עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5773/09

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.             לפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שנתן בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא, השופט י' גריל (אב"ד), והשופטים א' רזי ו-מ' פינקלשטיין), שבגדרם הורשע המערער בעבירות שונות, שהחמורה בהן היא עבירת מין בבתו הקטינה. על המערער נגזרו שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי התקופה שבה היה עצור), עשרים חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא יורשע בביצוע עבירת מין או אלימות מסוג פשע. כן חויב המערער בפיצוי המתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח.

 

           להלן יובאו שאר הנתונים הצריכים לעניין.

 

 

 

ההליכים בבית המשפט המחוזי

 

2.             המערער, יליד 1970, היה נשוי לפלונית (להלן: האם), ונולדו להם שלושה ילדים בתקופת נישואיהם: בת, ילידת שנת 1993 (להלן: המתלוננת), בן, יליד שנת 1995 (להלן: המתלונן), ובן נוסף. כתשע שנים קודם לאירועים שבמוקד כתב האישום, התגרשו המערער והאם. המערער נישא בשנית, עבר לגור בעיר סמוכה, והקים עוד משפחה, בעוד שהילדים נותרו לגור עם אמם.

 

3.             בשנת 2007 הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד המערער, המחזיק שלושה אישומים. להלן יצוינו עיקריהם:

 

(א)      לפי הנטען באישום הראשון, במהלך שנת 2005, בשעות הערב, הסיע המערער את המתלוננת מביתו לבית אמה. במהלך הנסיעה לקח המערער את המתלוננת ברכבו לאיזור חוף הים, בתואנה כי הוא רוצה להראות לה את חברתו. כאשר הגיעו השניים ברכב לאיזור החוף, ביקש המערער מהמתלוננת לעבור ולשבת במושב שלידו, והיא עשתה כן. אז החל המערער, בין היתר, למשש את גופה של המתלוננת ולנשקה, למשש את גבה של המתלוננת מתחת לחולצתה, להחדיר את לשונו לפיה, והכול חרף התנגדותה של המתלוננת. בהמשך נשכב המערער על המתלוננת, המשיך לנשקה, ניסה להוריד את מכנסיה ומישש את איבר מינה, בעוד שהמתלוננת בוכה וצורחת. הנאשם המשיך ומישש את חזה של המתלוננת, הכניס את ידו אל מתחת לחולצתה והפשיל את חזייתה. במהלך המעשים קרע המערער את חולצתה של המתלוננת ושרט אותה בחזה. בסיום אותו אירוע דרש המערער כי המתלוננת תוריד את חולצתה הקרועה, והמערער השליך את החולצה לפח ונתן לה חולצה אחרת. בנוסף, איים המערער על המתלוננת לבל תספר לאיש על שאירע, פן יפגע בה.

 

           בקשר עם האמור הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בבת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים, שלא בהסכמתה (לפי סעיף 351(ג)(2) ו-348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(1) לחוק), כמו גם בעבירת איומים (לפי סעיף 192 לחוק).

 

(ב)      לפי הנטען באישום השני, במועד בלתי ידוע בסוף שנת 2006, או בתחילת שנת 2007, חשד המערער כי המתלוננת נמצאת בקשר עם בנים, ועקב כך תקף אותה בחדרה בבית אמה. הוא גרם לה חבלה של ממש, בכך שסטר לה על פניה והכה אותה בחגורה בעוצמה בגבה וברגליה, חרף בכיה, תוך שאמר לה שיהרוג אותה, ידרוס אותה, ויזרוק אותה, וכי היא מפסיקה להיות בתו. המערער הואשם בקשר עם האמור בעבירה של תקיפת קטין (לפי סעיף 368ב(א) לחוק).

 

(ג)       לפי הנטען באישום השלישי, במהלך 2003 או 2004, תקף המערער את המתלונן וגרם לו חבלה של ממש, בכך שסטר לו על פניו, לאחר שהמתלונן הפריע לאמו. המערער הואשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(ב) לחוק בצירוף סעיף 379 לחוק).

          

4.             המערער מסר תשובה לכתב האישום, שבמסגרתה כפר באופן גורף בכל עובדות האישומים הראשון והשלישי. באשר לאישום השני, הודה המערער כי תקף את המתלוננת בחדרה, סטר לה והכה אותה בידה, אך הכחיש את יתר הנטען באישום. קו ההגנה הבסיסי של המערער, לאורך הדיון בעניינו, היה כי כתב האישום הוא תוצר של קנוניה שרקמו האם ואחיה, בהמשך לסכסוך משפטי שנתגלע בין האם לבין המערער בראשית שנת 2007, וכי המתלוננת "גויסה" להעליל על המערער כי ביצע את המעשים הקשים המיוחסים לו בכתב האישום. תימוכין עיקריים לגירסתו מצא המערער בפער הזמנים שבין ביצוע העבירה האמורה במתלוננת באישום הראשון, קיץ שנת 2005, לבין מועד חשיפת המתלוננת את האירוע והגשת התלונה במשטרה, בראשית שנת 2007, המלמד לשיטתו על כבישת עדות, שאין לה הסבר.

 

5.             מטעם התביעה העידו העדים הבאים: המתלוננת; אמה; חוקרת הילדים, אשר חקרה את המתלוננת; המורך המחנך ויועצת בבית ספרה של המתלוננת, שבפניהם גוללה המתלוננת את הפרשה; אשתו הנוכחית של המערער, שהוכרזה עדה עוינת (ובעקבות זאת הוגשה עדותה בחקירה במשטרה) וכן חוקרת המשטרה האחראית על תיק החקירה. בנוסף הוגשה בהסכמה הודעותיהם במשטרה של: דוד, סב וסבתא (מצד האם) של המתלוננת. מטעם ההגנה העידו המערער ומי שהיה מעבידו בעבר.

 

           מטבע הדברים, העדויות התמקדו באישום הראשון.

 

6.             בחקירתה הראשית והנגדית, פרסה המתלוננת את פרטי האירועים השונים, המתוארים בכתב האישום, ובראשם – האירוע מושא האישום הראשון. לדבריה, היא נצרה את דבר המעשה בלבה, ומסרה על האירוע, בהיסוס רב, לאחר מקרה שבו אביה הגיע לבית אמה, והמתלוננת החלה לצעוק על אביה ודרשה כי יעזוב את המקום. המתלוננת חשפה את מעשי המערער ראשית בפני הדוד, לאחר מכן – ובעידוד הדוד – בפני אמה, תוך שהיא מבקשת כי אמה לא תעשה דבר. בהמשך גוללה המתלוננת את סיפורה בפני המחנך והיועצת בבית ספרה. האם היא שהגישה את התלונה במשטרה, שבועות אחדים לאחר שהמתלוננת גילתה את אוזנה בדבר האירוע. כל הארבעה מסרו עדות (הדוד – רק במשטרה, כאמור), ורובם העידו אף על מצבה הנפשי של המתלוננת באותה תקופה. כן העידה חוקרת הילדים, שחיוותה עמדתה בדבר מהימנות המתלוננת. לבית המשפט הוגשו אף קלטות ותמלילים משני מפגשים של חוקרת הילדים והמתלוננת.

 

7.             המערער, בעדותו, המשיך להכחיש באופן גורף את קרות האירוע הראשון, ועמד על טענתו לקנוניה שנרקמה נגדו. הוא אף טען כי עד למעצרו עבד מדי יום ביומו משעה 15:30 ועד חצות במאפייה (טענה שעד ההגנה, ו.ח., מעסיקו של המערער, תמך בה). מכאן, נטען, שלא ייתכן כי המערער הסיע את המתלוננת בשעות הערב ואז ביצע בה מעשים מגונים, כמתואר באישום הראשון. עד ההגנה האמור העיד בהקשר זה כי הוא אכן העסיק את המערער מראשית שנת 2005 ועד למעצרו בשנת 2007, בכל יום ויום משעה 16:00 ועד חצות (למעט פעם אחת, זמן לא רב לפני המעצר).

 

           באשר לאישום השני טען המערער כי נתן למתלוננת מכה "חלשה מאד" בידה, כאשר בהמשך העיד כי אמנם השתמש בחגורה.

 

           לגבי האישום השלישי הודה המערער כי היכה את המתלונן ונתן לו "כאפה", כאשר הלה התנהג שלא כיאות [עמ' 183 לפר'].

 

8.             בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. עיקר הכרעת הדין מוקד באישום הראשון. בהכרעת הדין, שניתנה על-ידי כל חברי המותב יחדיו, ניתח בית המשפט את עדותה של המתלוננת בעניין המעשים המגונים, כמו גם את דרך החשיפה ההדרגתית של הפרשה על-ידה – בפני הגורמים השונים. בית המשפט מצא את גירסתה של המתלוננת מהימנה, משכנעת, וכזו שנראית כמשקפת את המציאות כהווייתה [סעיפים י"ד, ס"ז להכרעת הדין]. בית המשפט המחוזי מצא עוד כי אין בכבישת עדותה של המתלוננת במשך כשנה וחצי כדי לשנות ממסקנתו. כן נקבע כי מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, עליו העידו העדים השונים, שבאו עם המתלוננת במגע, יש בו כדי לחזק את עדותה. בית המשפט נתן אף משקל מסוים לעדותה של חוקרת הילדים, כמחזקת את מהימנותה של המתלוננת.

 

9.             בית המשפט המחוזי הנכבד בחן בפירוט טענות של המערער לסתירות לכאורה ותמיהות שונות בגירסתה של המתלוננת, אך מצא כי לחלקן הגדול יש הסבר מתקבל על הדעת (שפורט בהכרעת הדין), וחלקן הקטן, אף אם נותר בגדר תהייה או תמיהה – אין בו כדי לגרוע מהתרשמות בית המשפט, שגירסתה של המתלוננת מהימנה [סעיף ט"ו להכרעת הדין]. מנגד, בחן בית המשפט את גירסתו של המערער ומצא אותה בלתי מהימנה, וכרוויה בסתירות מהותיות בנקודות מרכזיות, עד שלא ניתן לתת אמון בגירסתו.

 

           כן נדחתה טענתו של המערער לקיומה של קנוניה להפללתו. הסכסוך המשפטי שבין המערער לבין האם, כך נקבע, יכול אולי היה להיות גורם מניע לחשיפת הפרשה על-ידי המתלוננת, אולם אין בכך כדי לגרוע מנכונות סיפורה של המתלוננת.

 

10.          באשר לאישום השני, שעניינו בהכאת המתלוננת, מצא בית המשפט כי לנוכח הודאתו (המאוחרת) של המערער, יש לקבוע כי הוא אכן תקף את המתלוננת והכה בה באמצעות חגורה. בית המשפט דחה טענה שהעלה המערער בסיכומיו, כי הרקע לתקיפה היה "לצורך חינוך", וקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין בטענה זו כדי להוות הגנה למערער. עם זאת, בהיעדר ראיות לכך שנגרמה למתלוננת "חבלה של ממש", שהוא אחד היסודות של העבירה של תקיפת קטין או חסר ישע (סעיף 368ב(א) לחוק, שהוא הסעיף שנזכר באישום השני) – זוכה המערער מביצוע עבירה זו, והורשע תחת זאת בביצוע עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(2), בצירוף סעיף 379 לחוק.

 

11.          באשר לאישום השלישי, שעניינו בהכאת המתלונן, קבע בית המשפט, על יסוד עדויות המתלוננת (שהיתה עדה לאירוע), האם, והמערער עצמו, כי המערער תקף את בנו הקטין, כאשר אף בעניין זה לא עומדת לו הגנה של "עונש חינוכי", כטענתו. המערער הורשע איפוא אף באישום זה בביצוע עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(2), בצירוף סעיף 379 לחוק.

 

12.          לקראת גזר הדין ערך שירות המבחן למבוגרים תסקיר בעניינו של המערער, אך כיוון שהלה הכחיש את ביצוע העבירות ושלל כל בעייתיות בהרגליו המיניים, התקשה שירות המבחן להעריך את רמת הסיכון לפגיעה חוזרת מצדו של המערער, או לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו. הערכת מסוכנות של המרכז להערכת מסוכנות קבעה כי רמת המסוכנות המינית של המערער היא נמוכה לקורבנות מזדמנים, עד בינונית לרצידיביזם בתחום גילוי העריות.

 

           בנוסף ערכה פקידת הסעד המחוזית תסקיר נפגע עבירות מין למתלוננת. נקבע כי המתלוננת סובלת מדכאון תגובתי, עם סכנה לפיתוח תגובה פוסט-טראומטית. השפעתה של הפגיעה במתלוננת, כך נמצא, היא נרחבת וארוכת טווח, ומשליכה על תחומי חייה השונים. הפגיעה הביאה להסתגרות ולהתבודדות של המתלוננת, לניתוק הקשרים החברתיים, לירידה בהישגים הלימודיים, ואף לניסיונות התאבדות.

 

13.          בגזר הדין שקל בית המשפט המחוזי לחומרה את טיב העבירות שביצע המערער וציין כי אלו – בפרט הללו המפורטות באישום הראשון – מעוררות סלידה ושאט נפש. כן נשקלה לחומרה השפעתן של עבירות אלה על המתלוננת (שנאלצה למסור עדות, משהכחיש המערער את המעשים המיוחסים לו), ואף את היעדרה של המלצה טיפולית בעניינו של המערער. לקולא הובא עברו הנקי של המערער, העובדה שהוא מתפרנס למחייתו, וכי שירות המבחן לא התרשם מקיומם של איפיונים אלימים המושרשים בהתנהגותו. לנוכח כל הנ"ל גזר בית המשפט על המערער את העונש של שלוש שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה וחיוב בפיצוי, כמפורט בפיסקה 1 שלעיל.

 

טענות הצדדים בערעור

 

14.          כתב הערעור מכוון בעיקרו כנגד הכרעת הדין, ובפרט – בעניין האישום הראשון. בפתח כתב הערעור טוען המערער כי עניינו מעלה שתי שאלות:

 

           האחת – "האם אבא מסוגל להתנהג באופן שחורג מהטבע האנושי ולפגוע מינית בבת שלו, שהינה חלק מבשרו, האם אבא יכול לחשוק בבת שלו?";

 

           השניה – "האם בת מסוגלת להעליל על אביה?".

 

           עמדת המערער כי התשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה, והשניה – בחיוב.

 

           לגוף הדברים, שב המערער וטוען כי האישום הראשון איננו אלא פרי עלילה, על רקע סכסוך משפטי בינו לבין האם. לדבריו, בדיון בבית הדין השרעי בראשית שנת 2007 רבו המערער והאם, ואחיה של האם הציע לאחותו לפעול כדי להביא למאסרו של המערער. ואמנם – חלף אך זמן קצר, והאב נעצר בעקבות תלונת המתלוננת במשטרה. המערער טוען עוד כי קרובתו – שאותה לא הצליח לזמן לדיון, התריעה בפניו, לדבריו, כי עומדים להעליל עליו.

 

           המערער שב וטוען גם כי כבישת העדות בידי המתלוננת לא הובהרה, וכך אף הטעם לחשיפת הפרשה על-ידה, דבר המלמד, לשיטתו, שתלונתה הומצאה כולה כחלק מעלילת האם.

 

           בנוסף, מצביע המערער על סתירות ותמיהות, שנתגלו, לתפיסתו, בעדותה של המתלוננת, וטוען כי אלו לא זכו להסבר, והם מקעקעים את עדותה של המתלוננת. המערער טוען בהקשר זה כי לא היה מקום להיזקק כלל לעדותה של חוקרת הילדים כדי למצוא תימוכין לעדות המתלוננת, משזו העידה במשפט.

 

           אחרונה טוען המערער כי טענת האליבי שלו – שלפיה עבד מדי יום משעות הצהריים ועד חצות, כך שלא יכול היה לבצע במתלוננת בשעות הערב את המעשים המגונים המיוחסים לו – נתמכה בדברי מעבידו, ולא הופרכה.

 

15.          באשר לאישום השני, של הכאת המתלוננת, הוא טוען כי נתן הסבר למעשה – מתן מכה חלשה לצורכי חינוך של הנער, וזאת הוא עשה לפי בקשת האם.

 

16.          באשר לאישום השלישי, של הכאת המתלונן, מזכיר המערער כי הוא הכחיש את שיוחס לו.

 

17.          המערער משיג, לחלופין, על חומרת העונש שנגזר עליו, וזאת בנימוק שבתסקיר שירות המבחן בבית המשפט המחוזי לקראת גזירת הדין נאמר כי קיים פער בין המעשים שבהם הורשע המערער, לבין תפקודו החיובי של המערער.

 

18.          יצוין כי בד בבד עם הגשת הערעור עתר המערער לעיכוב ביצוע עונשו, אך בית משפט זה דחה את בקשתו, והמערער החל לרצות את עונשו (החלטת השופטת א' פרוקצ'יה מתאריך 29.7.2009).

 

19.          בדיון שהתקיים בפנינו חזר המערער על עיקרי טענותיו, בעוד שהמשיבה סמכה ידיה על האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

דיון והכרעה

 

20.          לאחר עיון במכלול החומר ובדיקת טענות הצדדים, הנני ממליץ לחבריי לדחות את הערעור, על שני היבטיו. טעמיי לכך יובאו בתמציתיות להלן.

 

21.          באשר לאישום הראשון: למרבה הצער, יש להשיב בחיוב על שאלתו של המערער – האם קיימת אפשרות שאב יחשוק וייפגע מינית בבתו, בשר מבשרו; האיסור על גילוי עריות, הקיים ברוב התרבויות, מעיד על כך. לאחר לימוד כל החומר שלפנינו ועיון בטענות המערער, המסקנה היא שאף המערער כשל בכך.

 

22.          במקרה שלפנינו קיים קושי מיוחד להיעתר לבקשתו של המערער להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. המערער הגיש כתב ערעור החוזר, מילה במילה, על סיכומיו בבית המשפט המחוזי, תוך שהמערער משבץ בכתב הערעור מספר מצומצם ביותר של התייחסויות לאקוניות למה שפסקה הערכאה הדיונית ביחס לחלק מטענותיו. המערער איננו מנסה אפילו להתמודד עם מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי באותם עניינים הנזכרים בכתב הערעור, וודאי שלא עם הכרעת הדין המפורטת והמנומקת כדבעי, המתפרסת על פני 71 עמודים, הכוללת ניתוח מדוקדק של מרבית העדויות, הראיות והטענות שעלו בבית המשפט הנכבד קמא. הנה כי כן הערעור נסב על ממצאי עובדה ומהימנות, ובנושאים אלה ההלכה הפסוקה מנחה אותנו שרק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור, שהרי הערכאה הדיונית התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000)). במיוחד נכונים הדברים ביחס לעבירות מין (ראו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 426 (2004)). מקל וחומר שאין מקום להתערבות שכזו מקום שבו המערער איננו מבקש למעשה להעביר את פסק הדין של הערכאה הדיונית תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור, אלא חפץ כי ערכאת הערעור תבחן מחדש את הראיות ותקבע ממצאים כאילו היא עצמה היתה הערכאה הדיונית וכאילו הכרעת הדין לא באה לעולם.

 

23.          נתייחס איפוא, בקיצור נמרץ, רק לאחדות מטענות המערער:

 

(א)      באשר למהימנות המתלוננת: בית המשפט המחוזי הנכבד נימק כראוי את מסקנתו כי המתלוננת מהימנה. המערער העלה אמנם שורה של תמיהות באשר לעדותה, אולם רובן זכו להתייחסות משכנעת של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו המפורטת, ויתרתן, כפי שנמצא, חסרות משמעות. לאחר עיון בחומר הראיות שעמד בפני בית המשפט המחוזי, הרי שמתחייבת המסקנה כי התמיהות שמצא המערער ביחס לסיפורה של המתלוננת, או הסתירות לכאורה, שנתגלו בעיקר בין גירסת המתלוננת לבין גרסאות אלו ששמעו את תלונתה וניסו לצטט נאמנה מפיה את הדברים – משקלן קל כנוצה. ה"גרעין הקשה" בעדותה של המתלוננת בעינו עומד חרף ההשגות, ובתהיות שהעלה המערער – אין כדי לרדת לשורש אמינותה של הגירסה הבסיסית של המתלוננת. טענותיו של המערער, שאינן אלא חזרה על אלו שהשמיע בבית המשפט המחוזי – אין בהן כדי להצדיק התערבות באמון שרחש בית המשפט הנכבד קמא למתלוננת.

 

(ב)      באשר לטרוניית המערער בדבר היזקקות בית המשפט המחוזי לעדותה של חוקרת הילדים: משהעידה המתלוננת, הרי שעדותה של חוקרת הילדים אמנם איננה חיונית להרשעה, ומשקלה – נמוך. עם זאת, אין המדובר בעדות בלתי קבילה, ובית המשפט רשאי להיזקק לה, כל עוד הוא נותן לעדות חוקר הילדים משקל הולם, וכאשר העדות  היא רק חלק אחד בתצרף הראיות של המאשימה (עיינו: רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385 (1997); ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 12 (לא פורסם, 29.11.2007); ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה (לא פורסם, 24.3.2010)). כך עשה כאן בית המשפט המחוזי, בזהירות הראויה (פיסקה נ"ט להכרעת הדין).

 

(ג)       באשר לכבישת עדותה של המתלוננת: השתהות בהגשת תלונתו של קורבן עבירת מין איננה מפחיתה בהכרח מהאמינות, במיוחד כאשר הקורבן הוא קטין, שכן תדיר יהיה הקורבן נתון, בין היתר, ללחצים פסיכולוגיים וחברתיים, המקשים על הגשת התלונה (ראו: ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, (18.4.07)); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004)). כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי הנכבד, זהו המצב אף בענייננו. אביה של המתלוננת, שאותו אהבה יותר מכל, הדהים אותה במעשיו, הותירה מזועזעת ומפוחדת, ואף איים עליה כי יפגע בה. במשך תקופה ממושכת נמנעה המתלוננת מלספר לאיש על שנעשה בה, בעוד שמצבה הנפשי – הניכר לעיני כל מכריה – הולך ומתדרדר. אף לאחר שהמתלוננת נפתחה מעט וחשפה את הפרשה, באופן הדרגתי ובהיסוס, בפני קרוביה, היא חששה מאד מלהגיע למשטרה, ורק לאחר זמן נאותה לעשות כן.

 

           במקרה דנן אין גם נפקות מיוחדת לשאלה מה בדיוק גרם למתלוננת לחשוף את הדברים: האם היה זה רק המפגש הבלתי מתוכנן, החריג והטעון עם אביה בבית אמה (כמפורט בעדותה של המתלוננת), או שמא גם הסכסוך המשפטי שבין הוריה, שאירע בסמוך לפני הגשת התלונה (פיסקה ל"ג להכרעת הדין), או אולי שילוב של השניים, היווה הזרז לכך. הנה כי כן כאן הן בכבישת התלונה והן בטעמים למסירתה לבסוף – אין כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת.

 

(ד)      באשר לטענת הקנונייה: הגיונה של טענה זו של המערער גם הוא לוקה בחסר. "תיאוריית הקונספירציה", שלפיה האם החליטה, על רקע סכסוך משפטי שבבסיסו תביעת מזונות, "לגייס" את המתלוננת בת ה-14 כדי להעליל על אביה נראתה מוקשית מלכתחילה. במיוחד כך כאשר סיפור המעשה הובא בתחילה בפני: בני המשפחה, המחנך, היועצת, ורק לבסוף הוצג למשטרה. לכך מתווספת העובדה שהמערער כשל מלהמציא כל תימוכין לתיאוריה זו שלו, ואף נמנע מלפעול להעדתה של עדה אחת, שלכאורה היתה אמורה להעניק חיזוק מסוים לטענתו האמורה. לפיכך אין תימה כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא אימץ את היפותיזת הקנוניה כסבירה.

 

(ה)      באשר לטענת ה"אליבי" של המערער: הלה מטעים כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לעדות מעבידו, ו.ח., שטען כי המערער עבד בתקופה הרלבנטית בכל יום ויום מצהרי היום ועד חצות, כך שלא יכול היה לבצע מעשים מגונים בבתו בשעות הערב, של יום כלשהו. בית המשפט המחוזי הנכבד אכן לא נדרש לשאלה האם יש בעדותו של ו.ח. כדי להוות תימוכין לגירסת המערער, אולם יש להניח כי כך נהג לאחר שהבהיר כי גירסת המערער קרסה, ולא נותר במה לתמוך. ואכן, המערער הסתבך באי-דיוקים של ממש בעניינים המהותיים ביותר, שקעקעו כליל את מהימנותו: כך לדוגמה, טענתו הבסיסית, כי "אף פעם לא לקחתי את [המתלוננת] לבדה" (עמ' 178 לפרוטוקול), אלא רק את שלושת הילדים יחדיו – עמדה בסתירה לעדות אשתו במשטרה (ת/18, ש' 4-3), ולבסוף המערער עצמו חזר בו מטענה זו (עמ' 194 לפרוטוקול). לעניין זה אדגיש כי די להסתמך פה על העובדה שהמערער עצמו הודה לבסוף במה שהוטח בו ואין צורך להסתמך על דברי אשתו. בהקשר זה אציין עוד כי המערער נתן באופן מתמיה גירסאות מרובות ובלתי עקביות בשאלת תדירות ביקוריהם של הילדים אצלו (עמ' 160, 163 לפרוטוקול), ובשאלת מועד הביקור האחרון של המתלוננת אצלו (עמ' 157, 172 לפרוטוקול, עדותו במשטרה ת/5, ש' 110-109). הוא הכחיש, אך אחר כך חזר בו ואישר כי פגש את המתלוננת ביום-הולדתה – הוא האירוע שלאחריו חשפה המתלוננת את הפרשה (עמ' 188-183 לפרוטוקול). הוא הכחיש שלאחר המעמד המתואר באישום הראשון הוא נהג לשהות בסמוך לבית ספרה של המתלוננת, כדי להפחידה, וטען כי כלל לא ידע היכן היא לומדת (עמ' 147, ש' 19-17 לפרוטוקול). עם זאת – לאחר מכן המערער אישר כי הוא ידע היכן בית הספר ואף ביקר בו (עמ' 179 לפרוטוקול). כל אלה הן אך דוגמאות אחדות לדרך הילוכו הפתלתלה של המערער.

 

           חרף האמור, שדי בו – אידרש גם בקצרה לטענת ה"מעין אליבי" שסיפק מעבידו של המערער. ניכר, כי המדובר בעדות שבאה לספק הגנה למערער בפני האישומים, אך התגלו בה פירכות קשות. יש לציין כי מלכתחילה, טענה המועלית על-ידי מי שהוא קרוב משפחתה של אשת המערער, הגורס כי המערער עבד אצלו במאפייה יום אחר יום, בלא הפסק, במשך שנים, והכל ללא קבלות ואישורים כלשהם – איננה נוסכת אמון רב. לכך מצטרפות אי-ההתאמות הרבות שנמצאו בין עדויות המערער ומעבידו: כך, המערער העיד כי עבד אצל מעבידו על מנת להחזיר לו חוב, ולפיכך לא קיבל כל כסף בתמורה לעבודתו (עמ' 152 לפרוטוקול). המעביד טען מנגד כי דווקא שילם למערער במזומן, מדי יום ביומו (עמ' 208 לפרוטוקול). רק לאחר שעומת עם דבריו הנוגדים של המערער – ניסה המעביד לשנות טעמו (עמ' 210-209 לפרוטוקול). בנוסף, המערער העיד כי ו.ח. הוא שהביא אותו תמיד לעבודתו במאפייה, אגב הבאת סחורה ושקי קמח לעסק, במקום שהמערער ייסע לבדו לעבודה (ראו: עמ' 176 לפרוטוקול). ו.ח. מצידו העיד כי למאפייה יש רכב מסחרי ורכב פרטי, ומסר כי הוא הסיע את המערער ברכבו הפרטי וכי סחורות הובאו למאפייה אך ורק ברכב המסחרי – ולא הפרטי (עמ' 212-211 לפרוטוקול). רק כשעומת ו.ח. עם עדות המערער בעניין זה, שהיתה שונה, הוא החליף את גירסתו, באופן שיתאם את דברי המערער, וטען כי גם ברכב הפרטי הוא היה מביא לעתים סחורה לעסק (עמ' 213 לפרוטוקול). לנוכח האמור, ברור שעדותו של ו.ח. איננה יכולה לשמש משענת לגירסתו הבלתי מהימנה של המערער.

 

24.                 מן האמור לעיל עולה כי בדין הורשע המערער באישום הראשון.

 

25.          באשר לאישומים השני והשלישי: המערער הודה למעשה בפה מלא באמור בהם, וטענתו היחידה היא כי הכאת ילדיו היוותה עונש חינוכי. טענה כזו ודאי איננה יכולה לשמש כטענת הגנה למערער (ראו: ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 185 (2000)).

 

26.          באשר לגזר הדין: בפי המערער נימוק יחיד להתערבות בעונשו – כי שירות המבחן עמד על קיום פער בין המעשים שבהם הורשע, לבין תפקודו החיובי ככלל. טענה זו איננה יכולה לסייע למערער. שירות המבחן עמד על קיומו של פער זה, הנובע מהמשך הכחשותיו של המערער את האישומים המיוחסים לו, רק כהסבר להימנעות של שירות המבחן מלתת המלצה טיפולית בעניינו של המערער – ולא כנימוק להקל עימו. בכל מקרה, בית המשפט המחוזי ציין מפורשות כי הוא שוקל לטובתו של המערער אותן הערות חיוביות הכלולות בתסקיר שירות המבחן (פיסקה י"ג לגזר הדין). עם זאת, מובן שמשקלן של הערות אלה בטל בששים אל מול החומרה הרבה שבמעשיו של המערער, ובפגיעתו הקשה וארוכת הטווח בנפשה של המתלוננת, כמתואר בהרחבה בגזר הדין ובתסקיר פקידת הסעד. הנה כי כן עונש של שלוש שנות מאסר בפועל במקרה דנן הוא עונש מתון בנסיבות, שוודאי אין להתערב בו.

 

27.          אציע איפוא לחבריי לדחות את הערעור, על שני ראשיו.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

ניתן היום, י"א בסיון התשע"א (13.6.2011).   

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09057730_K03.doc   אצ+יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il