עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5621/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

1.        לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 3610-01-11, כבוד השופטים ר' אבידע, י' צ'לקובניק ו-י' שפסר, מיום 13.07.2011), שבמסגרתו נדחה, ברוב דעות ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת"פ 4188-07 (כבוד השופט נ' אבו טהה).

 

2.        כפי שעולה מהכרעת הדין, נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש תקף את גיסו (להלן: המתלונן) בבית הארחה בעין גדי, בכך שהכה אותו באגרופו בפנים, הפילו על הרצפה והמשיך להכותו בפניו אף כששכב על הרצפה מחוסר הכרה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות חמורות. בנוסף, אשתו של המתלונן, אחותו של המבקש (להלן: המתלוננת) נפגעה אף היא בעת שניסתה למנוע את התקיפה. לבסוף, לאחר האירוע, התקשר המבקש למתלוננת ואמר לה שלא תערב את אביהם בסכסוך.

 

3.        ביום 30.6.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה של חבלה חמורה וזיכה אותו מהעבירות של תקיפה ואיומים. לאחר ששמע עדויות על האירוע, וביניהן עדויותיהם של המתלונן, המתלוננת והמבקש, קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבל את גרסת המבקש שלפיה נקט בהגנה עצמית. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקש לעניין קיומה של הגנה מן הצדק לנוכח מחדלי חקירה שנפלו כביכול בחקירת המקרה. בית המשפט מצא את עדויותיהם של המתלונן והמתלוננת מהימנות. לעומת זאת, ביחס לעדותו של המבקש קבע בית המשפט כי זו הותירה בו רושם בלתי אמין, בלשון המעטה. בהקשר זה התייחס בית המשפט גם לסתירות שבין עדותו של המבקש בבית המשפט לבין הודעתו במשטרה. עוד ציין בית המשפט כי המבקש לא הביא להגנתו עדים שיחזקו את גרסתו למרות שעולה מהראיות כי השניים לא היו לבדם במקום האירוע. בית המשפט התייחס גם לראיות שהוצגו בנוגע לחבלות שנגרמו למתלונן וקבע כי הן אינן מתיישבות עם גרסתו של המבקש. בכל הנוגע לסייג ההגנה העצמית קבע בית המשפט כי מאחר שקבע כי המתלונן לא תקף את המבקש אין מקום להעלות טענה של הגנה עצמית. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקש שלפיה המתלונן נשא אקדח שכן לא מצא ראיות שייתמכו בגרסה זו. בכל הנוגע לעבירות התקיפה והאיומים, קבע בית המשפט כי יש לזכות את המבקש מהן מחמת הספק שכן המתלוננת בעדותה ציינה כי הוא לא התכוון לתקוף אותה וכי נחבלה בעקבות ההתרחשות עצמה.

 

4.        ביום 30.11.2010 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל; מאסר מותנה; קנס בסך של 3,000 ש"ח; וכן פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ש"ח. בית המשפט בחן את בקשת המבקש להימנע מהרשעה, והתייחס אף להמלצת שירות המבחן שלא להרשיעו. לאחר שבחן את המבחנים שנקבעו בפסיקה בהקשר זה קבע בית המשפט כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות את ביטול ההרשעה. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אין למצות את הדין עם המבקש. מבחינת שיקולים לקולה התייחס בית המשפט אל עברו הפלילי הנקי של המבקש, לחלוף הזמן שעבר מיום ביצוע העבירה ולעדותם של עדי האופי. מבחינת שיקולים לחומרה התייחס בית המשפט לחומרת העבירה, לפגיעה במתלונן ובבני משפחתו, וכן לכך שמתסקיר שירות המבחן עולה כי הוא לא לקח אחריות על מעשיו.

 

5.        על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי, אשר דחה פה אחד את הערעור על הכרעת הדין וברוב דעות את הערעור על גזר הדין. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום. בית המשפט דחה את טענות המבקש וביניהן טענתו שלפיה המתלוננת כלל לא ידעה מה אירע וחשבה כי בעלה התאבד. בהקשר זה קבע בית המשפט כי הטענה אינה מתיישבת עם ניסיונותיה של המתלוננת להפריד בין השניים ועם העובדה שנפצעה במהלך התקרית האלימה. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי העובדה שבית משפט השלום זיכה את המבקש מהעבירות הקשורות במתלוננת אינה סותרת את קביעתו שלפיה עדותה מהימנה בעיניו. בית המשפט הוסיף וקבע כי השברים שנגרמו למתלונן בפניו משתלבים עם טענת המתלוננת בדבר היוזמה ההתקפית של המבקש ועדיפותו הכוחנית. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש נותר ללא פגיעה ממשית, עובדה שאינה מתיישבת עם טענתו בדבר מכת אגרוף מצידו של המתלונן. בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המבקש שלפיה שגה בית משפט השלום בדבר חלק הגוף אליו כוון אגרופו של המתלונן, אך קבע כי אין בה כדי לשמוט את הבסיס מתחת לתמונה הראייתית הכוללת שעמדה בפני בית המשפט. טענתו של המבקש בדבר מחדלי חקירה נדחתה אף היא. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנתו של בית משפט השלום שלפיה יש לדחות את טענתו של המבקש בדבר הגנה עצמית התחייבה מהממצאים שנקבעו.

 

6.        כאמור, טענותיו של המבקש לעניין העונש שהוטל עליו נדחו אף הן על ידי רוב שופטי בית המשפט המחוזי. בעניין זה נקבע כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט השלום שלפיה אין מקום במקרה זה להימנע מהרשעה. בית המשפט קבע כי העבירה שבה הורשע המבקש היא עבירה חמורה שבוצעה בנסיבות חמורת וביניהן העובדה שהמבקש תקף את המתלונן ללא התגרות כלשהי מצידו והמשיך להכותו גם כשהיה שרוע על הקרקע. בית המשפט קבע כי העונש שהוטל על המבקש מאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים וכי אין מקום להתערב בו. כבוד השופטת ר' אבידע, בדעת מיעוט בעניין זה, קבעה כי יש להמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש לעונש מאסר של שישה חודשים. לשיטתה, יש להפחית בעונשו של המבקש לנוכח מסמך בדבר סילוק טענות הדדי שהוצג ומתוך תקווה כי העמדת עונש המאסר על תקופה המאפשרת ריצוי בדרך של עבודות שירות, תסלול את דרכו של המבקש לחרטה כנה וקבלת אחריות על הפגיעה במתלונן ובמשפחתו.

         

7.        מכאן הבקשה שלפניי. בבקשתו, מעלה המבקש טענות רבות נגד פסקי הדין של הערכאות הקודמות ואציג, בקצרה, את המרכזיות שביניהן. ראשית, טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות בכך שהתעלמו מכך שהמתלוננת צעקה כי בעלה התאבד ולא נתנו לכך את המשקל הראוי. בנוסף, טוען המבקש כי המתלוננת לא ראתה את האירוע וכי עדותה היא עדות מגמתית אשר אין לתת בה אמון. שנית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך ש"נכנס לנעליו" של בית משפט השלום. בהקשר זה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי קבע כי שגה בית משפט השלום בקביעתו שלפיה המבקש טען כי המתלונן נתן לו אגרוף בפניו, אך לא נתן לשגיאה זו משקל מספק. עוד בהקשר זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את ההסכם בין הצדדים כראיה חדשה אך לא השיב את הדיון לבית משפט השלום לצורך דיון באותה ראיה, על אף הסכמת המשיבה. לטענתו, בית המשפט המחוזי אף לא נתן את המשקל הראוי לאותו מסמך פשרה שהוצג. שלישית, טוען המבקש כי יש להעניק לו רשות ערעור בשל כשל שנפל בייצוגו בפני הערכאות הקודמות. לטעתנו, באי כוחו הקודמים לא טענו את כל הטענות הנדרשות ולא העידו את כל העדים הרלבנטיים.

 

           רביעית, טוען המבקש כי בקשתו מעלה שלוש שאלות בעלות חשיבות ציבורית: הראשונה, האם אמרת שופט בעל פה לאחר מתן גזר הדין מחייבת; השנייה, מתי מסיים שופט בית משפט השלום את תפקידו כאשר יש משא ומתן לפשרה בין הצדדים; והשלישית, האם על ערכאת הערעור לערוך משפט זוטא לגבי תוכנה של ראייה שהתקבלה בהסכמה. לטענת המבקש, בית משפט השלום לא סיים את תפקידו והיה עליו לבחון את גזר הדין לאחר השגת הסכם הפשרה בין הצדדים. חמישית, טוען המבקש כי המתלונן העיד בבתי משפט אחרים כי זכרונו שב אליו, זאת בניגוד לעדותו בבית משפט השלום שלפיה הוא אינו זוכר את שאירע. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי המשיבה ידעה על תצהירו של המתלונן שהוגש לבית משפט השלום בפתח תקווה, אך בחרה שלא להציגו בבית המשפט. שישית, טוען המבקש כי לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. בהקשר זה חוזר המבקש וטוען כי בית המשפט שגה במספר קביעות עובדתיות המשליכות על מסקנתו בדבר אשמתו בעבירה שיוחסה לו. שביעית, טוען המבקש, כי יש להקיש מההלכות העוסקות במשפט חוזר לענייננו ולקבוע שיש להעניק רשות ערעור במקרים של עיוות דין. בהקשר זה חוזר וטוען המבקש כי תצהיריו של המתלונן שניתנו בבתי משפט אחרים סותרים את עדותו בהליך זה. שמינית, חוזר וטוען המבקש כי פעל מתוך הגנה עצמית, שכן חשש כי למתלונן יש נשק. בעניין זה מזכיר המבקש דו"ח של המשטרה שלפיו נשקו של המתלונן נגנב ממנו באותו היום. לחלופין, טוען המבקש כי חלה לו ההגנה של טעות במצב הדברים. תשיעית, טוען המבקש טענות הנוגעות למחדלי החקירה ולכך שקמה לו הגנה מן הצדק. כך, למשל, טוען המבקש כי דו"ח המשטרה שלפיו נשקו של המתלונן נגנב לא הוצג והמתלונן אף לא נחקר בהקשר זה. עוד טוען המבקש כי עדים רלבנטיים, כילדיו של המתלונן, לא נחקרו על ידי המשטרה.

 

           לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא ביטל את הרשעתו במסגרת גזר הדין וכי העונש שהוטל עליו הוא חמור ביחס לעבירה שבה הורשע. בהקשר זה טענתו המרכזית של המבקש היא כי בתי המשפט נטעו בו תקווה כי הרשעתו תבוטל וכי לכל היותר יוטל עליו עונש של של"צ או עבודות שירות. כך, לאחר הכרעת הדין נשלח המבקש לקצינת המבחן לצורך בחינת האפשרות של ביטול ההרשעה. אך למרות המלצת שירות המבחן, החליט בית המשפט שלא לבטל את הרשעתו. בנוסף, טוען המבקש כי לאחר הקראת גזר הדין אמר שופט בית משפט השלום כי אם הצדדים יגיעו לפשרה יומר גזר הדין לעונש של עבודות שירות. בנוסף, טוען המבקש כי אף בית המשפט המחוזי הציע כי הערעור יתקבל אם המבקש יודה בעובדות והרשעתו תתבטל. לבסוף, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו אינו נותן משקל מספק לנסיבותיו האישיות ולשיקולים אחרים לקולה, וביניהם המלצת שירות המבחן.

 

8.        בנוסף לבקשה למתן רשות ערעור, הגיש המבקש גם בקשה לצורף ראיות. לטענתו, מדובר בראיות הנחוצות לצורך עשיית צדק, וביניהן גרסאות סותרות שמסרו המתלוננים בערכאות אחרות. לטענתו, חלק מהמסמכים הגיעו אליו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. האחרים, לא הוגשו לערכאות הקודמות שלא על דעת המבקש ותוך כשל שנפל בייצוגו.

 

9.        מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, בקשתו של המבקש אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לטענת המשיבה טענות המבקש, אותן הציג אף בפני בית המשפט המחוזי, נוגעות לקביעת ממצאי עובדה ומהימנות שאין בהן, ככלל, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בנוסף, טענות המבקש בנוגע לעונש שהוטל עליו אינן מצדיקות אף הן דיון בפני ערכאה שלישית. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לעניין טענתו של המבקש בעניין כשל בייצוג טוענת המשיבה כי המבקש יוצג בערכאות הקודמות על ידי שלושה עורכי דין וזכה לבחינה מדוקדקת של עניינו. לטענתה, בית המשפט המחוזי אפשר לבא כוחו דאז של המבקש להגיע להסכם עם המתלונן אך בסופו של דבר ביקש בא כוחו כי יינתן פסק דין והודיע כי הצדדים לא הגיעו להסדר. לטענתה, בקשת רשות הערעור אינה יכולה לשמש כמקצה שיפורים לעניין זה. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי הערכאות הקודמות בחנו את טענותיו של המבקש וקבעו כי גרסתם של המתלוננים אמינה וקוהרנטית. לעומת זאת, טענותיו של המבקש לעניין הגנה עצמית נדחו על ידן.

 

10.      המשיבה מתנגדת אף לבקשה לצרף ראיות חדשות. לטענתה, התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך קבלת ראיות נוספות בערעור מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בבקשה להבאת ראיות חדשות כתמיכה בבקשה לרשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי מרבית הראיות בהן מדובר היו מצויות בחומר החקירה וגם היו בהישג ידם של באי כוחו הקודמים של המבקש, אשר בחרו שלא להגישן. לבסוף, טוענת המשיבה כי אין בחומר הראיות הנוסף כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיעו הערכאות הקודמות.

 

11.      בתגובתו לתגובת המשיבה, טוען המבקש כי המשיבה התעלמה מחלק מטענותיו וכי במידה והראיות שביקש לצרף יתקבלו ותינתן רשות ערעור סיכויי הערעור גבוהים.

 

12.      לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, בתגובת המבקש לתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וכך גם הבקשה להוספת ראיות חדשות.

 

13.     הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). על אף טענותיו, המבקש לא העלה בבקשתו טענה בעלת חשיבות ציבורית כאמור וכל בקשתו עניינה בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. יתרה מכך, עיקר בקשתו של המבקש היא כי נתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום לאחר ניהול הליך הוכחות ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בממצאים מסוג זה (ראו למשל: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769,780 (2000)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. בחינת מסקנותיו של בית משפט השלום, אף על רקע שלל טענותיו של המבקש, מעלה כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בית משפט השלום התרשם מהעדים שהעידו בפניו והחליט להעדיף את גרסת המתלוננים על פני גרסתו של המבקש שהותירה עליו רושם כלא אמינה. בית המשפט המחוזי בחן אף הוא את הראיות  וקבע כי אין לקבל את טענת המבקש שלפיה פעל מתוך הגנה עצמית. טענותיו של המבקש בנוגע לאמירתה של המתלוננת כי המתלונן ניסה להתאבד, וכן טענותיו בנוגע למחדלי חקירה שנפלו כביכול בתיק זה נטענו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו. במסקנה זו של בית המשפט המחוזי לא מצאתי מקום להתערב.

 

14.     בנוסף, טענותיו של המבקש הנוגעות לכשל בייצוג אף הן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. קריאת בקשתו של המבקש מעלה חשש כי מדובר בניסיון לערוך "מקצה שיפורים" בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. אלא, שכידוע "אין זה מתפקידו של בית המשפט לאפשר הזדמנות נוספת המהווה "מקצה שיפורים" לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור (רע"פ 3344/06 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2006)). בנוסף, הלכה היא כי כאשר מועלות טענות נגד התנהלותם של עורכי דין שייצגו את המבקש בעבר, חייב הטוען לצרף את תגובתם של אותם עורכי דין (ראה למשל מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.11.2005)). בענייננו, לא צירף המבקש את תגובתם לבקשתו.

 

15.     לבסוף, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי, אשר נותן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, לחומרת העבירה ולכלל נסיבות המקרה. בנוסף, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה המבקש לא הצביע על נסיבות חריגות המצדיקות במקרה זה הימנעות מהרשעה על אף חומרת העבירה שביצע. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי התייחסה למסמך שהגיש המבקש בדבר סילוק טענות הדדי וקבעה כי על אף הסדר זה בין המבקש לבין המתלונן, אשר נשקל כשיקול לקולה, אין מקום להפחית מהעונש שהוטל עליו. מסקנה זו מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

 

16.     בקשתו של המבקש להוספת ראיות חדשות בשלב זה של ההליך, אף היא דינה להידחות. כידוע, אחד מהתנאים הנדרשים על מנת להתיר הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור הוא כי המבקש לא היה יכול להביא את הראייה בפני הערכאה הדיונית (ראו למשל: רע"פ 6306/08 חלפון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2008)). בענייננו, מרבית הראיות אותן המבקש רוצה לצרף לבקשתו, הן ראיות שהיו קיימות בתיק החקירה. המבקש לא הצביע על טעם מספק אשר מנע ממנו, באמצעות באי כוחו, להציג ראיות אלה בפני הערכאה הדיונית, או בפני ערכאת הערעור. הראיות החדשות אותן מבקש המבקש לצרף הן ראיות הנוגעות לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, שיש בהן, לטענתו, כדי להשפיע על העונש שהוטל עליו. אלא, שלטעמי, כפי שהובהר לעיל, אין מקום להתערב במקרה זה בגזר הדין, ואין בראיות המצורפות לבקשה כדי לשנות ממסקנתי זו.

 

17.     סוף דבר, הבקשה נדחית.

 

18.      ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מיום 28.7.2011 מבוטלת בזאת. המבקש יתייצב ביום 28.2.2012 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע לשם תחילת ריצוי עונשו. 

 

 

           ניתנה היום, י"ב בשבט התשע"ב (5.2.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11056210_H05.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il