עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5743/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

1.         לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 14.05.2012, בעת"מ 14872-07-11 (השופטת ד"ר מ' אגמון-רונן), בגדרו נתקבלה עתירת המשיבים 1 ו-2.

 

רקע עובדתי

 

2.       המבקש הינו הבעלים של דירת מגורים, המצויה בקומת קרקע של בניין מגורים, ברח' ארבע ארצות 26 בתל אביב (להלן: דירת המבקש). המשיבה 1 הינה הבעלים של דירת מגורים המצויה בקומת  קרקע של בניין מגורים ברח' ז'בוטינסקי 51 בתל אביב (להלן: דירת המשיבה 1), והמשיב 2 הינו בר רשות להתגורר בדירת המשיבה 1. דירת המבקש גובלת בדירת המשיבה 1.

 

3.           המבקש מפעיל בדירתו גן ילדים מזה עשרים שנה, בניגוד לשימושים המותרים על-פי התכנית החלה על האזור, בו מצויה דירת המבקש (תב"ע 58). עם זאת, קיבל המבקש, מעת לעת, מהמשיבה 3 (להלן: הועדה המקומית) היתרים לשימוש חורג, כאשר תוקף ההיתר האחרון שקיבל המבקש פג בחודש ספטמבר 2008.

 

4.      ביום 04.01.09, הגיש המבקש בקשה חוזרת לועדה המקומית, לשימוש חורג לתקופה של חמש שנים. עם הגשת הבקשה, הגישו דיירי הבניין, בו מתגוררים המשיבים, התנגדויות.

 

ביום 29.07.09, דנה הועדה המקומית בהתנגדויות לבקשה, ולבסוף קיבלה אותן בחלקן, ואישרה למבקש שימוש חורג לשלוש שנים בלבד, במהלכן, התבקש המבקש להגיש תכנית לשינוי התב"ע, כך שיתאפשר השימוש כגן הילדים בדירתו (להלן: ההחלטה המקורית). על החלטה זו הגישו המשיבים 1 ו-2 ערר לועדת הערר.

 

ביום 21.12.09, התכנסה ועדת הערר לדון בערר, והחליטה, כי  החלטת הועדה המקומית תתוקן, כך שההיתר לשימוש חורג לא יוארך מעבר לשלוש שנים; כי על המבקש להגיש לועדה המקומית תכנית לשינוי התב"ע תוך 3 חודשים; וכי אם הועדה המקומית תמליץ לועדה המחוזית על אישור התכנית, על המבקש להמציא לועדה המקומית כתב שיפוי לכיסוי כל פיצוי בגין שינוי הייעוד (להלן: החלטת ועדת הערר).

 

         ביום 01.03.10, המציא המבקש לועדה המקומית כתב שיפוי, וביום 28.04.10, הגיש המבקש תכנית לשינוי הייעוד.

 

ביום 11.08.10, כשמונה חודשים לאחר קבלת החלטת ועדת הערר, התכנסה הועדה המקומית לצורך דיון חוזר בעניינו של המבקש, ותיקנה את ההחלטה המקורית, בהתאם להחלטת ועדת הערר (להלן: ההחלטה המתוקנת). במקביל, הוציאה הועדה המקומית למבקש היתר לשימוש חורג לתקופה של שלוש שנים, החל מיום 11.08.10 (להלן: ההיתר).

 

5.      בחודש יולי 2011, הגישו המשיבים 1 ו-2 עתירה נגד הועדה המקומית ונגד המבקש, במסגרתה עמדה לדיון השאלה מהו מועד סיום ההיתר. לטענת המשיבים 1 ו-2, אמור היה ההיתר להינתן מיום מתן ההחלטה המקורית של הועדה המקומית, היינו, מיום 29.07.09. מנגד טענו המבקש והועדה המקומית כי יש למנות את שלוש השנים, מיום ההחלטה המתוקנת, היינו, מיום 11.08.10, או לחילופין מיום החלטת ועדת הערר.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

6.      כאמור, הדיון בעתירה התמקד בשאלה אימתי ייסגר גן הילדים, במידה שהתכנית לשינוי ייעוד לא תאושר: האם בחודש אוגוסט 2012 או שמא בחודש אוגוסט 2013. בפסק דינו, מיום 14.05.2012, בחן בית משפט קמא את סבירות ההחלטה המתוקנת, וקבע כי:

 

א.                עריכת הדיון החוזר בעניינו של המבקש, כשמונה חודשים לאחר החלטת ועדת הערר, ודווקא בחודש אוגוסט – החודש בו מסתיימת שנת הלימודים, אינה מקרית.

 

ב.                על אף שהמבקש השתהה בהגשת הבקשה לשינוי הייעוד, והגישה באיחור, בהחלטה המתוקנת אין כל התייחסות לסוגיה, האם עמד המבקש במועדים, אשר קבעה ועדת הערר בהחלטתה.  

 

ג.                 קביעת הועדה המקומית, לפיה תוקף ההיתר החל מיום 11.08.10, מאריכה את תוקף ההיתר בשנה נוספת, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם החלטת ועדת הערר, שכן ברור מהחלטת ועדת הערר, כי תוקף ההיתר יפקע לכל המאוחר ביום 30.07.09 – בחלוף שלוש שנים ממועד קבלת ההחלטה המקורית. 

 

ד.                התנהלות הועדה המקומית הינה תמוהה, חורגת מהתנהלות תקינה של גוף מנהלי וציבורי, ויש בה כדי להעלות חשדות של העדפת יתר, שלא על בסיס שוויוני.

 

           בסופו של דבר, קיבל בית משפט קמא את העתירה, וקבע כי ההיתר לשימוש חורג יפקע ביום 30.08.12, וממועד זה לא ניתן יהיה להפעיל בדירת המבקש גן ילדים, אלא אם תאושר התכנית לשינוי ייעוד שהגיש המבקש.

 

 

 

 

הערעור והבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור

 

7.      על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, ובמקביל הוגשה בקשה  לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ביום 12.06.12, דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיכוב ביצוע, בקובעו כי "עיכוב ביצוע משמעו כי המבקש יזכה למעשה בטענותיו על אף שאלו דחו על ידי בית המשפט". ביום 25.07.12 הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

 

8.             לטענת המבקש, בית משפט קמא שגה בכך שדן בשאלת מועד סיום ההיתר, שכן הוא אינו מוסמך לפרש החלטות של הועדה המקומית, אלא לבדוק את כשרותן. מעבר לכך, טוען המבקש, כי סגירתו של גן הילדים תגרום לו לנזקים קשים ובלתי הפיכים, והפעלת פסק דינו של בית משפט קמא, משמע, חיסול מפעל חייו. לטענת המבקש, הוא סיים את רישום הפעוטות לשנת 2013, לפני כשישה חודשים, וכי עם הגשת הבקשה לשינוי ייעוד, הוא ביצע את כל הפעולות, אשר הטילה עליו הועדה המחוזית, ונאלץ לשאת בהוצאות כספיות כבדות, על מנת שהבקשה תאושר. ואכן, הועדה המקומית המליצה על שינוי התב"ע לעשר שנים, והועדה המחוזית אישרה את ההמלצה.

 

תגובות המשיבים לבקשה

 

9.        המשיבים 1 ו-2 העלו שתי טענות סף פרוצדוראליות, שבגינן יש לדחות, לשיטתן, את הבקשה: האחת, כי שומה היה על המבקש להגיש את בקשתו לעיכוב ביצוע מלכתחילה לערכאת הערעור, וזאת לנוכח הקבוע בתקנה 43 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים). ואולם, משבחר המבקש להגיש את הבקשה לבית משפט קמא, ההחלטה בבקשה איננה  ניתנת לתקיפה, על-ידי הגשת בקשה חוזרת לערכאת הערעור. הטענה השנייה עניינה בהמצאת הבקשה לעיכוב ביצוע למשיבים 1 ו-2 באיחור ניכר, בניגוד לתקנה 35 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים. לגופו של עניין, טוענים המשיבים 1 ו-2, כי סיכוייו של הערעור להתקבל נמוכים, שכן המבקש טוען בערעורו טענות עובדתיות בלבד, אשר חלקן לא הועלה בפני בית משפט קמא. אשר למאזן הנוחות, לטענת המשיבים 1 ו-2, מתן צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא משמעו קבלת הערעור ללא דיון בערעור לגופו. כמו כן, שאלת נזקו של המבקש אינה שוות ערך לסבלם היומיומי של המשיבים 1 ו-2, בשל ניהול גן הילדים.

 

10.      המשיבה 3 מצדדת בטענות המבקש, ולשיטתה, על בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת המשיבה 3, לא נפל כל פגם בהחלטתה מיום 11.08.10, שכן הרציונל העומד בבסיס החלטת ועדת הערר היה ליתן למבקש שהות, על מנת שיוכל להגיש תכנית, ובכך לנסות ולמצות את הדרכים החוקיות העומדות לרשותו, לקבלת היתר כדין להפעלת גן הילדים. לגישת המשיבה 3, גם אם היא טעתה (טענה המוכחשת על-ידה), יש למנות את שלוש השנים ממועד החלטת ועדת הערר, קרי: מיום 21.09.09, שכן לא ניתן למנות את שלוש השנים מיום ההחלטה המקורית, כפי שעשה בית משפט קמא, וזאת בהתאם לסעיף 152 (ד) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הקובע, כי החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית. עוד מוסיפה המשיבה 3 וטוענת, כי בשל הצורך הדוחק בהקמת גני ילדים, נוקטת המחלקה הפלילית בעיריית תל-אביב במדיניות אכיפה מקלה לגני ילדים, על מנת לעודד הכשרת מסגרות חינוכיות לגיל הרך, ולפיכך, יוצא, כי לפסק דינו של בית משפט קמא תהא השלכה גם על צדדים שלישיים, אשר אינם קשורים להליכים המשפטיים.

 

דיון והכרעה

 

11.      לאחר שעיינתי בבקשה, בערעור ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.  

 

           בפתח הדברים ייאמר, כי אין יסוד לטענות הסף הפרוצדוראליות של המשיבים 1 ו-2. אכן, על-פי הקבוע בתקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, עת הוגש ערעור על עתירה מינהלית, רשאי בית משפט זה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שהוא נושא הערעור. ואולם, אין בהוראה זו כדי למנוע מהמבקש לפנות תחילה, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט לעניינים מנהליים.

 

12.      לגופו של עניין, השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים, דומים לשיקולים הנשקלים בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, לפיהם הכלל הרחב הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. בית המשפט ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין רק במקרים בהם הוכיח המבקש כי גבוהים הם סיכויי הערעור להתקבל, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם יזכה בערעור יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו: (ראו: עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006); עע"מ 9158/09 המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' השמורה בע"מ (לא פורסם, 18.2.2010); עע"מ 2264/11 רשות השידור נ' אראן אלקטרוניקס (1969) בע"מ (לא פורסם, 24.5.2011)).

 

13.     סבורני, כי במקרה שלפניי ניתן להכריע בבקשה אף מבלי לקבוע עמדה חד-משמעית לעניין סיכויי הערעור, שכן מצאתי, כי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה  במובהק לטובתו של המבקש. לגישתי, יש ליתן משקל רב לעובדה, כי גן הילדים פועל במשך כעשרים שנה, וסגירתו של גן הילדים, תגרום למבקש נזק רב. מנגד, לא שוכנעתי, כי גן הילדים מהווה עבור המשיבים 1 ו-2 מטרד כה קשה, כפי שהם טוענים. לפיכך, הימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין תסב למבקש נזק חמור הרבה יותר מזה העלול להיגרם למשיבים 1 ו-2, ונראה כי מדובר בנזק העלול להיות בלתי הפיך, באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש, עוד בטרם הוכרע ערעורו של המבקש.

 

14.      לנוכח האמור, דין הבקשה להתקבל.

          

           ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא יעוכב עד למתן פסק דין בערעור.

 

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

 

ניתנה היום, כ"ה באב התשע"ב (13/08/12).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12057430_I05.doc   הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il