עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5791/12

 

 

בבית המשפט העליון

 

בש"פ  5791/12

 

לפני:  

כבוד השופטת ע' ארבל

 

העורר:

אוסמה אדעיס

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.7.12 במ"ת 41366-06-12 שניתנה על ידי כבוד השופטת

ר' פרידמן-פלדמן

                                          

תאריך הישיבה:                     י"ג באב תשע"ב (1.8.12)

בשם העורר:                          עו"ד מ' ח'לאילה

בשם המשיבה:                       עו"ד ר' זוארץ-לוי

 

החלטה

 

 

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 2.7.12 אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 41360-06-12.

 

1.        ביום 24.6.12 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה וגניבת רכב. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 19.6.12 גנב העורר בעצמו או באמצעות אחר, רכב מסוג סיאט איביזה מחניון שלמה לוי בשכונת רמות שבירושלים. כמו כן נטען בכתב האישום שהעורר הוביל את הרכב, בין בעצמו בין באמצעות אחר, לרמאללה, והחליף את לוחיות הזיהוי של הרכב. לאחר שהרכב אותר באמצעות חברת "איתורן" באזור מחסום "קלדניה", רכב משטרתי לבן ועליו אור מהבהב כחול יצא בעקבותיו לכיוון ענאתא ומישור אדומים. לאחר שכרזו השוטרים לעורר לעצור את הרכב, פנה הנאשם באופן פתאומי פנייה פרסה מסוכנת והחל נוסע בירידות התלולות במהירות גבוהה, תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף ומסכן כלי רכב רבים. העורר נתקל במחסום בכניסה לענאתא, ביצע פניית פרסה חדה נוספת תוך שסיכן הולכי רגל והמשיך בנסיעה מהירה לכיוון הכפר חיזמה שבשטחי הרשות הפלסטינית. רכב המשטרה ניסה לעקוף את העורר על מנת לעוצרו, אולם העורר הסיט את הרכב בחוזקה לעבר הרכב המשטרתי, פגע בו וגרם לו להסתובב על צירו ולסכן כלי רכב הבאים מהכיוון הנגדי. בעקבות כך נעצר הרכב בו נהג העורר בשולי הכביש. לאחר מכן, יצאו השוטרים מרכבם ועצרו את הנאשם בעודו מתנגד למעצר בכוח.

 

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. ביום 2.7.12 החליט בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. העורר נתפס בעודו נוהג ברכב הגנוב, ועל פי נתוני חברת "איתורן" ניתן להסיק כי הוא נמצא ברכב לבדו משך 9-4 שעות. בית המשפט קבע כי מדובר בהחזקת הרכב הגנוב בזמנים הסמוכים מאוד לגניבתו, ושלפיכך חל כלל ההחזקה התכופה ממנה ניתן להסיק כי העורר, לכאורה, הוא גנב הרכב, בין בעצמו בין בעזרת אחרים. גרסת העורר, לפיה הוא ביקש לסייע לאדם שהציע לו טרמפ על ידי שהסכים לנהוג ברכב של אשתו, נמצאה על ידי בית המשפט תמוהה ביותר. לעניין טענת העורר כי בהימלטו מהרכב המשטרתי הוא לא היה מודע לכך שמדובר בכוח משטרתי, קבע בית המשפט כי גרסת השוטרים שנמצאו ברכב המשטרה שוללת טענה זו.

 

           כמו כן, קבע בית המשפט כי יתר טענות העורר צריכות להתברר בהליך העיקרי. לבסוף, נקבע כי מאחר שהעורר הינו תושב חברון, וכיוון שמעובדות כתב האישום מתקיימת עילת מסוכנות, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, ועל כן הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים.

 

                    מכאן הערר שבפניי.

 

3.        סנגור העורר טוען כי שגה בית המשפט כשקבע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את האמור בכתב האישום. העורר מכחיש כי גנב את הרכב או כי ידע שהרכב גנוב. לטענתו, הוא שהה ברמאללה ועצר טרמפ בו היו שני בני זוג. הבעל מסר לו כי אשתו אינה יכולה לנהוג ברכבה ועל כן הציע לו לנהוג במקומה ולנסוע אחר בני הזוג עד לכפר עיזרייה. לטענתו, מראה הרכב לא עורר אצלו כל חשד. במהלך הנסיעה הבחין ברכב רגיל שנסע במקביל אליו ובו אנשים בלבוש אזרחי אשר כיוונו לעברו נשק, ולכן ברח מהם מרוב בהלה.  על כך מוסיף הסנגור כי מאחר וכל ספק פועל לטובת העורר, יש לצאת מהנחה כי הוא נהג ברכב כתשע שעות לאחר גניבתו. בשל פער זמנים זה, ובשים לב לכך שמדובר בחפץ נייד שלגביו מסר המשיב גרסה שלא נשללה, ואף אומתה בחלקה על ידי המשטרה, סבור הסנגור כי לא מתקיים בענייננו הכלל בדבר החזקה התכופה.

 

           כמו כן מלין הסנגור כי המשיבה נמנעה עד כה מלבצע את הבדיקות אותן ביקשה לבצע במהלך הדיון בהארכת מעצר העורר. משנמנעה המשיבה מלבצען, אין יותר מקום, כך נטען, לומר כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר.

          

           בנוסף, טוען הסנגור כי שגה בית המשפט כששלל אפשרות של שחרור העורר לחלופת מעצר בשל העובדה שהוא תושב האזור. לדידו, ניתן להטיל מגבלות אפקטיביות על העורר בחברון, או, לחילופין, לשחרר את העורר לשטח ישראל בפיקוח של ערבים שהוצעו לשם כך, ובהפקדת ערבויות כספיות. כמו כן סבור הסנגור כי כיוון שהעורר נעדר עבר פלילי ובעל משפחה, וכיוון שסביר שהמשפט יתנהל במשך זמן רב, השארתו במעצר מהווה עונש של ממש ויש להורות על שחרורו לחלופת מעצר. לבסוף  מלין הסנגור על כך שמהעורר נמנע עד לימים האחרונים טיפול רפואי הולם לו הוא הזדקק עקב פציעתו בעת מעצרו.

 

4.        באת כוח המשיבה סבורה כי דין הערר להידחות. בדיון שלפניי טענה כי היא מוכנה להניח שלא קיימות ראיות לכאורה באשר לגניבת הרכב בשלב זה. אולם, גם ללא ראיות מסוג זה, סבורה באת כוח המשיבה כי מהתנהגות העורר – בריחתו בעת מרדף משטרתי ונהיגה פרועה עולה חשש למסוכנות המחייב השארתו במעצר. לדידה, מעדויות השוטרים שהשתתפו במרדף אחר העורר עולה כי הם כרזו אחריו וברור שהוא הבין שמדובר בכוח משטרתי אשר מבקש לעצרו. כמו כן, באת כוח המשיבה טוענת כי אין חולק על כך שהעורר נתפס בעודו נוהג ברכב גנוב. לפיכך, גם אם לא הוא שביצע את מעשה הגניבה, עצם הימצאותו ברכב שנגנב מספר שעות קודם לכן מצדיק את מעצרו עד תום ההליכים. על כך היא מוסיפה שבית המשפט קמא קבע שגרסת העורר תמוהה ביותר, ושאין מקום להתערב בקביעה זו. לבסוף, באשר לאפשרות שחרור העורר לחלופת מעצר, באת כוח המשיבה גורסת שבשל העובדה שהעורר אינו תושב ישראל אלא תושב האזור הגר בחברון, לא ניתן יהיה לפקח עליו כראוי. עוד טוענת באת כוח המשיבה כי כיוון שהעורר תושב האזור ללא היתר שהייה בישראל לא ניתן לשחררו לתחומי מדינת ישראל במסגרת חלופת מעצר.

 

5.        לאחר שעיינתי בערר ובחומר שהוצג ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כפי שטענה באת כוח המשיבה גם אם אניח לשם הדיון כי לא קיימות בענייננו ראיות לכאורה לגבי גניבת הרכב, עדיין ניתן יהיה לאשר את מעצרו עד תום ההליכים. אין מחלוקת כי העורר נתפס נוהג באופן מסוכן תוך בריחה מהמשטרה וסיכון כלי רכב אחרים, בעודו מצוי ברכב שנגנב זה עתה. כמו כן, מהודעות השוטרים עולה כי העורר התנגד בכוח למעצרו. מכל אלו נלמדת המסוכנות הנשקפת מהעורר המבססת עילת מעצר. המסקנה היא כי בדין הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

 

6.        באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בשים לב לסוג העבירות שיוחסו לעורר, לנסיבות המקרה ולעברו החף מעבירות, אילו היה העורר תושב ישראל ניתן היה לשקול בחיוב את שחרורו לחלופת מעצר בביתו. דא עקא, העורר מתגורר באזור, מה שמונע מבית המשפט וגורמי האכיפה לקיים פיקוח אפקטיבי על קיום תנאיה של חלופת מעצר. כמו כן, במצב עניינים רגיל אפשר היה לבחון גם את שחרור העורר לבית קרובי משפחתו בישראל בכפוף להפקדת ערבות, אולם בענייננו מדובר במי שאינו תושב ישראל אשר ניצל את שהותו בשטח ישראל על מנת לבצע פעילות עבריינית ושהייתו כאן איננה כדין, כפי שציינה באת כוח המשיבה. לפיכך, לא ניתן להורות על שחרור העורר לתוך תחומי ישראל במסגרת חלופת מעצר עת שהייתו בישראל נעשית באופן בלתי חוקי (ראו בש"פ 3136/06 עטיר נ' מדינת ישראל, פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 16.4.06); בש"פ 1048/07 טורמאן נ' מדינת ישראל, פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 7.2.07)).

 

7.        בשל כל האמור אני מוצאת כי דין הערר להידחות. יחד עם זאת, ובהתחשב בנסיבות העניין, ראוי כי הצדדים, ובית המשפט יעשו מאמץ לנהל את המשפט לגופו בקצב מהיר על מנת שהעורר לא יישאר במעצר למעלה מן הדרוש. באשר לטענת הסנגור בנוגע להיעדר טיפול רפואי הולם לעורר – יש לדאוג לכך שלא ייחסך ממנו כל טיפול רפואי נדרש, בהתאם למקובל.

 

           אשר על כן, הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, כ"ו באב תשע"ב (14.8.12).

 

 

 

                        ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12057910_B01.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon