עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 58/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 58/13

לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט נ' סולברג

העותרת:

פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

2. בית הדין הרבני הגדול

3. פלוני

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

תאריך הישיבה:

כ"ג בניסן התשע"ג

(03.04.2013)

בשם העותרת:

עו"ד גיתית נחליאל

בשם המשיבים 1 ו-2:

עו"ד שמעון יעקובי

בשם המשיב 3:

עו"ד יעקב קצין; עו"ד גדעון קורן

פסק-דין

השופט נ' סולברג:

עתירה למתן צו על תנאי בגִדרה נתבקשנו להורות לבית הדין הרבני להימנע מלדון ולהחליט בנוגע למזונות ולחלוקת הרכוש בין העותרת לבין המשיב 3 (להלן: המשיב), מכיוון שאין לבית הדין הרבני סמכות לעשות כן.

תמצית העובדות ועיקרי ההליכים

1. העותרת והמשיב נישאו זה לזוֹ בנישואין אזרחיים בצרפת בשנת 1983. כעבור חודשים אחדים, במהלך ביקור בישראל, נישאו השניים כדת משה וישראל, לאחר מכן חזרו לצרפת, שם נולד בנם הבכור בשנת 1985. בשנת 1987 עלו ארצה, כאן נולדו להם שלושה ילדים נוספים, כיום כולם בגירים. חיי העותרת והמשיב לא התנהלו על מי-מנוחות. הנישואין עלו על שרטון, ביום 1.3.2011 עזב המשיב את הבית, ומאז חיים השניים בנפרד. את הליכי גירושין וחלוקת הרכוש מנהלים העותרת והמשיב בבית משפט בצרפת ובבית הדין הרבני בישראל.

2. ההליכים המשפטיים בין השניים החלו בחודש יולי 2010, כשהעותרת הגישה תביעה למזונות ולחלוקת רכוש בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים; המשיב הגיש בחודש נובמבר 2010 תביעה לגירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. דיון ראשון בבית הדין הרבני התקיים ביום 29.3.2011 ובו טענה העותרת כי אינה חפצה להתגרש וכי היא מעוניינת ב'שלום בית'. ערב הדיון בבית הדין הרבני, ביום 28.3.2011, הגישה העותרת תביעה לגירושין בבית המשפט לענייני משפחה בצרפת, שבה נכללו נושאי המזונות והרכוש. בהמשך, על-פי בקשת העותרת, נמחקו ביום 30.3.2011 תביעות הרכוש והמזונות המקוריים שהגישה העותרת בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. מספר ימים לאחר הגשת התביעה הנ"ל בצרפת, הגיש המשיב תביעת גירושין מתוקנת בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, שבמסגרתה כרך גם את נושאי המזונות והרכוש.

3. בדיון שהתקיים ביום 28.6.2011 בבית הדין הרבני האזורי טענה העותרת כי בית הדין נעדר סמכות לדון בענייני המזונות והרכוש, לאור התביעה התלויה ועומדת לפני בית המשפט לענייני משפחה בצרפת, שלוֹ נתונה סמכות השיפוט לדון בנושא. בהמשך, ביום 13.9.2011, בטרם ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי בעניין סמכותו, נתן בית המשפט לענייני משפחה בצרפת החלטה לפיה הסמכות לדון בגירושין האזרחיים של בני הזוג ובסוגיות הרכוש נתונה לו. המשיב ערער על החלטה זו, וערעורו נדחה. בעקבות כך, עתר המשיב לבית המשפט העליון בצרפת; עתירתו טרם נדונה.

4. ביני לביני, ניתנה ביום 5.6.2012 בבית המשפט לענייני משפחה בצרפת החלטה הקובעת כי על המשיב לשלם לעותרת מזונות זמניים. בנוסף על כך, מינה בית המשפט עורך דין מטעמו על מנת שיחקור בדבר היקף הרכוש של בני הזוג ויגיש לבית המשפט דוח לצורך חלוקת הרכוש ביניהם. קודם לכן, ביום 18.9.2011, הודיעה העותרת לבית הדין הרבני האזורי על החלטת בית המשפט בצרפת לפיה סמכות השיפוט לדון בסוגיות הרכוש והמזונות שבין בני הזוג, נתונה לו. בית הדין הרבני האזורי קבע בהחלטה מיום 19.9.2011 כי החלטת בית המשפט בצרפת יסודה בטעות, וכי הסמכות לדון בענייני הרכוש שבין בני הזוג מסורה לו. העותרת ערערה על החלטה זו לפני בית הדין הרבני הגדול; ערעורה נדחה בפסק דין מיום 2.4.2012. בהמשך, בעקבות בקשה שהגיש המשיב, קבע בית הדין הרבני האזורי בפסק דין מיום 27.6.2012 כי העותרת חייבת להתגרש מהמשיב, וכי אינה זכאית לתוספת כתובה ולמזונות מן המשיב, וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט לענייני משפחה בצרפת. העותרת הגישה ביום 4.7.2012 ערעור על החלטה זו. טרם ניתן פסק דין בערעור. תביעה שהגישה העותרת בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים לצורך אכיפת החלטת בית המשפט בצרפת בנושא המזונות, טרם נדונה.

5. בתמצית: בין העותרת לבין המשיב מתנהלים הליכים משפטיים מקבילים בצרפת ובישראל. בבית המשפט לענייני משפחה בצרפת נקבע כי העותרת זכאית למזונות זמניים, וכמו כן מוּנה עורך דין לבדיקת היקף הרכוש של השניים. במקביל, בבית הדין הרבני האזורי נקבע, ואוּשר לאחר מכן גם בבית הדין הרבני הגדול, כי לבית הדין הרבני נתונה הסמכות לדון בסוגיות הממוניות שבין בני הזוג. בגדרי הסמכות הזו חוייבה העותרת להתגרש מהמשיב, ונקבע כי אינה זכאית לקבל תוספת כתובה ומזונות. מכאן עתירתה של העותרת נגד בית הדין הרבני.

עיקרי הטיעון בעתירה

6. לטענת העותרת, חרג בית הדין הרבני מסמכותו, ולחלופין הוא איננו הפורום הנאות לדון בענייני הרכוש והמזונות שבין העותרת לבין המשיב. הערכאה המוסמכת לדון בסוגיות אלה היא בית המשפט לענייני משפחה בצרפת, בהתאם לחוק הצרפתי ולאמנה האירופאית המסמיכים את בתי המשפט בצרפת לדון בתביעות גירושין של אזרחיה. לפי מיקומו של עיקר הרכוש של העותרת והמשיב, בהתאם לכללי ברירת הדין, ובהתחשב במאזן הנוחות, צריך שההתדיינות תֵעשה לפני הערכאות המשפטיות בצרפת. ניהול התביעה בישראל יקשה על מתן סעדים זמניים לשם שמירת זכויות העותרת בחברת "בוקי פרנס" שבצרפת, שבני הזוג הם בעלי מניותיה, היקף העסקים שלה גדול, והיא מהווה רובא דרובא מנכסי בני הזוג. הדבר יקל על המשיב בניסיונו להברחת מידע ונכסים. בהעדר יכולת חקירה ואכיפה בישראל, עלול המשיב להסתיר מסמכים ומידע על אודות החברה, ולפעול לסיכול זכויותיה של העותרת.

7. לטענת העותרת, על-פי כללי ברירת הדין, מקום השיפוט המתאים לבירור הסוגיות הרכושיות הוא בצרפת. בהתאם לסעיף 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ד-1974, על חלוקת הרכוש של בני הזוג חל הדין הצרפתי, שהוא מקום מושבם בעת נישואיהם. לכיבוד כללי ברירת הדין נודעת חשיבות רבה, והשפעה על הדין המהותי שלאורו תתברר התביעה. גם מבחינת מאזן הנוחות, נוטה הכף לטובת העותרת. למשיב לא יגרם כל נזק מניהול ההליכים בצרפת. לטענת העותרת, מקום מושבו המרכזי של המשיב הוא בצרפת, ושם גם מקום ניהול עסקיו.

8. טעם נוסף שבגינו היה על בית הדין הרבני להימנע מלדון בענייני המזונות והרכוש של בני הזוג, לטענת העותרת, נעוץ בעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. בית המשפט לענייני משפחה בצרפת קבע כי נתונה לו סמכות השיפוט, וזאת לפני קביעתו של בית הדין הרבני האזורי בדבר סמכותו-שלו. היה על בית הדין הרבני להימנע ממתן החלטה הסותרת את החלטת בית המשפט בצרפת. זאת ועוד: על-פי סעיף 4א(ב) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, בעת דיון בגירושיהם של בני זוג בעלי אזרחות נוספת על זו הישראלית, אין למנוע מבית המשפט הזר לדון בתביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג: "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". מכאן, שמעת שהחל בית המשפט לענייני משפחה בצרפת לדון בגירושיהם האזרחיים של בני הזוג, בכלל זה בסוגיית המזונות והרכוש, וזאת בטרם סידור הגט בישראל, אין להתיר לבית הדין הרבני האזורי לדון באותן הסוגיות במקביל. החלטת בית הדין הרבני לדון בסוגיות הרכושיות שבין בני הזוג חורגת אפוא מסמכותו, הוא איננו הפורום הנאות, וזוהי פגיעה בעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. לפיכך יש לבטל את פסק הדין של בית הדין הרבני ולהורות לו להימנע מלהמשיך ולדון בענייני הרכוש והמזונות שבין העותרת והמשיב.

עיקרי תשובת המשיב

9. המשיב סבור כי יש לדחות את העתירה על הסף לאור העובדה שהעותרת הגישה את עתירתה בחוסר ניקיון כפיים, תוך העלמת עובדות מהותיות מבית המשפט ואי-מיצוי הליכים כנדרש. העותרת מעגנת את המשיב ומסרבת להתגרש ממנו חרף פסק דין חלוט המחייב אותה להתגרש. המשיב טוען כי העותרת שיקרה לבית הדין הרבני האזורי בהצהירהּ לפניו כי אינה מעוניינת להתגרש מבעלה וכי היא חפצה ב'שלום בית'. הצהרה זו נעשתה תוך הטעייה זדונית של בית הדין הרבני, והסתרה מפניו ומפני המשיב את דבר הגשתה יום קודם לכן של תביעת גירושין וחלוקת רכוש בבית המשפט לענייני משפחה בצרפת. העותרת גם הטעתה את בית המשפט לענייני משפחה בצרפת כשהגישה לו חוות דעת מוטעית בנוגע לדין הישראלי החל על בני הזוג. על סמך חוות דעת זו ניתנה ההחלטה השגויה לפיה לבית המשפט לענייני משפחה בצרפת נתונה סמכות השיפוט לדון בנושאי הרכוש שבין בני הזוג. בית הדין הרבני הגדול קבע בפסק דינו מיום 2.4.2012 כי דברי חוות הדעת שגויים, וכי על-פי הדין צריך עניינם של העותרת והמשיב להתנהל לפני בית הדין הרבני בישראל. העותרת בחרה שלא לעתור נגד קביעה זו, ומדובר בפסק דין חלוט. עוד מציין המשיב כי העותרת נמנעה מלגלות בעתירתה הנדונה לבית משפט זה את פסיקת בית הדין הרבני הגדול לפיה משנקבע כי לבית הדין הרבני נתונה סמכות מלאה לדון בנושא הגירושין והרכוש שבין הצדדים, לא תתאפשר עוד העלאת טענות הנוגעות לסמכותו-זו. העותרת ממאנת להתגרש מהמשיב, חרף התביעות ההדדיות בין הצדדים ובניגוד לקביעתו של בית הדין הרבני, התנהלותה חסרת תום לב ומצדיקה את דחיית העתירה על הסף.

10. לטענת המשיב, דינה של העתירה להידחות גם לגופה. משהוגשה תביעת הגירושין המתוקנת, אשר אליה נכרכו ענייני הרכוש כדין, נתונה סמכות השיפוט לבית הדין הרבני. העותרת והמשיב, שניהם "יהודים בישראל" כדרישת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, והם נישאו כדת משה וישראל. השניים נמצאים בישראל ומתגוררים כאן למעלה מ-25 שנה, גם ילדיהם מתגוררים בישראל, וכאן נמצא חלק נכבד מנכסיהם. כריכת נושאי הרכוש נעשתה כדין על-ידי המשיב, ואלמלא הטעתה העותרת את בית המשפט בצרפת, לא היה מתעורר ספק בדבר סמכותו של בית הדין הרבני.

11. המשיב טוען עוד, בניגוד לטענת העותרת, כי הפורום הנאות לדון בתביעות בין הצדדים הוא בישראל. ראשית, העותרת לא העלתה בדיונים קודמים את הטענה כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעה, לא מיצתה טענה זו לפני הערכאות השונות, וכעת היא מנועה מלהעלותה. שנית, העותרת הגישה את תביעתה בתחילה בבית המשפט לענייני משפחה בישראל, ובכך גילתה דעתה כי היא רואה בישראל את הפורום הנאות לבירור התביעה שבין בני הזוג. כך גם טענה באופן מפורש בכתב התביעה שהגישה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. ניסיונה של העותרת לעשות "פורום שופינג" נגוע בחוסר תום לב. העותרת לא נשאה בנטל המוטל עליה להוכחת טענתה בדבר פורום בלתי נאות, ולטענותיה בעניין זה אין אחיזה במציאות. כל הזיקות הרלוונטיות מוליכות לישראל: הצדדים נישאו בישראל, מתגוררים כאן במהלך 27 השנים האחרונות, רוב ילדיהם נולדו בישראל וכולם מתגוררים בישראל; כל רכושם של העותרת והמשיב נצבר בהיותם בישראל, ומרביתו, נכסים שונים בירושלים, לרבות בית מגורים, נמצא בישראל. למעט חברת "בוקי פרנס", שבה עובד המשיב, אין לצדדים כל זיקה ממשית לצרפת. בכל הנוגע לתביעת המזונות, הרי שמאחר ומרכז חייהם של בני הזוג וילדיהם הוא בישראל, יוכלו בתי הדין בישראל ליתן מענה הולם לתביעות הצדדים, מבחינת הנגישות, ומתוך היכרותם את רמת החיים המקובלת בישראל. ניהול הליכים בשלט רחוק בצרפת, יקשה ויסרבל את ההליכים המשפטיים, מאזן הנוחות נוטה לטובת קיום ההליכים בישראל.

12. לטענת המשיב, עקרון הכיבוד ההדדי שבין ערכאות משפט זרות אינו אלא שיקול אחד בבחינת הפורום הנאות. העותרת ניצלה לרעה את עקרון הכיבוד ההדדי בכך שהטעתה את המשיב, את בית הדין הרבני ואת בית המשפט לענייני משפחה בצרפת בניסיונה לקנות סמכות בצרפת. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מתקיימים הליכים משפטיים במקביל, אין בכך כדי לחייב את בית המשפט הישראלי להימנע מהפעלת סמכות השיפוט שלו. זאת ועוד: בעת הגשת תביעת הגירושין המקורית, לא יכל המשיב לכרוך את ענייני המזונות והרכוש בשל תביעת העותרת בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. ברם, לאחר מחיקת התביעה לפי בקשת העותרת, ומשתיקן המשיב את כתב התביעה שלו בבית הדין הרבני וכרך עימה סוגיות רכושיות, יש לראות את החלק המתוקן כאילו הוגש עם התובענה המקורית. מכאן, שתביעתו של המשיב הוגשה עוד בטרם הגשת התביעה על-ידי העותרת בבית המשפט לענייני משפחה בצרפת, ולו אין סמכות לדון בתביעתה.

13. לטענת המשיב, יש לדחות את טענות העותרת לעניין ברירת הדין, משום שאלה לא נטענו כלל לפני בית הדין הרבני, ולא מוצו ההליכים לגביהן. מכל מקום, כללי ברירת הדין מחייבים את תחולתו של הדין הישראלי, לאור ניהול חייהם המשותפים של העותרת והמשיב בישראל. לחלופין, גם אילו נמצא טעם בטענה שעל-פי כללי ברירת הדין יש להחיל את הדין הצרפתי, הרי שיש להפריד בין שאלת הסמכות לבין שאלת ברירת הדין. עצם הקביעה כי התובענה תתברר על-פי דין זר אינה משליכה על סמכותו של בית הדין הרבני לדון בה.

דיון והכרעה

14. בראשית הדברים מן הראוי לציין, כי לפי האמת עיקר עניינה של העתירה איננו בסמכות, אלא בשאלה איזהו הפורום הנאות; על-פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, מוסמך בית הדין הרבני לדון בעניינם של העותרת והמשיב, כפי שעשה. שאלה נפרדת היא אם זהו הפורום הנאות לעשות כן; אך לא הרי זה (סמכות) כהרי זה (פורום לא נאות), לעניין התערבותו של בג"ץ.

15. דוקטרינת הפורום הלא נאות נקלטה במשפטנו דרך המשפט האנגלי, ועל-פיה לבית המשפט המוסמך מסור שיקול הדעת להכריע, בהתאם לאמות מידה שנקבעו, האם הוא הפורום הנאות לדון בתובענה המובאת לפניו (להרחבה על הדוקטרינה ראו: ע"א 74/83 ראד נ' חי, פ"ד מ(2) 141, 152-149 (1986); ע"א 300/84 אבו-עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365, 377-373 (1985)). הלכה ידועה ומושרשת היא, כי "הפורום הנאות לדיון יהיה זה שאליו מובילות מרב הזיקות הרלוונטיות, ושהוא בעל הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון" (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 654 (2002); ע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח (1) 554 (1993); רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 114-113 (1998)).

16. על מנת להכריע בטענה על פורום בלתי נאות נהוג לבחון את מקום מושבם של בעלי הדין, המקום שבו מרכז חייהם, המקום שבו הם מנהלים את עסקיהם, נגישות למקור הראיות, אפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט, הוצאות הכרוכות בהבאת עדים, ועוד (ראו: רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 165, 269 (1994)). על יסוד דוקטרינה זו קובעת ההלכה הפסוקה כי בית משפט בישראל עשוי לדון או לסרב לדון, לפי שיקול דעתו, בעניין התלוי ועומד לפני בית משפט מחוץ לישראל. בתי המשפט בוחנים בכגון דא האם בקיום ההליכים בישראל יהיה משום עוול לצד שכנגד, הטרדה או הצקה; והאם מחיקת התביעה במדינה הזרה לא תגרום עוול לצד השני (ראו: ע"א 100/76 פרלמוטר נ' פרלמוטר, פ"ד ל(3) 355, 363 (1976); ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי, פ"ד לא(2) (1977); רע"א 851/99 Van Doosselaere נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800 (2003)). דוקטרינת הפורום הלא נאות, כחלק מכללי המשפט הבינלאומי הפרטי, חלה על כל ערכאות השיפוט במדינה, בכללן בית הדין הרבני (ראו: בג"ץ 1073/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 14 (25.6.2008); עניין רון הנ"ל, בעמוד 655). בתי הדין הרבניים יִשׂמו לא פעם את כללי הדוקטרינה כשנדרשו לדון ולהחליט בשאלת הפורום הנאות בעניינים שהובאו לפניהם (ראו לדוגמא: תיק (אזורי ת"א) 2-21-2768 פלוני נ' פלונית (4.4.2005); תיק (אזורי ת"א) 858470/01 פלוני נ' פלונית (19.12.2011) וישנן עוד דוגמאות לרוב, כפי שציין לפנינו גם עו"ד הרב שמעון יעקובי). שיקול הדעת המסור לערכאות השיפוט, בכללן בתי הדין הרבניים, בקביעת פורום לא נאות הוא רחב, וככלל לא יטה בג"ץ להתערב בכגון דא.

17. כידוע, בג"ץ איננו ערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בית הדין הרבני. התערבות בג"ץ מוגבלת למצבים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני, וכן כאשר נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סא(1) 259, פסקה 10 (2006); בג"ץ 8922/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 4 לפסק הדין (2007); בג"ץ 1979/10 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, פסקה 10 (2010)). כאמור, נושא הפורום הלא נאות אינו נמנה על הנושאים שבג"ץ מתערב בהם.

18. אמת נכון הדבר, כבר ארע שבג"ץ התערב, אך היה זה מקרה יחיד ומיוחד, עניין פלונית הנ"ל. שם נדונה סוגיית משמורת על קטין המתגורר בניו יורק. חרף הכרעת בית המשפט בניו-יורק כי הוא הפורום הנאות לדון בשאלת המשמורת, הסכימו הוריו בהליכי הגירושין, כי העניין יִדון בבית הדין הרבני. ברם, טובת הקטין לא נדונה ולא נבחנה. הסכמת אמו ניתנה על מנת להשתחרר מכבלי עגינותה, משום שאביו התנה את סידור הגט בקיום הדיון בנושא המשמורת בבית הדין הרבני. משהגיעה הסוגיה לפִתחו של בית משפט זה, הוחלט להתערב בהחלטה, ונקבע "מתוקף כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הנוגעים לכיבוד הדדי בין ערכאות וכן לנאותות של הפורום, מן הראוי היה כי בית הדין הרבני בישראל יימנע מלדון בסוגיית משמורתו של הקטין. מסקנה זו ומכלול השיקולים שהובילו אליה נבחנו תוך שימת טובת הקטין במרכז שיקולינו כבריח התיכון אשר סביבו סבים כל יתר השיקולים" (פסקה 17). בהקשר זה מן הראוי להזכיר גם את עניין רון הנ"ל, שהצד השווה בינו לבין עניין פלונית הוא שבשקילת הזיקות לצורך בחינת טענת פורום לא נאות, נפקד מקומו של שיקול טובת הקטין. ברם, אין הנדון דומה לראיה. שם, כאמור, לא נלקחה בחשבון טובת הקטין, וזה היה השיקול המכריע. כאן, בחן בית הדין הרבני, בהתאם לטענות הצדדים, את הזיקות לצרפת ולישראל, את נאותות הפורום, את פסיקת בית המשפט הצרפתי, הכל בהתאם להלכה הפסוקה (למשל בעניין פרלמוטר), מבלי להשמיט שיקול רלוונטי, והחלטתו משקפת את מירב הזיקות הקושרות בין התביעה הרכושית לבין בית הדין שבישראל: "יש מקום לקבוע כי הן משיקולי נוחיות, הן משיקולי יעילות הדיון ואפשרות הבאת עדים, הן משיקולי אפקטיביות והאפשרות לכפות את פסק הדין שינתן, והן משיקולי הגינות והסתמכות הצדדים, הפורום הנאות הוא דווקא בית הדין הרבני בישראל ולא בית המשפט בצרפת". בית הדין הוסיף וציין כי בית המשפט בצרפת שגה בהבנתו את מקור סמכותו של בית הדין הרבני בהתאם לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ואלמלא שגיאה זו, גם בית המשפט הצרפתי לא היה קובע כי הוא בעל סמכות לדון בתביעות הרכושיות בין בני הזוג.

19. משהפעיל בית הדין הרבני את שיקול דעתו והכריע בעניין נאותות הפורום בצורה מנומקת ומקיפה, אין עילה להתערב בה, ודין העתירה להידחות. יודגש: גם אילו סברנו כי שגה בית הדין הרבני וכי איננו הפורום הנאות לדון בתובענה, לא היה מקום להתערבותנו, משום שבג"ץ כאמור איננו ערכאת ערעור על בית הדין הרבני, אך למעלה מן הצורך יֵאמר כי לגופו של עניין צדק בית הדין הרבני. למעלה מ-25 שנה חיים העותרת והמשיב בישראל, ילדיהם חיים כאן, עיקר רכושם כאן (בית מגורים, שטחי מקרקעין לבניה, חשבונות בנק). נסיעותיו של המשיב לצרפת נעשות מתוקף עבודתו, אך מרכז חייו נותר בישראל. כאמור, העותרת הגישה בתחילה את תביעתה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בטרם ביקשה להורות על מחיקתה על מנת להגיש את תביעתה בבית המשפט בצרפת, ובסעיף 8.1 לכתב התביעה כתבה אז במפורש: "לבית משפט נכבד זה הסמכות המקומית והעניינית לדון בתביעה, לאור מקום מגוריהם המשותף האחרון של הצדדים, ולאור מהותה". זו היתה דעתה של העותרת, לא נמצאה הצדקה להתנערותה מהשקפתה-זו, והיא גם לא עשתה כן, וראתה להעלות רק בשלב מאוחר לפני בית הדין הרבני את טענת הפורום הלא נאות, חרף מחאתו המוצדקת של המשיב. העותרת לא עתרה נגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 2.4.2012, והריהו פסק דין חלוט.

20. נמצא אפוא כי דין העתירה להידחות; על הסף ולעיצומה, וכך אציע לחברַי לעשות, תוך חיוב העותרת בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.