עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5963/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

 

 

                                            

                                                                                         

 

 

 

 

השופט צ' זילברטל:

 

           שלוש בקשות רשות ערעור על החלטות שונות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. לבקשות תשתית עובדתית משותפת הנוגעת למחלוקת בין המבקשת ברע"א 5963/11 מושב בן-שמן להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: המושב) לבין המשיבים, באשר לחיובים שונים שנרשמו בשנות השמונים של המאה הקודמת על-ידי המושב בכרטיסי המשיבים. מחלוקת זו, אשר הובאה בפני מוסדות הבוררות של ההסתדרות ותנועת המושבים, אמורה היתה להתברר בדרך של עריכת חשבונות מחודשים. בסופו של יום, בשל התנהלות הצדדים והחלטות בית משפט קמא, הוכרעה המחלוקת החשבונאית שלא על-פי אמות מידה חשבונאיות בלבד, ועל פיה על המושב לשלם למשיבים סכום של כ-70,000,000 ש"ח.

 

רקע

 

1.        המושב מאוגד כאגודה שיתופית. המשיבים 8-1 ברע"א 5963/11 (להלן: המשיבים) היו חברי המושב בשנים הרלבנטיות וחלקם עודם חברים בו. כפי שיפורט, המחלוקת במוקד הבקשות, אשר פרנסה התדיינויות רבות, נמשכת כבר שנים ארוכות שבמהלכן הלכו לעולמם, למרבה הצער, המשיבים 4-3 ו-7. המושב ציין בבקשתו, כי איש לא בא בנעליהם של הנפטרים, וכן נראה כי הבקשה ברע"א 6008/11 הוגשה אך בשמם של המשיבים 6-1. למען הנוחות, בתיאור שלהלן ננקוט בכינוי המשיבים 7-1 אף כי נראה שהמשיב 7 לא היה צד לכלל ההליכים.

 

           להלן נתאר את השתלשלות העניינים שקדמה לבקשות דנא. העובדות הנוגעות לעניין הן סבוכות ומרובות, להלן יובאו אותם פרטים והליכים הנחוצים להבנת והכרעת בקשות רשות הערעור שלפנינו.

 

           בשנים הרלבנטיות ניהל המושב עבור כל אחד מחבריו כרטיס הנהלת חשבונות, שבו נרשמו כלל הזיכויים להם היה זכאי כל חבר וכן כלל חיוביו, בכלל זאת נכללו גם הוצאות הריבית בהן נשאה האגודה בשל תשומות שונות שיש לזקוף לחובת חברי המושב והענפים השונים (להלן: הוצאות המימון). בשנים הרלבנטיות נהגה האגודה לבדוק בסופה של כל שנה אם מקדמות הריבית שנגבו מן החברים, קרי חיובם המוקדם של החברים בהוצאות המימון, עלו על הוצאות המימון בהן נשאה האגודה בפועל, וככל שאכן התגלה הפרש – זוּכה כל אחד מחברי המושב, באופן יחסי לחיוביו.

 

2.        בשנת 1987 התגלעו מחלוקות בין המשיבים לבין המושב לגבי חיובי המשיבים בשנות המאזן 1983-1982 ו-1984-1983. המחלוקות התבררו בהליך בוררות בפני מוסדות תנועת המושבים וההסתדרות. בפסק הבוררות מיום 2.7.1989 נקבע כי יש מקום לחשב מחדש את הוצאות המימון לשנים שבמחלוקת. הן המושב הן המשיבים ערערו על פסק הבוררות לרשות השיפוט הארצית של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, אשר בפסק דינה מיום 26.3.1990 קבעה כדלקמן:

 

"1. יש לחשב מחדש את הוצאות המימון לשנות המאזן שבמחלוקת 82/83 ו-83/84, כולל ההשלכות הנובעות ממנו על החיוב והזיכוי של היתרות בכרטיסי החברים והענפים בשנים שלאחר מכן, וזאת על בסיס ההנחיות שאושרו באסיפה הכללית מתאריך 24.9.1984.

2. ברית הפיקוח היא שתקבע לגבי המאזנים לשנים 82/83 ו-83/84 הנ"ל: איזה מתוך מכלול ההלוואות ששימשו את האגודה באותה שנה הם הלוואות שבגינן יחוייב המשתמש הספציפי ואיזה מהם [כך במקור – צ.ז] הלוואות שיכנסו ל"פול" חישוב הוצאות מימון המחולקים לכלל המשתמשים (חברים וענפים).

...

5. ההתחשבנות הסופית בין האגודה [המושב – צ.ז] לבין המערערים [המשיבים – צ.ז] תיעשה לאחר ביצוע סעיפים 3,2,1 ו-4, לפסק הבוררות של הועדה המשפטית קמא, בכפוף לתיקונים שבס' 2,1, תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק דין זה."

 

 

ניסיונות לביצוע פסק הבוררות של רשות השיפוט הארצית

 

3.        פסק הבוררות שניתן על-ידי רשות השיפוט הארצית (להלן: פסק רשות השיפוט) אושר על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 14.5.1991 (ה"פ 561/91, כב' הרשמת (כתארה אז) הניה שטיין ז"ל).

 

ה"פ 217/91

 

4.        לאחר שהמושב לא ביצע את ההתחשבנות בתום התקופה שנקבעה, הגישו המשיבים 7-1 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה בדרך של המרצת פתיחה בבקשה שיורה למושב לבצע את ההתחשבנות כאמור בפסק רשות השיפוט. הצדדים הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה הראשון) לפיה באי כוח הצדדים ימונו כמנהלים מיוחדים לביצוע פסק רשות השיפוט, וכי לשם כך ישכרו את שירותיו של גורם מקצועי שיבצע את ההתחשבנות המחודשת. בהסכם הודגש, כי לשם ביצוע ההתחשבנות יעמידו הצדדים לרשות המנהלים המיוחדים "את מלוא חומר הנהלת החשבונות הרלבנטי הנמצא ברשותם והדרוש לשם ביצוע פסקי הבוררות".

 

           מכוח הסכם הפשרה הראשון מונה משרד רואי החשבון בבלי-מילנר (להלן: רוה"ח בבלי-מילנר) לביצוע פסק רשות השיפוט. ביום 19.11.1992 הגישו רוה"ח בבלי-מילנר דו"ח ביניים ובו תוצאות החישוב המחודש לשנת המאזן 1983-1982. לטענת המושב, על-פי החישוב בדו"ח הביניים חובו של המושב לכלל המשיבים הסתכם בסכומים נמוכים ביותר. דו"ח הביניים עורר מחלוקת בין המנהלים המיוחדים. בין היתר נטען, כי רוה"ח בבלי-מילנר לא מילאו אחר ההנחיות שהותוו בפסק רשות השיפוט. משכך, לא נערך על-ידי רוה"ח בבלי-מילנר חישוב דומה לגבי שנת המאזן 1984-1983.

 

ה"פ 409/96

 

5.        נוכח המחלוקות בין המנהלים המיוחדים, הגישו המשיבים 7-1 תובענה בדרך של המרצת פתיחה בבקשה להורות על ביטול הסכם הפשרה הראשון. כפי שיפורט להלן, נוכח הסכמות שהושגו בהמשך התייתר, כפי הנראה, הצורך להכריע בתובענה זו.

 

           בשלב זה יש לפנות לתאר את ההליכים שהתנהלו במקביל בין המושב לבין המשיב 8 (שכאמור היה גם צד לבוררות בפני מוסדות תנועת המושבים וההסתדרות).

 

ההליכים בין המשיב 8 לבין המושב

 

6.        המשיב 8 (מר זאב שורגי) והמושב הגישו תביעות הדדיות האחד נגד השני. בעוד שהמושב טען, כי על המשיב 8 לשלם למושב את יתרת החובה המופיעה בספריו, המשיב 8 טען שעל המושב לזכוֹתו בגין חיובים בהם חויב שלא כדין. הצדדים הפנו את מחלוקותיהם להליך בוררות בפני עו"ד י' אדם. הבורר הוסמך לקבוע מה היה מצב כרטיס הנהלת החשבונות של המשיב 8 ביום 26.7.1987 (להלן: בוררות אדם). ביום 17.3.1997 ניתן פסק בוררות חלקי, בגדרו נקבעה היתרה בחשבונו של המשיב 8 במועד הרלבנטי. חלקה השני של הבוררות הוקדש לשאלת שיעור הריבית שנהג במושב באותה תקופה. דא עקא, שכעולה מפסק הבוררות המשלים (מיום 18.2.2001), המושב לא העביר לידי הבורר את המסמכים הנדרשים לקביעת שיעור הריבית. הבורר קבע, כי בידי המושב היו מסמכים שלא גולו בתצהיר גילוי המסמכים ולא הומצאו בהתאם להחלטותיו, ועל כן לא נותר אלא להסיק "כי המסמכים אשר לא גולו בתצהיר גילוי המסמכים מטעם התובע [המושב - צ.ז], הינם מסמכים הפועלים לטובת הנתבע [המשיב 8] ולחובת התובע". נוכח האמור, קיבל הבורר את בקשת המשיב 8 לחשב את שיעורי הריבית על-פי מסמך המכונה נ/24, המפרט את שיעורי מקדמות הריבית שבהם נהג המושב לחייב את חבריו, בציינו כי אמנם בדרך זו "התוצאות אינן מחושבות על פי שיעור 'הריבית הסופית', שהנה בבחינת נעלם, ואין לדעת את שעורה מאחר והתובע [המושב - צ.ז] לא המציא את כל המסמכים והאסמכתאות על פיהם ניתן לברר את סכום עודפי הריבית וכפועל יוצא לקבוע שעור הריבית הסופית". בסופו של יום, שילם המושב למשיב 8, במסגרת הסכם פשרה, סכום של 1,400,000 ש"ח.

 

ה"פ 10359/99

 

7.        בשנת 1999, עוד בטרם ניתן פסק הבוררות המשלים בבוררות אדם, הגיש המשיב 8 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה בדרך של המרצת פתיחה למינוי בא כוחו ככונס נכסים לביצוע פסק רשות השיפוט. בין המושב לבין המשיב 8 נחתם הסכם פשרה לפיו ימונה מנהל חשבונות מוסכם לביצוע פסק רשות השיפוט (להלן: הסכם הפשרה השני).

 

           בהמשך הצטרפו המשיבים 7-1 להסכם הפשרה השני. הסכמי הפשרה קיבלו תוקף של פסק דין ביום 28.3.2000 וביום 16.4.2000.

 

ה"פ 957/01     

 

8.        לאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות לגבי מינוי גורם מקצועי לביצוע פסק רשות השיפוט ודרך עבודתו, הגיש המשיב 8 תובענה בדרך של המרצת פתיחה בה ביקש להורות על ביטול הסכם הפשרה השני, וכן כי יוצהר שהמושב, במחדליו, סיכל את ביצוע הסכם הפשרה ופסק הרשות השיפוט, ועל כן הוא מנוע מלבצעו על יסוד עמדתו שלו. לטענת המשיב 8, בעוד הצדדים ניסו לקדם את הסכם הפשרה התחוור לו שהמושב עומד בסירובו להעמיד לעיון הגורם המקצועי את ספרי הנהלת החשבונות של המושב, ולטענתו אילו היה יודע שבכוונת המושב לנהוג כך, לא היה מתקשר עמו בהסכם הפשרה השני.

 

           בפסק דינו מיום 20.8.2002, שברבות הימים נודעה לו השפעה מכרעת על בירור הסכסוך, דחה בית המשפט (השופטת (כתארה אז) ד' פלפל) את בקשת המשיב 8 (להלן: פסק הדין המנחה). בין היתר נקבע, כי יש להסיק מהתנהלותו של המשיב 8 במהלך בוררות אדם, כי הוא זנח את עמדתו לפיה אין לערוך את ההתחשבנות בינו לבין המושב אלא באמצעות אותם מסמכים שנטען כי המושב הסתיר, ולכן אין מניעה להמשיך לפעול לביצועו של פסק רשות השיפוט. עוד קבע בית המשפט, כי בהליכים שיתנהלו לצורך ביצוע פסק רשות השיפוט לא יוּתר למושב להגיש "כל מסמך או חשבון חדש, שלא הוצגו בפני הבורר" (הדבר לא הובהר בפסק הדין, אך, ככל הנראה, הכוונה היתה למסמכים שלא הוצגו בפני הבורר עו"ד י' אדם). הוסבר, כי ניסיון המושב "להגיש כיום, לאחר מאבקים בני שנים, מסמכים חשבונות חדשים, אינו נאות... סכסוכים צריכים להסתיים; ואם אחרי שנים פתאום מתגלה עובדה חדשה - ישנה, - לא ניתן כיום לסובב את הגלגל אחורנית ולהתחיל מחדש בהתחשבנות בין הצדדים ו/או בחישובי ריבית שונים". 

 

           בית משפט זה דחה את ערעורו של המשיב 8 על פסק הדין המנחה (ע"א 8969/09 שורגי נ' בן שמן מושב להתיישבות עובדים (1.10.2003)).

 

המשך ההליכים בה"פ 10359/99

 

9.        נוכח דחיית בקשת המשיב 8 לביטול הסכם הפשרה השני (ה"פ 957/01), המשיכו הצדדים, בגדר ההליך בה"פ 10359/99, במאמצים למנות גורם מקצועי מוסכם לביצוע פסק רשות השיפוט, אך ללא הצלחה. בהחלטתו מיום 2.9.2004 קבע כב' הרשם (כתארו אז) א' שילה בעניין זה:

 

"על דעת הצדדים, תימחקנה הבקשות. ימונה מבצע על ידי רשם האגודות השיתופיות שיפעל לפי ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בתיק זה [הסכם הפשרה השני - צ.ז] ולפי הנחיותיה של כב' השופטת ד"ר פלפל בפסק הדין שנתנה בה"פ 957/01 [פסק הדין המנחה - צ.ז]" (להלן: החלטת השופט שילה).

 

           החלטה זו לא יושמה נוכח חילוקי דעות שנפלו בין הצדדים לבין רשם האגודות השיתופיות. יודגש, כי המושב טוען עתה, כי החלטה זו, אשר אימצה את האמור בפסק הדין המנחה בנוגע למסמכים שיוצגו בהליך ביצוע פסק הרשות, בטעות יסודה.

 

10.      רק בשנת 2007 הסכימו הצדדים למנות את משרד רואי החשבון זיו האפט (להלן: רוה"ח האפט) כמבצעי פסק רשות השיפוט. בהחלטתו מיום 8.11.2007 הדגיש כב' הרשם (כתארו אז) א' אורנשטיין, כי "מינוי המומחה הינו בהתאם וכמתחייב מהחלטות בית המשפט, לרבות ההחלטה מיום 2.9.04 [החלטת השופט שילה - צ.ז]."

 

11.      במהלך עריכת ההתחשבנות הגיש רוה"ח האפט מספר בקשות למתן הוראות. בהחלטתו מיום 24.6.2008 חזר בית משפט קמא (כל ההחלטות שיתוארו להלן ניתנו על-ידי כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל) על ההנחייה שנכללה בפסק הדין המנחה, לפיה ביצוע פסק רשות השיפוט יתבסס על המסמכים שהוצגו בבוררות אדם בלבד. הודגש, כי לאחר שניתן פסק הדין המנחה לא העלה המושב טענות בדבר מכשולים שעלולים לעמוד בפני ביצוע פסק רשות השיפוט. בהחלטה נוספת מיום 11.2.2009 חזר בית המשפט על הנחיותיו וכן קבע שורה של הנחיות נוספות:

 

(א)      בית המשפט הורה לצדדים להמציא לרוה"ח האפט את כלל המסמכים שהוצגו במסגרת בוררות אדם, והודגש כי ההתחשבנות תעשה "אך ורק ... ועל בסיס המסמכים שהוצגו לבורר עו"ד אדם".

 

(ב)      רוה"ח האפט רשאי להתייחס לסכומי המקדמות על חשבון ריבית בהם חוייבו המשיבים בשנת המאזן 1984-1983 כסכומי המקדמות בהם חויבו המשיבים בשנת המאזן 1983-1982, זאת בהסתמך על תצהיר של נציג המושב שצורף בעבר לכתבי הטענות של המושב. בית המשפט התיר את השימוש בתצהיר, אף שזה לא הוצג בבוררות אדם, ותוך סטייה מהנחיותיו הקודמות בעניין זה, בנימוק שהמושב אינו יכול להתנער מאמירותיו הקודמות לבית המשפט.

 

(ג)       יש לעשות שימוש במסמך נ/24, שהוזכר לעיל, כדי לקבוע מהן מקדמות הריבית ששולמו על-ידי המשיבים למושב בתקופה הרלבנטית. ככל שמסמך נ/24 אינו מתייחס לשיעור הריבית שיש להחיל על חיוב/זיכוי לאורך כל התקופה, ייעשה שימוש בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה) כדי לחשב את הריבית בתקופה שאינה מנויה במסמך נ/24.

 

(ד)      חישוב ההשלכות הנובעות מביצוע פסק רשות השיפוט יבוצע באופן שווה בין כלל חברי המושב.

 

12.      בקשה נוספת למתן הוראות עסקה בבקשת המושב להגיש לרוה"ח האפט כרטיסי הנהלת חשבונות של המשיבים מהשנים הרלבנטיות. לטענת המושב, כרטיסים אלה גולו בבוררות אדם ועמדו לעיונו של המשיב 8. בית המשפט דחה את בקשת המושב בנימוק שטענתו עומדת בסתירה לטענותיו בבקשות הקודמות, לפיהן אין להגביל את רוה"ח למסמכים שהוצגו בבוררות אדם מאחר שזו התנהלה בין המושב לבין המשיב 8 בלבד, ואין בה התייחסות למחלוקת עם יתר המשיבים. אם כן, אף שלא הוברר עד תום אם הכרטיסים גולו בבוררות אדם אם לאו, בית המשפט לא התיר את הגשתם חרף ההנחייה הכללית בפסק הדין המנחה.

 

13.      רוה"ח האפט נאלץ לפנות לבית המשפט בבקשה נוספת למתן הוראות לאחר שנוכח לדעת, כי אין ביכולתו לערוך את החישוב הנדרש באמצעות המסמכים שהיו ברשותו באותה עת, וללא המסמך המכונה מסמך א', שבו פורטו המקדמות על חשבון ריבית שבהן חויבו המשיבים 7-1 בשנת המאזן 1983-1982. אף שלא הוברר אם מסמך א' הוצג במסגרת בוררות אדם, החליט בית משפט קמא להתיר את השימוש בו, בין היתר, נוכח חיוניותו לעבודת רוה"ח האפט. לכאורה, גם במקרה זה סטה בית המשפט מההנחיות שנכללו בפסק הדין המנחה.

 

           חרף התרת השימוש במסמך א', הודיע רוה"ח האפט לבית המשפט, כי בהתחשב במסמכים שבידיו, לא ניתן לערוך את הבדיקה החשבונאית הנדרשת, ועל כן יש להכריע במחלוקות בין המושב לבין המשיבים באמצעים משפטיים. בשלב זה, וחרף עמדתו המקצועית של רוה"ח האפט, לא בחן בית המשפט את החלטותיו לעניין היקף המסמכים שניתן להעביר לרוה"ח האפט ותחת זאת קבע ביום 14.7.2010, כי רוה"ח האפט סיים את עבודתו. בהמשך הגישו הצדדים בסיכומיהם את עמדתם לגבי דרך החישוב בה יש לנקוט כדי לבצע את פסק רשות השיפוט נוכח האמור לעיל. בהחלטתו מיום 24.10.2010 הורה בית המשפט לרוה"ח האפט לבצע את החישוב על-פי העקרונות המפורטים להלן:

 

(א)      ראשית קיבל בית המשפט את טענות המשיבים, לפיהן ניתן לעשות שימוש בתצהירו של נציג המושב, מר יוסי מיבר, כדי להעריך את הגבייה ביתר של הוצאות המימון על-ידי המושב (להלן: תצהיר מיבר). על-פי תצהיר זה, שלא הוצג בבוררות אדם, חיובי הריבית ביתר על-ידי המושב נעו בשיעור שבין 70% ל-95%.

 

(ב)        המשיבים 7-1: מתוך נספח א' יילקחו נתונים לגבי שיעורי הריבית בהם חוייבו המשיבים בפועל. בהתאם להחלטה מיום 11.2.2009, שהוזכרה לעיל, סכומי הריביות בהם חויבו המשיבים 7-1 בשנת המאזן 1984-1983 (לגביהם אין נתונים) יהיו זהים לסכומים בהם חויבו בשנת המאזן 1983-1982, זאת בהתבסס על תצהירו של חבר ועד מושב, שכאמור, גם לא הוצג בבוררות אדם.

 

(ג)       המשיב 8: נתונים לגבי שיעורי הריבית בהם חוייב יילקחו מתוך חוות דעת מומחה מטעמו שהוצגה בבוררות אדם.

 

(ג)       מסכומי הריביות בהם חוייבו המשיבים ינוכה סכום בשיעור של 15%, אשר לפי תצהיר מיבר מהווה, בממוצע, את שיעור הריבית "הנכונה" שהיה על המושב לגבות מן המשיבים.

 

(ד)      סכומי הריבית עד לשנת 1993 ישוערכו לפי מסמך נ/24 וממועד זה ואילך יבוצע השערוך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

 

14.      ביום 28.12.2010 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין לחישוב שערך רוה"ח האפט לפי העקרונות שהותוו לעיל (להלן: פסק הדין הסופי). על-פי תוצאות החישוב, חובו של המושב למשיבים עומד על כ-70,000,000 ש"ח. למען שלמות התמונה, יצוין כי לשיטת המושב, כפי שנטען בפנינו, קרן החוב עמדה על כ-10,000 ש"ח לשנות המאזן הרלבנטיות.

 

15.      לאחר שניתן פסק הדין הסופי הגישו המשיבים בקשה לפסיקתא לפיה יורה בית משפט קמא למושב לשלם את הסכומים המפורטים בבקשה (המבוססים על חישוביו של רוה"ח האפט). המשיבים אף פנו במקביל בבקשה להטיל צו עיקול זמני על נכסי המושב. בהחלטתו מיום 8.2.2011 מתח בית משפט קמא ביקורת על התנהלות זו של המשיבים. בין היתר, הובהר כי הסעד שהתבקש בתובענות שהגישו המשיבים היה לתיקון הרישום בספרי המושב, ולא התבקש בהן כל סעד כספי. זאת ועוד, בית המשפט קבע, כי בדרך בה הציגו המשיבים את בקשתם לעיקול זמני היה כדי להטעות את הרשם לגבי מהות ההליך שהתנהל בה"פ 10359/99. כן הביע בית המשפט ביקורת על נסיונם של המשיבים לכרוך את יתר חברי המושב בהליך אף שאלה כלל לא צורפו אליו.

 

           בין היתר, כלפי פסק הדין הסופי הוגשו בקשות רשות הערעור שלפנינו.

 

 

הבקשה ברע"א 5963/11

 

16.      המושב מבקש לערער על פסק הדין הסופי, וכן על החלטות הביניים שקדמו לו ושבגדרן הותוו העקרונות לחישוב שערך רוה"ח האפט: החלטת השופט שילה, החלטת השופט אורנשטיין וההחלטות הבאות של סגנית הנשיאה פלפל: החלטה מיום 24.6.2008 המדגישה את האמור בפסק הדין המנחה לעניין אי הוספת מסמכים על-ידי המושב לצורך ביצוע פסק הרשות, והחלטה מיום 11.2.2009 בה נקבעו שורת הנחיות נוספות לעריכת החישוב; החלטה מיום 29.7.2009, בגדרה נדחתה, בין היתר, בקשת המושב להגיש לרוה"ח האפט כרטיסי הנהלת חשבונות; החלטה מיום 14.7.2010, בגדרה נקבע שרוה"ח האפט סיים את עבודתו; החלטות מיום 19.1.2010 ומיום 24.10.2010, בהן הנחה בית משפט קמא את רוה"ח האפט כיצד לערוך את ההתחשבנות, ובהתאם לאילו מסמכים, שהרי, הלכה למעשה, לא הוגבל רוה"ח האפט אך לאותם מסמכים שהוצגו בבוררות אדם.

 

נימוקי הבקשה

 

17.      ראשית נטען, כי אף שבהחלטת בית משפט זה נקבע, כי הדרך הדיונית להשיג על ההחלטות שנמנו לעיל, לרבות פסק הדין הסופי, היא באמצעות בקשת רשות ערעור לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (בש"א 3960/11 בן שמן מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פישלר (11.7.2011)), אין לבחון את הבקשה על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לקבלת בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" מאחר שרק ערכאה אחת נתנה דעתה לסוגייה המצויה בלב המחלוקת בין הצדדים והיא אופן עריכת ההתחשבנות עליה הורה פסק רשות השיפוט.

 

18.      לגופם של דברים נטען, כי אופן עריכת ההתחשבנות, עליה הורה בית משפט קמא, אינו עומד בכללים שהותוו בפסק רשות השיפוט וכי, למעשה, לא ניתן לבצע את פסק רשות השיפוט ללא הצגת מסמכים נוספים על אלה שהוצגו בבוררות אדם.

 

           ראשית נטען, כי בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא מיום 11.2.2009, בבוררות אדם נדון עניינו של המשיב 8 בלבד ולא נדונו עניינם של יתר המשיבים. משכך, נטען, לא היה מקום להגביל את המושב למסמכים שהוצגו בבוררות אדם, שכן אין במסמכים אלה כדי לשפוך אור על התמונה המלאה ביחס ליתר המשיבים. עוד נטען, כי החלק בפסק הדין המנחה, שעוסק במסמכים שיוּתר למושב להציג, אינו אלא הערת אגב, שכלל לא נדרשה לשם הכרעה במחלוקת שעמדה בפני בית משפט קמא באותו הליך.

 

           למושב טענות גם כלפי האופן בו הורה בית משפט קמא לרוה"ח האפט לבצע את ההתחשבנות בינו לבין המשיבים. טענתו המרכזית של המושב בעניין זה היא, כי בהוראותיו קבע בית משפט קמא מערכת כללים לקביעת חובו של המושב למשיבים, וזאת אף שפסק רשות השיפוט הורה על ביצוע חישוב מחודש של הוצאות המימון בהם נשא המושב בשנים שבמחלוקת. להלן נפרט במה דברים אמורים:

 

(א)      לטענת המושב, מתוך הנתונים המצויים במסמך לא ניתן לערוך חישוב מחדש של הוצאות המימון. נטען גם, כי הוראת בית משפט קמא, לפיה שיעורי הריבית בהם חויבו המשיבים בשנת המאזן 1984-1983 ילמדו מתוך הנתונים לשנת המאזן 1983-1982, אינה "חישוב מחדש", כפי שהורה פסק רשות השיפוט.

 

(ב)      לטענת המושב הסתמכותו של בית משפט קמא על תצהיר מיבר, שלא הוצג בבוררות אדם, היתה חלקית בלבד, שכן בתצהיר נאמר כי בסופה של כל שנה הוחזרה בפועל הריבית שנגבתה ביתר, ובית המשפט לא התחשב בנתון זה.

 

(ג)       כזכור, בית משפט קמא קבע כי שערוך החוב למשיבים ייעשה לפי שיעור הריבית המופיע במסמך נ/24 (עד לשנת 1993), כפי שנעשה בבוררות אדם. לטענת המושב, קביעה זו בטעות יסודה. הוסבר, כי בבוררות אדם לא עלה בידי הבורר לקבוע מה היה שיעור הריבית שנהג במושב בתקופה הרלבנטית, וזאת בשל אי הצגת מסמכים בעניין. משכך, פנה הבורר אדם למסמך נ/24, זאת מתוך ידיעה ברורה שמקדמות אלה אינן משקפות את שיעורי הריבית הסופית.

 

תגובת המשיבים 6-1

 

19.      לטענת המשיבים 6-1, אין ליתן למושב רשות ערעור מאחר שמדובר בניסיון פסול לערער על פסק דין חלוט המהווה מעשה בית-דין, כלומר על פסק הדין המנחה, ועל החלטות ביניים, שאימצו את האמור בפסק הדין המנחה בהסכמת המושב. עוד נטען, כי החלק בפסק הדין המנחה עליו מבקש המושב להשיג, אינו בגדר הערת אגב, שכן שאלת המסמכים אשר יובאו בפני מבצע פסק רשות השיפוט היתה לב ליבה של המחלוקת בה"פ 957/01. נטען גם, כי המושב מנוע מלהשיג כעת על החלק בפסק הדין המנחה שעסק בהגשת מסמכים מאחר שפסק הדין כולו אומץ בהסכמת הצדדים בהחלטת השופט שילה ולאחר מכן בהחלטת השופט אורנשטיין. עוד נטען בהקשר זה, כי בתגובתו לערעור שהגיש המשיב 8 על פסק הדין המנחה (ע"א 8969/02) טען המושב כי אין מניעה לבצע את פסק רשות השיפוט אך באמצעות המסמכים שהוצגו בבוררות אדם.

 

20.      לגופם של דברים נטען, כי לא נפל פגם בקביעות בית משפט קמא לגבי המסמכים שיוצגו לצורך ביצוע פסק רשות השיפוט ואופן עריכת החישוב הנדרש, וזאת ממספר סיבות: הסוגיות שנדונו בבוררות אדם עסקו, בין היתר, בשאלת אופן עריכת החישוב לפי פסק רשות השיפוט; הטעם לכך שלא ניתן להציג מסמכים חדשים נעוץ בהתנהלות המשיב בבוררות אדם, אשר נמנע מלהציג מסמכים נחוצים לצורך חישוב הריבית שנהגה במושב בשנים שבמחלוקת, חישוב שנדרש גם ביחס למשיבים 7-1. מסיבה זו יש לאמץ את דרך החישוב הרעיוני שננקטה בבוררות אדם.

 

           לעניין שיטת החישוב החלופית שהציע המושב נטען, כי חישוב זה לא הוצג בפני בית משפט קמא, ומעבר לכך דרך חישוב זו, אשר ננקטה על-ידי רוה"ח בבלי-מילנר, בוטלה בהסכמת הצדדים במסגרת הסכם הפשרה השני. עוד נטען, כי אין ללמוד מתצהיר מיבר על זיכויים של החברים בגין ריבית שנגבתה ביתר (כאמור בתצהיר), שכן במשך כל שנות ההתדיינות לא עלה בידי המושב להוכיח שאכן הדבר נעשה, מה גם שבבוררות אדם נקבע שהמושב לא זיכה את התושבים בגין עודפי ריבית.

 

תגובת המשיב 8

 

21.      לטענת המשיב 8, מוקד בקשת רשות הערעור דנא הוא בתקיפת פסק הדין המנחה, אשר אושר בבית משפט זה, ומשכך קיים מעשה בית דין המונע מן המושב לתקפו. המשיב 8 מזכיר כי פסק הדין המנחה ניתן מתוך ההבנה שהצגת מסמכים נוספים תביא להתארכות ההליכים הנדרשים לביצוע פסק רשות השיפוט והגיון זה נכון גם עתה, ועל כן אין לאפשר למושב להציג מסמכים נוספים שיפתחו סבב נוסף של התדיינויות. המשיב 8 טוען אף הוא שהמושב לא יכול להתכחש עתה להסכמתו לבצע את פסק רשות השיפוט בהתאם להנחיות שנקבעו בפסק הדין המנחה.

 

22.      המשיב 8 מתנגד לשיטת החישוב שהציע המושב, בין היתר, מאחר שזו שיטת החישוב בה נקט רוה"ח בבלי-מילנר במסגרת ה"פ 217/91 - הליך שהמשיב 8 כלל לא היה צד לו.

 

23.      לטענת המשיב 8, אין לקבל את התנגדות המושב לכך ששערוך חובו של המושב למשיבים ייעשה, בין היתר, בהסתמך על מסמך נ/24, שכן המסמך משקף את שיעור הריבית שהחיל המושב על התושבים בלי שעלה בידיו להוכיח שהתושבים אכן זוכו בגין הריבית שנגבתה ביתר.

 

רע"א 5964/11 ורע"א 6008/11

 

24.      המשיב 8 והמשיבים 6-1, מבקשים לערער על החלטת בית משפט קמא מיום 8.2.2011, אשר בגדרה הובהר, כי הסעד שהתבקש על-ידם היה לתיקון ספרי המושב ולא נתבקש סעד כספי ועל כן פסק הדין מיום 28.12.2010 אינו ניתן לביצוע כפסק דין כספי. לחלופין, וככל שהחלטת בית משפט קמא מיום 8.2.2011 אינה בגדר החלטה המבהירה את פסק הדין מיום 28.12.2010, אלא החלטה המשקפת אותו, מבקשים המשיבים לערער על פסק דין זה.

 

           לטענת המשיב 8 שגה בית משפט קמא בפרשנות פסקי הבוררות, שכן משמעותם היא כי בתום תיקון הרישום בספרי המושב יש לבצע התחשבנות סופית בין הצדדים. לשיטת המשיב 8, יש לראות בשלב ה"התחשבנות", כשלב השני והאופרטיבי של הליך תיקון הרישום בספרי המושב, כלומר לאחר קביעת מצב חשבון יש להורות על תשלום היתרה, ככל שישנה, לצד הזכאי. עוד טוען המשיב 8, כי פרשנות זו מבטאת גם את אומד דעתו של המושב בהליך הבוררות בפני מוסדות תנועת המושבים וההסתדרות, אז דרש המושב כי המשיבים ישלמו בפועל את חובם.

 

25.      עוד נטען, כי קביעת בית משפט קמא בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם חתירתו למניעת ריבוי התדיינויות, שכן עתה יידרשו המשיבים להגיש תביעה כספית על יסוד פסק הדין הסופי.

 

           לטענת המשיבים 6-1, הסכסוך בין הצדדים נסב, כבר מראשיתו, על עניינים כספיים. נטען, כי פסק רשות השיפוט הורה למעשה על הליך בן שני שלבים - ראשית, תיקון הרישום בספרי המושב ביחס להוצאות המימון, ולאחר מכן עריכת התחשבנות  בין הצדדים, כאשר פירושו "הרגיל והשגור" של המונח "התחשבנות" הוא קביעת מצב חשבון ותשלום היתרה, ככל שישנה.

 

           המשיבים 6-1 טוענים אף הם, כי גם לגישת המושב ביצוע פסק הרשות היה כרוך, בסופו של יום, בתשלום היתרה, ככל שקיימת, ולא בהתחשבנות רישומית בלבד. נטען, כי הדברים עולים, בין היתר, מניסוח כתבי הטענות של המושב, מחוות הדעת של רוה"ח בבלי-מילנר וכן מתכתובות שונות בין באי כוח המושב ונציגיו, אשר בכולם ננקטת לשון מעשית ולא רישומית. לבסוף נטען, כי התנהלות המושב, אשר מעלה עתה לראשונה את הטענה כי אין מדובר בפסק דין כספי, נגועה בחוסר תום לב.

 

תשובת המושב לרע"א 5964/11 ולרע"א 6008/11

 

26.     המושב מדגיש, כי מעולם לא הוגשה על-ידי מי מן המשיבים תביעה כספית, וכי ההליכים שניהלו המשיבים עסקו בדרך החישוב הנכונה לשם תיקון ההתחשבנות בין הצדדים בשנים שבמחלוקת. עוד נטען, כי בקשת המשיבים לפסיקתא, כללה נושאים ובקשות שלא נכללו בפסק רשות השיפוט וזאת בניגוד לתקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). הוסבר, כי מאחר שפסיקתא אינה אלא תמצית החלטה שניתנה, אין המשיבים יכולים לבקש להכניס בה נושאים שלא נכללו בפסק רשות השיפוט, שבגדרו לא נדרש סעד כספי.

 

          לטענת המושב, העובדה שהמשיבים לא שילמו בפתיחת ההליך אגרה המתאימה לתביעה כספית מהווה עילה נוספת לדחיית טענתם. לבסוף טוען המושב, כי הדרישה לחייב את יתר חברי המושב בתוצאות החישוב היא חסרת שחר, בין היתר, מאחר שחברי המושב כלל לא צורפו להליך ומעולם לא הוגשה נגדם תביעה כספית.

 

דיון והכרעה - הבקשה ברע"א 5963/11

 

27.        בטרם נפנה לדיון בבקשות לגופן ראוי להדגיש את נסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה שלפנינו. השתלשלות העניינים אשר פורטה באריכות לעיל יש בה כדי ללמד שהמדובר בתיק ייחודי הן בשל ריבוי ההתדיינות (וההתנצחויות) וההליכים שליווּהו, הן בגלל משך הזמן הנדרש לשם בירור המחלוקות בו, ולבסוף בשל הסיטואציה הלא שגרתית שנוצרה, בה בית המשפט התווה עקרונות מסוימים, שלבסוף התברר, כי ייתכן שיש בהם כדי להקשות על בירור המחלוקות בין הצדדים, ועל כן סטה בעצמו מאותם עקרונות. נוכח האמור, לא ניתן לשלול את האפשרות ש"השורה התחתונה" של ההליכים בבית משפט קמא אינה מבטאת את מערך הזכויות והחובות בין הצדדים, כפי שהוא אמור היה להיקבע על יסוד פסק רשות השיפוט ועל-פי נתוני האמת.

 

           לאחר העיון, וכפי שיפורט, סבורני כי יש לדון בבקשת המושב כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את ערעורו, באופן שהתיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך ביצוע פסק רשות השיפוט. החלטה זו, למרבה הצער, אינה שמה קץ להתדיינויות בין הצדדים. בדיון שהתקיים בפנינו הצענו לצדדים לפנות למסלול של פשרה אך זו לא צלחה ויש להצר על כך. נקווה כי עתה הצדדים ישכילו לנסות לאמץ מתווה כזה או אחר של פשרה אשר יקצר את ההתדיינויות העתידות להתקיים ביניהם.

 

מהות המחלוקות בין הצדדים

          

28.      כפי שצויין בפתח הדברים, המחלוקת בין הצדדים היא חשבונאית במהותה. על-פי פסק רשות השיפוט נדרשו הצדדים, באמצעות גורם מקצועי, לערוך חישוב מחדש של הוצאות המימון של המושב בשנים הרלבנטיות, על-פי הנחיות מסוימות, ולבחון את השלכות החישוב על הזיכויים והחיובים של התושבים והענפים השונים. כך, למשל, אם יתברר כי הוצאות המימון בהן נשא המושב בפועל נמוכות ממקדמות הריבית ששילמו החברים נדרש היה לזכותם בגין פער זה, ולשערך את החוב לערכים ריאליים. על-פי פסק רשות השיפוט נדרשו הצדדים לערוך את ההתחשבנות בתוך 3 חודשים. בעיקר בשל מחדלי המושב, ההתחשבנות המחודשת לא בוצעה במועד שנקבע ואז החלה למעשה סדרה נפרדת של תובענות, שעניינן הוא באופן ביצועו של פסק רשות השיפוט (במובחן מסוגיית תוקף פסק הבוררות והליך הבוררות). אם כך, בלי שנתייחס עתה לשאלה הפורמאלית בדבר דרכי הערעור על ההחלטות השונות של בית משפט קמא, הלכה למעשה, משיגים הצדדים על החלטות אשר ניתנו בתובענות שהוגשו על יסוד פסק בוררות, ואשר עסקו בשאלה כיצד יש לבצעו.

 

ניסיונות לביצוע פסק רשות השיפוט

 

29.      במרוצת השנים הגיעו הצדדים לשני הסכמי פשרה, בעלי קווי מתאר דומים - הצדדים יסכימו על גורם מקצועי שיערוך את ההתחשבנות עליה הורה פסק רשות השיפוט. הסכם הפשרה הראשון נכשל בעקבות אי הסכמת הצדדים על אופן עריכת החישוב (יצוין, כי המשיב 8 לא היה צד להסכם פשרה זה). ביצוע הסכם הפשרה השני נתקל אף הוא בקשיים בשל חילוקי דעות בין הצדדים, בין היתר, באשר לזהות הגורם המבצע. הסכם הפשרה השני נתקל בקושי נוסף כאשר המשיב 8 הגיש בקשה לבטלו.

 

           המשיב 8, אשר מעבר להיותו צד להליך הבוררות שהתנהל בפני מוסדות תנועת המושבים וההסתדרות, היה גם צד להליך בוררות נוסף ונפרד בינו לבין המושב, היא בוררות אדם. אף שבבוררות אדם ובבוררות רשות השיפוט מקצת השאלות והסוגיות השיקו זו לזו, נראה כי אין מדובר בהליכים הכרוכים זה בזה. כך, בין היתר, המשיבים 7-1 כלל לא היו צד לבוררות אדם ובבוררות זו התבררו סוגיות החורגות ממסגרת הזמנים שנדונה בפסק רשות השיפוט. המשיב 8, שהיה צד לשני הליכי הבוררות הנזכרים, הגיש בקשה לבטל את הסכם הפשרה השני, שכאמור עסק בביצוע פסק רשות השיפוט, בין היתר, על בסיס עילות הקשורות בהתנהלות המושב בבוררות אדם. כפי שתואר לעיל, בבוררות אדם קבע הבורר כי המושב לא העביר את המסמכים הנדרשים לקביעת שיעורי הריבית שנהגו במושב באותה העת ועל כן אלה חושבו על-פי מסמך נ/24. לטענת המשיב 8, לצורך ביצוע פסק רשות השיפוט גם נדרש לקבוע מהם שיעורי הריבית שנהגו במושב, אך המושב התמיד בסירובו לגלות את המסמכים הנדרשים. נוכח האמור ביקש המשיב 8 את ביטול הסכם הפשרה השני וסעדים נוספים.

 

           כאמור, בית משפט קמא דחה את בקשת המשיב 8 לבטל את הסכם הפשרה, אך קבע כלל מנחה לביצועו, לפיו על הגורם המקצועי שייבחר לבצע את פסק רשות השיפוט לעשות זאת אך באמצעות המסמכים שהוצגו בבוררות אדם וזאת נוכח התנהלות המושב בבוררות זו. קביעה זו של בית משפט קמא כרכה, הלכה למעשה, בין שני הליכי בוררות, שכאמור, גם אם עלתה בהם שאלה עובדתית משותפת, הם הליכים נפרדים. גם המשיב 8 ציין בכתב התובענה שהחלק בבוררות אדם שעסק בנושא קביעת שיעורי הריבית ובוררות רשות השיפוט "עסקו בהיבטים שונים של אותו נושא: חישובי הריבית במושב ...". גם בית משפט קמא בהחלטתו מיום 11.2.2009 דחה את בקשת המושב לקבוע, כי ההליכים בין המשיב 8 לבין המושב הסתיימו בבוררות אדם, בנימוק, כי המדובר בהליכים מקבילים, כלומר שאינם כרוכים זה בזה, ושאינם מייתרים זה את זה. המושב בחר לנהוג כפי שנהג בבוררות אדם, וכפי שצוין בפסק הבוררות המשלים, להתנהלות זו היו השלכות כלפי המושב ביחסיו עם המשיב 8, ולא הוברר עד תום מדוע ראוי שהדבר גם ישליך על ההליך לביצוע פסק רשות השיפוט, ולמצער, על יחסיו של המושב עם המשיבים 7-1. משכך, ספק אם היה מקום לקבל באופן זה את הניסיון לכרוך בין ההליכים. בפרט כאשר, כפי שיפורט, כריכה זו הקשתה על ביצוע פסק רשות השיפוט עד אשר בית משפט קמא אף נאלץ לסטות מהחלטותיו בעניין זה, בין היתר, בעקבות המצב אליו נקלע רוה"ח האפט כאשר בעקבות ההחלטות בעניין היקף המסמכים שניתן להציג לא עמדו לרשותו נתונים חשבונאיים מספיקים לביצוע עבודתו.

 

30.      כפי שפורט לעיל, האמור בפסק הדין המנחה לעניין המסמכים שישמשו לצורך ביצוע פסק רשות השיפוט, אומץ בשתי החלטות ביניים נוספות (החלטות השופט שילה והשופט אורנשטיין) עליהן הצדדים לא השיגו, ולכן כאשר, לאחר מסכת התדיינויות ומחלוקות, מוּנה רוה"ח האפט, היה עליו לפעול לביצוע פסק רשות השיפוט על-פי אותה הנחייה. דא עקא, שבמהלך עבודתו הבהיר רוה"ח האפט לבית משפט קמא שיש קושי לבצע את פסק רשות השיפוט אך באמצעות אותם מסמכים שהוצגו בבוררות אדם.

 

           בבקשתו מיום 19.11.2008 העלה רוה"ח האפט, בין היתר, את המחלוקת בין הצדדים לגבי האופן בו יש להתייחס למקדמות הריבית ששולמו על-ידי המשיבים 7-1 בשנת המאזן 1984-1983. בהחלטתו מיום 11.2.2009 קבע בית המשפט, כי הנתונים לגבי מקדמות הריבית לשנת מאזן זו ילמדו מתצהירו של ראש הוועד במושב, בו נאמר כי מקדמות הריבית שנגבו בשנה זו לא היו שונות באופן מהותי ממקדמות הריבית שנגבו בשנת המאזן 1983-1982, זאת אף שתצהיר זה לא הוגש במסגרת בוררות אדם. יצוין, כי במסגרת אותה החלטה דחה בית המשפט בקשה של המשיבים 6-1 להגיש חוות דעת שאף היא הוגשה לבית המשפט מן הטעם שזו לא הוצגה בבוררות אדם, ובהחלטה נוספת דחה בית המשפט בקשה של המושב להגיש כרטיסי הנהלת חשבונות, אף שנטען כי אלה הוצגו בבוררות אדם.

 

           בהחלטה נוספת התיר בית המשפט לרוה"ח האפט לעשות שימוש במסמך א' (בו פורטו מקדמות הריבית ששילמו המשיבים 7-1 בשנת המאזן 1983-1982) אף שגם לגביו היתה מחלוקת אם הוצג בבוררות אדם, זאת מן הטעם שעל-פי הודעת רוה"ח האפט ללא מסמך זה לא ניתן לערוך את החישוב החשבונאי הנדרש. בית המשפט ציין, כי בכך הוא למעשה מאפשר למושב לתקן, במידת מה, את דרכיו בבוררות אדם.

 

           גם לאחר שבית משפט קמא התיר את השימוש במסמך א', שכאמור קיימת מחלוקת אם הוצג בבוררות אדם אם לאו, הודיע רוה"ח האפט לבית משפט כי בהתחשב בנתונים שבידיו, והצעות החישוב שהציעו הצדדים "אין באפשרותו לערוך את הבדיקה החשבונאית אשר לביצועה מונה כמומחה מטעם בית המשפט". נוכח האמור, קבע בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 24.10.2010, מתווה משלים לעריכת "ההתחשבנות" הנדרשת. בהוראותיו, אשר פורטו לעיל, התיר בית המשפט לרוה"ח להסתמך על תצהיר מיבר, שכאמור גם לא הוצג בבוררות אדם, אך במקביל הורה כי רוה"ח האפט לא יתייחס לכלל הנתונים המוזכרים בתצהיר אלא אך לאותו נתון לפיו בכל שנה נגבתה מן התושבים ריבית יתר, וכך לא ניתן ביטוי לאמור בתצהיר לגבי החזרי הריבית לתושבים.

          

31.      סיכום ביניים: פסק רשות השיפוט, שעל בסיסו הוגשה התובענה שבגדרה ניתנו ההחלטות עליהן מבקשים הצדדים לערער, קבע הוראה ברורה - יש לחשב מחדש את הוצאות המימון לשנות מאזן מסוימות, ולבחון מהן השלכות החישוב על מצב חשבונם של המשיבים. הליך חשבונאי זה, שעל פני הדברים איננו מן המסובכים, הניב מסכת מסועפת של התדיינויות, שלמרבה הצער, גם לא יבואו לסיומם בהליך שבפנינו. בלי שנעמיק במכלול הסיבות שהביאו לכך, נראה כי לכל המעורבים חלק לא מבוטל בהימשכותם של ההליכים וריבוי ההתדיינויות. די להפנות לעניין זה לדברי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 24.10.2010 המתאר את התנהלות הצדדים "אשר לא אפשרה למבצע להשלים את עבודתו והצריכה אותו להגיש בקשות והודעות פעם אחר פעם", כ"מעין מלחמת התשה הדדית כשעל הדרך גוזלים גם זמן שיפוטי יקר".

 

           עם זאת, מעבר לקשיים שהערימו הצדדים, ביצוע פסק רשות השיפוט נתקל בקושי מעשי נוסף והוא עריכת ההתחשבנות הלכה למעשה. כאמור, בית משפט קמא קבע, כי לצורך ביצוע פסק רשות השיפוט אין לאפשר למושב להציג מסמכים חדשים מעבר לאלה שהוצגו בבוררות אדם. דא עקא, שבשלב מסויים הבהיר הגורם המקצועי, כי יש קושי לערוך את החישוב החשבונאי עליו הורה פסק רשות השיפוט באמצעות הנתונים שנפרשו באותם מסמכים שהותר לצדדים להציג. או אז קיבל בית משפט קמא שורה של החלטות הסוטות מן העקרון שהתווה בהחלטות קודמות, אך זאת בלי שהוברר עד תום מהו העקרון המנחה שלאורו סטה מקביעותיו הקודמות בעניין זה. זאת ועוד, גם לאחר שבית המשפט התיר הגשתם של מסמכים נוספים, הבהיר הגורם המקצועי שלא ניתן לערוך באמצעותם את החישוב החשבונאי הנדרש. בשלב זה, ובהתחשב באמור בבקשותיו של רוה"ח האפט, בית משפט קמא לא ערך בחינה מחודשת של הוראותיו בפסק הדין המנחה, אלא תחת זאת הורה לרוה"ח האפט לערוך חישוב על פי עקרונות, המגלמים שילוב בין נתונים חשבונאיים לבין הנחיות משפטיות, המבוססות על תמהיל לא עקבי של מסמכים. חוששני, כי החישוב שנערך בסופו של יום אינו מגשים את הוראות פסק רשות השיפוט ועל כן, ייתכן גם שתוצאת חישוב זה, המגלמת סכום כסף משמעותי ביותר לכל הדעות, אינה משקפת נכונה את מערך הזכויות והחובות של הצדדים ועלולה לגרום לעיוות דין, שמצדיק את קבלת הערעור.

 

32.      למשיבים טענות רבות כלפי המושב אשר לא השיג בשלב מוקדם יותר על ההחלטות בגדרן אומצו הוראותיו של פסק הדין המנחה. אף שבהתנהלות המושב נפלו פגמים רבים, שעל חלקם עמדנו לעיל, אינני סבור כי אלה מצדיקים את דחיית בקשתו רק בשל אותם פגמים. מעבר לעקרון היסוד, לפיו יש להשיג על החלטות ביניים שלא יוצרות מצב בלתי הפיך במסגרת הערעור על פסק הדין, יש לזכור שרק בשלב מתקדם הוברר, כי בהינתן המסמכים שמותר לצדדים להציג, לא ניתן לבצע את פסק רשות השיפוט על-פי אמות מידה חשבונאיות בלבד. יש לזכור גם שרק באותו שלב בית משפט קמא, שתחת ידו יצא פסק הדין המנחה, קיבל שורה של החלטות, שיש חשש שאינן עקביות, הסוטות מאותו פסק דין.

 

           אם כן מהטעמים המפורטים לעיל, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור כך שייקבע, שפסק דינו הסופי של בית משפט קמא והחלטות הביניים, עליהם מבקש המושב לערער, אינם יכולים לעמוד, ויש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך מינויו של גורם מקצועי, אשר יפעל לבצע את פסק רשות השיפוט באמצעות הנתונים הרלבנטיים הנדרשים ובלי להגבילו מראש למסמכים מסויימים.

 

מהות תובענת המשיבים - הבקשות ברע"א 5964/11 וברע"א 6008/11

 

33.      בבקשתם מלינים המשיבים על קביעת בית משפט קמא לפיה פסק דינו הסופי אינו ניתן לביצוע כפסק דין כספי. לאחר העיון אציע לקבל את בקשת המשיבים באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

 

           עיון בכתב התובענה בה"פ 10359/99 מעלה, כי לא ניתן לומר שכל המבוקש בו הוא סעדים שאינם כספיים, קרי, אך לאכיפת פסק רשות השיפוט בדרך של תיקון ספרי החשבונות של המושב. כך, בין היתר, מציין המשיב 8 כי אכיפת פסק רשות השיפוט כרוכה גם ב"ביצוע ופיקוח על ההתחשבנות בפועל, בין המשיבה לחבריה לאחר תיקון ספרי המשיבה, לרבות ובמיוחד נקיטת אמצעים לגביית הכספים שיגיעו עקב החישוב המחודש", זאת, כמובן, לאחר שייערך חישוב מחדש של הוצאות המימון, כפי שהורה פסק רשות השיפוט, ויתוקנו ספרי המושב בהתאם.

 

           נראה, כי ניתן להשוות את המקרה דנא למצב בו מוגש כתב תביעה הכולל עתירה למתן חשבונות, וכן לחיוב הנתבע בתשלום הסכומים שיתברר שמגיעים לתובע בעקבות הבירור, אם מגיעים. במקרים אלה אין התובע יודע, בדרך כלל, במועד הגשת התביעה מהו סכום התביעה מאחר שטרם התבררו החשבונות בין הצדדים. במצב זה, מורה תקנה 16(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי לכלול בכתב התביעה סכום תביעה משוער:

 

 

           בענייננו, לא פורש בכתב התובענה סכום תביעה משוער, ולכן, כפי שמציין המושב בצדק, לא שולמה האגרה הנדרשת בתובענה כספית. משכך, סבורני כי בפני המשיבים עומדות עתה שתי האפשרויות: הראשונה, לבקש לתקן את תובענתם, בכך שייכלל בה סכום תביעה משוער וכן לשלם את האגרה הנדרשת על-פי התובענה המתוקנת (השוו: סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' חב' מודיעים סוכנויות בע"מ, פ"ד מו(5) (1992)). האפשרות השנייה, היא להותיר את המצב על כנו. כבר נפסק על-ידי בית משפט זה, כי לעיתים תביעה לקבלת חשבונות עשויה לעמוד בפני עצמה, גם אם לא נכלל בה סעד כספי. במצב דברים זה, התובע יהיה זכאי לסעד של בירור החשבונות ולאחר מכן "תם המשפט" (ראו: ע"א 28/85 פיתוח יהודה בע"מ נ' עזבון המנוח זיס פ"ד מ(1) 78, 81 (1986)). כך, אם יבחרו המשיבים, מטעמם הם, שלא לתקן את התובענה, כמפורט באפשרות הראשונה, לא ניתן יהיה לראות בתובענתם כתביעה לסעד כספי אלא כתביעה לאכיפת פסק רשות השיפוט שהסעד המרכזי בה הוא עריכת חישוב מחודש של הוצאות המימון של המושב ותיקון ספרי המושב בהתאם.

 

34.      סוף דבר. הוראותיו של בית משפט קמא הביאו לכך, שבסופו של יום, לא קוימו הוראותיו הברורות של פסק רשות השיפוט, לפיהן יש לבצע חישוב מחודש של הוצאות המימון של המושב בשנים הרלבנטיות. יתרה מכך, מאחר שבית משפט קמא סטה בעצמו, באופן שאינו עקבי, מהוראותיו בעניין זה, עולה החשש כי התוצאה שהתקבלה בפסק הדין הסופי אינה משקפת את מערך החובות והזכויות בין הצדדים. מסיבה זו, בעיקר, סבורני כי יש ליתן למושב רשות ערעור ולקבל את ערעורו. אילו תשמע דעתי, התיק יוחזר לבית משפט קמא וימונה גורם מבצע לפסק רשות השיפוט, אשר בפניו יוצגו כלל המסמכים הרלבנטיים לשם עבודתו. במסגרת זו, יוכלו הצדדים להעלות גם את טענותיהם בדבר הצורך לצרף את יתר חברי המושב להליך.

 

           מאליו מובן, כי החזרת ההליך לבית משפט קמא, על מנת שהלכה למעשה יחל מראשיתו, היא תוצאה קשה לצדדים, במיוחד כאשר המדובר בהליך שהתנהל במשך שנים ארוכות ובסכסוך שעניינו התחשבנות לתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. אלא שבנסיבות העניין לא ראיתי מנוס מהתוצאה האמורה, ובהתחשב בנתונים שבפנינו לא ראיתי כל אפשרות להביא לפתרון מלא של המחלוקות בהליך דנא. יש לקוות שהצדדים ישכילו לפתור את המחלוקות ביניהם במהירות ואף בדרך של פשרה תחת התחלתה של מסכת התדיינויות מסועפת נוספת, שסופה מי ישורנו.

 

           אם כן, אם תשמע דעתי, יוחזר התיק לבית משפט קמא לצורך מינויו של גורם מקצועי, אשר יפעל לבצע את פסק רשות השיפוט באמצעות הנתונים הרלבנטיים הנדרשים ובלי להגבילו מראש למסמכים מסויימים כאמור בפסקה 32 לעיל. כמו כן,   בנסיבות, אמליץ שלא ייעשה צו להוצאות.

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

 

           "... כרם היה לידידי בקרן בן-שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שֹרק ויבן מגדל בתוכו וגם-יקב חצב בו ויקו לעשֹת ענבים ויעש באֻשים" (ישעיהו ה', א' – ב'). כך אירע בענייננו. חברי השופט זילברטל צלל לעומק תולדותיו המסובכות והנפתלות של התיק שראשית סכסוכיו לפני למעלה משלושה עשורים, ותיאר את המוקשים. התוצאה שאליה הגיע, כניסוחו שלו (פסקה 34), היא "קשה לצדדים", אך סבורני כמותו כי אין מנוס מכך. ואוסיף: מייד בקריאה ראשונה של החומר לקראת שמיעתן של בקשות רשות הערעור נתחוור לנו כי ככל שלא תושג פשרה, לא יהא בידינו לסיים את הסכסוך בערכאה זו. ביקשנו מאוד להגיע לפשרה, ולצערנו לא צלח הדבר, חרף הצעות שהצענו בדיון; על כן אשר יגורנו בא. מצטרף אני לחוות דעת חברי.  

 

 

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

 

           ניתן היום, ‏ד' בתמוז התשע"ג (‏12.6.2013).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11059630_L11.doc   הג+סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il