עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 608/11

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

1.        שלושה אחים לבית מוסא נורו ביום 3.4.2008 בסביבות השעה 22:30 בעיר אום אל פאחם. האח אסלאם (להלן: המנוח) נהרג, האח מוחמד נפצע קשה, והאח עלאא' נפצע קל (ביחד להלן: האחים). בכתב האישום שהוגש כנגד המערער יוחסו לו עבירות של רצח, ניסיון רצח ועבירות בנשק. לסופו של יום הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה (שתי עבירות) לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין; ועבירות בנשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. בית המשפט גזר על המערער 27 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי.

 

           כנגד הכרעת הדין וגזר הדין הוגש הערעור שלפנינו. מתוך שבית משפט קמא לא הניח אבן על אבן בניתוח הראיות, נוכל לקצר בדברים, ונקדים ונאמר כי דין הערעור, ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין, להידחות.

 

           אך תחילה, נקדים רקע קצר לאירוע מושא כתב האישום.

 

2.        בין המערער לבין מוחמד התגלע סכסוך לאחר שהמערער חשד במוחמד כי חיבל בשידוך עם בחירת ליבו בכך שהוציא דיבתו רעה בפני משפחתה. כשנה לפני האירוע מושא כתב האישום הוצת רכבו של מוחמד, והלה חשד כי המערער אחראי להצתה. המערער מצידו נורה כחודשיים לאחר מכן ברגלו, וחשד כי ידו של מוחמד במעשה. בין המנוח לבין המערער שררה מתיחות, ולטענת המערער, המנוח, שנהג להתאמן במכון כושר, היה נוהג להתגרות בו ולהשפילו בדרכו למכון הכושר. ביום האירוע הזדמן המנוח בשעות הערב לבית העסק של המערער, שם ארעה תקרית מילולית במהלכה החליפו השניים מבטים מתגרים ומאיימים והמערער אמר למנוח להסתלק מהמקום. המנוח סיפר לאחיו מוחמד אודות תקרית זו.

 

           על פי האמור בכתב האישום ובהכרעת הדין, סמוך לשעה 22:30 נסעו שלושת האחים ברכבם, כשהרכב נהוג בידי עלאא', מוחמד יושב לידו, והמנוח יושב במושב האחורי-שמאלי. כאשר הגיעו לאיזור מגורי המערער, הבחינו במערער ובאדם נוסף שאינו מוכר להם ועצרו את הרכב, על מנת לברר עם המערער מדוע הטריד את המנוח. עם פתיחת דלתות הרכב החל המערער לירות לעברם באקדח והאחים נסו על נפשם, כאשר מוחמד והמנוח בורחים רגלית, ועלאא' נמלט ברכב. מות המנוח נגרם מדימום בעקבות כניסת קליע מעל עכוזו השמאלי דרך הבטן התחתונה ויציאה מהמפשעה הימנית, וכן נגרמו לו פצעי ירי באמה השמאלית ובאמה הימנית. מוחמד נורה בגבו ונגרמה לו פגיעה בכליה מימין וכן בזרוע ימין, ועלאא' נפגע מירי בזרוע ימין.

 

3.        הן עלאא' והן מוחמד פונו לבית החולים שם נחקרו בנפרד, ושניהם סיפרו כי היה זה המערער שירה בהם. על כך חזרו השניים בהודעות נוספות שנגבו מהם ובעדותם בבית המשפט, תוך שהם מביעים ביטחון מוחלט בזיהוי המערער כמי שירה בהם, ועלאא' אף הטיח במערער את הדברים בעימות שנערך ביניהם.

 

 

4.        קו ההגנה בו נקט המערער לאורך כל הדרך הוא כי מישהו אחר ירה באחים, וכי בשעת הירי, שאירע על מפתן ביתו, שהה בביתו או בבית אמו הסמוך. לטענת המערער, נפלה טעות בזיהויו על ידי מוחמד ועלאא', שמא בשל התאורה ששררה במקום, או שמא מאחר שהשניים הניחו מראש כי למערער יש מניע לירות בהם.

 

           טענה זו, שהיא עמוד התווך של הערעור, דינה להידחות לאור הראיות הבאות שנסקרו בהרחבה בהכרעת הדין של בית משפט קמא, ונעמוד עליהן להלן בקצרה.

 

5.        עדויות הראיה: בית משפט קמא מצא את עדותם של עלאא' ומוחמד מהימנה, וכידוע אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית.

 

           למעלה מן הצורך אומר כי התזה שמא נפלה טעות בזיהוי המערער אין בה ממש. כפי שציין בית משפט קמא, אין מדובר בזיהוי חטוף ואקראי, אלא בזיהוי ודאי של מוחמד ועלאא' שלהם היכרות קודמת עם המערער. השניים התבטאו בביטחון מוחלט כי הם מכירים היטב את המערער ואת אחיו, ומוחמד ידע אף לנקוב בשמותיהם של אחיו של המערער ובעיסוקיהם. שלושת האחים עצרו את רכבם ליד המערער דווקא מאחר שזיהו אותו יושב סמוך לביתו, כדי לשוחח עמו, כך שהטענה לטעות בזיהוי מופרכת על פניה. לכך יש להוסיף כי תאורת הרחוב הייתה סבירה ותקינה (התצלום ת/44); כי ההודעות שמסרו עלאא' ומוחמד בבית החולים דומות בתוכנן למרות שנגבו בנפרד עקב מצבו הקשה של מוחמד לאחר הירי, כך שהאפשרות שהשניים טעו בתום לב בזיהוי אינה סבירה; והירי נעשה על ידי אדם אחד מטווח קרוב של 3-1 מטר, כפי שעולה גם מבדיקת התרמילים שנמצאו בזירה.

 

           נוכח כל אלה ניתן היה להרשיע את המערער אך ורק על סמך עדותם של עלאא' ומוחמד. אך לאחרונה ציינה חברתי, השופטת ברק-ארז, כי היכרות קודמת, אף שטחית, מקטינה את הסיכון של זיהוי שגוי (ע"פ 2191/12 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 24 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 6.12.2012)). הדברים יפים מקל וחומר למקרה שבפנינו, באשר עלאא' ומוחמד הכירו היטב את המערער קודם לאירוע.

 

           אוסיף ואומר בקצרה, כי לא מצאתי ממש בסתירות השוליות והמלאכותיות עליהן הצביע המערער בעדותם של עלאא' ומוחמד, כמו סתירות לגבי זוויות הירי או לגבי מטרת נסיעתם המשותפת באותו לילה (אם לאסוף את אביהם מעבודתו או כדי לברר עם המערער את פשר העימות בינו לבין המנוח מוקדם יותר באותו יום).

 

6.        אשר לאפשרות כי מוחמד ועלאא' העלילו על המערער, הרי שתזה זו חסרת היגיון. עמד על כך בית משפט קמא בהכרעת דינו, ואף המערער העלה את הטענה בחצי פה. הנה כי כן, אחיהם של מוחמד ועלאא' נהרג נגד עיניהם, והגיונם של דברים כי יבקשו להיפרע ממי שהרג את אחיהם ופצע אותם. קשה להלום כי השניים יעדיפו להעליל על המערער ובכך גם לפטור את היורה האמיתי מאשמה וגם לחשוף את עצמם ואת בני משפחתם לסכנת נפשות מפני אותו יורה אלמוני.

 

7.        למעלה מן הצורך, אעמוד בקצרה על ראיות נוספות המסבכות את המערער באירוע הירי.

          

           ראיות נסיבתיות: הירי בוצע בסמוך לביתו של המערער. על שביל הכניסה מהרחוב לביתם של המערער ואימו (בית המערער נמצא מאחורי בית האם) נמצאו שני תרמילים וליד מפתן ביתו נמצא תרמיל נוסף; לאורך הכביש המוביל מבית המערער אל הרכב של האחים נמצא שובל של כתמי דם; דם המנוח נמצא על פח אשפה סמוך לבית המערער (תמונות הבית ת/46, שם ניתן לראות את חנות הממתקים של אבו עלי לידה התרחש האירוע, ושרטוט הזירה ת/6ד).

 

           המערער טען כי סמוך לירי הבחין מבעד לוילון החלון בביתו ברכב לבן בגודל של מיניבוס ולידו 7-4 אלמונים, חלקם רעולי פנים, מתגודדים בפתח ביתו. תיאור זה לא נשמע מאף אחד מהעדים שהגיעו לזירה במהלך האירוע ובסמוך לאחריו. עד ניטרלי בשם אחמד מחאמיד, אשר נקלע לזירה תוך כדי הירי, מסר הודעה במשטרה התואמת בעיקרה את גרסת מוחמד ועלאא', ולפיה הבחין ביורה יחיד שהחל בשלב מסוים לירות באוויר ונמלט מהמקום. העד, אשר גם יצא לשטח ושיחזר את שראה, תיאר את היורה כלבוש חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס וכבעל מבנה גוף בינוני. תיאור זה הולם את המערער ובוודאי שאינו מתאים לתיאור של מספר אלמונים רעולי פנים במיניבוס לבן. אציין כי העד מחאמיד שינה "משום-מה" את טעמו במהלך המשפט וטען כי אינו זוכר אם היורה היה רעול פנים אם לאו, ולא ייפלא כי בית משפט קמא ביכר את הודעתו במשטרה על פני עדותו.

 

           קיצורו של דבר, שגם סמיכות הזמן והמקום של המערער לזירת העבירה מהווה ראיה נסיבתית לחובתו, ואילו התיאוריה של המערער כי אלמוני בחר לטמון מארב לאחים דווקא ליד פתח ביתו, אינה סבירה בלשון המעטה, שהרי רק האחים ידעו כי בכוונתם להגיע אל ביתו של המערער באותו לילה, ואף החלטה זו נתקבלה על ידם זמן קצר לפני האירוע. 

 

8.        מניע – למערער היה מניע לנקום הן במנוח והן במוחמד, והייתה לו סיבה לחשוש מפניהם. כאמור, המערער חשד כי מוחמד הוא שירה ברגלו והוא שסיכל את הקשר הרומנטי שנרקם בינו לבין ארוסתו. לגרסת המערער, המנוח נהג לעבור ליד מקום עסקו, לקללו ולנעוץ בו מבטים מתגרים, וכשבועיים לפני הירי אף ביקש להכותו למול עיני אנשים אך עוברי אורח הפרידו ביניהם. שעות ספורות לפני האירוע המנוח הגיע עם אחיו הקטן (קייס, שאת עדותו נזכיר להלן) לבית העסק של המערער, התגרה בו ואיים עליו, אך לדברי המערער הוא הבליג על התגרות זו. לגבי עלאא', טען המערער כי הוא "חי בכבוד" עמו.

 

           יש התאמה בין המניע לבין העובדה שהיו אלו דווקא המנוח ומוחמד, שני האחים שעמדו במוקד הסכסוך עם המערער, ש"ספגו אש" מידי היורה באופן שגרם למות המנוח שעות ספורות לאחר העימות בינו לבין המערער, והביא לפציעתו הקשה של מוחמד. ואילו עלאא', שלא היה מסוכסך עם המערער, אך נפגע קלות בזרועו.

 

9.        התנהגות מפלילה והתבטאויות מפלילות של המערער – מיד לאחר הירי, המערער נמלט מביתו יחד עם אמו ואחד מאחיו, למרות שאנשי משטרה כבר הגיעו למקום ואבטחו את ביתו מחשש להתלקחות הרוחות. במהלך החקירה הדריך המערער את אחיו לומר כי אינו זוכר אלו בגדים המערער לבש באותו לילה, והזהיר אותו כי מקליטים אותם וכי ישמור על זכות השתיקה.

 

           התבטאות חשובה עד מאוד של המערער נעשתה בפני קרובו סאמי אגבאריה, שבעדותו במשטרה סיפר כי המערער אמר לו מיד לאחר האירוע כי "שלושת האחים תקפו אותו", והבהיר לו כי המדובר באחים לבית מוסא. לא בכדי גרסה המשיבה כי אמירה ספונטנית זו, זמן קצר לאחר האירוע, היא בבחינת ראשית הודאה מצד המערער.  המערער הכחיש את השיחה עם סאמי, אשר אף הוא ניסה בעדותו בבית המשפט להתכחש להודעתו במשטרה. המערער טען כי אין ליתן אמון בעדותו של סאמי בהיותו דברן ורברבן, אך איני רואה ממש בטענה זו, ורשאי היה בית משפט קמא להעדיף הודעתו של סאמי במשטרה על פני עדותו המגומגמת בבית המשפט.

 

10.      שקרי המערער ואמו: בית משפט קמא מצא כי טענת האליבי של המערער הועלתה  באיחור והופרכה.

 

           אף אם אקבל את טענת המערער כי אין להבחין בין גרסתו הראשונית לפיה שהה בביתו בעת הירי ולמשמע היריות ירד מביתו ונכנס לבית אמו, לבין גרסתו המאוחרת לפיה שהה בבית אימו בעת הירי עצמו, הרי שגרסתו נמצאה לא אמינה, ואמנה חלק מהטעמים לכך: המערער טען בהודעתו במשטרה כי ראה 7-4 אלמונים שחלקם רעולי פנים במיניבוס לבן סמוך לבית, אך בעדותו טען כי כבר אינו בטוח שהם היו רעולי פנים; המערער טען בהודעתו כי שכנים עלומים, שבשמותיהם לא יכול היה להיזכר, הורו לו להישאר בביתו בעקבות הירי; בניגוד להודעתו במשטרה לפיה מוחמד הוא שירה ברגלו מספר חודשים לפני האירוע, טען בעדותו כי השתכנע מזמן שמוחמד לא ירה בו.

 

           בית משפט קמא מצא כי לא ניתן לסמוך על עדותה של אימו של המערער, שטענה כי החוקר לא רשם את כל דבריה, טענה שנדחתה מכל וכל על ידי החוקר שעדותו הייתה מהימנה על בית המשפט. האם לא פנתה למשטרה ביוזמתה כדי לספר אודות האליבי של המערער, ובחקירתה הראשונה אף שתקה וסירבה לשתף פעולה. האם טענה כי במהלך הירי התקשרה אל ראש העיר כדי לדווח לו אודות הירי, אך פלטי שיחות טלפון העלו כי לא האם התקשרה אל ראש העיר אלא ראש העיר התקשר אליה, וזאת כשבע דקות לאחר הדיווח למגן דוד אדום.

 

11.      תילי תילים של טיעונים הכביר המערער על תעודה רפואית שנרשמה על ידי אחד הרופאים (ת/118א) שטיפל בעלאא' בבית החולים לאחר האירוע. בתעודה נכתב "לדבריו עמד ברחוב ופתאום ירו בו". מכאן ביקש המערער להסיק כי עלאא' לא זיהה את היורה.

 

           איני רואה ממש בטענה. מטבע הדברים הרופא ביקש לדעת את מקור הפציעה ורשם בקצרה את שאמר לו עלאא', ואין כל סיבה בגינה עלאא' היה אמור לספר לרופא מי ירה בו, ומדוע וכיצד ירה בו.

 

12.      המערער ייחס חשיבות לעדותו של קייס, אחיהם בן ה-12 של האחים, אשר בהודעתו במשטרה סיפר כי שעות ספורות לפני האירוע עבר יחד עם המנוח בבית עסקו של המערער והלה נעץ במנוח מבט מאיים והורה לו להסתלק. קייס סיפר כי לאחר ששמע יריות רץ למקום והבחין במערער כשהוא מחזיק אקדח, והמערער אף איים עליו להסתלק מהמקום "לפני שאני אחסל אותך אתה עדיין צעיר".

 

           בית משפט קמא בחר שלא לעשות שימוש בהודעתו של קייס מחשש שזוהמה, ובהתחשב בכך שנגבתה כשבועיים לאחר האירוע. לטענת המערער, ככל שעדותו של קייס זוהמה, יש להניח כי הדבר נעשה במכוון ויש להניח כי עלאא' ומוחמד ביקשו באמצעות קייס לחזק את עדותם שלהם.

 

           איני רואה ממש בטענה. בית משפט קמא פעל לחומרא ולשם הזהירות בכך שלא התייחס לעדותו של קייס, ובוודאי שאין בעדות זו כדי להחליש את גרסתם של מוחמד ועלאא'.

 

13.      סיכומו של דבר, שלפנינו הכרעת דין המבוססת על ממצאי מהימנות ועל תשתית ראייתית שבבסיסה עדותם של שני קורבנות שנורו מטווח קצר על ידי המערער המוכר להם מימים ימימה. כאמור, אין כל סיבה להניח כי השניים טעו בזיהויו של המערער, בין היתר, מאחר שעצרו את רכבם ליד המערער דווקא בגלל שזיהו אותו ורצו לשוחח איתו.

 

           מכאן, שדין הערעור לגבי הכרעת הדין להידחות.

 

14.      לסופו של יום, מצא בית משפט קמא שלא להרשיע את המערער בעבירת הרצח ובעבירות של ניסיון לרצח, משום שלא הוכח כי המערער התכוון להמית מי מהאחים. נקבע כי אילו רצה המערער במות האחים, יכול היה לכוון לחלק העליון של גופם או לראשם, בעוד שהירי נעשה לכיוון הגב התחתון ומטווח קרוב, כך "שיתכן בהחלט כי הנאשם [המערער – י"ע] כיוון מלכתחילה לאזורים אלו בגופם [...] בפרט, כשנפלו מוחמד והמנוח על הכביש מול הנאשם, מתבוססים בדמם, יכול היה הנאשם לוודא את הריגתם על ידי ירי לראשם או לחזם, אך לא ירה אלא באוויר בלבד". עוד נקבע כי "יתכן בהחלט ומניעי הנאשם, כאמור, נבעו בראש ובראשונה מפחד ובהלה לנוכח הופעתם הפתאומית של האחים מוסא על מפתן דלתו באישון ליל [...]". בהמשך, עומד בית משפט קמא על כך שמוחמד, בעדותו בבית החולים, התרשם כי המערער היה מפוחד בזמן הירי, והשורה התחתונה היא כי "מחמת הספק, אם כן, אני קובע כי מטרת הנאשם הייתה, לחבול באחים מוסא באופן חמור, מתוך אדישות לאפשרות גרימת מותם".

 

15.      בנקודה זו, מגיעים אנו לגזר הדין. בית משפט קמא עמד על כך שהמערער קיפח חייו של המנוח, בחור צעיר בן 17, ופצע את שני אחיו; כי המערער המשיך לירות לעבר האחים למרות שניסו להימלט מפניו; כי יש להתייחס לכל פגיעה בנפרד לעניין מספר העונשים והצטברותם; כי המרחק בין העבירות בהן הורשע המערער לבין עבירות הרצח והניסיון לרצח אינו גדול, וכי יש לקחת בחשבון את שיקול ההרתעה בעבירות אלימות ושימוש בנשק חם. לסופו של יום, השית בית המשפט על המערער עונש של 27 שנות מאסר בפועל.

 

16.      המערער הלין על העונש שהושת עליו, ואשר לטענתו, אינו עולה בקנה אחד עם רף הענישה הנהוג במקרים מעין אלה, מה עוד שלמערער אין עבר פלילי ועד לאירוע ניהל חיים נורמטיביים לחלוטין.

 

           העונש שהושת על המערער הוא ברף הגבוה, מה שאינו מצדיק, כשלעצמו, התערבות בגזר הדין. אלא שלטעמי, בנסיבות דנן, יש מקום להפחית מעונשו של המערער, ואנמק להלן את מסקנתי.

 

17.      עמדנו על כך שבהכרעת הדין נקבע כי המחשבה הפלילית המיוחסת למערער היא של אדישות ולא של כוונה, ואחזור ואצטט מהדברים (ההדגשות הוספו – י"ע):

 

"מניתוח הראיות עולה,  כי הנאשם ירה באחים מוסא,  לכל הפחות,  מתוך מטרה לגרום חבלה חמורה בגופם,  תוך שהוא מודע לאפשרות גרימת מותם כתוצאה מהירי.

[...]

לא ניתן להסיק, לדעתי, ברמת הוודאות הדרושה בפלילים, על כוונה מצד הנאשם לקטול את מי מהאחים מוסא, ממיקום הפגיעות בגופם. דהיינו, שלא התקיים בנפשו המרכיב המרכזי של 'הכוונה' הוא 'ההחלטה להמית'.

[...]

במקרה דנן, קיימות שתי אפשרויות: האחת, כי הנאשם החליט להמית את המנוח ואת אחיו ועל כן ירה לכיוונם מספר רב של כדורים מטווח קרוב והשניה, שלא החליט להמיתם ולא שאף להמיתם. אלא, שכוונתו היתה לפצוע ולהטיל בהם מום חמור, מתוך מודעות שהדבר עלול להביא למותם, כתוצאה הטבעית של מעשיו.

[...]

מחמת הספק,  אם כן, אני קובע כי מטרת הנאשם הייתה, לחבול באחים מוסא באופן חמור, מתוך אדישות לאפשרות גרימת מותם".

 

 

           ועיקרו של דבר. בחומר הראיות יש אינדיקציות לכך שהמערער חש מאוים על ידי האחים. היה זה מוחמד עצמו, אשר עודנו נאנק בכאביו ונמצא בטיפול נמרץ בבית החולים, תיאר לחוקריו את התרשמותו מהנאשם בעת הירי כמי ש"לא מרגיש מה הוא עושה. הוא מפחד יעני [...] ככה יורה והוא מפחד [...]" (נ/12א בעמ' 7 באמצע). עוד נזכיר את האמירה הספונטנית של המערער לסאמי אגבריה – אמירה שהמשיבה ראתה בה ראשית הודאה – ולפיה "שלושת האחים תקפו אותו".

 

           לכך יש להוסיף, כי לא היה זה המערער שהגיע אל האחים, אלא האחים הם שהגיעו לביתו של המערער בשעת לילה ברכב "על מנת לברר עם הנאשם את פשר הטרדתו את המנוח", כלשון כתב האישום. האחים הגיעו ברכב לבית המערער למרות שביתם סמוך לביתו, מבלי להודיע למערער מראש על מטרת בואם, תוך שהרכב נעצר סמוך למדרכה עליה ישב המערער ובניגוד לכיוון התנועה (עמ' 85 לפרוטוקול הישיבה מיום 26.3.2009), ותוך שהמנוח ומוחמד מתחילים לצאת מהרכב. לכך יש להוסיף את הסכסוך שהיה למערער עם מוחמד ועם המנוח, סכסוך "טרי" במיוחד נוכח התקרית שארעה שעות ספורות לפני כן בין המערער לבין המנוח. בהצטברותם של נתונים אלה יש כדי להסביר מדוע המערער חש מאוים מצד האחים. 

 

           הדבר לא נעלם מעיני בית משפט קמא בהכרעת הדין, ואביא את הדברים כלשונם (ההדגשות הוספו – י"ע):

 

"תחושת האיום של הנאשם מהאחים מוסא וכעסו כלפיהם עלתה בבירור, אם כן, אף כשנחקר תחת אזהרה בחשד לאחריות לירי. טול כעת את הסיטואציה בה שרוי היה הנאשם בזמן האירוע: שעת לילה מאוחרת; לפתע,  נעצר רכב האחים מוסא מולו ומוחמד והמנוח פורקים מהרכב כמעט באותו הזמן.

נראה כי בנסיבות הנ"ל, ללא קשר לכוונות האחים מוסא בהגיעם לביתו, קם לנאשם מניע מוצק ביותר לפגוע בהם, והוא – בפחדו מהם ורצונו להתנקם בהם בגין הפגיעות וההשפלות שעבר תחת ידם,  בעיניו.

[...]

לא בכדי,  אם כן,  הנאשם מסר לאחר האירוע לקרובו,  סאמי,  כי 'הותקף' על ידי האחים מוסא (ר' עדות סאמי בת/39,  ת/91).  אמרה זו, כפי שנראה בהמשך, קרובה הרבה יותר לאמת מאשר גרסאותיו במשטרה ובפנינו,  באשר היא משקפת את תחושת האיום של הנאשם מהאחים מוסא.

[...]

יובהר כי אין ספק שיש להעדיף, לעניין זה, את אמרות סאמי במשטרה, המתארות את גרסתו זו של הנאשם, על פני הכחשותיו של סאמי בפנינו. גרסתו זו של הנאשם, שהינה,  למעשה,  גרסתו ה'מקורית', מהימנה הרבה יותר מגרסת הנאשם במשפט. זאת, כאמור, על רקע תחושות האיום של הנאשם ביחס לאחים מוסא והסיטואציה המפחידה,  מבחינתו,  בה יצאו מוחמד והמנוח מרכבם לידו בשעת לילה מאוחרת וזאת על רקע התנהגותם בעבר הרחוק והקרוב כלפיו.

על רקע זה, יתכן בהחלט שהנאשם סבר, כי האחים מוסא מתכוונים לתקוף אותו, והגיב מתוך פחד ובהלה. מובן, שאין בכך בכדי להקים לנאשם טענת 'הגנה עצמית' כהגדרתה בפלילים. אולם, יש בכך בכדי לשוות מהימנות רבה לאימרת  סאמי במשטרה בעניין זה.  

[...]

פציעותיהם של מוחמד ועלאא לא היו אלא התוצאה הטבעית של ירי הנאשם לעברם, וחזקה כי התכוון לגרום להם. מסקנה זו נגזרת אף ממניע הנאשם לנקום באחים מוסא ותחושת האיום שלו מפניהם.

[...]

לבסוף יצוין,  כי יתכן בהחלט ומניעי הנאשם, כאמור,  נבעו בראש ובראשונה מפחד ובהלה לנוכח הופעתם הפתאומית של האחים מוסא על מפתן דלתו באישון ליל, ולאו דווקא בהחלטה מגובשת להמיתם. כזכור, סבר הנאשם כי מוחמד ירה ברגלו חודשים ספורים קודם לכן אולם הצליח להימלט מאימת הדין, ואילו המנוח נהג,  להשקפתו, להלך עליו אימים ולהשפילו. לא מן הנמנע,  אם כן, בפרט לאור הפיזור הרב של פגיעות הכדורים, כי תחושת האיום גברה עליו, והוא פתח בירי לעברם מתוך רצון כללי לפגוע בהם אך לא בשל החלטה להמיתם."

 

 

           העולה מן המקובץ, כי אין לפנינו סיטואציה של ירי יזום של מי שהגיע לזירה מתוך תכנון מראש, אלא בירי שנעשה מתוך בהלה ותחושת איום.

 

18.      על בית המשפט לתרום תרומתו בביעור הנגע הרע שפשה במקומותינו, של יד קלה על הסכין ועל ההדק בטבורה של עיר. לכך יש להוסיף את התוצאה הקשה של האירוע שהסתיים במות המנוח ובפציעתו הקשה של מוחמד, תוצאה המצריכה ענישה מרתיעה. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי בסיטואציה שנוצרה, המערער חש מאוים על ידי שלושת האחים והירי בוצע על ידו גם מתוך פחד ובהלה, לצד תחושות זעם ונקמה, נוכח העובדה שהמשיך לירות לעבר האחים בעוד אלה נסים על נפשם.  

 

           בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שבמקרים אחרים שנדונו בפסיקה של הריגה ושל פגיעה באנשים נוספים, הושתו לעיתים עונשים נמוכים יותר, גם כאשר למעשים קדמו תכנון ויוזמה, שלא כמו במקרה שבפנינו, אציע להפחית מעונשו של המערער ארבע שנים כך שעונש המאסר בפועל יעמוד על 23 שנה במקום העונש של 27 שנות מאסר שהושת עליו בערכאה קמא.

 

 

ש ו פ ט

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

           אני מסכימה.

 

           צדק בית המשפט קמא בקובעו שבגזירת הדין יש לתת את הדעת על כך שמעשיו של המערער פגעו בשלושה אנשים – המנוח ושני אחיו שנפצעו – וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. עונשו של המערער צריך לתת ביטוי להכרה בכך. עם זאת, בשים לב למכלול נסיבות העניין, אני מסכימה עם חברי השופט י' עמית שיש מקום להפחית מעונשו של המערער.

 

 

ש ו פ ט ת

 

השופטת ע' ארבל:

 

           המסכת העובדתית שנקבעה בפסק דינו המפורט והמבוסס של בית המשפט המחוזי היא המסכת העובדתית עליה מסתמך בית המשפט שלערעור והיא שעמדה בפנינו כשהחלטנו לדחות את הערעור, כמו גם כששבנו ובחנו אם העונש שהושת על המערער הוא העונש הראוי. בית משפט זה לא התערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי והשינוי בין שתי הערכאות נעוץ בעיקר בהדגשים השונים בנסיבות ובאינטרפטציה שונה לעובדות, שבסופו של יום נתפסו על ידי חברי כמצדיקות הקלה בעונשו של המערער.

 

           אכן, העונש שהושת על המערער חמור הוא, אולם במדרג המעשים המהווים את עבירת ההריגה מצויה קשת רחבה של מצבים החל מהריגה הקרובה לגרימת מוות ברשלנות וכלה בכזו הקרובה לרצח. קשה להקיש ממקרה אחד לשני וכל מקרה ונסיבותיו. בענייננו נמצא העותר ברף הגבוה של עבירת ההריגה, לכך יש להוסיף כי מדובר בשני קרבנות נוספים, אחיו, שנפגעו במנוסתם האחד נפצע קשה והשני קל, כל קרבן הינו ישות נפרדת וכולם בני משפחה דואבת אחת. מדובר ברצף התנהגותי כלפי מספר קרבנות. לאלה יש להוסיף את מצבו הנפשי של המערער, כפי שפירט חברי השופט י' עמית בפסק דינו. העונש הוא בסופו של יום שקלול של מכלול השיקולים הרלבנטיים עם הדגשים שונים על פי העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט. כשלעצמי, נוכח התוצאה הקשה של מעשה המערער, מדיניות הענישה המחמירה הנקוטה בידנו בעבירות בהן קופחו חיי אדם, החבלה החמורה שנגרמה והצורך כפי שעמד עליו חברי לבער הרע מקרבנו, לא הייתי מתערבת בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית. ברם איני מתעלמת מההדגשים של חברי באשר לנסיבות שבהן הירי נעשה מתוך בהלה ותחושת איום ופחד בו היה נתון המערער ומשכך מוכנה אני להצטרף לעמדת חברי ולעונש המוצע על ידו.

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, כ"א בטבת התשע"ג (3.1.2013).

 

 

 

 

ש ו פ ט ת                           ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11006080_E06.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il