עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5676/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

 

 

 

 

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה י' צבן והשופטים ח' בן-עמי ו-ר' כרמל) בתפ"ח 626/09 מיום 24.2.2010 במסגרתו הורשע המערער בעבירות של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 (מספר עבירות) לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובמעשים מגונים בשלוש קטינות שטרם מלאו להן 16 (ריבוי עבירות) לפי סעיף 348 (ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו - 345 (א)(1) לחוק העונשין. הערעור מופנה גם כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.6.2010 במסגרתו נגזרו על המערער 14 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי לבל יבצע במשך שלוש שנים מיום שחרורו כל עבירה על הוראות סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. כן הושת על המערער קנס בסך 2,000 ש"ח ופיצוי למתלוננות בסך 30,000 ש"ח.

 

 

העובדות לפי כתב האישום

 

1.        המערער היה מיודד עם אביהן של שלוש בנות: ל', ילידת 1994, ל"ז ילידת 1998 ו-ל"נ ילידת 2001 (להלן יחד: המתלוננות). על פי האישום הראשון, במספר רב מאוד של מועדים החל מסוף שנת 2005 - עת למדה ל' בכיתה ו' - ובמשך שלוש שנים, ביצע בה המערער מעשים מגונים ומעשי אינוס כאשר הגיעה עם משפחתה לביקור שבועי בביתו או בעת שנסעה במכוניתו. בתאריך מסוים, בעת שלמדה ל' בכיתה ו', המערער ביקש ממנה כי תסייע לו בעבודתו בנגריה שבבעלותו (להלן: הנגריה), וכאשר נכנסה לנגריה, קשר את עיניה באמצעות בד, נגע בחזה מתחת לחולצתה וכן באיבר מינה. המערער ניסה להחדיר אצבעות לאיבר מינה של ל', אך היא התנגדה והוא נגע באיבר מינה מבלי להחדיר אצבעותיו לתוכו. בפעמים נוספות, לאחר שקשר את ידיה של ל', ובעת שניסה לחדור עם אצבעותיו לאיבר מינה, הדקה ל' את רגליה זו לזו כדי למנוע ממנו לעשות כן. בנסיבות אלה, בכעשרים מועדים, הצליח המערער להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של ל', תוך שהוא מכאיב לה, וכאשר הייתה מתנגדת למעשיו היה תופס אותה בחזקה רבה על מנת להתגבר על התנגדותה. בחלק מהמקרים נהג המערער להכניס את ידו למכנסיו ולגעת באיבר מינו, ובחלק מהמועדים הצמיד את ל' לגופו והתחכך בה עד שהגיע לכלל פורקן. במקרים אחרים, בעת שנסעה איתו ל' במכוניתו, נתן לה המערער משקה ולאחר שנרדמה היה נוגע באיבר מינה מעל לתחתוניה. בחלק מהמקרים הצמיד אותה אליו, וליטף אותה מתחת לבגדיה על חזה. המערער אמר ל-ל' שלא תספר לאביה על מעשיו כי הוא לא יאמין לה, ולעיתים אמר לה כי יתן לה כסף. בגין מעשים אלו הואשם המערער בביצוע מעשי אינוס בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית (ריבוי עבירות) וביצוע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ללא הסכמתה החופשית, לשם סיפוקו המיני (ריבוי עבירות).

 

2.        לפי האישום השני, החל מתחילת שנת 2008 או בסמוך לכך ועד לחשיפת הפרשה בחודש אפריל 2009, ביצע המערער מעשים מגונים בל"ז. בתאריך מסויים בתחילת שנת 2008 סימן המערער ל-ל"ז להיכנס לנגריה, וכשהיא עשתה כן אמר לה כי הוא מנסה מתקן חדש, נעל את פתחי הנגריה ואמר לה לשכב על מתקן ולהרים את רגליה. בעוד ל"ז שוכבת על המתקן כשרגליה מפוסקות, קשר המערער את ידיה בבד וכיסה את עיניה. או אז הסיר המערער את מכנסיה ותחתוניה של ל"ז, פתח את מכנסיו ושפך עליה מנוזלי גופו, שתן או זרע. באירוע נוסף בתחילת שנת 2008, עת הצטרפה ל"ז למערער לנסיעה במכוניתו במטרה להביא קרשים עבור הנגריה, הניח את ידו על איבר מינה של ל"ז מתחת לחצאיתה, מעל תחתוניה, תוך שהוא מכאיב לה, ולא חדל מכך למרות בקשותיה, וכן נגע באיבר מינה כאשר היו יחד ברכבו במספר אירועים נוספים. בשני מועדים נוספים בעת שהייתה ל"ז בנגריה עם המערער, הורה לה המערער לשכב על לוח "פלקט" לבן ולפסק את רגליה והיא עשתה כן, ותוך כך צילם המערער את ל"ז מתחת לחצאיתה תמונות רבות במצלמה שהייתה ברשותו. במספר אירועים נוספים קרא המערער לל"ז להגיע לנגריה, הושיב אותה על כיסא, קשר את ידיה למשענות הידיים של הכיסא באמצעות בד, כיסה את עיניה והורה לה ללקק איבר מאיברי גופו, אותו טבל בשוקולד או בממרח מתוק, תוך שאמר לה כי מדובר ב"משחק ניחושים" ועליה לזהות באיזה טעם מדובר. בכחמישה מקרים נוספים לקח המערער את ל"ז למקום נטוש במכוניתו, הושיבהּ עליו וחיכך את גופה על איבר מינו עד שבא על סיפוקו. בחלק מהמקרים ליטף המערער את ל"ז מתחת לבגדיה, בחזה, בגבה ובאיבר מינה מעל לתחתוניה והצמיד אותה לגופו ולאיבר מינו. בגין מעשים אלו הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ללא הסכמתה החופשית, לשם סיפוקו המיני (ריבוי עבירות).

 

3.        על פי האישום השלישי, החל משנת 2008 או בסמוך לכך, כאשר הייתה בת שש לערך, ביצע המערער במספר מועדים מעשים מגונים בל"נ. כך, הורה לה לשבת עליו בעודו ישוב במכוניתו כשרגליה מפוסקות ו"לנהוג" וזאת למרות שאמרה לו כי הדבר אינו צנוע וביקשה לשבת כשרגליה צמודות. באירוע נוסף הובילהּ המערער לנגריה, אמר לה לשכב על הקרשים על גבה ולפסק את רגליה וקשר את ידיה ואת עיניה באמצעות בד. במועד אחר הורה לה לשבת על כסא בנגריה והחדיר חפץ או איבר מאיברי גופו לפיה, כשהוא אומר לה ללקק ולנשוך את העצם האמור בחוזקה. לאחר מכן הורה לה לשכב על בטנה ולפסק את רגליה. בכחמישה מועדים צילם את ל"נ כשרגליה מפוסקות, באחד המקרים לאחר שהורה לה לחייך. בחלק מהמקרים ליטף אותה מתחת לבגדיה, בחזה, בגבה ובאיבר מינה, מעל לתחתוניה, תוך שהוא מצמיד אותה לגופו ולאיבר מינו. המערער הורה לל"נ לא לספר דבר לאיש אודות אירועים אלו. בגין מעשיו אלו הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ללא הסכמתה החופשית, לשם סיפוקו המיני (ריבוי עבירות).

4.        על פי האישום הרביעי, בתחילת שנת 2009 הצמיד המערער אל גופו את י', חברתה של בתו שהייתה כבת 11 באותה עת וצילם אותה בתנוחות שונות בנגריה, לשם סיפוקו המיני. בגין מעשים אלו הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים לשם סיפוקו המיני.

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

 

5.        המערער מסר תחילה תשובה כללית לכתב האישום, ובתשובתו המפורטת מיום 2.11.2009 הודה בביצוע עבירות מין במתלוננות, אך טען כי אלה פסקו מיוזמתו כשנתיים לפני חשיפת הפרשה וכי הוא אף פנה לטיפול. באשר לאישום הראשון הודה המערער בביצוע מעשים מגונים בל', אך הכחיש כי החדיר או ניסה להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. עם זאת הודה כי הכניס את ידיו למכנסיו ונגע באיבר מינו וכי התחכך בה פעם אחת עד שהגיע לפורקנו. עוד הודה בכך שנגע באיבר מינה מעל תחתוניה וכי ליטף אותה מתחת לבגדיה, כולל את חזה. המערער כפר בכך שהזהיר את ל' לבל תספר לאביה על האירועים.

 

           באשר לאישום השני, הודה המערער בביצוע מעשים מגונים בל"ז, ובמסגרת זאת הודה בכך שקשר את ידיה בבד וכיסה את עיניה כשרגליה מפוסקות וכי נגע בתחתוניה בעודם במכונית. הוא הודה בכך שהכניס לפיה בלון, אותו טבל בממרח מתוק, וכי צילם אותה כשהיא מפוסקת רגליים, וכן הודה כי בארבעה מקרים התחכך בל"ז עד שבא על סיפוקו. עם זאת, הכחיש המערער כי שפך עליה נוזל מנוזלי גופו או כי נגע באיבר מינה למרות שביקשה ממנו לחדול מכך, תוך שהוא מכאיב לה.

          

           באשר לאישום השלישי, הודה המערער כי נהג להושיב את ל"נ על ברכיו תוך כדי נהיגה, וכי קשר את ל"נ לכיסא באירוע אחר, אך הכחיש כי החדיר איבר מאיברי גופו לפיה. כן הודה כי צילם את ל"נ כשהיא מפוסקת רגליים.

 

           באשר לאישום הרביעי, הודה המערער כי צילם את י', אך טען כי הדבר נעשה בנוכחות בתו וללא כוונה מינית.

 

6.        המערער הודה אם כן במרבית המיוחס לו, ועיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים נגעה לשאלות הבאות: מתי חדל ממעשיו; האם החדיר אצבעות לאיבר מינה של ל'; מה החדיר לפיהן של ל"ז ול"נ - בלון או איבר מאיברי גופו; האם שפך מנוזלי גופו על ל"ז; והאם הנגיעות באיברי המין של המתלוננות היו מתחת לתחתוניהן או מעליהם.

 

7.        עדות היועצת: יועצת בבית הספר בו למדו ל"ז ו-ל"נ (להלן: היועצת) העבירה בכיתתה של ל"ז בתחילת שנת 2009 שיעור המכונה "כישורי חיים" ובו הסבירה כי "הלב אינו מַחְסָן" לשמירת סודות וכדאי לשתף בהם אחרים. היועצת סיפרה כי כשבועיים לאחר שהועבר השיעור האמור התקשרה אליה אמה של ל"ז ודיווחה לה כי בתה שיתפה את ההורים בסוד נורא. היועצת סיפרה עוד כי ל"נ, הבת הקטנה במשפחה, התבלטה כבר בכיתה א' כילדה נבונה, נאה ומקובלת, ולמרות זאת הרבתה לבכות. היועצת סיפרה כי ביקשה מל"נ לצייר ציור ובתגובה לכך ציירה ל"נ ילדה יפה המוקפת במוטיבים אופטימיים, אך ראשה של הילדה "נראה כבד כאילו מונחת עליו קסדה ואיבריה המוצנעים בולטים". היועצת העבירה את הציור לפסיכולוג, ובעקבות הערתו פנתה להורים.

 

8.          עדות ל': ל' תיארה בעדותה את מערכת היחסים ההדוקה בין משפחת המערער למשפחתה, וכיצד בטחה בו בתור אדם חרדי שלא העלתה בדעתה כי יעשה מעשה אסור. ל' סיפרה כי המעשים החלו כאשר הייתה בת 12 לערך, וכשלמדה על נושא המיניות בבית הספר, בכיתה ח', החלה להבין כי מעשיו של המערער פגומים. ל' סיפרה כי המעשים פסקו כשהייתה בתחילת כיתה ט', קרי בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2008. ל' שללה את טענת המערער כי המעשים חדלו כבר בשנת 2007, וציינה עוד כי הם חדלו מספר חודשים לפני הגשת התלונה, באפריל 2009. ל' סיפרה על אירועים בהם  חדר המערער עם אצבעותיו לאיבר מינה, והסבירה כי חשה שיש "משהו בתוך הגוף שכואב לך". ל' העידה כי הדבר קרה למעלה מעשרים פעמים, מרביתן תוך כדי נסיעה ברכבו של המערער, וכי היו מקרים שהתנגדה לניסיונות המערער להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. ל' סיפרה כי בערב בו נחשפה הפרשה נכנסה לביתה וראתה את ל"ז בוכה ואת ל"נ מדברת עם הוריה שהיו המומים. ל' סיפרה שכאשר נשאלה על ידי הוריה האם המערער נגע בה, פרצה בבכי ושאלה "גם בהן [באחיותיה - י.ד.] הוא נגע"?

 

9.        עדות ל"ז לפני חוקרת הילדים: חוקרת הילדים, יסמין אבירם (להלן: חוקרת הילדים), חקרה את ל"ז, שהייתה כבת עשר בעת החקירה, וחקירה זו תומללה והוסרטה. חוקרת הילדים אסרה על העדת ל"ז בבית המשפט. ל"ז סיפרה בחקירתה כי כאשר שיחקה עם המערער ב"משחק הניחושים" היו מכנסיו וחגורתו פתוחים וכי חשה ב"קצת שערות ליד מה שהוכנס לפיה" וכי היה זה עיגול עם טבעת מגומי. ל"ז ציינה כי המערער שיחק איתה ב"משחק הניחושים" פעמים רבות. כן תיארה אירוע בו הוריד את מכנסיה "השתין עליה" באיזור איבר המין שלה ואז ניגב את הנוזל עם נייר. בהתייחס לנסיבות חשיפת הפרשה סיפרה ל"ז כי כאשר התבגרה הבינה את הפסול במעשיו של המערער וכי אזרה אומץ לספר על המעשים בעקבות השיעור שהועבר בכיתתה וההבנה כי "הלב אינו מַחְסָן". חוקרת הילדים התרשמה כי ל"ז דיברה באופן טבעי ואמיתי ללא הגזמה או הפרזה.

 

10.      עדות ל"נ לפני חוקר הילדים: חוקר הילדים, מיכה הרן (להלן: חוקר הילדים), חקר את ל"נ, שהייתה כבת שבע בעת החקירה, וחקירה זו תומללה והוסרטה. חוקר הילדים אסר על העדת ל"נ בבית המשפט. ל"נ סיפרה בחקירתה על "משחק הניחושים" כי המערער "שם לי משהו בפה ואמר לי לנשוך את זה חזק" ואחר כך סידר את החגורה. היא סיפרה כי הרגישה טעם מר, ולא יכלה לומר איזו צורה הייתה למה שהוכנס לפיה. ל"נ סיפרה עוד כי המעשים נמשכו גם כשהייתה בתחילת כיתה א', קרי לאחר ספטמבר 2008. חוקר הילדים העריך את עדותה כאמיתית וחסרת הפרזות.

          

11.      עדות המערער: המערער הודה כאמור בביצוע מעשים מגונים במתלוננות וטען כי הפסיק את המעשים כשנה וחצי או שנתיים לפני מעצרו, לאחר שהבין כי יש לו בעיה ופנה לטיפול אצל עובד סוציאלי הקשור לעמותת "נוקטורנו", אך הפסיק את הטיפול אצלו לאחר תקופה. המערער הודה גם בכך שצילם את ל' בצורה מינית ובכך שנגע במתלוננות לשם סיפוקו המיני, אך טען כי נגע בהן רק מעל התחתונים, המערער טען כי "משחק הניחושים" בוצע באמצעות משחק ילדים – בלון מלא בקמח אותו עיצב בצורת איבר מין. המערער טען כי על הבלון היו מעין שערות צמר שנקשרו בכדי למנוע מהקמח לצאת, וכי הבלון נקרע באחת הפעמים בהן שטף אותו. המערער הכחיש כי שפך נוזל מנוזלי גופו על ל"ז. בהתייחס לגרסתה של ל"נ לפיה הרגישה טעם מר בפה בעקבות כך שהמערער הכניס חפץ לפיה, טען כי ייתכן שבאותו מקרה נקרע הבלון ותוכנו יצא החוצה. המערער עמד על דעתו כי לא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של ל' ולא נגע בה מתחת לתחתוניה וכן טען כי האישום הרביעי נוגע לאירוע ללא כל כוונה מינית. המערער הביע במהלך חקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט צער וחרטה על מעשיו.

 

12.      הכרעת הדין: בית המשפט קבע כי עדותה של ל' היא אמינה, וכי היא לא "זוהמה" על ידי כך ששמעה את דברי אחיותיה הקטנות. בית המשפט קבע עוד כי גם עדויותיהן של ל"ז ול"נ הן אמינות. בית המשפט ציין כי ל"ז ול"נ לא העידו בבית המשפט ולכן עדותן טעונה סיוע, וקבע כי סיוע כזה קם מהעובדה שהמערער אישר חלק ניכר מעדותן וכן מהסיוע של עדויות המתלוננות אחת לשנייה, עדויות המלמדות על דפוס הפעולה של המערער ועל מעשיו הדומים באחיות. בית המשפט דחה את טענת המערער כי המעשים הסתיימו בשנת 2007, וקבע כי עדויות המתלוננות הן אמינות והן ידעו למקם אותם על ציר הזמן. בית המשפט קבע בהקשר זה כי מעשיו של המערער נמשכו כשלוש שנים וחדלו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2008. כן קבע בית המשפט כי המערער אכן החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של ל', וכי עדותה בעניין הייתה אותנטית וכאובה ואין מדובר בפרי הדמיון. בנוגע ל"משחק הניחושים" קבע בית המשפט כי על אף שיש חשש כבד שמדובר באיבר מין עטוי קונדום, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות, ולכן קבע כי המערער החדיר לפיהן של ל"ז ושל ל"נ איבר אותו עיצב בצורת איבר מין, כפי שטען. בית המשפט קיבל גם את עדותה של ל"ז בנוגע לכך שהמערער שפך עליה מנוזלי גופו. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער נגע באזור איבר מינן של המתלוננות פעמים רבות, הן מעל התחתונים והן מתחת לתחתונים, וציין כי גם לפי גרסתו של המערער הוא הכניס את ידו לתוך תחתוניהן של המתלוננות. נוכח כל זאת הרשיע בית המשפט את המערער בשלושת האישומים הראשונים, אך זיכה אותו מהאישום הרביעי כיוון שלא הובאו ראיות בעניין.

 

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

 

13.      בית המשפט גזר את דינו של המערער לאחר שהתקבלו תסקיר וחוות דעת להערכת מסוכנות מהם עלה כי המערער לא הביע אמפתיה לקורבנותיו ולהבנתו הן לא נפגעו מינית "כיוון שלא הייתה חדירה". בחוות הדעת לא נשללה סטייה מינית מסוג פדופיליה, ורמת מסוכנותו המינית הוערכה כבינונית. מתסקיר המתלוננות שהוגש עולה כי הן סובלות מנזקים נפשיים עמוקים ותסמונות פוסט-טראומטיות, וכי מעשיו גרמו להן לאובדן אמון, ניתוק קשרים חברתיים והתבודדות. בית המשפט קבע כי מעשיו של המערער הם חמורים ונתעבים. הוא ציין לקולא את העובדה כי המערער הוא מפרנס יחיד של משפחתו, אך קבע כי יש בכך למתן רק במעט מחומרת העונש שייגזר עליו, וכי הפסיקה דורשת החמרה משמעותית במבצעי עבירות מין בילדים. נוכח כך גזר עליו את העונש האמור לעיל.

 

 

 

 

נימוקי הערעור

 

14.      המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד אריאל עטרי - טוען כי הרשעתו בעבירות שבביצוען לא הודה אינה ראויה, וכי היה מקום לזכותו מהן בשל סתירות בעדויות המתלוננות ובשל היעדר סיוע לעדויות המתלוננות שלא הובאו להעיד. המערער עומד על דעתו כי המעשים פסקו ביוזמתו בשלהי שנת 2007, קרי לפחות שנה וחצי לפני שנחשפה הפרשה. המערער טוען עוד כי בנוגע לאישום השני לא נמצא סיוע מספק לעדותה של ל"ז, כיוון שראיית סיוע חייבת לגעת במישרין לעניין שבמחלוקת ואין בהודאתו בביצוע מעשים מסוימים באישום זה משום סיוע המתייחס לסוגיה שבמחלוקת. המערער טוען בהקשר זה כי עדויות המתלוננות האחרות לא יכולות לסייע לעדותה של ל"ז בכל הקשור למקום בו התרחשו המעשים (הנגריה) ולמהותם, כיוון ששאלה זו אינה שנויה במחלוקת, וכי גם העובדה שמדובר במעשים דומים אינה יכולה להוות ראיית סיוע, כיוון שגם סוגיה זו אינה שנויה במחלוקת. המערער מדגיש כי לא נעל את דלת הנגריה, לא שפך על ל"ז נוזל מנוזלי גופו ולא נגע באיבר מינה של ל"ז באופן שגרם לה לכאב.

 

15.      המערער טוען כי עדויות המתלוננות "זוהמו" עקב האינטראקציה ביניהן. המערער טוען בהקשר זה כי אחת המתלוננות אמרה בעדותה בבית המשפט דברים שאחיותיה אמרו בחקירתן במשטרה ולא היא, וכי גם הלשון בהן משתמשות המתלוננות בעדותן דומה, תוך שהמתלוננות מעידות במפורש על דברים ששמעו מאחיותיהן ולא חוו בעצמן. בנוגע לאישום הראשון, טוען המערער כי ל' ידעה היטב, נוכח גילה ומודעותה, שככל שעדותה תהיה חמורה יותר, כך יחזק הדבר את התביעה האזרחית שהוגשה נגד המערער בגין מעשיו במתלוננות. המערער מצביע על כך שבראשית הודעתה במשטרה טענה ל' כי המערער ביצע בה מעשים מגונים בלבד, ורק לאחר שיחה בלתי מתועדת עם חוקרת המשטרה היא סיפרה על כך שהמערער החדיר לכאורה אצבעות לאיבר מינה. המערער מוסיף וטוען כי בעדותה בבית המשפט מסרה ל' תיאור מפורט של מעשי המערער בנגריה, אך כלל לא טענה שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, והעידה רק על החדרת אצבעות שהתרחשה ברכב. המערער טוען בהקשר זה כי הסתירות בין עדותה של ל' במשטרה לבין עדותה בבית המשפט מקימות לכל הפחות ספק סביר בכך שהמערער אנס את ל' ולכן יש לזכותו מביצוע עבירה זו.

 

           המערער טוען כי אין כל ראייה לכך שבוצע מעשה אינוס בנגריה. יתרה מכך, המערער טוען כי האפשרות שבוצע מעשה אינוס ברכב אינה סבירה, שכן אין זה סביר של' שהייתה כבת 12 או 13 ישבה על ברכיו של המערער ברכב וקיפלה את רגליה אל החזה בכדי למנוע ממנו להחדיר את אצבעותיו לאיבר המין. המערער טוען גם כי המתלוננת סירבה לעבור בדיקה גניקולוגית וזהו סירוב רב משמעות. עוד טוען המערער כי ל' הגיעה למשטרה לאחר שהחליטה לדבריה "ללכת עד הסוף" ולכן היה עליה לספר בחקירתה במשטרה את כל שאירע לטענתה, אך היא לא עשתה זאת וכאמור העידה על מעשה האינוס הנטען רק לאחר השיחה עם חוקרת המשטרה. המערער מצביע גם על כך שחברהּ של ל' דחף אותה להתלונן במשטרה ולהפסיק לבוא לביתו של המערער, וטוען כי הדבר מלמד של' לא התנגדה באמת למעשיו של המערער, והעובדה שהיא שבה וחזרה לנגריה מעידה כי מעשיו של המערער לא הכאיבו לה וכי היא ניסתה להקצין בעדותה את תיאורי התנגדותה למעשים. המערער טוען בהקשר זה כי ל' הלכה עם המערער לנגריה כשנה לאחר שהמעשים פסקו וכאשר כבר הייתה מודעת למה שנעשה בה, ולא ניתן להסביר זאת.                

 

16.      בנוגע לעונש שהושת עליו, טוען המערער כי הפסיק את המעשים מיוזמתו ואף פנה לטיפול לפני חשיפת הפרשה, וכי זה הסתיים עקב חסרון כיס. המערער מוסיף וטוען כי הודה מיוזמתו במשטרה בביצוע מרבית העבירות שיוחסו לו, וכי הביע חרטה על מעשיו. המערער מציין כי תלויה ועומדת נגדו תביעת ענק בגובה שני מיליון ש"ח, בעקבותיה עוקלו נכסיו, וכי החשדות נגדו פורסמו בתקשורת וגרמו לו ולמשפחתו נזק עצום. כן מפנה המערער לנסיבותיו האישיות הקשות, ובמסגרתן מתייחס לבעיות הרפואיות מהן סובלת אשתו. המערער מלין גם על סירובו של בית המשפט לאפשר לו להציג שאלות לעורכת תסקיר הנפגעות על הסתירות בין האמור בתסקיר לבין עדותה של היועצת ממנה לטענתו עולה כי ל"ז ו-ל"נ תפקדו היטב בבית הספר, גם אחרי חשיפת הפרשה. המערער מצביע בהקשר זה כי המתלוננות והוריהן הסתירו מעורכת התסקיר את העובדה שהגישו נגדו את התביעה האמורה. כן טוען המערער כי הוא מתפקד כאסיר טוב, וגם עובדה זו צריכה לעמוד לזכותו. המערער טוען גם כי העונש שהושת עליו הוא חמור ביותר אף אם הכרעת הדין תישאר בעינה. נוכח כל זאת מבקש המערער כי יזוכה מהעבירות שבביצוען לא הודה, קרי אינוס המיוחס לו באישום הראשון וביצוע מעשים מגונים בקטינה המיוחס לו באישום השני. כמו כן, מבקש המערער כי בית משפט זה יקל משמעותית בעונשו. 

 

תגובת המשיבה

 

17.      המשיבה  - באמצעות בא כוחה, עו"ד דותן רוסו - פותחת ומציינת כי הודעת הערעור שהוגשה על ידי המערער היא לקונית ביותר ואינה מפנה להודעות, לעדויות או למסמכים אחרים, ולמרות זאת ראה בא כוחו של המערער לנכון לפרוש את טיעוניו בהרחבה רבה בדיון שהתקיים לפנינו, וזאת בכדי למנוע מהמשיבה לענות על הטיעונים שאותם העלה בעל פה במהלך הדיון או, לכל הפחות, להקשות עליה בהתמודדות איתם.

 

           לגופו של עניין טוענת המשיבה כי הכרעת הדין בעניינו של המערער היא איתנה ביותר, היא התקבלה פה אחד ומבוססת הן על הודאתו החלקית של המערער והן על ממצאי עובדה ומהימנות שהתגבשו לגבי שלוש המתלוננות. המשיבה טוענת כי ל' התקשתה מאוד בחשיפת מעשיו של המערער עד כדי כך שהיא אפילו ביקשה שלא לספר עליהם להוריה. המשיבה טוענת עוד כי ל' לא טענה בעדותה בבית המשפט שהעבירות בנגריה לא התרחשו, אלא ההפך הוא הנכון, היא אמרה שאינה יכולה לומר בוודאות שהיה מקרה בו החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה בנגריה. המשיבה הצביעה גם על כך שבית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של ל' הייתה זהירה ולא כללה הפרזות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לא ברור מה מטרת טענותיו של המערער לפיהן ל' לא התנגדה למעשים, והדגישה כי ניסיונותיו של המערער לזקוף לחובתה של ל' – שהייתה כבת 12 כאשר הסתיימו מעשיו של המערער – מעין "אשם תורם", כלל אינם ראויים להישמע.

 

18.      המשיבה טוענת כי גם עדויותיהן של ל"ז ושל ל"נ נמצאו מהימנות ביותר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בענייננו נמצאו שורה של ראיות חיזוק וסיוע ברמה גבוהה וביניהן היא מונה את הודאת המערער בכ-90% מהמעשים, המהווה לטענתה סיוע מהותי ביותר ואת הדמיון הרב בין המעשים אותם ביצע המערער בשלוש המתלוננות. המשיבה טוענת עוד כי עדויות שלוש המתלוננות הן אמינות ולא מתעורר כל חשש ל"זיהום", כיוון שבית המשפט קבע ממצא עובדתי לפיו במפגש הראשון בו נחשפה הפרשה לפני ההורים לא העבירו המתלוננות מידע בין אחת לשנייה בנוגע למעשיו של המערער.

 

19.      בהתייחס לגזר הדין, טוענת המשיבה כי כל השיקולים בענייננו מצדיקים ענישה מחמירה, וזאת נוכח חומרת מעשיו של המערער וכיעורם; העובדה כי מדובר במעשים שנעשו תוך ניצול יחסי קרבה ואמון וגרימת נזק ארוך טווח לילדות רכות בשנים; תסקיר הקורבן המצביע על עוצמת הנזק שנגרם לשלוש המתלוננות ולמשפחה כולה; ודו"חות הערכת המסוכנות שנערכו בעניינו של המערער המצביעים על כך שהוא עודנו מסוכן לחברה. המשיבה טוענת עוד כי העונש שנגזר על המערער אינו מחמיר כלל וכלל, וכי אפילו אם היה המערער מורשע במקרה בודד של אינוס, ולא בשורה של תקיפות מיניות שהופנו כלפי שלוש נפגעות, היה נגזר עליו עונש דומה. המשיבה מדגישה כי לפי הפסיקה אין לנאשם זכות קנויה לחקור את עורך התסקיר על תוכנו ולפיכך אין ממש בטענת המערער לעניין זה. נוכח כל זאת מבקשת המשיבה כי בית משפט זה ידחה את הערעור על שני חלקיו.

 

תסקיר הערכת מסוכנות מינית מעודכן בעניינו של המערער

 

20.      מהתסקיר המעודכן מיום 19.2.2012, שהוכן לקראת הדיון שנערך לפנינו, עולה כי המערער הוא אדם בעל קווי אישיות נרציסטיים המרוכז בעצמו ומנסה להציג עצמו באופן חיובי שנפגע בשל "תמימותו" ואינו מגלה תובנות של ממש בנוגע לגורמים שהובילו אותו לביצוע מעשיו. עורכת התסקיר מציינת כי לא ניתן לשלול קיומה של סטייה מינית מסוג פדופיליה אצל המערער, ולא נתגלתה אצלו אמפתיה כלפי קורבנותיו או מוטיבציה של ממש להשתלב בטיפול. הערכת המסוכנות המינית של המערער היא בינונית.

 

דיון והכרעה

 

21.      לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בתיק המוצגים ובפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי, לאחר שצפיתי בתקליטורים המתעדים את חקירתן של ל"ז ול"נ לפני חוקרי הילדים ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות וכך אמליץ לחברי לעשות.

 

הערעור על הכרעת הדין

 

22.      ראשית אציין כי צדקה המשיבה כאשר הצביעה על כך שהודעת הערעור שהוגשה מטעמו של המערער היא לקונית ביותר וכללה שלושה עמודים בלבד, ולמרות זאת בא כוחו של המערער טען בהרחבה רבה בדיון שהתקיים לפנינו, תוך שהעלה טענות שכלל לא נטענו בהודעת הערעור. בהתנהלות זו יש טעם לפגם שכן היא לא אפשרה למשיבה להתכונן מבעוד מועד לטיעוניו המפורטים של המערער ולהשיב להם. יצויין כי הודעת ערעור חייבת לכלול פירוט של נימוקיה, ובמקרה שההודעה אינה מפורטת דיה, יכול בית המשפט להורות על דחיית הערעור מטעם זה בלבד, לאחר שהורה למערער להגיש נימוקים מפורטים יותר [ראו: סעיף 203 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)]. יפים לענייננו דבריו של המלומד גבריאל הלוי:

 

"המערער אינו רשאי להשתמש בהודעת הערעור אך כמבוא להצגת טענותיו בעת הדיון בעל-פה, אלא כי הודעת הערעור עצמה נדרשת להציג את טענותיו במלואן...

הדיון בעל-פה אינו מיועד להרצאה שיטתית של טעמי הערעור או להצגה ראשונה או להצגה מחדש של הודעת הערעור. בהתאם לכך, הודעת הערעור אינה רשאית לכלול הסתמכות עתידית על הרצאת פרטים בעל-פה בידי המערער בפני בית המשפט בעת הדיון בערעור." [ראו: גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ד' 125 (2011)].

 

           מוטב כי בא כוחו המלומד של המערער ייקח דברים אלו לתשומת ליבו.

 

23.      הערעור על הכרעת הדין נסוב, רובו ככולו, על ניסיון לתקוף ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעט בהתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לעובדות ולממצאי מהימנות, כיוון שבידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים השונים ולה עדיפות ברורה על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. ביכולתה של הערכאה הדיונית לבחון את שפת גופם, אופן מסירת דבריהם והתנהגותם של העדים וכן לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות של מהימנות. לכן, ערכאת הערעור תמשוך את ידה מהתערבות בעובדות ובממצאי מהימנות, למעט במקרים חריגים [ראו למשל: ע"פ 7747/08 גץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.2011), בפסקאות 27-26 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2009), בפסקה 66 לחוות דעתי; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1917-1916 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)].

 

24.      להלכה זו נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר הממצאים האמורים מתבססים על ראיות בכתב ולא על עדויות שנשמעו לפני הערכאה הדיונית, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994), בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט ג' בך]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון (ראו למשל: עניין יומטוביאן, 645-644); והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות היורדות לשורשו של עניין בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)].

 

25.      הלכה היא כי כלל אי ההתערבות תקף אף ביתר שאת כאשר עסקינן בעבירות מין. זאת, כיוון שמדובר בעבירות המתרחשות בדרך כלל במישור הסמוי מהעין ובמרבית המקרים אין להן עדים נוספים מלבד מבצע העבירה הנטענת ונפגע העבירה. לכן נדרש בית המשפט להעדיף את גרסתו של אחד הצדדים בכדי לקבוע את אשמתו של הנאשם. בשאלת אימוץ גרסתו של צד זה או אחר, כאשר אין בנמצא ראיות חיצוניות, ישנה חשיבות יתרה להתרשמות הבלתי אמצעית מאותות האמת, הטון ואופן הדיבור, ההתנהגות על דוכן העדים ושפת הגוף של נפגע העבירה ושל הנאשם. לכן במקרים אלו, ככלל, יש להימנע מהתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית בשל אותו יתרון מובנה הנגזר ממהות תפקידה של הערכאה המבררת, יתרון המועצם בתיקי "גרסה מול גרסה". לכן, התערבות כזו תבוצע במקרים חריגים בלבד [ראו למשל: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 419, 426-425 (2004); ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2010), בפסקה 92 לפסק דיני; ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.10.2010), בפסקה 83 לפסק דינו של השופט י' עמית].

 

26.      עם זאת, יצויין כי לאחרונה מתח השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ביקורת על יישומה של הלכת אי ההתערבות בממצאי מהימנות בהתייחס לעבירות מין. זאת, נוכח כך שלצורך הרשעה בביצוע עבירות מין לא נדרשת כיום תוספת ראייתית לעדות הקורבן וניתן להסתפק בהנמקה בלבד ומכאן שלערכאה הדיונית הדנה בעבירות מין נתון שיקול דעת רחב יותר מזה הנתון לה בהליך פלילי "רגיל" בו מתברר חשד לביצוע עבירות שאינן עבירות מין. לכן, גרס השופט א' גרוניס כי ערכאת הערעור נדרשת דווקא לבחון בקפדנות יתירה את מסקנותיה של הערכאה הדיונית, וזאת בכדי למנוע הרשעת שווא [ראו: ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 12.1.2012), בפסקאות 9-8 לחוות דעתו של השופט  א' גרוניס]. בהמשך לכך, הסביר לאחרונה השופט צ' זילברטל כי לדידו אין סתירה קוטבית בין העובדה שכלל אי ההתערבות חל ביתר שאת כאשר עסקינן בעבירות מין, לבין חובתה של ערכאת הערעור לבחון בקפידה את מסקנות הערכאה הדיונית. השופט צ' זילברטל ציין בהקשר זה כי בחינה קפדנית של מסקנות אלה אין משמעותה, בהכרח, מידת התערבות רבה יותר בממצאי מהימנות [ראו: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.7.2012), בפסקה 22 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (להלן: עניין ידען)]. השופט א' רובינשטיין ציין בעניין ידען כי ההלכה לפיה כלל אי ההתערבות חל ביתר שאת כאשר עסקינן בעבירות מין עומדת על מכונה, אך ערכאת הערעור נדרשת לבדיקה קפדנית ומעמיקה של חומר הראיות שהונח לפני הערכאה הדיונית ושל מסקנותיה (ראו: עניין ידען, בפסקאות ג'-י"ח לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]). השופט נ' הנדל, לעומת זאת, ציין באותו עניין כי הוא גורס שהלכה לפיה כלל אי ההתערבות חל ביתר שאת בנוגע לעבירות מין "מעוררת קושי" וכי במובנים מסוימים דווקא ההפך הוא הנכון וראוי להחיל ביקורת מוגברת של ערכאת הערעור על ממצאיה של הערכאה הדיונית כאשר עסקינן בעבירות מין (ראו: עניין ידען, בפסקאות 2-1 לפסק דינו של השופט נ' הנדל).

 

27.        בענייננו, הקביעות העובדתיות כמו גם קביעות המהימנות של בית משפט המחוזי הושתתו על שמיעת עדים, כשהעדויות המרכזיות שנשמעו לפניו היו מטבע הדברים עדותה של ל' ועדותו של המערער. בית משפט המחוזי פרט את נימוקיו וניתח את הראיות שהונחו לפניו ואיני סבור כי נפלה בפסק דינו טעות, קל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בממצאיו. חוקרת הילדים וחוקר הילדים אסרו על העדתן בבית המשפט של ל"ז ו-ל"נ, בהתאמה, ולכן נבחנה עדותן באמצעות צפייה בתיעוד המצולם של חקירתן לפני חוקרי הילדים ובאמצעות קריאת תמלולן של חקירות אלה. בנסיבות אלה נחלשת הלכת "אי ההתערבות", בהעדר פער של ממש בין יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם מעדות המתלוננת לבין יכולתה של ערכאת הערעור לעשות כן [ראו למשל: ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.5.2012), בפסקה 31 לפסק דיני (להלן: ע"פ 6140/11)]. יודגש, עם זאת, כי הדברים נכונים במקרים כגון דא אך באשר לעדותה של המתלוננת, וכלל אי ההתערבות (על חריגיו) ממשיך לחול על שאר ממצאי המהימנות והעובדה שקבע בית המשפט המחוזי. לאחר שצפיתי בתקליטורים המתעדים את חקירתן של ל"ז ושל ל"נ ולאחר שקראתי את תמלול חקירתן, השתכנעתי כי צדק בית המשפט כאשר קבע כי גרסאותיהן מהימנות וכי אין מקום להתערב גם בקביעה זו ובממצאים שנקבעו על בסיס עדותן של ל"ז ו-ל"נ, על אף שכאמור הלכת אי ההתערבות אינה חלה בהיקפה המלא בהתייחס לעדויות אלה.

 

           למהימנות גרסאותיהן של ל' ושל ל"ז, שהמערער טוען כי חלק מהמעשים עליהן העידו לא התרחשו, אתייחס בהרחבה בהמשך. המערער לא תוקף למעשה את מהימנות גרסתה של ל"נ, והוא אף הודה שביצע בה מעשים שהיא כלל לא זכרה שבוצעו. מכל מקום, אציין כבר כעת כי על אף שניכר כי נוכח גילה הצעיר (כאמור, ל"נ הייתה כבת שבע בעת שנחקרה לפני חוקר הילדים), ל"נ אינה מבינה את מלוא משמעות המעשים שביצע בה המערער, התרשמתי כי עדותה היא עדות קוהרנטית ומהימנה, עשירה בפרטים רבים ומלווה בהדגמות בתנועות ידיים של המעשים שעשה בה המערער.

 

28.      כאמור, המערער הודה במרבית המיוחס לו בכתב האישום וטענותיו בערעור שלפנינו בנוגע להכרעת הדין נוגעות לארבע סוגיות מרכזיות: האם המערער ביצע מעשי אינוס בל' ומהי מידת המהימנות שיש לייחס לעדותה; האם המערער שפך נוזל מנוזלי גופו על ל"ז, האם גרם לה לכאב וכן האם נמצא סיוע מספק לעדותה בהתייחס לשאלה זו; האם עדויות המתלוננות "זוהמו"; ומהו המועד בו פסקו מעשיו של המערער במתלוננות. להלן אפרט נימוקי להכרעתי כי אין להתערב בממצאים אותם קבע בית המשפט המחוזי בהתייחס לסוגיות אלה.

 

מהימנות עדותה של ל' ושאלת האינוס

 

29.      בית המשפט המחוזי קבע (בעמודים 10-9 לפסק הדין), כאמור, כי עדותה של ל' היא מהימנה:

 

"ההתרשמות מעדות [ל'] היא חיובית. מדובר בעלמה צעירה, כואבת, שגוללה סיפור של מעשים מיניים שנעשו בה במשך כשלוש שנים. לא הפריזה ולא הגזימה בתיאורים...הנאשם [המערער י.ד.] עצמו אישר והודה בחלק ניכר מהמעשים, דבר שיש בו חיזוק משמעותי לעדותה. תיאורי חדירות האצבע לאיבר מינה היו תיאורים תחושתיים, כשהיא מדברת על הכאב והפחד שליוו מעשים אלה...עדותה על החדרת האצבעות הייתה אותנטית, כואבת וניכר שהיא דואבת גם היום את כניעתה לכך".

 

 

           עיון בפרוטוקול עדותה של ל' מלמד כי קביעה זו, בדין יסודה. עדותה של ל' היא קוהרנטית, מפורטת, אמינה וכואבת. ל' עגנה את עדותה במקום ובזמן, ולא ניסתה להכפיש את המערער או להגזים במעשיו. לפיכך, לא מצאתי ממש בטענתו של המערער לפיה ל' ניסתה להעצים בעדותה את מעשיו של המערער בכדי לסייע לתביעה האזרחית שהוגשה נגדו. ל' עמדה בהצלחה בחקירה נגדית ארוכה ומקיפה (המשתרעת על פני 60 עמודים בפרוטוקול הדיון) ובמהלכה עמדה על גרסתה בתוקף. הן בבית המשפט המחוזי והן בערעור דנא טען המערער כי בעדותה של ל' בבית המשפט נתגלו סתירות מהותיות לעומת הגרסה שמסרה בחקירתה במשטרה. בית המשפט קבע כי הסתירות שנמצאו אינן משמעותיות ואינן מכרסמות באמינותה של ל', ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. יתרה מכך, המערער לא הגיש את הודעתה של ל' במשטרה כראייה אותה יכול היה בית המשפט לבחון, והדבר אומר דרשני שכן חזקה על המערער כי אילו הייתה הודעה זו מחזקת את טענתו כי התגלו סתירות בגרסתה של ל', היה מגיש אותה. כפי שהסביר קדמי בספרו:

 

"נחקר עד בחקירה שכנגד על הודעת חוץ שמסר, ונתגלתה סתירה בין עדותו בבית-המשפט לבין האמור בהודעת החוץ - יש להגיש את הודעת החוץ לבית-המשפט, אם מבקש החוקר ליהנות מ'פרי הסתירה' " (ראו: קדמי, חלק רביעי, בעמוד 1950).

 

           יודגש כי אפילו אם היה מוכיח המערער כי נתגלו סתירות בין הגרסה אותה מסרה ל' בבית המשפט לבין הגרסה אותה מסרה בחקירתה במשטרה, באמצעות הגשת הודעתה של ל' במשטרה - וכאמור, הוא לא עשה זאת - לא היה בכך די כדי לערער את אמינותה. כידוע, סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות", ובמיוחד כאשר מדובר בעדים שהם נפגעי תקיפה מינית אין בסתירות מסוימות כשלעצמן כדי לפגוע בהכרח במהימנות גרסת נפגע העבירה (ראו למשל: ע"פ 6140/11, בפסקה 40 לפסק דיני).

 

30.      המערער טוען גם כי העובדה של' לא חשפה את מעשי האינוס בראשית חקירתה במשטרה, אז סיפרה רק על המעשים המגונים שביצע בה המערער, אלא רק לאחר שיחה שניהלה עם חוקרת המשטרה, מערערת את אמינותה גרסתה. ראשית יצויין בהקשר זה כי, כאמור, המערער לא הגיש את הודעתה של ל' במשטרה והדבר מטיל צל כבד על טענתו זו. יתרה מכך, ל' נתנה הסבר משכנע לכך שלא חשפה מייד את מעשי האינוס שביצע בה המערער. כך, כשנשאלה מדוע היא מתקשה לתאר כיצד החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה, הסבירה ל' כי:

 

"מגיל קטן, גם בבית הספר, היו מדברים איתנו על זה, וגם אבא שלי והמון אנשים וגם בחברה, שהייתי חיה בה, אז כאילו ילדה שנגעו בה או - משהו כזה, אז כאילו או שהיא איבדה את הכבוד שלה או שהיא פשוט סליחה על המילה, אבל היא שרמוטה...וגם כאילו - פחדתי, פחדתי מזה ממש. לא ידעתי אם באמת יענו איבדתי את זה...את הבתולים שלי" (ראו: שורות 19-1 בעמוד 64 לפרוטוקול הדיון מיום 5.11.2009)

 

           וכך הוסיפה ל' והסבירה כי:

 

"לא סיפרתי בהתחלה, אני השתדלתי לציין כמה שפחות, שהייתה את החדירה גם...אבל אז ביקשתי ממנה שתבטיח לי שההורים שלי לא ידעו. אנשים שקרובים אלי לא ידעו, כאילו אני לא רציתי שידעו. ורק שהיא הבטיחה לי את זה, אני הייתי מסוגלת לספר" (ראו: שורות 20-12 בעמוד 68 לפרוטוקול הדיון מיום 5.11.2009).

 

 

           גרסתה של ל' לפיה היא חששה לחשוף את מעשי האינוס שביצע בה המערער עקב הסטיגמה החברתית העלולה להתלוות לכך ועקב רצונה שהוריה לא יידעו על כך, היא סבירה ומשכנעת. מיותר לציין כי אין לקבל תפיסה לפיה בקורבנות תקיפה מינית דבק רבב כלשהו או שהם חלילה אשמים במעשים שנעשו בהם, אך עם זאת לצערנו דומה כי תפיסות אלה טרם שורשו. כידוע, התהליך בו חושפים נפגעי תקיפה מינית את המעשים שנעשו בהם הוא פעמים רבות מורכב ואיטי, ולכן הכירה ההלכה בכך שכבישת עדויות של קורבנות נפגעי עבירות מין, במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה, היא תופעה נפוצה ומוכרת ויש לבחון את ההסברים שניתנים לה על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה [ראו למשל: ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.2011), בפסקה 6 לחוות דעתו של השופט א' לוי; ע"פ 3231/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.5.2010), בפסקה 12 לפסק דינו של השופט א' לוי]. בענייננו, המערער אמנם אינו בן משפחתן של המתלוננות, אולם ל' ראתה בו בפירוש כמעין בן משפחה. לדבריה:

 

"אבא שלי והוא [המערער - י.ד.] היו חברים טובים, כמו אחים, היינו משכירים או גרים יותר נכון בדירה צמוד לבית שלו. עד איזה גיל שנתיים בערך ואז עברנו...ונשארנו תמיד כמו אחים...הייתי רואה בו מעין אבא...

אם הוא [המערער - י.ד.] היה צריך משהו, תמיד הוא היה יכול לבקש מאיתנו. אם אבא שלי היה צריך משהו, תמיד מאצלו. הוא היה מרגיש אצלנו בבית פתוח, חופשי, היה לוקח את מה שהוא רוצה, פותח, סוגר, ככה אנחנו אצלו...הם היו ממש כמו אחים" (ראו: עמודים 54-53 לפרוטוקול הדיון מיום 5.11.2009).

 

           כך תיאר גם אביהן של המתלוננות את מערכת היחסים בינו לבין המערער:

 

"לא חברים, חברים הכי טובים...חברים מה זה, זה, יותר מאחים. אני אומר לך יותר מאחים. הייתי נותן לו את הילדים חופשי, כמו אח שלי, יותר טוב מאח שלי. הייתי מאמין בו, יותר מאח שלי." (ראו: שורות 24-17 בעמוד 142 לפרוטוקול הדיון מיום 5.11.2009).

 

           כך סיפרה גם אמן של המתלוננות:

 

"הוא [המערער - י.ד.] היה חבר קרוב, כמו אח היה, ממש כמו אח. כואב לנו מאוד. ממש כמו אח, הילדים אפילו קראו לו דוד, היינו הולכים, הולכים אליו, הולכים לדוד יוסי" (ראו: שורות 9-7 בעמוד 167 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.2009).

 

 

           אם כן, ברי כי היחסים בין המתלוננות לבין המערער נשאו אופי מעין-משפחתי, ולפיכך סבורני כי ניתן היה להתייחס למעשים לצורך בחינת הסבר כבישת העדות - לו הייתה כבישה כזו - כאילו נעשו בתוך המשפחה. קל וחומר כי הדברים נכונים כאשר עדותה של ל' לא נכבשה, אלא נחשפה במדורג כאשר המעשים הקשים והחמורים ביותר, קרי מעשי האינוס, נחשפו אחרונים. לפיכך, אין בעובדה זו כדי לערער את אמינותה של ל' כהוא זה.

 

31.      טענותיו של המערער לפיהן ל' לא התנגדה למעשיו, ולפיהן העובדה ש"איפשרה" לו לשוב ולבצע את המעשים מעידה כי מעשיו של המערער לא הכאיבו לה, מוטב היה להן שלא נטענו. קורבנות תקיפה מינית מתקשים פעמים רבות להתנגד למעשיו של התוקף אותם, והדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בתוקף המבוגר מהם ונמצא בעמדת כוח ביחס אליהם [ראו והשוו: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח (1) 302, 336 (1993); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.2011), בפסקה 135 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (להלן: עניין קצב)]. על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים כאשר מדובר בילדה או בנערה צעירה מאוד החווה תקיפה מינית במסגרת מערכת משפחתית או מעין-משפחתית. אין בחוסר התנגדות שכזה משום אישור למעשים או "הסכמה שבשתיקה" ולא בכדי קבע המחוקק בסעיף 345 (3) לחוק העונשין כי בעילת קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים היא אונס, אף אם הסכימה הקטינה לבעילה. בענייננו, לא רק של' לא הסכימה למעשים, היא אף התנגדה להם באופן פיזי. לדבריה:

 

"הוא [המערער - י.ד.] היה נוהג, אני הייתי יושבת לידו, היה פעמים שהוא היה נותן לי לנהוג ושם אותי עליו. ואז היה קורה מצב, עכשיו אני הייתי כמה שיותר מתנגדת...הייתי סוגרת את הרגליים חזק חזק, או ש - מתקפלת פשוט" (ראו: שורות 14-10 בעמוד 65 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

 

           יצויין כי במסגרת עדותה הדגימה ל' לבית המשפט כיצד "התקפלה" לתנוחה עוברית בניסיון למנוע מהמערער להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. ל' סיפרה גם על הכאב שנגרם לה כתוצאה מכך שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ועל בקשתה שיחדל ממעשיו:

 

"נרדמתי באמצע הנסיעה. כשהתעוררתי ראיתי את ה- את הרוכסן שלו פתוח, ו - כאב לי קצת, ואז עוד הפעם הוא החדיר את היד שלו בפנים. ואז ביקשתי ממנו די שיפסיק ואמר לי ש...יהיה לך כיף" (ראו: שורות 8-5 בעמוד 71 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

 

           כן סיפרה ל' כי:

 

"ש: בהזדמנויות האלה שהוא נגע באיבר המין ולא החדיר אצבעות, למה לא הייתה החדרת אצבעות להערכתך, מה קרה שם?

ת: אין לי מושג, זה פשוט קרה. ו-רוב הפעמים אני הייתי כמה שיותר מעיפה אותו ממני. משתדלת...אני הייתי משתדלת כמה שיותר להוריד אותו ממנו, להוזיז [כך במקור - י.ד.] את הידיים, להתנגד. כמה שיותר, אז זה היה פחות, זה היה פחות קורה" (ראו: שורות 21-14 בעמוד 72 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

          

           כאמור, בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה של ל', ואני סומך את ידי על קביעה זו. לפיכך, סבורני כי יש לדחות מכל וכל את טענות המערער לפיהן מעשיו לא הכאיבו ל-ל' או שהיא לא התנגדה למעשים אלו. כמו כן לא מצאתי ממש בטענתו של המערער לפיה גרסת האינוס ברכב אינה סבירה. יודגש בהקשר זה כי המערער אישר למעשה בחקירתו הנגדית כי ל' נהגה "לקפל" את גופה כאשר היה מנסה לגעת באיבר מינה כשהיו שניהם ברכב (גם אם לטענתו הוא נגע רק בשפתי איבר מינה ולא החדיר לתוך איבר המין את אצבעותיו). כך, לדבריו:

 

"ש: מה היא הייתה עושה כשאתה נגעת בה, כשאתה ניסית לדחוף לה את האצבעות?

ת: הייתה מתנגדת, תמיד הייתה יושבת בצורה הזאת.

ש: מה היא הייתה עושה כשאתה היית מנסה לדחוף לה אצבעות? אתה אמרת שהיא הייתה מתנגדת, היא הייתה מתכווצת ומנסה למנוע ממך מלעשות את זה נכון?

ת: היא הייתה כאילו לא רוצה.

ש: היא הייתה כאילו לא רוצה...איך היא הייתה לא רוצה? איך הבנת שהיא לא רוצה?

ת: כלום, הייתה מתנגדת, אומרת לא רוצה וזהו.

כבוד השופט צבן - אב"ד: הוא אמר היא הייתה זזה, הייתה מתכווצת.

כבוד השופטת בן-עמי: עושה תנועה.

כבוד השופט צבן - אב"ד: עושה תנועה של מתכווצת, מתרחקת" (ראו: שורות 24-12 בעמוד 294 לפרוטוקול מיום 13.1.2010).

 

 

32.      כאמור, ל' העידה כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה מספר רב של פעמים. כך הסבירה ל':

 

"ש: איך את יודעת שזאת הייתה חדירה, בואי, תתארי בבקשה לבית המשפט את מה שהיה קורה.

ת: או.קיי. הרגשתי, הרגשתי, שמרגישים שזה בחוץ, זה בחוץ וכמרגישים את זה בפנים, זה כאילו בתוך, כאילו יש לך משהו בתוך הגוף, שכואב לך" (ראו: שורות 25-21 בעמוד 64 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

 

 

           ל' עומתה, כבר בחקירתה הראשית, עם טענתו של המערער לפיה הוא נגע באיבר מינה רק מעל לתחתוניה, ותשובתה הייתה חד משמעית:

 

"אני מתעקשת שכן, זה היה בפנים" (ראו: שורה 9 בעמוד 72 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

 

           גם בחקירתה הנגדית עמדה ל' על גרסתה:

 

"ש: הוא [המערער - י.ד.] היה נוגע בך, ואז לפעמים את היית אומרת לו שיפסיק, ואז מה היה קורה?

ת: והוא לא היה מפסיק.

ש: ולא היה מפסיק, ואז, מה היה קורה אחר כך?

ת: הוא היה נוגע בי, אני הייתי מזיזה אותו, והוא היה מכניס יותר חזק את הידיים שלו.

ש: ומה קורה אחר כך?

כ.ה. בן עמי: היא אמרה, אני הייתי -

עו"ד עטרי: לא, לא, אחרי זה גברתי, הכוונה שלי כשזה הסתיים, זאת הכוונה שלי. ואחר כך -

ת: כשזה הסתיים?

ש: כן,

ת: אני הייתי אומר [כך במקור - י.ד.] לו, די, די, די, עד שהוא היה - עד שמתי שהוא הוא היה מפסיק, אתה יודע זה לא ארך שעות" (ראו: עמודים 110-109 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

 

 

           בית המשפט קבע כי גרסתה של ל' היא מהימנה, וכאמור אני סומך את ידי על קביעה זו. עם זאת, יצויין כי בכתב האישום מיוחסים למערער ביצוע מעשי אינוס בל' שבוצעו בנגריה וכן ביצוע מעשים מגונים בל' בעת שזו הייתה ברכבו. בעדותה בבית המשפט סיפרה ל' כי המערער ביצע בה מעשי אינוס בעשרים מקרים לפחות וכי המעשים התרחשו בעת שהיו שניהם ברכבו. כאשר נשאלה האם המעשים התרחשו גם בנגריה, ענתה ל' כי:

 

" ת: בנגריה פעם אחת, אבל זה לא היה בדיוק חדירה. אני לא זוכרת איך זה היה בדיוק, אבל זה היה נגיעות שם ו-

 כ. ה. בן עמי: נגיעות שם זה איפה?

 ת: באיבר המין, אבל פשוט - אני לא זוכרת שכאב לי, אני זוכרת שהכי כאב לי באוטו" (ראו: שורות 26-22 בעמוד 69 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

 

           אם כן, עדותה של ל' אישרה כי מעשי אינוס אכן התרחשו, אך לא במקום המתואר בכתב האישום, והמערער הורשע לבסוף בביצוע מעשי אינוס אלו. לא מצאתי כי מדובר בפגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

 

           כידוע, סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי:

 

"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום".

 

 

סעיף זה מאפשר לבית המשפט להרשיע נאשם על פי עובדות שלא הוצגו בכתב האישום או בעבירות על פי הוראות חיקוק שלא צוינו בכתב האישום, ובלבד שלנאשם הייתה הזדמנות סבירה להתגונן. המבחן לקיומה של הזדמנות סבירה להתגונן הוא מבחן כפול: מבחן טכני-פרוצדוראלי שעיקרו בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה; ומבחן מהותי שעיקרו בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להציג קו הגנה בנוגע לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום [ראו למשל: ע"פ 9256/04 נוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (2) 172, 182 (2005)]. בענייננו, אין ספק כי למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני ההרשעה בביצוע מעשי אינוס בל' שהתבצעו ברכבו שכן מלכתחילה הואשם המערער בביצוע מעשי אינוס אלו, גם אם במקום אחר (ויודגש כי המקום בו בוצע האונס אינו חלק מיסודות העבירה); בא כוחו של המערער חקר את ל' חקירת שתי וערב בעניין זה; המערער הכחיש בעדותו כי ביצע בל' מעשי אינוס, בין אם במכונית ובין אם בנגריה; והוא התייחס לנקודה זו בהרחבה בסיכומיו. לפיכך, בין אם בית המשפט היה רשאי להרשיע את המערער מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, ובין אם בית המשפט ביצע התאמה של תמונת העובדות למציאות מבלי לשנות את משמעותה המשפטית, ובעשותו כן כלל לא נכנס לגדרי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני 1506 (2009)] הרי שלא קופחה הגנתו של המערער, והרשעתו בדין היא. בשולי הדברים אציין כי נוטה אני לסבור כי הרשעה על פי עובדות השונות מאלה המופיעות בכתב האישום מוטב שתעשה מכוחו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, המבטיח כי לנאשם תינתן הזדמנות סבירה להתגונן, ולא מכוח סמכות כללית כזו או אחרת, אך כך או כך עניין זה אינו נדרש להכרעה בענייננו.

 

33.      לסיכום נקודה זו, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוע מעשי אינוס בל', וזאת על בסיס עדותה המהימנה, ולא מצאתי כל עילה להתערב בכך.

 

מהימנות עדותה של ל"ז והאם נמצא סיוע מספק לעדות זו

 

34.      בית המשפט המחוזי קבע, כאמור (בעמוד 12 לפסק הדין) כי עדותה של ל"ז היא מהימנה:

 

"הילדה דיברה באופן טבעי, אמיתי, כשהיא מתארת בפרטים סיטואציות שונות, מדגימה ומסבירה את תחושותיה, ללא הגזמה או הפרזה בדבריה. מדובר בילדה שהיא כיום בגיל כ-10.5, כנה ופשוטה, אשר סיפרה דברים שחוותה".

 

 

             בית המשפט ציין גם כי חוקרת הילדים פירטה בחוות דעתה מדוע היא סבורה כי גרסתה של ל"ז היא מהימנה, וכי הוא מאמץ באופן מלא את עמדתה של החוקרת. לאחר שצפיתי בתקליטורים המתעדים את חקירתה של ל"ז לפני חוקרת הילדים הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו זו. עדותה של ל"ז היא מהימנה ביותר, קוהרנטית ונקייה מהגזמות או הפרזות. ל"ז עגנה את עדותה בזמן, במקום ובפרטים מדויקים וייחודיים, תוך שהדגימה את מעשי המערער בה באמצעות תנועות ידיים.

 

35.      המערער הודה למעשה כי גרסתה של ל"ז היא רוב רובה אמת, אך הוא ממקד את טענותיו בכך שלא שפך נוזל מנוזלי גופו על גופה של ל"ז. לא אוכל לקבל טענה זו. ל"ז תיארה בעדותה באופן מפורט ביותר את האירוע בו כלשונה "השתין" עליה המערער. כך, לדבריה:

 

"הוא [המערער - י.ד.] קשר לי את הידיים, שזה היה במתקן איך שאמרתי לך, ככה ואז לשים את היד, ככה ולשים את היד (מדגימה) והוא קשר אותם עם בד, של אה, של אה, נו, מפה, עם אה פרחים, בצבע כתום היו הפרחים...והעלים בצבע ירוק. והבד עצמו בצבע צהוב...שהוא סיים לכסות הוא קשר את זה מאחורה כאילו, הוא כיסה ככה ואז קשר מאחורה [...]

ש: היה לך קצת קשה לנשום?

ת:  כן, קצת קצת, כי לא היה כל כך אוויר, ואז אמרתי לו, חם כאילו וקשה לי לנשום, ואז הוא אמר הנה הנה, שתי שניות וזה נגמר...כן. ואז אה הוא זה, הוא הוריד לי את המכנסיים...ואז לא אמרתי כלום, ו... שמעתי רעש של ריצ'רץ' ש... נפתח, ואז אה...הוא השתין עליי...לא על כולי, כאילו על המקום שהוא הוריד את המכנסיים [...]

ש: ואז מה קרה?

ת: ואז אה הוא אמר לי אה, כאילו הוא ניגב את זה...ואז הוא, הוא שם את הכסא, ואמר לי אה, כאילו, קודם כל הוא פתח לי את ה...קשירה בידיים, ו...את העיניים, ואז, בדיוק מתי שהוא, פתח לי את המכסה, את ה...זה של העיניים, הוא אמר לי אה, ראיתי שהרוכסן שלו פתוח והחגורה שלו גם פתוחה, ואז אמר לי לרדת, הוא הביא לי ממתק" (ראו: עמודים 5-4 לתמלול תקליטור מספר שתיים של חקירת ל"ז לפני חוקרת הילדים).

 

           למרות המבוכה הקשה שניכר כי הייתה נתונה בה, הסבירה ל"ז כי המערער "השתין" על איבר מינה. כמו כן סיפרה ל"ז כיצד ניגב המערער את הנוזל אותו שפך על גופה בנייר בצבע לבן, ואף סיפרה על התחושה שחשה בזמן שהמערער ניגב את איבר מינה. בנוסף, תיארה ל"ז את הרגשתה בזמן שביצע המערער את המעשה:

 

"ש: תספרי לי כל מה שהרגשת.

ת:  רציתי לבכות אבל החזקתי את הדמעות. והרגשתי   

פחד.

ש: את אומרת שאת הבנת והרגשת.

ת: (מהנהנת לחיוב).

ש: מה פיזית הרגשת?

ת: פיזית?

ש: אהה. אם בכלל.

ת: פחד ו...הרגשתי חלשה. רציתי, רציתי להרוג אותו ו..לא ידעתי מה לעשות." (ראו: עמוד 7 לתמלול תקליטור מספר שתיים של חקירת ל"ז לפני חוקרת הילדים).

 

 

           ל"ז תיארה אם כן את האירוע תוך שהיא מתייחסת, בין השאר, לבגדים אותם לבשה ולצבע הבד באמצעותו קשר המערער את ידיה; לצבע הנייר באמצעותו ניגב המערער את איבר מינה ולתחושה שעורר בה מגע הנייר; לדרך בה נשכבה בנגריה על פי הוראת המערער; ולרגשותיה בעקבות המעשה שנעשה בה. ל"ז גם הדגימה (בדקה ה-25 לתקליטור השני המתעד את חקירתה) את הנקודה המדויקת באיבר מינה עליה שפך המערער את הנוזל מנוזלי גופו. מדובר בתיאור אותנטי ומהימן, וספק אם ל"ז הייתה יכולה "להמציא" תיאור כזה אפילו אם הייתה רוצה בכך, נוכח גילה הצעיר (כאמור, ל"ז הייתה כבת עשר בעת שנחקרה לפני חוקרת הילדים). 

 

36.      יצויין כי חוקרת הילדים עימתה את ל"ז עם טענתו של המערער לפיה לא שפך על גופה נוזל מנוזלי גופו:

 

"ש: את יודעת, הוא [המערער - י.ד.], הוא סיפר כל מיני דברים, אבל הוא לא סיפר בכלל על המקרה שהוא השתין עלייך, הוא לא סיפר על כזה דבר. ואם ישאלו אותו והוא יגיד שזה לא קרה, מה תגידי?

ת: הוא משקר. זה באמת קרה.

ש: ממ. הוא גם לא סיפר שהוא צילם.

ת: טוב, הוא משקר כל הזמן, הוא סתם משקר.

ש: ממ. הבנתי. אבל הוא כן סיפר על הדברים האחרים, זה את יכולה להיות בטוחה.

ת: למה שאני אגיד דברים נכונים ואחרי זה אני סתם אמציא דברים? [יצויין כי הגם שבתמלול החקירה נכתב "ואחרי זה אני סתם אעשה דברים", הרי שצפייה בתקליטור מלמדת כי מילותיה של ל"ז היו "ואחרי זה אני סתם אמציא דברים" - י.ד.]

(ראו: עמוד 1 לתמלול תקליטור מספר ארבע של חקירת ל"ז לפני חוקרת הילדים).

 

 

           צפייה בתקליטור החקירה מלמדת כי תגובתה של ל"ז לדברים - "למה שאני אגיד דברים נכונים ואחרי זה אני סתם אמציא דברים" היא תגובה אותנטית וספונטנית, וכי היא הייתה נסערת מכך שהמערער הכחיש את האירוע בו שפך נוזל מנוזלי גופו על גופה.  תגובה ספונטנית זו מהווה לדידי חיזוק נוסף לאמינות גרסתה של ל"ז.

 

37.      כידוע, סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 קובע כי אין להרשיע נאשם על סמך עדותו של ילד לפני חוקר ילדים אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. ל"ז לא העידה, כאמור, בבית המשפט ולכן נדרשה ראיית סיוע בכדי להביא להרשעתו של המערער במעשים שביצע בל"ז ולא הודה בביצועם. על ראיית סיוע זו להיות מהותית שכן עדות שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית הינה עדות "חסרה" אשר סיוע מהותי אמור להשלימה [ראו למשל: ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684, 696 (1999) (להלן: ע"פ 4721/99)]. על ראיית הסיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: עליה לנבוע ממקור עצמאי ונפרד מהראייה הטעונה סיוע; עליה לסבך או לפחות לנטות לסבך את הנאשם בביצוע העבירה; ועליה לנגוע לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין [ראו למשל: ע"פ 1301/02 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 759 (1997); ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.2009), בפסקה 13 לחוות דעתו של השופט א' לוי].לאחר שהגעתי למסקנה כי גרסתה של ל"ז היא אמינה, אבחן האם צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי נמצא לגרסה זו סיוע מספק בחומר הראיות.

 

38.      הלכה היא כי משקלה הראייתי של ראיית הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיבה ולמשקלה הראייתי של העדות הטעונה סיוע [ראו למשל: ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 353, 360 (1996)]. בענייננו, קבע בית המשפט כי יש לייחס לעדותה של ל"ז אמינות רבה, וסומך אני את ידי על קביעה זו. לפיכך, ניתן היה להסתפק לכאורה בראיית סיוע שמשקלה נמוך יחסית, אך למרות זאת לעדותה של ל"ז נמצאו שורה של ראיות חיזוק וסיוע משמעותיות ביותר.

 

39.      ראשית, כפי שציינתי לעיל, המערער הודה בכך שגרסתה של ל"ז היא רובה ככולה אמת. המערער אכן צודק כי כיוון שהודאתו אינה מתייחסת לנקודה השנויה במחלוקת בין הצדדים - קרי, האם שפך המערער נוזל מנוזלי גופו על גופה של ל"ז והאם נגע באיבר מינה למרות שביקשה ממנו כי יחדל מכך תוך שהוא מכאיב לה - אין היא יכולה לשמש כראיית סיוע לעדותה של ל"ז בהקשר זה. עם זאת, הודאה זו מהווה חיזוק של ממש לגרסתה של ל"ז, ומבטיחה כי אין מדובר בעלילה.

 

40.      שנית, כנגד גרסתו של המערער עומדות עדויות שלוש המתלוננות, שבית המשפט קבע כי שלושתן הן עדות אמינות ביותר, וכאמור אני סומך את ידי על קביעה זו. בעשורים האחרונים התירו בתי המשפט לעשות שימוש בהודעת קטין אחד לפני חוקר ילדים, שהיא כשלעצמה טעונה סיוע, כסיוע להודעה כזאת שניתנה על ידי קטין שני, וזאת על רקע העובדה שמדובר במעשים דומים (ראו למשל: ע"פ 4721/99, בעמוד 698). הדברים נכונים במידה שווה גם בהתייחס לעדות שיטה. אמנם נקבע כי הדבר ייעשה במקרים חריגים בלבד, אך הלכה זו יושמה על ידי בית משפט זה פעמים רבות [ראו: ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2005), בפסקה 20 לחוות דעתו של השופט י' עדיאל והאסמכתאות הנזכרות שם)]. כפי שציינתי לאחרונה, אפשר כי גם עדות שיטה המתייחסת למעשים שנעשו באותו קורבן בידי הנאשם (ולא בקורבן אחר של אותו נאשם) שאינם מצוינים בכתב האישום תוכל להוות, בנסיבות המתאימות, סיוע לעדות המתלונן (ראו: ע"פ 6140/11, בפסקה 48 לפסק דיני). בענייננו, עומדת לצד עדויותיהן של ל"נ ול"ז, שהעידו לפני חוקרי הילדים ומשכך עדותן דרושה סיוע, גם עדותה של ל', שהעידה כאמור בבית המשפט ועמדה בחקירה נגדית מקיפה וממושכת. קל וחומר כי עדות שכזו יכולה לשמש כסיוע לעדותה של ל"ז.

 

           כידוע, עדות שיטה נועדה לשמש להוכחת היסוד העובדתי של העבירה, והיא מחייבת דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים שהעדות הראשית מתייחסת אליהם לבין המעשים אליהם מתייחסת עדות השיטה, שנועדה לחזק או לסייע לעדות הראשית. עם זאת, גם כאשר עסקינן בעדות שיטה, רמת הדמיון הנדרש תבחן אל מול מכלול הראיות והנסיבות. כך, כאשר עדות השיטה היא עדות יחידה לקביעת זהותו של מבצע העבירה, תידרש מידה רבה של דמיון בין העדויות. לעומת זאת, כאשר קיימת עדות מהימנה הקובעת את זהות המבצע, אך לעדות זאת נדרש סיוע, רמת הדמיון שתידרש בין העדות הראשית לבין עדות השיטה המסייעת לה תהיה פחותה (ראו: עניין קצב, בפסקאות 333-332 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל).

 

           בענייננו, הדמיון בין המעשים המתוארים בעדויותיהן של ל' ושל ל"נ לבין המעשים המתוארים בעדותה של ל"ז הוא רב ביותר: שלוש המתלוננות תארו תקיפות מיניות שנערכו בנגריה וברכבו של המערער; שלוש המתלוננות תארו נגיעות באיבריהן האינטימיים; הן ל"נ והן ל"ז תיארו את "משחק הניחושים" במסגרתו החדיר המערער חפץ לתוך פיהן; שלוש המתלוננות תיארו אירועים בהם כיסה המערער את עיניהן באמצעות בד; הן ל"ז והן ל"נ תיארו אירועים בהם קשר המערער את ידיהן באמצעות בד; הן ל"נ והן ל"ז תיארו אירועים בהם הורה להן המערער לשכב על גבן בנגריה; הן ל"נ והן ל"ז תיארו אירועים בהם צילם אותן המערער בנגריה בזמן שרגליהן היו מפוסקות. אם כן, ברי כי מדובר בראיות עצמאיות הנוטות לסבך את המערער בביצוע העבירות. המערער טוען כי העדויות המסייעות אינן מתייחסות לסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים, ולכן אינן יכולות לשמש כסיוע. לא אוכל לקבל טענה זו. המערער אכן הודה בביצוע רוב המעשים שיוחסו לו בהתייחס ל-ל"ז, אך הכחיש כי שפך נוזל מנוזלי גופו על גופה. עדויות שתי המתלוננות האחרות תיארו גם הן מעשים דומים מאוד שביצע בהן המערער, אך לא כללו תיאור של אירוע זהה בו שפך המערער נוזל מנוזלי גופו על אחת מהן. המעשים כאמור אינם זהים, אך אין בכך כדי לשלול את השימוש בעדויות האחרות כעדות שיטה המסייעת לעדותה של ל"ז: הדמיון בין המעשים הוא רב ביותר. עבריין, אפילו אם הוא פועל בצורה סדרתית, אינו מכונה המשכפלת את תוצריה בדיוק מוחלט ודי בדמיון הרב מאוד שנתגלה במקרה דנא. המערער ביצע בל"ז מעשה ייחודי אותו לא ביצע במתלוננות האחרות, אך עדויותיהן המסייעות של ל' ושל ל"נ נוגעות ישירות למעשה העברייני עצמו, וסבורני כי יש להתייחס למעשים שביצע כמסכת אחת של תקיפות מיניות אשר העדויות המסייעות מתייחסות אליהן במפורש, גם אם ישנם פרטים מסוימים שונים בין מקרה למקרה (ראו והשוו: עניין קצב, בפסקאות 362-361 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). כפי שהסביר קדמי בספרו:

 

"המבחן הוא אפוא: האם, בנסיבות העניין יש בכוח הסיוע כדי לתמוך באמינות דברי העד אך ורק לגבי העבירה המסוימת שאליה מתייחס הסיוע במישרין, או - שמא יש בכוחו של הסיוע כדי לסלק כליל את החשש למהימנות דברי העד לגבי העבירות כולן; ואין לשכוח כי המדובר בעבירות הקשורות זו לזו ב"זיקת שייכות", כגון: שהן נמנות על עסקה אחת, או מהוות מרכיבים של מסכת אחת, או שהן מהוות מרכיבים של סדרה אחת" (ראו: קדמי, חלק ראשון, בעמוד 333). [ההדגשות במקור -י.ד.]

 

           בענייננו, סבורני כי הסיוע המהותי שנמצא לעדותה של ל"ז מסלק כל חשש למהימנותה, ולפיכך אין צורך בראיית סיוע בנוגע לכל אחד מהאירועים אליהם התייחסה בעדותה.

 

           יודגש, איני סבור שעדות שיטה המשמשת כסיוע (להבדיל כמובן מהעדות הראשית המצביעה על אשמתו של נאשם) צריכה להתייחס לכל פרט ופרט השנוי במחלוקת בין הצדדים. כפי שציינתי לעיל, תקיפות מיניות מתרחשות בדרך כלל בחדרי חדרים, ולרוב אין להן עדות ישירה מלבד עדות הקורבן. כמו כן, העדתם של ילדים שנפגעו בתקיפה מינית, במיוחד ילדים רכים בשנים, נאסרת לעיתים בידי חוקרי הילדים החוקרים אותם, ולכן עדותם נדרשת סיוע. לפיכך, אם תידרש עדות סיוע המתייחסת לכל פרט מפרטי העבירה, יוכלו עברייני מין שתקפו מינית ילדים להודות במעשים מסוימים ולהפוך פעמים רבות ל"חסינים" מפני הרשעה בביצוע שאר המעשים שעשו בילדים, כיוון שלא ניתן יהיה להביא עדות סיוע המתייחסת ישירות לכל פרט במעשים אלו. יפים לענייננו דבריה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ברע"פ 3904/06 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 385, 413 (1997):

 

"יש לזכור כי מעיקרה נועדה דרישת הסיוע לשכנע כי אין מדובר בעלילה ובסיפור-בדים ולהבטיח כי חלילה לא יורשע החף מפשע, אך יש להקפיד כי הדרישה לסיוע לא תסכל מטעמים טכניים את חשיפת האמת ואת האפשרות להרשיע את אלה המבצעים פשעים כלפי קורבנות רכים ומועדים כילדים"

 

           יתרה מכך, בענייננו כפר המערער בכך שנגע באיבר מינה של ל"ז למרות שביקשה ממנו שיחדול מכך, וכן הכחיש כי הכאיב ל-ל"ז כאשר נגע באיבר מינה. כך תיארה זאת ל"ז:

 

"הרחקתי לו קצת את היד, אמרתי לו די, די...המשכנו, אז אמרתי לו שאני לא אוהבת מה שהוא עושה לי, ואז הוא אמר לי, מה, מה אני עושה, למה? אמרתי לו לא, אם אני אגיד לך אתה, אתה זה, אתה תפגע וזה, ואז הוא אמר לי, לא לא, מה אני עושה לך, ואז אמרתי לא וזה, ואחרי זה...ואז אמרתי לו, לא וזה, כי לא רציתי להגיד לו, לא היה לי אומץ, ואז אה, הוא, הוא המשיך לגעת לי וזהו..לגעת לי במקומות האישיים וזהו" (ראו: עמודים 17-16 לתמלול תקליטור מספר שתיים של חקירת ל"ז לפני חוקרת הילדים).

 

וכאשר נשאלה ל"ז כיצד הרגישה כאשר נגע המערער באיבר מינה, סיפרה:

 

"זה היה קצת כואב..זה כמו כאילו, כאילו מעך את זה כזה וזה כאב לי" (ראו: שורות 34-32 בעמוד 2 לתמלול תקליטור מספר שלוש של חקירת ל"ז לפני חוקרת הילדים).

 

           כפי שציינתי לעיל, ל' העידה כי המערער נגע פעמים רבות באיבר מינה ואף החדיר לתוכו את אצבעותיו והכאיב לה, למרות שביקשה ממנו שיחדל מכך. בעניין זה מסייעת, אפוא, עדותה של ל' לעדותה של ל"ז כעדות שיטה באופן ישיר וברור תוך שהיא מתייחסת לפרט מהותי השנוי במחלוקת בין הצדדים.

 

41.      שלישית, כידוע, מצב נפשי של קורבן עבירת מין בתקופה הרלבנטית לכתב האישום עשוי להוות סיוע לגרסתו, ואין חובה כי מצב נפשי קשה זה יתגלה בסמוך לאירוע הנטען, ואפשר כי גם מצב נפשי קשה המתעורר בזמן חקירה בה צפה מחדש הטראומה יהווה סיוע לעדות הקורבן [ראו למשל: ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (6) 267, 277 (2005)]. במקרה דנן הצביעו העדויות על מצבה הנפשי הקשה של ל"ז החל מחשיפת הפרשה לפני הוריה, שלוותה בבכי מר. צפייה בתקליטורים המתעדים את חקירתה של ל"ז לפני חוקרת הילדים מלמדת כי גם בחקירה זו היא בכתה מספר פעמים, במיוחד כאשר נשאלה על אירועים בהם נגע המערער באיבר מינה, והייתה נסערת מאוד, תוך שציינה בסוף חקירתה כי כעת היא מרגישה הקלה. דומני כי מצבה הנפשי של ל"ז עשוי להוות אף הוא סיוע מהותי לעדותה, אך כיוון שבית המשפט המחוזי לא קבע כל ממצא בעניין זה וכיוון שממילא נמצאו די ראיות סיוע לגרסתה של ל"ז, לא אכריע בנקודה זו.

 

42.      לסיכום סוגיה זו, השתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לעדותה של ל"ז נמצאו די והותר ראיות סיוע הנדרשות בכדי להביא להרשעתו בביצוע כל המעשים המיוחסים לו באישום השני.

 

"זיהום" העדויות

 

43.      המערער טוען כי עדויות האחיות "זוהמו" והדבר הוביל לכך שהמתלוננות שאבו לעדותן פרטים הנוגעים למעשים שנעשו באחיותיהן ולא בהן. לא מצאתי ממש בטענה זו. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה (בעמודים 15-14 לפסק הדין) כי:

 

"בעת גילוי הפרשה אכן היו שלוש הילדות בחדר אחד עם ההורים ודיברו על דברים שעשה הנאשם [המערער - י.ד.], אולם, כפי שצוין לעיל [ל"נ] לא שמעה פרטים על מה שסיפרה [ל"ז]. [ל'] לא שמעה פרטים על מה שסיפרו אחיותיה הקטנות. [ל'] עצמה לא סיפרה מעולם להוריה פרטים רבים על מה שנעשה, וממילא הנאשם אישר חלק ניכר מדברי שלוש הילדות. אכן [ל"ז] דיברה בחלק מעדותה בלשון רבים, אולם גם אז ציינה במדויק מעשים שנעשו רק בה והנאשם עצמו אינו חולק כי ביצע המעשים בכל ילדה לחוד".

      

 

             לא מצאתי מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלה, ההולמות את הדברים המפורשים שסיפרה ל"ז בחקירתה:

 

"שאמא שלי שמעה את כל מה שסיפרתי לה, אחותי הגדולה [ל' - י.ד.] לא הייתה באותו זמן בבית, היא הלכה עם החברות שלה, טיילה איתם, הלכה לבית שלהם, דיברה איתם, ואז אמא שלי אמרה שהיא חזרה, נבדוק אם הוא עשה את זה גם לה. מה, ואז היא שאלה אותה, היא לקחה אותה והיא שאלה אותה...ואז המשפט שאחותי הוציאה מהפה זה היה, מה, גם איתם [כך במקור - י.ד.] הוא התעסק? ויותר אני לא יודעת מה הוא עשה לה, כי היא, היא סיפרה את זה לאמא שלי בנפרד בחדר, אני לא יודעת כלום" (ראו: שורות 25-14 בעמוד 14 לתמלול תקליטור מספר אחת לחקירת ל"ז לפני חוקרת הילדים).

 

 

           קביעות אלה הולמות גם את דבריה של ל"נ:

 

"ש: על איזה דברים, זוכרת מה היא [ל"ז - י.ד.] סיפרה, איזה דברים הוא היה עושה לה?

ת: לא (מנידה לשלילה), כי היא סיפרה את זה רק לאמא ואבא, אני לא, אני לא שמעתי כי...היא, היא אמרה את זה לאמא בסוד, ואז שאני לא ישמע [אהה], כי זה מאוד מפחיד וזה [...]

ש: אבל את לא ראית שהוא עשה משהו לאחותך, ל[ל"ז]?

ת: לא, לא הייתי איתה.

ש: אהה. ואת גם לא שמעת מה שהיא סיפרה לאבא ואמא.

ת: לא שמעתי." (ראו: עמודים 7-6 לתמלול התקליטור מספר שתיים המתעד את חקירתה של ל"נ לפני חוקר הילדים).

 

           לפיכך, השתכנעתי כי צדק בית המשפט כאשר קבע כי עדויות המתלוננות לא "זוהמו" ואין חשש כי הן סיפרו על מעשים שבוצעו למעשה באחיותיהן.

 

המועד בו הסתיימו המעשים

 

44.        בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של המערער במתלוננות נמשכו כשלוש שנים וחדלו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2008. קביעה זו נשענת על דבריה של ל' שהעידה כי המעשים פסקו כאשר הייתה בראשית כיתה ט', קרי בסתיו 2008; על דבריה של ל"ז, שסיפרה כי המעשים פסקו כשנה לפני שנחקרה, קרי בערך באפריל 2008; ועל דבריה של ל"נ שזכרה את תחילת כיתה א' כזמן שבו הופסקו המעשים, קרי סתיו 2008. יצויין כי ל' עומתה בעדותה עם טענתו של המערער לפיה הוא הפסיק את המעשים מיוזמתו כשנתיים לפני שהוגשה התלונה:

 

"ש: תראי, הוא טוען, הנאשם [המערער - י.ד.] טוען שהמעשים היו נגמרו [כך במקור - י.ד.] באמצע 2007, זה יוצא בערך שנתיים לפני שהלכתם למשטרה.

ת: אוקיי, זה לא יכול להיות, כי כשאני זוכרת מקרים שכשלמדתי עוד ב[שם בית הספר בו למדה - י.ד.]. בכיתה ח' ו-ט', והוא היה אוסף אותי אחרי הבית ספר. אז גם אם הוא טוען שלא, הוא יודע טוב מאוד שהוא היה אוסף אותי אחרי בית ספר, עוד כשלמדתי שמה." (ראו: שורות 22-16 בעמוד 75 לפרוטוקול מיום 5.11.2009).

 

 

             כן יצויין כי ל' תיארה אירוע בו המערער ניסה לגעת בה שבועות או חודשים מספר לפני שנחשפה הפרשה (ראו: שם, בעמודים 132-131). לפיכך, איני מוצא מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי באשר למועד בו חדל המערער ממעשיו, וסבורני כי יש לדחות את טענתו לפיה הוא פסק מיוזמתו מהמעשים לפחות שנה וחצי לפני חשיפת הפרשה.

 

45.      לסיכום, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי שנתקבלה על דעת שלושת שופטי המותב היא מבוססת וזהירה מאוד, והיא מעוגנת היטב בחומר הראיות ובמרכזו עדויותיהן המהימנות של שלוש המתלוננות, להן נמצאו ראיות חיזוק וסיוע מהותיות ומשמעותיות, וגרסתו של המערער שנקבע כי אינה מהימנה. יצויין כי זיכוי המערער על ידי הערכאה המבררת מהמעשים שיוחסו לו באישום הרביעי ומחלק מהמעשים שיוחסו לו באישומים השני והשלישי מלמד כי כל אימת שהראיות לא שכנעו מעל לכל ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, לא היסס בית המשפט המחוזי מלזכותו ממעשים מסוימים שיוחסו לו. כך, באשר להחדרת "חפץ" על ידי המערער לפיהן של ל"ז ו-ל"נ, המערער נתן הסבר דחוק ביותר לפיו החפץ האמור הוא בלון משחק מלא בקמח אותו עיצב בצורה של איבר מין, שבקצהו שערות צמר - בלון שנקרע לטענתו של המערער - ואף לא הציג בלון אחר כדוגמתו, אף שבית המשפט הורה לו לעשות כן. ואולם, המערער נהנה מן הספק ובית המשפט קבע כי לא ניתן לשלול את הטענה כי "החפץ" האמור אכן היה בלון משחק ולא איבר מאיברי גופו. כן יוזכר כי המערער זוכה מהאישום הרביעי שיוחס לו כיוון שלא הוכח כי במעשיו של המערער בי' הייתה כוונה מינית מפורשת, אף שהמערער הוא שסיפר בחקירתו במשטרה מיוזמתו על מעשים אלו. בנסיבות אלה לא מצאתי כל מקום להתערבותו של בית משפט זה בהכרעת הדין, ואציע לחבריי להשאירה על כנה.

 

הערעור על גזר הדין

 

46.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות אליהן היפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, זאת נוכח ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין שקבעה הערכאה הדיונית למעט באותם מקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.4.2009), בפסקה 27 לחוות דעתי; ע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (טרם פורסם, 11.3.2012), בפסקה י"ב לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין]. איני סבור כי חריגים אלו מתקיימים בנסיבות העניין. יצויין כי לא מצאתי ממש בטענת המערער כי נמנע ממנו לחקור את עורכת התסקיר. סעיף 191א (ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי בית המשפט רשאי להרשות לבעל דין להציג שאלות למי שערך את התסקיר. אם כן, לנאשם אין זכות קנויה לחקור את עורך התסקיר, ולבית המשפט מסור שיקול הדעת האם לאפשר חקירה כזו [ראו: ע"פ 4634/02 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.10.2003), בפסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' חיות]. בענייננו, החליט בית המשפט המחוזי ביום 30.5.2010 שלא לאפשר את חקירת עורכת התסקיר, ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה זו.

 

47.      המעשים שביצע המערער בשלוש המתלוננות הם חמורים, רבים ומתמשכים. המערער ביצע מסכת ארוכה של מעשים קשים ביותר בשלוש אחיות, שהיו ילדות או לכל היותר נערות צעירות מאוד בעת שנעשו המעשים. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתן היתרה של עבירות מין במשפחה ועל הצורך להחמיר בענישה בגינן. כפי שציינתי לעיל, המערער אמנם אינו בן משפחתן של המתלוננות, אך היחסים בינו לביניהן היו קרובים ביותר, מעין-משפחתיים, והוא ניצל את יחסי האמון שהיו בינו לבין המתלוננות והוריהן בכדי לפגוע במתלוננות פגיעה בלתי נסלחת. לפיכך, סבורני כי יפים לענייננו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה:

 

"עבירות מין במשפחה הן מן החמורות בקשת העבירות, ובמיוחד כך, כאשר הן מתבצעות כלפי קטין חסר ישע ולאורך תקופה ארוכה של שנים. הנזק הכבד לקורבן, שלרוב אינו בר-תיקון, מחייב החמרה בדין כאמצעי גמול והרתעה"

[ראו: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2) 918, 932 (2001)].

 

 

48.      אמנם גם כאשר הפסיקה מכתיבה החמרה בענישה, נדרשת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו [ראו למשל: ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 8.2.2012), בפסקה 34 לחוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן]. ואולם, בנסיבות העניין סבורני כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. יצויין כי תסקיר הנפגעות מצביע על הנזק העצום שנגרם למתלוננות ולמשפחתן כולה, נזק אשר מטעמי צנעת הפרט לא אדרש לפרטיו, ואוכל רק להביע את תקוותי כי יצליחו להתאושש ממנו. כן יצויין כי הערכת המסוכנות שנערכה בעניינו של המערער  - המייחסת לו רמת מסוכנות בינונית - מלמדת כי הוא אינו מגלה תובנה של ממש בנוגע לגורמים שהובילו אותו לביצוע מעשיו; הוא אינו מגלה אמפתיה כלפי קורבנות מעשיו; ועל אף שהודה ברוב המיוחס לו, הוא סבור כי לא פגע במתלוננות מינית. בנסיבות אלה, ונוכח חומרתם יוצאת הדופן של מעשי המערער, איני סבור כי העונש שהושת עליו חורג מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות.

 

49.      לפני סיום אבקש לשוב ולהדגיש כי פרשה עגומה וקשה זו נחשפה תודות לפעולתה של היועצת, שהשיעור שהעבירה בכיתתה של ל"ז המכונה "כישורי חיים" עודד את ל"ז לספר להוריה על מעשיו של המערער. היועצת אף ליוותה את המתלוננות ואת הוריהן מגילוי הפרשה ועד הגשת התלונה למשטרה. דומה כי ענייננו מהווה דוגמא נוספת לחשיבות הרבה של עידוד נפגעי ונפגעות תקיפה מינית - בכל הגילאים ובכל המסגרות החינוכיות - להתלונן על המעשים שנעשו בהם. עידוד חשיפת המעשים והבהרה חד משמעית כי אל לנפגעי תקיפה מינית לחשוש כי יוטל בהם דופי חברתי בעקבות חשיפה כזו מהווים לדידי מרכיב חיוני במאבק בעבירות המין בכלל, ובעבירות מין בילדים בפרט.

 

50.      סוף דבר: אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

 

             אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט נ' סולברג:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

           ניתן היום, ה' באלול תשע"ב (23.8.2012).

 

 

           ש ו פ ט                                     ש ו פ ט                                    ש ו פ ט

 

                                                                                     

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10056760_W01.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il