עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5431/10

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשים:                     עו"ד ש' אבני

 

 

           בקשה שניה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקשים הורשעו בעבירה של שימוש במקרקעין בלי היתר ונדונו לעונש שעיקרו קנס, צו הפסקת שימוש בבניין מושא העבירות ואטימת כל פתחי הגישה אליו.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

1.        מסכת האירועים בעניינם של המבקשים פורטה בהרחבה בהחלטה בבקשתם הראשונה למשפט חוזר (ראו: מ"ח 5535/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.09). להלן: הבקשה הראשונה למשפט חוזר) ועל-כן אעמוד רק על עיקריה. נגד המבקשים ושנים-עשר נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של שימוש במקרקעין בלי היתר לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). מדובר בשימוש למגורים שעשו המבקשים בתקופות שונות בשנים 2004 – 2005 בבניין שבו שכרו דירות. בנין זה הינו בניין בן 7 קומות, הידוע בכינוי "בית יהונתן" (להלן: הבניין או בית יהונתן), בכפר סילוואן שבדרום מזרח ירושלים (להלן: הכפר), אשר נבנה ללא היתר הנדרש לפי החוק. ביום 4.7.06, לאחר שהוצגו ראיות הצדדים בעניין, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט א' צ' בן-זמרה) את טענתם המקדמית של המבקשים כי עומדת להם הגנה מן הצדק. המבקשים טענו כי יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם כיוון שהליכי האכיפה שננקטו נגדם משקפים מדיניות מפלה מצד הרשויות, המתבטאת באכיפה בררנית של דיני התכנון והבניה בהשוואה לבני המגזר הערבי בכפר. עוד נטען כי בטרם הוגש כתב האישום, הציגו כלפיהם הרשויות מצג-שווא לפיו לא היה פסול בשימוש שעשו בבניין. ביום 17.1.07 הרשיע בית המשפט את המבקשים בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום. ביום 11.2.07 נדונו המבקשים לקנס בסך 3,500 ש"ח כל אחד והם נדרשו לחתום על התחייבות להימנע מעבירות דומות למשך 3 שנים. בנוסף, הוצא צו להפסקת השימוש בבניין ולאיטום כל פתחי הגישה אליו. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובו שבו וטענו, בין היתר, כי עומדת להם הגנה מן הצדק מהטעמים שפורטו לעיל. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) דחה את הערעור (ע"פ 40223/07 גוטליב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.07)). בקשתם של המבקשים למתן רשות ערעור, שבה העלו טענות זהות לאלה שהעלו בערכאות קמא, נדחתה על ידי בית המשפט העליון (רע"פ 727/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.08)).

 

2.        למען שלמות התמונה אוסיף כי מלבד ההליכים שפורטו לעיל, ניהלו המבקשים הליכים משפטיים רבים בערכאות שונות מאז ניתן פסק-הדין בעניינם בבית המשפט לעניינים מקומיים, במטרה להביא לשינוי פסק-הדין או לדחיית המועד לביצוע צו האיטום (לפירוט ההליכים השונים ראו הבקשה הראשונה למשפט חוזר, וכן החלטתי מיום 26.12.10 בבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע גזר הדין, שהוגשה במסגרת ההליך שלפניי, אליה עוד אדרש בהמשך). 

 

3.        עוד אציין כי ככל העולה מהחומר שלפני, במשך כל התקופה מאז ניתן גזר-הדין לא אטמו המבקשים את הבניין, חרף קיומן של החלטות שיפוטיות המורות על אטימתו ודחייתן של בקשות שונות לעיכוב ביצוע האיטום. מתגובת המשיבה עולה כי גם עיריית ירושלים נמנעת זה זמן רב מלקיים את הצו, למרות הנחיות חד-משמעיות שניתנו לה בעניין זה, בין היתר, מטעם פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

 

הבקשה הראשונה למשפט חוזר

 

4.        ביום 19.6.08 הגישו המבקשים את הבקשה הראשונה למשפט חוזר. בבקשתם, התמקדו המבקשים בטענה כי הליכי האכיפה שננקטו נגדם הם תולדה של אכיפה בררנית ומפלה. נטען כי עדותו של היועץ המשפטי לעיריית ירושלים (להלן: היועץ) בהתייחס לסדרי העדיפות של עיריית ירושלים (להלן: העירייה) לנקיטת הליכי אכיפה בעבירות בניה, לא תאמה את המצב המשפטי הנוהג בפועל. לפיכך דחיית טענת המבקשים להגנה מן הצדק בערכאה הראשונה התבססה על ראיה שיסודה בשקר ובזיוף, באופן המצדיק עריכת משפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט. עוד נטען כי מתקיימת העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, שכן הובאו ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט, המצביעות על כך שמדיניות האכיפה של העירייה בכפר אינה מושתתת על סדרי עדיפות סדורים וכתובים, וכי היא לוקה בהפליה פסולה. נטען כי בראיות אלה יש כדי ללמד שדחיית טענת המבקשים בדבר הגנה מן הצדק היתה שגויה. לבסוף, נטען כי בשל כל האמור נגרם למבקשים עיוות דין כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

 

5.        ביום 3.5.09 דחה בית המשפט העליון (כבוד השופט א' א' לוי) את הבקשה באשר לא מצא בה עילה לקיומו של משפט חוזר. צוין כי אין להשלים עם השימוש שעושים המבקשים בהליכים משפטיים למטרת דחייה חוזרת ונשנית של תוצאתה הרשעתם. טענותיהם נדחו גם לגופו של עניין. בין היתר, נקבע כי עדותו של היועץ המשפטי לעירייה נמצאה מהימנה על ידי הערכאות קמא ואין בטענת המבקשים כדי לשנות מקביעה זו. עוד צוין כי קביעותיהן של הערכאות קמא לא הושתתו על ההנחה כי לעירייה סדרי עדיפות כתובים ולכן אין בראיה זו כדי להשפיע על תוצאת המשפט. כמו כן, נקבע כי גם הראיות הנוספות שהציגו המבקשים בניסיון להוכיח את מדיניותה המפלה של העירייה אינן משכנעות.

 

הבקשה הנוכחית

 

6.        ביום 18.7.10 הגישו המבקשים בקשה נוספת לעריכת משפט חוזר, היא הבקשה שלפניי, במסגרתה התבקש גם עיכוב ביצועו של צו האיטום שניתן בגזר-הדין ביום 11.2.07. בהחלטתי מיום 26.12.10 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע מן הטעם שזו תקופה ארוכה עושים המבקשים דין לעצמם ומפרים החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינם, בכך שאינם מבצעים את איטום הבניין.

 

           בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי מתקיימות שתי עילות לעריכת משפט חוזר בעניינם. לדבריהם, ראיות חדשות שהגיעו לידיהם מוכיחות כי אכיפת הדין בעניינם היתה בררנית ומפלה ובוצעה מטעמים פוליטיים על רקע היותם מתיישבים יהודים בכפר. לטענתם, הראיות החדשות שומטות את הבסיס העובדתי שעליו נשענת החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בעניין תחולתה של הגנה מן הצדק במקרה הנוכחי. במובן זה, הראיות עשויות לשנות את תוצאת המשפט ולכן מתקיימת העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. מדובר במספר ראיות. אחת מהן היא תגובת סגנית היועץ מיום 11.7.10 לפניית המבקשים בנוגע ל-12 מבנים בכפר שנזכרו בערכאה הראשונה כדוגמאות למבנים שהוקמו בלי היתרים על ידי תושבי הכפר בני המגזר הערבי, ואשר העירייה אינה אוכפת את הדין ביחס אליהם. בתגובתה כתבה סגנית היועץ כי בחצי השנה שקדמה לתגובה ביקרו מפקחי העירייה בכפר פעם אחת בלבד. המבקשים טוענים כי למיטב ידיעתם ביקור זה נוצל לביצוע מדידות בבית יהונתן במקום לנצלו, כך לגישתם, לפיקוח ואכיפה ביחס למאות המבנים הבלתי חוקיים שבסביבתו. המבקשים מוסיפים כי מעקב אחר 12 המבנים הנזכרים לעיל מעלה כי גם היום העירייה אינה אוכפת את הדין נגד המשתמשים בהם. יתר הראיות נוגעות להתבטאויות שונות של ראש עיריית ירושלים ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן: הוועדה), מר ניר ברקת (להלן: ראש העיר). בכלל זה מפנים המבקשים להתבטאויות בכלי התקשורת, בתכתובות עם פרקליט המדינה ובתגובות שהוגשו מטעמו להליכים משפטיים בחודשים ינואר-אפריל 2010 בנוגע למדיניות האכיפה במזרח העיר והליכי האכיפה ביחס לבית יהונתן בפרט. מהתבטאויות אלה מבקשים המבקשים ללמוד כי אכיפת הדין במקרה דנן היתה בררנית ומפלה. המבקשים סבורים כי לנוכח הראיות שלעיל, הותרת הרשעתם על כנה היא בגדר עיוות דין, כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

 

7.        המשיבה סבורה שיש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שפנייתם של המבקשים לבית המשפט נעשית בחוסר ניקיון כפיים בהתחשב בכך שעד היום לא ביצעו את צו האיטום. טעם נוסף לדחיית הבקשה על הסף נעוץ בכך שמהותה של הבקשה הנוכחית זהה לזו שבמסגרת הבקשה הראשונה למשפט חוזר. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי אין בראיות החדשות כדי לשנות מקביעותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים. לטענתה, הטיפול ב-12 המבנים אמנם נזכר בהחלטה השיפוטית שבה נדחתה הטענה להגנה מן הצדק, אולם החלטה זו אינה מבוססת על הממצאים שנקבעו בעניין 12 מקרים פרטניים אלה. בית המשפט דחה את טענת המבקשים בהסתמך על העדויות והראיות שהיו בפניו בעניין מדיניות האכיפה ויישומה בפועל בכל רחבי מזרח העיר, ובכלל זה בכפר. לפיכך, אין בראיות בעניין מצב האכיפה ב"מדגם" של 12 מבנים בכפר בהם בחרו המבקשים להתרכז, כדי לשנות מן הקביעה שהתבססה על התשתית העובדתית הכוללת, על יסודה נדחתה הטענה כי במקרה הנדון נעשתה אכיפה בררנית. ועוד, קשיי האכיפה בשנים שלאחר מתן ההחלטה אינם משליכים על ההחלטה ועל חומר הראיות שעל בסיסו ניתנה. אשר להתבטאויות ראש העיר נטען כי התבטאויותיו, שעליהן חולקת המשיבה מכל וכל, נאמרו בהקשר אחר ולא לעניין העמדתם של המבקשים לדין והרשעתם. ממילא, אין בהן כדי להחליף את קביעתם ההפוכה של כל הערכאות השיפוטיות שדנו בנושא. מטעמים אלה, סבורה המשיבה כי לא התקיימו העילות הנטענות לעריכתו של משפט חוזר.

 

הכרעה

 

8.        עיינתי בבקשה ובתגובה לה ונחה דעתי כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקשים לשכנעני כי מתקיימת אחת מן העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. תחילה יובהר כי המבקשים ממשיכים לעשות דין לעצמם ומוסיפים להפר החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינם, המורות על ביצוע צו איטום פתחי הכניסה לבניין. ככל העולה מן החומר שהוגש לבית המשפט, מאז שניתנה החלטתי מיום 26.12.10 בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, לא נשתנה דבר מבחינת מצב הדברים בפועל באשר לביצועו של צו האיטום. כידוע, על דרך הכלל לא יושיט בית המשפט סעד למי שמפר צווים שיפוטיים ובוחר לעשות דין לעצמו. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' א' לוי:

 

"מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה. על הסף, הואיל ומתגובת היועץ המשפטי לממשלה עולה, כי המבקש לא התייצב לריצוי עונשו ומשטרת ישראל טרם הצליחה לאתרו. זו עובדה תמוהה ביחס למי שפונה לבית המשפט ומבקש סעד, שהרי משמעות התנהגותו היא שהמבקש אינו מציית להחלטות שיפוטיות, ודי בעובדה זו לעתים כדי לשלול את זכותו לסעד." (מ"ח 5208/03 סוקוסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 6 (לא פורסם, 23.6.03). ראו גם: מ"ח 2128/10 שפיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.11)).

 

           כפי שצוין בהחלטתי מיום 26.12.10, המקרה שלפנינו נכנס תחת הכלל האמור. התנהלות המבקשים בנסיבות המקרה שלפניי מלמדת כי אין הם סרים למרות הדין, וזאת באופן עקבי וממושך. בשל כך פנייתם לבית משפט זה נעשית בחוסר ניקיון כפיים. למותר לציין כי העובדה שרשויות האכיפה אינן מבצעות את הצו מטעמים אלה ואחרים אינה פוטרת את המבקשים מלבצע את הצו, שכן כלפיהם מופנה הצו בראש ובראשונה. על כן, די בהתנהלות המבקשים כדי להצדיק את דחיית הבקשה דנן על הסף.

 

9.        אוסיף כי לא מצאתי ממש גם בטענות לגופן. בפסיקה נקבע כי על מנת שתקום לאדם שהורשע העילה לקיים משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, על הראיות החדשות להיות בעלות משקל סגולי כזה, שאם יצורפו לראיות האחרות שהוגשו, עשויות הן להביא לשינוי תוצאת המשפט (מ''ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2005); מ''ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, לח(3) 498 (1984)). לא התרשמתי כי הראיות שצורפו לבקשה אוצרות בתוכן את הכוח הסגולי שעשוי להביא לשינוי התוצאה ביחס למבקשים.

 

           באשר לנתונים שהובאו בעניין 12 המבנים הבלתי חוקיים שנדונו בערכאה הראשונה – איני סבורה שיש בכוחם לשמוט את הבסיס העובדתי למסקנותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים בשאלת מדיניות האכיפה שעל יסודן נדחתה טענת ההגנה מן הצדק. בית המשפט קבע כי בהחלטה להגיש כתב אישום נגד המבקשים לא היו מעורבים שיקולים זרים הקשורים בזהותם הלאומית, וכי ההליכים שננקטו נגדם מתיישבים עם סדר העדיפות שקבעה לעצמה העירייה בהתייחס לעבירות תכנון ובניה במזרח העיר. קביעות אלה התבססו על מכלול של ראיות ואין ב"מדגם" שבו בחרו המבקשים להתמקד כדי לקעקען. יש להוסיף כי ראיות דוגמת אלה הובאו כבר בבקשה הראשונה למשפט חוזר במטרה להוכיח את טענת האכיפה הבררנית ונדחו על ידי בית משפט זה. על כן, יש יסוד לטענה כי אין מקום להידרש אליהן מטעם זה (ראו תקנה 8 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957).

 

           אף תגובתה של סגנית היועץ לפניית המבקשים אינה מלמדת על קיומה של מדיניות מפלה מצד מערך האכיפה בעירייה. כל שניתן להבין ממנה הוא שבוצע רק ביקור אחד בכפר מטעם מפקחי העירייה בחצי השנה שקדמה לתגובה, נתון המתיישב עם טענת המשיבה כי בשנים האחרונות חלה התדרדרות במצב הביטחוני שהקשתה את הפיקוח והאכיפה בכפר.

 

           אשר לראיות הנוגעות להתבטאויותיו של ראש העיר, אלה נאמרו כמחאה ביחס לעמדתם של גורמים בפרקליטות וממילא אינן יכולות להחליף קביעות שיפוטיות שהתקבלו בעניינם של המבקשים על ידי הערכאות המוסמכות. בנוסף, מקובלת עלי טענת המשיבה כי טענותיו של ראש העיר הובעו ביחס לעמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה שלא לעכב את ביצוע צו האיטום במקרה של בית יהונתן, בשעה שמאות צווי הריסה שניתנו לגבי מבנים אחרים במזרח העיר אינם נאכפים. הדברים לא כוונו לעצם הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי נגד המבקשים, שהם המצויים במוקד הבקשה שלפניי לעריכת משפט חוזר. על כן, אין בדברים אלה כדי לשנות מן המסקנה של הערכאות דלמטה לפיה ההליך שבסופו הורשעו המבקשים אינו מלמד על אכיפה בררנית המצדיקה הגנה מן הצדק.

10.      אף אין בידי לקבל את הטענה כי הראיות שהובאו לפני והמסקנות שמנסים המבקשים לחלץ מהן מובילים למסקנה כי נגרם להם עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

 

11.      לבסוף, רואה אני להביא את דברי השופט א' א' לוי שנכתבו בבקשה הראשונה למשפט חוזר:

 

 "שִפְעַת ההליכים שהתנהלו בעניינם של המבקשים הבטיחה די הצורך כי טענותיהם נבחנו לפני-ולפנים, ובאופן שיש בו להבטיח כי לא נגרם להם ולו אבק של עיוות דין. עתה, הגיע זמן לחתום את מסכת פניותיהם של המבקשים לערכאות המשפט. הליכי הערעור וההשגה על הרשעה שבדין תכליתם אחת היא – הימנעות מחיובו של אדם באחריות בפלילים שעה שאין הוא חייב בדינו. מאידך, לא ניתן להשלים עם השימוש בהליכים אלה למטרת דחייה חוזרת ונשנית של תוצאתה המתבקשת של ההרשעה..." (פסקה 16 להחלטה).

 

           הדברים מדברים בעד עצמם ומקבלים משנה-תוקף מקום בו מדובר בבקשה שניה. אף שניסו המבקשים לתמוך את בקשתם הנוכחית בראיות חדשות שיש בהן, לסברתם, כדי להוכיח את טענותיהם, הרי שבחינת הטענות מלמדת כי למעשה בקשה זו היא בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת". המבקשים שבים ומעלים בפני ערכאות שיפוט שונות את אותה טענה עקרונית, לפיה ההליכים שננקטו נגדם משקפים מדיניות מפלה מצד הרשויות. טענות אלה נבחנו לעומקן ולרוחבן במסגרתם של הליכים רבים, לרבות במסגרתן של בקשות שעניינן מועד ביצוע צו האיטום, ונדחו פעם אחר פעם על ידי ערכאות שונות. טוב יעשו המבקשים אם ייקחו הערה זו לתשומת לבם, שעה ששוקלים הם אם לפנות פעם נוספת לבית המשפט בעניין שלפנינו.

 

           הבקשה, אפוא, נדחית.

 

           ניתנה היום, ב' באלול תשע"א (1.9.11).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10054310_B07.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il