עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5663/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"ב 5663/12

לפני:

כבוד השופט א' שהם

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 19.7.2012, בתיק עת"א 23718-07-12, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' טל, סג"נ, ז' כספי, ב' ארנון

בשם המבקש: עו"ד ד"ר חיים משגב

בשם המשיב: עו"ד עמרי אפשטיין

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל, סג"נ, ז' כספי ו- ב' ארנון בתיק עת"א 23718-07-12, מיום 19.7.2012. בפסק דינו התקבלה עתירת המשיב ובית המשפט הורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, מיום 9.7.2012.

רקע והליכים

2. המבקש הורשע, על יסוד הודאותיו, בביצוע עבירות בארבעה תיקים פליליים:

א. ת.פ. 27754-12-11 – המבקש הורשע בביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

ב. ת.פ. 659/09 – המבקש הורשע בביצוע ארבע עבירות של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

ג. ת.פ. 11509-02-11 – המבקש הורשע בביצוע עבירות של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, לפי סעיף 413ג לחוק העונשין; בביצוע עבירות של גרם נזק במזיד, לפי סעיף 412ה לחוק העונשין; בביצוע עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); בביצוע עבירות של נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי); בביצוע עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; בביצוע עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין; ובביצוע עבירה של גרם נזק לרכב במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

ד. ת.פ. 25085-05-11 – המבקש הורשע בביצוע עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; בביצוע עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; בביצוע עבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי; בביצוע עבירה של נהיגה ברכב ללא רשיון רכב, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה; בביצוע עבירה של נהיגה ללא לוחית זיהוי, לפי תקנה 165(ב) לתקנות התעבורה, התשל"א-1960 (להלן: תקנות התעבורה); בביצוע עבירה של אי ציות לתמרור אין כניסה, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה; ובביצוע עבירה של חוסר זהירות, לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה.

3. בגין עבירות אלו, הושת על המבקש עונש מאסר בפועל למשך 14 חודשים, בניכוי ימי מעצרו; עונשי מאסר על תנאי למשך 10 ו-3 חודשים; פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שנתיים; פסילה על תנאי מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 8 חודשים; ופיצוי המתלונן בסך של 2,500 ₪.

4. ביום 4.6.2012, הובא לראשונה עניינו של המבקש בפני ועדת שחרורים, אולם הדיון בוטל, נוכח חזרתו של המבקש מבקשתו לשחרור מוקדם על תנאי.

5. ביום 9.7.2012, דנה ועדת השחרורים בשנית בעניינו של המבקש, לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ממאסר), לאחר שהמבקש הביע את רצונו להשתחרר ממאסר ולקחת חלק בתוכנית שיקומית. בתום הדיון, ולאחר שמיעת הצדדים, התקבלה החלטתה של ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו. בהחלטה נאמר, כי קיימות סיבות טובות ורבות להתנגד לשחרורו המוקדם של המבקש, ובכללן, התנהגותו הבעייתית של המבקש בכלא; מעורבותו באירועי אלימות עם אסירים אחרים; וכן תהיות וסימני השאלה המתעוררים מתכנית השיקום הפרטית שהציג. ואולם, נוכח העובדה שמדובר בנער צעיר (כבן 16.5 שנה), עם רקע אישי ומשפחתי בעייתי ביותר, המהווה קורבן לנסיבותיו האישיות, הרי שיש ליתן לו הזדמנות נוספת, במסגרת תכנית השיקום המוצעת.

לאור האמור, קבעה ועדת השחרורים כי יש לאפשר את שחרורו המוקדם של המבקש במסגרת תכנית השיקום המוצעת ובתנאים מגבילים נוספים.

6. ביום 10.7.2012, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נגד החלטתה של ועדת השחרורים. בעתירה נטען, כי נפלו בהחלטת ועדת השחרורים פגמים מהותיים היורדים לשורש העניין, כי היא אינה סבירה באורח קיצוני, ועל כן, מן הראוי לבטלה. המשיב עמד על נתוני המבקש במסגרת מאסרו, ועיקרם: סירובו להיפגש עם נציגי הרשות לשיקום האסיר; העובדה שהמבקש ביצע עבירות משמעתיות רבות הכוללות מעשי אלימות; העובדה שלחובת המבקש מידע מודיעיני שלילי; פליטתו ממרכז החינוך בשל עבירות המשמעתיות שביצע; אי שילוב המבקש בתעסוקה במסגרת מאסרו; סירובו לקבל טיפול תרופתי שהומלץ לו על-ידי גורמים טיפוליים; וכיוצא באלה. עוד טען המשיב, כי עולה מהחלטת ועדת השחרורים כי גם היא סברה שנתוניו השליליים של המבקש מטים את הכף לכיוון דחיית הבקשה, בציינה כי נתוניו האישיים של המבקש מעמידים בספק את סיכוייה של תוכנית השיקום.

כמו כן נטען, כי לא ראוי לשחרר את המבקש שחרור מוקדם, לאור היותו מסוכן לציבור, בשים לב לעבירות בגינן הוא מרצה את מאסרו; לעבירות המשמעת שעבר במסגרת מאסרו, שעניינן אלימות ותקיפת נערים אחרים בין כותלי הכלא; בשים לב לכך שהמבקש לא עבר כל טיפול משמעותי במהלך מאסרו; וכן לכך ששירות המבחן התרשם כי המבקש אינו לוקח אחריות על מצבו והתנהגותו, הוא חסר תובנה למצבו, וקיים סיכון כי הוא ימשיך לבצע עבירות בעתיד.

אשר לתכנית השיקום שהתקבלה, טען המשיב, כי גורמי הטיפול בשב"ס התרשמו כי המבקש, בהציגו תכנית שיקום פרטית, בחר בדרך הקלה, והמליצו בפני ועדת השחרורים שלא לאמצה. כמו כן, נטען, כי אין בתוכנית זו כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש ובעיקר אין בה כדי לענות על צרכיו ולתרום לשיקומו.

לאור האמור, נטען על-ידי המשיב, כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה בעליל ומן הראוי לבטלה.

7. ביום 19.7.2012, קיים בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דיון בעתירה, ובסיומו ניתן פסק דין, לפיו התקבלה העתירה. בית המשפט קבע כי על אף שאין להתעלם מגילו הצעיר של המבקש ומנסיבות חייו הקשות, הרי שמסוכנותו, העולה מהמעשים בגינן הוא מרצה את עונשו ומהתנהגותו האלימה במהלך מאסרו, איננה מאפשרת לשחרר אותו על תנאי. אשר לתכנית השיקום הפרטית שהוצעה, נקבע, כי הואיל והמבקש לא עבר כל הליך טיפולי במהלך מאסרו; לאור עמדת גורמי הטיפול בעניינו; פליטתו ממרכז החינוך; ואי שילובו בתעסוקה, הרי שאין לסמוך על כך שהמבקש ישתקם דווקא במהלך תקופת הרישיון הקצרה.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי ועדת השחרורים לא איזנה כראוי בין כלל השיקולים הנדרשים בהחלטתה, שכן לא הוכח כי שחרורו המוקדם של המבקש לא יסכן אחרים וכי יש לו סיכוי לשיקום. על כן, התקבלה העתירה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים, לשחרר את המבקש על תנאי.

הבקשה

8. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, נטען על-ידו כי בית משפט קמא סטה באורח חמור מן ההלכה הפסוקה, בכך שהתערב, ללא הצדקה ושלא כדין, בשיקול דעתה של ועדת השחרורים. עוד נטען, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להציב את שיקול דעתו שלו במקום שיקול הדעת של הגוף המקצועי, שנגדו מוגשת העתירה המנהלית, אלא במקרים חריגים במיוחד בהם מדובר בחריגה מסמכות, טעות חמורה במלאכת האיזונים, או בהעדרם של שיקולים כבדי משקל. עוד טוען המבקש, כי הוועדה עמדה על כל השיקולים הרלבנטיים, התרשמה ממנו, באורח בלתי אמצעי, והעדיפה לשחרר את המבקש ממאסרו על תנאי, תוך קיום פיקוח הדוק ביותר. זאת, בשים לב להיותו של המבקש נער צעיר בימים, מוכה וחבול בידי הוריו, המנהלים על גבו מאבקים מכוערים, שזה לו מאסרו הראשון. על כן, כך נטען, לא היה כל יסוד להתערבותו של בית משפט קמא בהחלטת הוועדה.

9. ביום 19.8.2012, הוגשה תשובת המשיב לבקשה, בהתאם להחלטתו של בית משפט זה. בתשובתו טוען המשיב, כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף והן לגופה. ראשית, כך נטען, המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, כנדרש בבקשות כגון דא, וכי, הבקשה כל כולה, עוסקת בבחינת הנסיבות הספציפיות של המבקש. שנית, ולגופו של עניין, טוען המשיב, כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו לשכנע כי התקיימו בעניינו שני התנאים הרובצים לפתחו של אסיר המבקש שחרור על תנאי, היינו, כי ראוי הוא לשחרור מוקדם, וכי אין בשחרור זה כדי לסכן את שלום הציבור. לגישת המשיב, המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם לאור חומרת העבירות בגינן הורשע המלמדות על מסוכנותו; נוכח התנהגותו השלילית והאלימה של המבקש במהלך מאסרו; לאור הצטברות מידע מודיעיני חסוי אודות המבקש, שעניינו אלימות וסכסוכים עם אחרים; וכן נוכח העובדה שהמבקש לא עבר טיפול שיקומי משמעותי, במהלך תקופת מאסרו, לשם הפחתת מסוכנותו.

אשר לתוכנית השיקום הפרטית שהוצעה, הפנה המשיב לעמדת גורמי הטיפול אשר המליצו בפני ועדת השחרורים שלא לאמצה, וכי אף הוועדה סברה כי היא מעוררת תהיות וסימני שאלה. על כן, נטען, כי בדין קבע בית משפט קמא, כי החלטתה של ועדת השחרורים אינה סבירה בנסיבות העניין, והורה על ביטולה.

10. בו ביום, הגיש המבקש בקשה לקיים דיון במעמד הצדדים, וטען כי בתשובתו של המשיב אין התייחסות לשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים להתערב בשיקול הדעת של הגוף המינהלי, וכי ראוי כי העתירה תועבר לדיון בפני הרכב תלתא.

דיון והכרעה

11. לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיב, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעתירה נגד ועדת השחרורים, לפי סעיף 25(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו, לעניין זה, רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986); רע"ב 7519/11 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 15.3.2012); רע"ב 1375/12 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 19.8.2012)). כך גם, אין בעצם העובדה כי בית משפט קמא ביטל את החלטתה של הוועדה כדי לפגום בהלכה זו (ראו, למשל, רע"ב 5202/11 בדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2011); רע"ב 2551/12 חאלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2012); רע"ב 4856/12 אבו לבן נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז (לא פורסם, 9.7.2012)). מכאן, כי בקשה המצטמצמת, על-פי טיבה, לשאלות פרטניות הקשורות במבקש, ואינה מצביעה על נסיבות חריגות כאמור, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

12. סבורני, כי מקרה זה איננו מעלה כל שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית בעלת חשיבות מיוחדת. הבקשה ממוקדת, בעיקרו של דבר, בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ובאיזון הקונקרטי שנקבע ביחס אליו על-ידי בית משפט קמא. על כן, יש מקום לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד. אין גם מקום להיענות לבקשה לקיים דיון בסוגיה זו בפני הרכב תלתא, כפי שביקש בא כוח המבקש.

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות, הן ביחס לשאלת סמכותו של בית משפט קמא, אשר אין בה כל חידוש, והן ביחס לשאלה האם סמכות זו הופעלה כראוי.

13. נזכיר תחילה, כי כלל יסוד הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת המאסר שהושתה עליו, וכי לא עומדת לו זכות קנויה כי עונש זה יקוצר, וכי הוא יזכה לשחרור מוקדם (ראו, לעניין זה, רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 24.5.2008); בג"צ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' טור' עאטף זאהר (לא פורסם, 2.2.2012)). עם זאת, חוק שחרור על-תנאי ממאסר, מקנה לועדת השחרורים סמכות שבשיקול דעת להעניק שחרור מוקדם לאסיר העומד באמות המידה הקבועות בחוק. בענייננו, שעה שמדובר באסיר הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, חל סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הקובע כי ועדת השחרורים רשאית להורות על שחרור על תנאי של אסיר, אשר נשא לפחות שני שלישים מתקופת מאסרו, כל עוד "שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

שיקול הדעת הנתון לועדת השחרורים בעניין זה וגדר שיקוליה, המונחים על-ידי הוראת סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הינם רחבים. על כן, בית המשפט, המעביר את החלטת הוועדה בשבט הביקורת השיפוטית יטה שלא להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה, ויתערב אך במקום בו שוכנע בית המשפט כי נפל פגם בהחלטתה של הועדה, בשל אחת העילות המוכרות במשפט המינהלי, ובכללן חריגה ממשית ממתחם הסבירות. ויפים, אז כהיום, דברי השופט א' מצא, בציינו כי:

"...המבחן לביקורת החלטתה של ועדת השחרורים בכל מקרה נתון כרוך, בעיקר, בשאלה אם ההחלטה סבירה; וביתר פירוט: אם היא מבוססת על שקילה עניינית והוגנת של השיקולים הרלוואנטיים – הן בתחום הדאגה לצורכי האסיר ובחינת סיכויי תיקונו, והן בתחום השמירה על עניינו של הציבור והגנת שלומו וביטחונו – ואם האופציה האופראטיבית המיושמת בה כלולה במתחם הסבירות, שבגדרו מוסמכת הוועדה, ואף חייבת, להפעיל את שיקול-דעתה" (בג"ץ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד מג(2) 739, 742 (1989). וראו גם, בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838 (2001); רע"ב 6438/08 אבו גידאן נ' ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (לא פורסם, 7.10.2008)).

14. במקרה דנן, סבור אני כי בית משפט קמא קבע בדין כי, בנסיבות העניין, חרגה ועדת השחרורים מגדר מתחם הסבירות באורח ממשי, משאיזנה, באופן מוטעה ולא ראוי, בין השיקולים הרלבנטיים, בעניינו של המבקש, והתירה את שחרורו המוקדם. זאת, על אף שרוב רובם של השיקולים אשר עמדו בפניה מובילים למסקנה ברורה וחד משמעית כי האסיר אינו ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. בין שיקולים אלו, יש לציין את חומרת העבירות בגינן הורשע המבקש; התנהגותו האלימה במהלך מאסרו; הצטברות מידע מודיעיני חסוי אודותיו, שעניינו שימוש באלימות וסכסוכים עם אחרים; וכן נוכח העובדה כי המבקש לא השתלב בטיפול שיקומי משמעותי, במהלך תקופת מאסרו, לשם הפחתת מסוכנותו.

לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

ניתנה היום, ג' באלול התשע"ב (21.8.2012).