עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5316/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד דוד גולן

 

 

1.              לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שניתן על ידי כב' השופט ר' בן-יוסף בעפ"ת 59161-05-12, מיום 21/06/2012. בפסק דינו דחה כב' השופט ר' בן-יוסף את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו, אשר ניתן על ידי סגן הנשיאה כב' השופט י' ויטלסון, ביום 09/05/2012.

 

הליכים קודמים

 

2.              נגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ד(א) ו-64ב ובקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה).

 

3.              בכתב האישום נטען, כי ביום 12/03/2010, סמוך לשעה 04:10, נהגה המבקשת ברכב פרטי מסוג פולקסווגן ברח' שוקן 34 בתל אביב בהיותה שיכורה, שכן המבקשת סירבה לתת דגימה של אוויר נשוף לפי דרישת שוטר. בתגובה טענה המבקשת, כי היא לא הכשילה את הבדיקה בכוונה, אלא הסכימה לבדיקה, אולם למרות ניסיונותיה הרבים היא לא הצליחה לנשוף. בנוסף טענה המבקשת, כי השוטר לא הסביר לה את משמעות הסירוב, כנדרש.

 

4.              ביום 09/05/2012, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקשת בעבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום, בקובעו כי "לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות שהובאו בפני, אני קובע שאמינותו של מכשיר הינשוף לא נסתרה. בהסתמך על הודאת הנאשמת, כי שתתה כוס וודקה רד בול טרם נהיגתה, ובהסתמך על הכשלתה את בדיקת הנשיפה, אני קובע כי הנאשמת בצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום, נהיגה בשכרות, ואני מרשיעה בדין".

 

           בגזר דינו, שקל בית המשפט לתעבורה את השיקולים לעונש, לרבות, הרשעותיה הקודמות של המבקשת, והשית על המבקשת פסילה בפועל לתקופה של 24 חודשים; פסילה לתקופה של 6 חודשים על תנאי למשך שנתיים; תשלום קנס בסך 2000 ₪; והתחייבות בסך של 10,000 ₪, עליה תחתום המבקשת, לפיה במשך 3 שנים לא תעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בשכרות, או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

 

       המבקשת ערערה על הרשעתה ועל העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לטענתה, אשמתה לא הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים, שכן, המשיבה לא עמדה בחובתה להוכיח את תקינותו של המכשיר, ולא הביאה את העד הנכון והרלבנטי להוכחת תקינות המכשיר. בנוסף, העלתה המבקשת  טענות במישור הפרוצדוראלי, לפיהן,  היא לא קיבלה לידיה את המסמכים, אשר הוגשו במסגרת עדותו של טכנאי המעבדה, הרצל כהן, לפיכך נפגעה זכותה לעיון בחומר החקירה; הצהרתו של עד זה, כי ערך את המסמכים אינה הצהרת אמת; התביעה ביקשה להגיש רשומה מוסדית מבלי להודיע על כך להגנה, מבעוד מועד; מאחר שבכתב האישום לא הופיע שמו של עד זה, היה על המשיבה להודיע על כך למבקשת, ובמקביל לתקן את כתב האישום על-ידי הוספת עד, על מנת לאפשר לה להעתיק את חומר החקירה ולהכין עצמה לקראתו. מעבר לכך, כך לשיטתה של המבקשת, לא הובהרה לה המשמעות המשפטית של סירוב לבצע בדיקת נשיפה.

 

6.                      בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על שני חלקיו. לעניין הכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה, לפיהן, המבקשת, על דרך התנהגות, לא נעתרה לדרישת השוטרים לנשוף במכשיר הינשוף. באשר לגזר הדין נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, כי:

 

"בסופו של הליך לא טעה בית משפט קמא כשגזר למערערת עונש פסילת מינימום. אין בנסיבות, כאשר עסקינן בשכרות מחמת סירוב, לשתף פעולה עם מכשיר ינשוף או בנסיבות אחרות, כל סיבה להפחית מעונש פסילת המינימום אפילו שעברה התעבורתי של המערערת איננו מהמכבידים, לחובתה רק שלוש הרשעות קודמות בדין".

 

הבקשה

 

7.          בבקשת רשות הערעור שהגישה, חזרה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני ערכאת הערעור. לדידה, המשיבה לא עמדה בחובתה להוכיח את תקינותו של מכשיר הינשוף. על כך הוסיפה המבקשת, וטענה, כי נגרם לה עיוות, שכן טענותיה הפרוצדוראליות לא זכו להתייחסות, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

 

דיון והכרעה

 

8.          לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן על נקלה. רשות זו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו לעניין זה רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]).

 

9.        קבלתה של הבקשה תחייב התערבותו של בית משפט זה בקביעות עובדתיות אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, וכלל ידוע הוא כי "אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, וזאת בשל יתרונה המובנה של האחרונה, אשר התרשמה ישירות ובלא אמצעים מקשרים מהעדים ומהראיות" (ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 6.6.2012]).                                

 

10.      בענייננו, התבססו קביעותיו של בית המשפט לתעבורה  על עדותו של השוטר, ומפעיל הינשוף, רס"מ טירן שלום, ומהמסמכים שהגיש, מהם עולה כי מפי המבקשת נדף ריח של אלכוהול; המבקשת הודתה כי שתתה כוס וודקה רד בול; מכשיר הנשיפון הראה תוצאה חיובית; המבקשת הסכימה לבדיקת הינשוף, אולם הכשילה את הבדיקה בכך שלא נשפה מספיק אויר, תוך שהיא מכווצת את שפתיה לפיה. בית המשפט לתעבורה קבע, כי "הנאשמת לא טענה ולא הציגה כל ראיות המצביעות על בעיה רפואית כלשהיא, המונעת ממנה לנשוף כנדרש. הגם שלפי טענתה נגשה לבדיקה רפואית של ריאותיה, לאור כשלונה לנשוף למכשיר הינשוף. משלא הוצג בפני כל הסבר משמעותי רפואי או אחר לכשלונה בבצוע הבדיקה, אין לי אלא לראותה כמי שהכשילה את הבדיקה. הכשלת הבדיקה דינה כדין סירוב לבצעה. אני קובע, כי הנאשמת אף הוזהרה מבעוד מועד, ואף אשרה זאת בחתימת ידה, כי חוסר רצונה למלא את חובת הנשיפה כנדרש, משמעותו – סירוב לבדיקה". המדובר בקביעת ממצאים עובדתיים, שבהם ערכאת ערעור לא תטה להתערב, והדברים אמורים, ביתר שאת, כאשר מדובר בבקשה לערעור שני על אותם ממצאים.

 

          ככל שהדבר נוגע לסירוב להיבדק, נקבע על ידי כב' השופט רובינשטיין ברע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2011):

 

"... מקום שהשוטר דרש שתיערך בדיקת 'ינשוף' והנהג בחר שלא להיעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור. הרשות לדרוש בדיקת נשיפה עומדת לבדה ללא קשר לסוגים אחרים של בדיקות כגון בדיקת דם... השוטר רשאי לבחור בבדיקה, ואינו כפוף אלא למגבלות שבסעיפים עצמם, ובוודאי לא לסוג הבדיקה שמעוניין בה הנבדק".

 

                  

11.      לעניין טענת המבקשת, כי ראוי ליתן לה רשות לערער, מאחר  שהמשיבה לא עמדה בחובתה להוכיח את תקינותו של מכשיר הינשוף, סבורני, כי אין כל ממש בטענה זו. בית המשפט לתעבורה עיין בכרטיס המכשיר, ולא מצא כל בעיה בביקורות ובתיקונים שעבר, ולכן לא מצא לזמן לעדות את מי שביצעו בדיקות תקינות למכשיר, במהלך השימוש בו. לפיכך, אינני מוצא מקום להתערב אף בממצא עובדתי זה.

 

           אשר לטענת המבקשת, לפיה טענותיה הפרוצדוראליות לא זכו למענה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אציין, כי אמנם לא היתה התייחסות לטענות אלו, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואולם, במסגרת הכרעת הדין, דן בית המשפט לתעבורה בטענותיה אלו של המבקשת, ודחה אותן, אחת אחת. בעניין זה, ראוי להדגיש, כי בית המשפט לתעבורה ציין במפורש, כי במסגרת דיון מקדמי לקראת שלב ההוכחות, ביקשה התביעה להוסיף תעודת עובד ציבור בנוגע לתקינות המכשיר ולזמן לעדות את עורך התעודה, הרצל כהן, והסניגור לא הביע כל התנגדות לתיקון, ואף לא התנגד להגשת המסמכים על-ידי העד. לפיכך, גם כאן, אין כל הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה.

 

12.      כפי שציינתי לעיל, טענותיו של המבקש אינן מעוררות שאלות בעלות השלכה כללית, ובודאי שאין מדובר בשאלות בעלות חשיבות ציבורית חוקתית או משפטית, בהן נהוג ליתן רשות לדיון בערעור שני.

          

           אין צריך לומר, כי אין גם מקום ליתן רשות לערער בשאלת העונש.

          

           בנסיבות העניין הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

 

          ניתנה היום, ‏כ"א בתמוז התשע"ב (‏11.7.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12053160_I01.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il