עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5806/08

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.             זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אחיטוב), בגדרו נדחתה תביעתו של המערער להכיר ב"הבטחה שלטונית" שניתנה לו, לטענתו, בנוגע להרשאה לשימוש במקרקעין בגוש 7713 חלקה 4 הסמוך לנחל פולג (בתחום השיפוט של המועצה האזורית חוף השרון) בשטח של כ-5 דונם – עבור חוות סוסים שאותה הוא מנהל.

 

           בפתח הדברים אביא את עובדות העניין הצריכות להכרעה, כפי שהן עולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וכן אתאר את המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע לתשתית העובדתית הנ"ל.

 

העובדות הרלבנטיות וההליך בבית המשפט המחוזי

 

2.             החל משנת 1987 החזיק המערער במקרקעין מסוימים באזור העיר נתניה, שבהם הוא הפעיל חוות סוסים (להלן: השטח המקורי). מאחר שהמשיב סבר שפעילותו של המערער בשטח המקורי נעשית שלא כדין, הוא הוציא, בשנת 1989, צו סילוק יד כנגד המערער, ואולם המערער המשיך להפעיל את החווה בשטח המקורי. החל משנת 1990 התחילו המערער והמשיב במגעים להסדרת פעילותה של החווה האמורה.

 

3.             בשנת 1993 העביר המערער את פעילותו לחלקה סמוכה אחרת (להלן: השטח השני). המערער טען כי מעבר זה נעשה על דעת המשיב, ואילו המשיב הכחיש זאת (המשיב אף הגיש, בשנת 1995, תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של המערער מהשטח השני). המערער העלה אז את הטענה כי החל משנת 1994, הובטח לו כי חוות הסוסים תעבור, בהסכמת המשיב, למקרקעין המצויים בגוש 7713, חלקה 4 (להלן גם: השטח, מושא ההליך), אך המשיב שלל גם טענה זו. על כל פנים, אין מחלוקת כי בשנים שלאחר מכן, עיריית נתניה והמועצה האזורית חוף השרון הסכימו כי המערער יעבור לשטח, מושא ההליך, ואולם ביחס להסכמתו של המשיב למעבר זה התנהל מו"מ בין הצדדים.

 

4.             בשנת 1996, בעקבות המגעים שנוהלו, אישרה הנהלת המשיב עסקת הרשאה עם המערער, על מקרקעין בגודל של דונם אחד, בתוך השטח, מושא ההליך. העסקה הנ"ל היתה כפופה להמצאה של ערבות בנקאית ולתשלום תמורה מאת המערער. עם זאת, המערער לא חתם על שוברי התשלום שהוצאו לו בהמשך לעסקה, או על חוזה העסקה, וכמו כן הוא לא המציא את הערבות הבנקאית הנדרשת – ולכן העסקה לא יצאה לבסוף אל הפועל, לטענת המערער שכן גודל השטח המוצע לא התאים לצרכיו. לאחר מכן, חודשו המגעים בין הצדדים ועל הפרק עמדו מקרקעין בגודל של כחמישה דונם בשטח, מושא ההליך, ברם המו"מ לא הבשיל לידי עסקה.

 

           למרות אי-ההסכמה הנ"ל, המערער החל להכשיר את השטח האמור (לטענתו, שהוכחשה על ידי המשיב, הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של המשיב). לאחר שניתן כנגד המערער פסק דין בתביעה לסילוק יד ביחס לשטח השני – הוא העביר את פעילות חוות הסוסים לשטח, מושא ההליך (כאשר לטענת המשיב – המדובר בפלישה שלא כדין).

 

5.             בחודש אוקטובר 1997 שוב נוהלו מגעים בין הצדדים בנוגע לעסקה בשטח, מושא ההליך, ביוזמת המערער. בחודש אפריל 1999 שלח המשיב למערער מפרט כספי בנוגע להרשאה אפשרית של מקרקעין בגודל של כ-2.5 דונם בשטח האמור, בתנאי שיפנה את שאר השטח, ולאחר שהמערער חתם על המפרט – הוא החל לדרוש כי העסקה תאושר ותמומש. באין תשובה במשך למעלה משנה ומחצה – עתר המערער לבג"צ (בג"צ 194/01) והעתירה נדחתה על הסף בתאריך 11.01.2001, תוך הפנייתו של המערער למערכת בתי המשפט האזרחיים, שכן הוברר שבין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית נרחבת. בעקבות הדחייה האמורה הגיש המערער המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה.פ. 915/01) וחזר לדרישתו המקורית לקבל הקצאה של כ-5 דונם בגוש 7713 חלקה 4 הנ"ל. ביני לביני החליטה הנהלת המשיב, בתאריך 24.12.2001, שלא לאשר אף את ההרשאה שהוצעה למערער על שטח של כ-2.5 דונם במקרקעין הנ"ל, זאת, בין השאר, מאחר שעל פי תקנות חוק חובת מכרזים – אין אפשרות, לגישתה, להקצות שטח (בפטור ממכרז) לפולש, בתמורה לפינוי הפלישה.

 

           בהתחשב בהחלטה זו, שהמערער ביקש להשיג גם עליה, הוסבה המרצת הפתיחה לתביעה – בהחלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מתאריך 07.07.2002 (כב' השופטת צ' ברון). המערער טען במסגרת התביעה כי קיבל הבטחה מנהלית שהשתכללה, לשיטתו, במהלך המגעים להסדרת פעילותו בשטח – להקצאה של כ-5 דונם בגוש 7713 חלקה 4 הנ"ל.

 

           פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בתביעה זו, שדחה את תביעת המערער, הוא שעומד במרכז הערעור שלפנינו.

 

6.             בית המשפט המחוזי הנכבד נדרש בפסק דינו למסמכים הרבים שהוגשו לו ולעדויות כל המעורבים בפרשה, ומכל אלה הוא הסיק שבעוד שהמשיב, ככל הנראה, לא התנגד בצורה עקרונית להפעלתה של חוות סוסים באזור שבו החזיק המערער (במתכונת מצומצמת המתפרשת על כ-2.5 דונם), הרי שהחלטה סופית לאישור העסקה בהנהלת המשיב – לא התקבלה מעולם. בנוסף לכך נקבע כי מבחינה עובדתית, לא ניתנה למערער כל הבטחה מאת המשיב להקצאת הקרקע כאמור, ואף הודגש בפניו שכל ההבנות עמו כפופות לאישור הנהלת המשיב (ועד לקבלת האישור הנ"ל – אין הוא בחזקת מורשה כדין במקרקעין).

 

           בהתחשב בכל האמור, תביעתו של המערער נדחתה, ומכאן הערעור שלפנינו.

 

תמצית טענות הצדדים

 

7.             המערער חוזר בערעורו על טענתו העיקרית, לפיה מן התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי ניתנה לו הבטחה שלטונית להסדרת חוות הסוסים שהוא הפעיל – בשטח, מושא ההליך. כחלק מטענתו זו חוזר המערער ומפנה למסמכים ועדויות שהוצגו בפני המשפט, אשר מחזקים, לשיטתו, את המסקנה כי אכן ניתנה לו הבטחה שלטונית.

 

           זה המקום להוסיף כי המערער הגיש בקשה להוספת ראיה, שעניינה מסמכי מס שונים, שהוגשו על ידי המשיב לרשויות המס בשנת 1996. מסמכים אלה מעידים, לשיטתו של המערער, על כך שהמשיב ביקש לדווח לרשויות המס הרלבנטיות על עסקה שנערכה בינו לבין המערער, בנוגע לחוות הסוסים. המשיב התנגד להוספת הראיה הנ"ל מטעמים שונים ובהקשר זה גרס, בין השאר, שהמערער יכול היה להשיג חומר זה בעת ניהול ההליך בערכאה המבררת וכי הוא אף טען שם בנושא האמור (ללא המסמכים). לבקשה זו ולהשלכה שלה על המכלול – אתייחס בהמשך הדברים (בפיסקה 16 שלהלן).

 

8.             המשיב טוען מצידו כי עמדתו של המערער בנוגע לנתונים העובדתיים של הפרשה – הופרכה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, והיא שגויה לגופה. כפועל יוצא מכך הוא טוען כי יש לדחות את הערעור.

          

דיון והכרעה

 

9.             לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערעור – להידחות, בכפוף לאמור בפיסקה 18 שלהלן, וכך אציע לחברי שנעשה. אבאר להלן את הטעמים המובילים למסקנתי זו.

 

10.          הלכה היא, כי לשם הוכחת קיומה של הבטחה מנהלית יש להראות, תחילה, כי אכן ניתנה הבטחה בצורה מפורשת וחד-משמעית (ראו: בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 484 (1999); בג"ץ 7474/05 העמותה לקידום ויישום יום חינוך ארוך נ' משרד החינוך (לא פורסם, 19.6.2006)). בשלב השני, מתן תוקף משפטי לאותה ההבטחה מותנה בקיומם של תנאים אלה: נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי; נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנות, או לבטל את ההבטחה (ראו: בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 (2003); ע"א 3781/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח-תקווה (לא פורסם, 31.5.2009) ולאחרונה: ע"א 9073/07 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1982) בע"מ (טרם פורסם, 3.5.12)).

 

11.          במקרה שלפנינו, ההבטחה לה טוען המערער, היא כי תינתן לו הרשאה להפעיל חוות סוסים במקרקעין מושא ההליך – בשטח של כ-5 דונם. בית המשפט המחוזי הנכבד סקר בהרחבה, כאמור, את הראיות השונות שהונחו בפניו בעניין זה, והגיע למסקנה השוללת עובדתית את טענתו זו של המערער, כבר בשלב הראשון, הדורש את עצם קיומה של ההבטחה, וכה אמר בית המשפט הנכבד בנושא זה:

 

 "...חזר הנתבע [המשיב כאן – ח"מ] והדגיש בכתב בזמן אמת כי טרם התקבלה החלטה סופית לאישור עסקה עם התובע [המערער – ח"מ], וכי לביצוע עסקה כזו נדרש אישור מהנהלת הנתבע. אציין כי אישור כזה מעולם לא ניתן. [...] היעדרה של הסכמה מחייבת בין הצדדים עולה ברורות גם ממסמכים שנכתבו בזמן אמת על ידי באי כוח התובע" (ראו: עמוד 11 לפסק הדין; אזכורים למסמכים השונים הושמטו – ח"מ).

 

12.          בהתחשב בניתוחו המקיף של בית המשפט המחוזי הנכבד, שחלקים ממנו אפרט בהמשך הדברים – אין מקום לקבל כאן את השגותיו העובדתיות של המערער. כידוע, ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אלא כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין בקביעותיו של בית המשפט קמא בהקשר זה (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998); ע"א 5315/06 עמותת נאות רעות נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 2.12.2008); להלן: ענין עמותת נאות רעות). עיון במסמכים הרבים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובעדויות שהוצגו בפניו מעלה כי המקרה שלפנינו איננו בא בגדרי החריג הצר לכלל האמור, ומכאן שדין הערעור להידחות, ולו מטעם זה בלבד.

 

13.          למעלה מן הנדרש ולהנחת דעתו של המערער אציין כי לגישתי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אף לגופו של עניין, שכן הן מעוגנות היטב בחומר הראיות. מאחר שהמערער העלה בערעורו טענות עובדתיות רבות

 

 

בעניין זה, מן הגורן ומן היקב, אדגים את הבעייתיות שבעמדתו, בהתייחס למספר דוגמאות מייצגות ומרכזיות בלבד:

 

(א)      במכתב מתאריך 17.11.1997 נמסר למערער מטעם המשיב כי הוא: "הסכים ... להקצות לו [למערער – ח"מ] שטח בגודל 2 דונם", ואולם הסכמה זו ניתנה: "בכפוף לאישור הנהלת המנהל", ובנוסף צוין באותו המכתב כי: "אין באמור לעיל [כדי להוות] התחייבות להקצאת שטח" (ראו: מוצג 9 לתיק המוצגים מטעם המערער; ההדגשה וההוספות בסוגריים הן שלי – ח"מ).

 

(ב)      המערער טוען בסיכומיו כי בתאריך 17.11.1997 הודיע לו המשיב שהוא מסכים להקצות למערער שטח לתפעול חוות הסוסים. ברם, המערער לא מזכיר את העובדה שבאותו המכתב, שהמערער עצמו מצטט, נכתב גם כדלקמן: "למען הסר ספק, הריני לציין שוב שהחתימה על ההרשאה מותנית באישור הנהלת המחוז והנהלת המנהל" (ראו: מוצג 11 לתיק המוצגים מטעם המערער; ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           על פי הפסיקה במצב דברים שכזה, בגדרו קיימת במסגרת המו"מ, התניה שיש צורך בקבלת אישור של גוף מוסמך נוסף – הרי שעד לקבלת אישור כאמור אין הדבר בא בגדר חוזה ואף איננו בגדר הבטחה מחייבת (השוו: ענין עמותת נאות רעות).

 

14.          שני המסמכים שתוארו בפיסקה 13 לעיל מאשררים את עדותו של מר אהוד גבריאלי, ממונה מחוזי לפיקוח במחוז מרכז של המשיב. עד זה ציין כי ביחס לכל עסקת הרשאה נדרש אישור של הנהלת המשיב (ראו: פרוטוקול ישיבת בית משפט מתאריך 17.10.2007, שורות 29-28). עובדי המשיב השונים שהיו בקשר עם המערער היו מודעים לעובדה זו, ועל כן הם ציינו בצורה עקבית שכל ההתקשרות עמו – אין בה כדי להוות הבטחה מחייבת למתן הרשאה לשימוש בשטח, שכן אותם הגורמים ממילא אינם בעלי סמכות ליתן הבטחה כזו, בלא אישור הנהלת המינהל.

 

15.           רובד ראייתי נוסף המשתלב ומוסיף למסקנה הכוללת הנ"ל מתבסס על דברי באי-כוחו של המערער בזמן ההתקשרות עם המשיב: עורכי הדין רם דורון ו-דורית דורון. עו"ד רם דורון העיד בבית המשפט כי כל ההתכתבויות עם המשיב היו בגדר משא ומתן בלבד (ראו עמ' 7 לפרוטוקול), ואילו עו"ד דורית דורון ציינה במכתב למשיב בתאריך 26.10.1997 כי:

 

"בישיבות ומגעים שהתנהלו עם מנהל מקרקעי ישראל הוקצה למרשי שטח, ואולם ענין זה לא הגיע לידי סיכום וחתימה על מסמכים" (ראו: מוצג 16 לתיק המוצגים של המערער).

 

16.          לבסוף, נפנה את מבטנו אל הראיה שהמערער ביקש להוסיף – מסמכי המס שבהם הודיע, לכאורה, המשיב על קיומה של עסקת ההרשאה לרשויות המס. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט הנכבד קמא מגלה כי אין המדובר במידע חדש, שלא עמד לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי. למעשה, בקשתו של המערער נוגעת למסמכים הקשורים לעסקה שנרקמה בין הצדדים בנוגע למקרקעין בגודל של דונם אחד – עיסקה שלא הגיעה, כאמור, לידי הבשלה, לאחר שהמערער לא חתם על מסמכי העסקה, לא שילם את התמורה המוסכמת, ולא המציא את הערבות הנדרשת (בישיבת בית המשפט מתאריך 17.10.2007 התברר כי המשיב מוציא דיווח מס בצורה אוטומטית, בכל פעם שעסקה כגון זו שצוינה לעיל מאושרת – ראו: שם, עמוד 39, שורות 23-22 לפרוטוקול). מאחר שמסמכי המס בהם מדובר, נוגעים, כאמור, לעסקה שלא קיבלה תוקף משפטי מחייב (נוכח אי-הסכמת המערער לה), ברור הדבר שאין הם משליכים לעניין הסכמת המשיב בנוגע לשטח, מושא ההליך ולכן אין לקבלם, זאת מעבר לכך שהמערער לא הראה שלא יכול היה להשיג מסמכים אלה בשקידה ראויה תוך כדי הדיון בפני הערכאה המבררת.

 

17.          סיכומם של הדברים הוא כי אין מקום לשנות ממסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד. המשיב מעולם לא הבטיח להקצות עבור המערער שטח בגודל חמישה דונם להפעלת חוות הסוסים, וממילא הבטחה שכזו לא השתכללה לכדי הבטחה שלטונית מחייבת.

 

18.          באמור עד הנה – אין כדי לקבוע, עם זאת, כי התנהלותו של המשיב במכלול היתה ראויה. זה המקום להזכיר כי המשא ומתן עם המערער נמשך בסך הכל כ-11 שנים – עד לקבלת ההחלטה הסופית של הנהלת המשיב בשנת 2001, שדחתה את בקשתו של המערער לאישור הסכם ההרשאה (שהוצע לו, כשנתיים ומחצה קודם לכן, בכפוף לאישור ההנהלה). יתר על כן, לא מן הנמנע כי בשלבים כלשהם במהלך התקופה גורמים מסוימים במינהל אכן נתנו למערער להבין כי הרשאה לשטח של כ-2.5 דונם סביר שתינתן לו. טעותו של המערער היתה שלא הסתפק בכך וניסה כל העת להשיג עוד ועוד ולא פינה את השטח אותו תפס שלא כדין. בנסיבות אלו מתחייבות שתי מסקנות והמלצה אחת, אותן נפרט מיד.

 

          

המסקנות הן אלה:

 

(א)      הבטחה משפטית מחייבת לא היתה כאן – לא להקצאת שטח של כחמישה דונם ואף לא להרשאה של כ-2.5 דונם, שכן ההרשאה האמורה היתה כפופה לאישור הנהלת המינהל.

 

(ב)      החלטת הנהלת המינהל מתאריך 24.12.2001 היתה בהחלט בגדר האפשרי והמותר. בכך (ובאספקטים רבים נוספים) שונה הדבר ממה שעמד לדיון ב-ע"א 4850/96 קל בנין בעמ' נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נ"ב (5), 562 (1998); וב-ע"א 6370/00 קל בנין נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נ"ו(3) 289 (2002) (להלן ביחד – פרשת קל בנין). בהקשר זה יש להדגיש במיוחד את העובדה כי בפרשת קל-בנין אישור הדירקטוריון לא ניתן עקב התנהלות שהיתה מונעת מחוסר תום לב, ואילו כאן שיקולי הסירוב היו ענייניים.

 

           ההמלצה היא כי בהתחשב במכלול הנסיבות, ראוי הוא שהמשיב ישקול במהלך שלושת החודשים הקרובים האם יש עדיין באפשרותו להקצות שטח כלשהו לצרכיה של חוות הסוסים של המערער, בכפוף להוראות הדין, לכללי המינהל ולכך שהמערער יעזוב את השטח שלא יאושר לו. היה והתשובה תהיה שלילית – על המינהל ליתן למערער ארכה של ששה חודשים לצרכי התארגנות ופינוי.

 

19.          נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי כי נדחה את הערעור, בכפוף לאמור בפיסקה 18 שבכאן. בשל הנסיבות – אציע שלא נעשה צו להוצאות.

 

                                                                                  ש ו פ ט

 

המשנה לנשיא לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                  המשנה-לנשיא (בדימ')

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                  ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

           ניתן היום, ‏י"ג באב התשע"ב (‏1.8.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08058060_K17.doc   מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il