצע עבירה כשהוא יודע בזמן ביצועה שהיא רווחת למדי וכי מידת נפוצותה מטילה אימה על הציבור ונתקלת בגינוי ציבורי, ניתן לומר כי הוא עצמו חייב לייחס למעשה הזה חומרה רבה יותר משהיה עליו לייחס לו אילולא היה כה נפוץ ומגונה" (חיים גנז "הטלת העונש המירבי על עבירות שוד" עיוני משפט יז (1) 187, 195 (1992)).

 

יד.       למעלה מן הצורך אוסיף, כי אפילו הייתה מקובלת עלי עמדתו של בית משפט השלום בדבר המשקל שיש ליתן לנסיבות העבירה הראשונה לשם פרשנות התנאי, הייתי מגיע לתוצאה דומה. כפי שהודגש בעניין דוויק הנזכר, גבולות התנאי נקבעים על-פי הערך החברתי שעליו אמורה קביעת העבירה להגן (ראו גם עניין סלסנר הנזכר). בענייננו דומה, כי עבירת השוד בגינה נגזר על המבקש המאסר המותנה, אמונה על הגנה מפני פגיעה בערך הקניין של הקרבן, ולאו דווקא על שלמות גופו. כך כותב פרופ' גנז:

 

"מעשים אלה רעים לא רק מפני שהם גורמים נזקים כלכליים לקורבנותיהם, ולא רק מפני שהם פוגעים בתחושת הביטחון הכלכלי והפיסי של קרבנות אלה ושל הציבור בכלל. הם רעים מפני שהם נתפשים על-ידי קורבנותיהם כפגיעה בעצמיותם, בכבודם ובתומתם (באינטגריטי שלהם), שכן, אנשים תופסים לעתים קרובות את קנייניהם כחלק מעצמיותם, מתחום ריבונותם, ממרחב פרטיותם" (גנז, שם,  בעמ' 193-192).

 

 

מסקנה דומה עולה מדברי השופט (כתארו אז) ברק, כי "עבירת הקשר, כאשר היא באה לעניין מעשה השוד, מגינה, בין השאר, על הערך החברתי של שלמות הרכוש, ועל-כן היא מהוה בהקשר זה 'עבירת רכוש'" (עניין דוויק הנזכר מעלה, בעמ' 51). עוד מתיישבת מסקנה זו עם העובדה, שבתורנו אחר עבירת השוד בחקיקה, נמצאנה בפרק י"א בחוק העונשין שכותרתו "פגיעות ברכוש". מכיוון שכך, אף שהוטעם הצורך למגר את האלימות בפני עצמה, אין סיבה לסבור, כי סגן הנשיאה מודריק ביקש לצמצם את התנאי בדרישה שהאלימות תהיה בתכלית העבירה, אלימות לשם אלימות; ונזכור, השוד כשלעצמו מיועד לתכליות רכושיות, והאלימות – היכולה להיות קשה – נלוית אליו, אם כלפי הנפש ואם כלפי הרכוש. סביר דווקא, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי לנגד עיני השופט מטיל התנאי עמדו גם עבירות בהן מופעלת אלימות כאמצעי ליטול באמצעותו קניינו של אחר, כפי שאכן כזו באה לידי ביטוי בעבירת השוד. גם במקרה שלפנינו הופעלה האלימות, כפי שהודה המבקש בעצמו, בניסיון לגנוב רכב – כלומר, על מנת ליטול רכושו של אחר. מכאן, כי גם פרשנות התנאי על פי הרקע לנתינתו, מצביעה על כך שהערך המוגן שנפגע בעבירה בה הורשע המבקש עולה בקנה אחד עם אלה עליהם מבקש התנאי להגן, כנדרש. בהיקש מתחום המעצרים אומר, כי המחוקק כידוע לא מנה עבירות רכוש בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, אך הפסיקה קבעה מקדמת דנא כי עבירות כאלה אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים; ראו בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (4) 268 (השופטת - כתארה אז - ביניש). בבש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל נזדמן לי לומר "נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הביטחון ואת היאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לבית, כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו". אין סיבה שלא לראות מי שמפעיל אלימות בסיטואציות כאלה, לא נגד אדם בלבד אלא גם נגד רכוש, כאלים לצורך הפעלת התנאי.

 

טו.      נטען (פסקה 27 לבקשה), כי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, מחייב לאמץ את הפרשנות המקלה, לפיה שבירת חלון אגב נסיון גניבה של רכב, איננה נחשבת הפעלת אלימות. אלא שנקבע בפסיקה, כי הכלל לפיו יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשם הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, מחייב העדפה זו, בין מספר פירושים לשוניים להוראה, שכולם ברורים הם וסבירים מבחינת תכליתה (ע"פ 787/79, 881 מזרחי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(4) 421, 429 (1980); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין א 103-100 (מהדורה שנייה, טובה אולשטיין, 2010). ואולם, כפי שהוסבר, הפרשנות שמציע המבקש אינה סבירה במסגרת התנאי, על-פי הערך החברתי עליו אמונה העבירה שנקבעה בו להגן.

 

טז.     לטעמי, לא העניק איפוא בית המשפט המחוזי פרשנות המרחיבה יתר על המידה את התנאי, כפי שהובהר. אכן משהתקיימו שני הרכיבים – יסוד של אלימות מזה, ועבירה מסוג פשע מזה – חל המאסר המותנה, והמבקש ימשיך לרצות את עונשו כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. לא למותר להוסיף, כי בנסיבות הפעיל בית המשפט את התנאי באורח מתון, בדרך של קולה, כשרק שישה משמונה עשר חודשים הופעלו במצטבר.

 

יז.      סוף דבר, איני נעתר לבקשה.

 

           ניתנה היום, ז' בתשרי התשע"ג (23.9.12).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12063520_T01.doc   או

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il