עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5666/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

דנ"א 5666/12

לפני:

כבוד הנשיא א' גרוניס

העותרים:

1. עמוסי רחמים

2. ישראל קנדל

3. יעקב אביעד

נ ג ד

המשיבים:

1. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

3. מנורה חברה לביטוח בע"מ

4. היועץ המשפטי לממשלה

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון

מיום 5.7.2012 ברע"א 2128/09, ברע"א 2137/09

וברע"א 3702/09, שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא

(בדימ') א' ריבלין, כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

וכבוד השופט ח' מלצר

בשם העותרים: עו"ד גיל רון; עו"ד אהרן רבינוביץ; עו"ד מיכל הרצברג

בשם המשיבה 1: עו"ד שמואל אהרונסון; עו"ד סברינה דדון

בשם המשיבות 2 ו-3: עו"ד ברק טל; עו"ד עידו חיטמן

בשם המשיב 4: עו"ד ד"ר חיה זנדברג

החלטה

1. לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.7.2012 ברע"א 2128/09, ברע"א 2137/09 וברע"א 3702/09. בפסק הדין התקבלו בחלקם ערעורי המשיבות 3-1 (להלן: המשיבות), לאחר שהוחלט לדון בבקשות רשות הערעור שלהן כאילו ניתנה בהן רשות לערער, על החלטת בית המשפט המחוזי במחוז המרכז לאשר הגשת שלוש תובענות ייצוגיות על ידי העותרים נגד המשיבות. פסק הדין נשוא העתירה נסב בעיקרו על שאלת פרשנותו של תנאי שהופיע (בנוסחים דומים) בפוליסות ביטוח חיים של שלוש המשיבות, שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. עניינו של התנאי נשוא המחלוקת הוא באופן חישוב תגמולי הביטוח בגין פציעות באיברים מסוימים, שאינן מגיעות כדי אובדן מלא של אותם איברים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת העותרים באשר לפרשנות התנאי האמור בפוליסות, דחה את פרשנות המשיבות וקיבל את הבקשות לאישור התובענות הייצוגיות. קבוצת התובעים שהוגדרה היא כל מבוטחי המבקשות אשר רכשו פוליסה לביטוח נכות תאונתית והתגמולים שקיבלו אינם שווים לסכום התגמולים שאמורים היו לקבל בהתאם לפרשנות שאומצה לתנאי נשוא המחלוקת בפוליסה. עילות התביעה שאושרו הן עשיית עושר ולא במשפט, הפרה חוזה והטעיה חוזית, הפרת חובת תום הלב, עוולת הפרת חובה חקוקה ועילות שונות הקבועות בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח).

2. ערעורי המשיבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתקבלו, כאמור, בחלקם. חוות הדעת העיקרית בפסק הדין נשוא העתירה ניתנה מפי המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין והתמקדה בשאלת פרשנות התנאי השנוי במחלוקת בפוליסות הביטוח. המשנה לנשיא הגיע למסקנה כי יש לקבל את פרשנות העותרים, שנתקבלה גם בבית המשפט המחוזי. עוד קבע המשנה לנשיא, כי שאלת פרשנות הפוליסה משותפת לכלל חברי הקבוצה וכי קיימת אפשרות סבירה לכך ששאלה זו תוכרע לטובת התובעים (העותרים בעתירה שלפניי). לפיכך סוגיות אלה אינן מתעוררות עוד מטבע הדברים בעתירה דנא. יחד עם זאת, המשיך המשנה לנשיא וקבע, כי בניגוד ליתר העילות שאישר בית המשפט המחוזי, התובענה הייצוגית אינה הדרך ההוגנת בנסיבות העניין להכרעה במחלוקת בנוגע לעילת ההטעיה לפי סעיף 55 לחוק הפיקוח. זאת, כיוון שאם לא תבוטל ההכרה בעילה זו במסגרת התובענות הייצוגיות ייצור פסק הדין בתובענות הייצוגיות מעשה בית דין כלפי כלל המשתייכים לקבוצה. המשנה לנשיא ציין כי בנסיבות אלה, אם בית המשפט שידון בתובענה הייצוגית ימצא כי לא ניתן תיאור מטעה ביחס לעסקת הביטוח, הרי קביעה כזו עלולה לפגוע בתובעים בעלי עילת תביעה אינדיבידואלית מבוססת יותר בגין ההטעיה הנטענת. לפיכך, קבע המשנה לנשיא כי יש לקבל את ערעור המשיבות בסוגיה זו ולא לאשר את התובענה הייצוגית בעילת ההטעיה. השופט ח' מלצר הצטרף בהסכמה להכרעת המשנה לנשיא בעניין זה. לעומת זאת, המשנָה לנשיא מ' נאור סברה כי אין צורך ליתן הוראה בעניין מחיקת עילת ההטעיה. לשיטתה, קבלת פרשנות העותרים לפוליסה, כפי שאכן נעשה, מייתרת את הצורך להכריע בשאלת ההטעיה. בנסיבות אלה מתבקש הדיון הנוסף אך בשאלה של מחיקת עילת ההטעיה.

3. לטענת העותרים, בפסק הדין נשוא העתירה נקבע קביעה עקרונית, שיש לה משמעות רבה לכל תובענה ייצוגית העוסקת בעילת ההטעיה. נטען, כי בהתאם לקביעה זו ייתכנו נסיבות, שבהן לא תאושר תובענה ייצוגית בעילה של הטעיה כדי לא לפגוע באפשרות של יחידים מן הקבוצה לנהל תביעה אישית. העותרים טוענים, כי הלכה זו היא הלכה חדשה המנוגדת להלכות קודמות ואינה עולה בקנה אחד עם חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, והמטרות העומדות ביסודו. בהקשר זה מדגישים העותרים, כי אין מקום לחשש כי יחידים מן הקבוצה ייפגעו, שהרי הם יכולים לפרוש מן הקבוצה בהתאם לסעיף 11 לחוק תובענות ייצוגיות. עוד מוסיפים העותרים, כי ההטעיה הנטענת בעניינם היא הטעיה בדרך של אי-גילוי. לטענתם, בסוג זה של הטעיה כלל לא ברור שיש צורך להוכיח הסתמכות, ועל כן אין חשש כי מעשה בית דין ימנע תביעות בגין הטעיה והסתמכות בנסיבות אישיות קונקרטיות. העותרים מציינים עוד, כי לשאלת ההכרה בעילת התביעה בגין הטעיה עשויה להיות משמעות מעשית נוכח החשש מפני התיישנות של עילות התביעה החוזיות של העותרים. זאת, על רקע על תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, לתביעות של תגמולי ביטוח.

4. המשיבות מתנגדות לקיום דיון נוסף בעתירה. לטענתן, לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי. פסק הדין נשוא העתירה, כך טוענות המשיבות, איננו מתיימר ליצור הלכה חדשה, והוא מתמקד בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנא. בהקשר זה מדגישות המשיבות, כי המשנה לנשיא לא קבע הלכה בנוגע לדרכי גיבוש עילה ההטעיה לפי סעיף 55 לחוק הפיקוח, אלא ציין כי בנסיבות העניין התובענה הייצוגית אינה הדרך ההוגנת להכרעה במחלוקת. המשיבות מוסיפות וטוענות כי דבריו של המשנה לנשיא נאמרו אגב אורחא והם אינם משקפים כוונה לקבוע הלכה חדשה בשאלת ההטעיה.

5. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. הקביעה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה התובענה הייצוגית אינה הדרך ההוגנת להכרעה במחלוקת בשאלת ההטעיה, הוגבלה מפורשות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנא, ואין בה כדי להשפיע על תובענות ייצוגיות אחרות המבוססות על עילת ההטעיה. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי פסק הדין נשוא העתירה התמקד רובו ככולו בשאלת פרשנות התנאי השנוי במחלוקת בפוליסות הביטוח של המשיבות ולא בשאלת ההטעיה. המסקנה המתבקשת מכך היא כי בית משפט זה לא ביקש לקבוע הלכה חדשה בשאלת התנאים לאישור תובענה ייצוגית בגין עילה של הטעיה. לפיכך, אין מתקיימים במקרה דנא התנאים לקיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

6. אשר על כן, העתירה נדחית. העותרים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח לטובת המשיבות.

ניתנה היום, ו' בחשוון התשע"ג (22.10.2012).