עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5145/12

 

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

 

 

                                          

 

השופט נ' סולברג:

 

 

1.        ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) בת"פ 38095-05-11, על פיהם הורשע המערער בסחיטה באיומים ובגניבה בידי עובד, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שנת מאסר- על-תנאי ותשלום פיצוי כספי בסך של 12,000 ₪ למתלונן.

 

עיקרי כתב האישום

2.        נגד המערער ונאשם נוסף (להלן: אמיר) הוגש כתב אישום בעבירה של סחיטה באיומים. המערער הואשם גם בשתי עבירות של גניבה בידי עובד. יעקב חרש (להלן: יעקב) הוא בעליה של חברת "חרש קרמיקה בע"מ" (להלן: החברה), ובנו אסף חרש (להלן: המתלונן) משמש כמנכ"ל החברה. חברת השמירה שבבעלות אמיר העניקה לחברה שירותי שמירה במחסנהּ בחולון. ביום 3.11.2010, לאחר שהתברר שבדרי דויטאשוילי, עובד שהועסק מטעם חברת השמירה, גנב סחורה מהמחסן, ביקשו יעקב והמתלונן מאת אמיר להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה. אמיר מצִדו איים על יעקב ועל המתלונן בפגיעה בבדרי, העובד הנ"ל: "אם יאבד את פרנסתו ידאג כי יאנסו את בדרי עוד הלילה וימצאו אותו הרוג איפשהו". בעקבות איומיו של אמיר, אמר לו יעקב כי אם לא יפגע בבדרי, תימנע החברה מהפסקת ההתקשרות עם חברת השמירה. אמיר הוסיף ואיים על המתלונן: "אם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם יביאו שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה". ועוד אמר אמיר כי עבד בשירות הבטחון הכללי "ושלא יודעים כמה כוח יש לו ושהוא לא עוזב את המתחם בשום מחיר ובתמורה לכך הוא לא יאנוס את בדרי ויהרוג אותו", כל זאת תוך שהוא מצביע על תא המטען של רכבו ואומר: "יש שם רובים שעדיין חמים מהפעילות שהיתה בערב". המתלונן חשש מפני אמיר, ויעקב חשש לחייו של בדרי, ולפיכך החליטו שלא להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה, ולאפשר לה להמשיך ולשמור על המחסן. אמיר הורה למערער, ולעובד נוסף, זוהיר, לשמור על המחסן מטעם חברת השמירה.

 

3.        ביום 15.3.2011 הבחין המתלונן בחוסרים נוספים במלאי הסחורה במחסן. הוא הזמין את אמיר למשרדו וביקש ממנו פעם נוספת לסיים את ההתקשרות עם חברת השמירה שבבעלותו. או אז איים אמיר על המתלונן: "אם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם נביא שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה ויהרגו אותם". המתלונן חשש מפני אמיר, ובעקבות איומיו החליט לאפשר לחברת השמירה להמשיך ולשמור על המחסן. בשבועות שלאחר מכן סרב אמיר להפסיק את ההתקשרות עם החברה. כמה פעמים הגיע למשרדו של המתלונן ודרש ממנו סכום של 50,000 ₪ כהלוואה, תוך שהוא חוזר ומאיים על המתלונן: "אם אני לא אשמור, אם מישהו אחר ישמור אזיין אותו בתחת".

 

4.        ביום 1.5.2011, לאחר שהמתלונן הבחין שוב בחוסרים נוספים בסחורה שבמחסן החברה, הורה אנדריי מטיאש (להלן: אנדריי), סמנכ"ל הלוגיסטיקה של החברה, למערער ולזוהיר, בהנחיית המתלונן, כי עליהם לעזוב את המקום, ואמר להם כי החברה אינה מעוניינת עוד בשירותי השמירה של חברת השמירה. בשעות הצהריים של אותו יום, הגיע המערער למשרדו של המתלונן במטרה להניאו מהחלטתו, אך המתלונן הבהיר למערער כי אינו מעוניין עוד בשירותי חברת השמירה או בשירותיהם של המערער ושל אמיר. בהמשך, בשעה 19:40, הגיע המערער בליווי של כתריסר אנשים, ואלה חסמו את שער הכניסה למחסן באמצעות רכביהם, במטרה להטיל את אימתם על המתלונן, ותוך שהמערער דורש לשוחח עם המתלונן במטרה להניאוֹ מהחלטתו שלא להעסיקם עוד. המתלונן הגיע למחסן ובשל חששו מפני המערער, ביקש ממנו ומאנשיו לעזוב את המקום, וקבע לשוחח עמו במשרדו ביום שלמחרת. למחרת, ביום 2.5.2011, בשל חששו מן המערער, נעתר המתלונן לדרישת המערער והודיעוֹ כי הם יוכלו להמשיך לעבוד במחסן במהלך סופי שבוע וחגים.

 

5.        בהמשך, ביום 6.5.2011, בשעה שזוהיר שמר בשער המחסן, הגיעו המערער, רעייתו ואדם נוסף אל המחסן, והשלושה גנבו סחורה בשווי של כ-12,000 ₪. כעבור שבוע, ביום 13.5.2011, בוצעה שוב גניבה של סחורה, באופן דומה, בשווי של כ-15,000 ₪. 

 

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

6.        המערער הודה בכך שגנב סחורה ממחסן החברה בשתי הזדמנויות שונות, כפי המיוחס לו בכתב האישום, והורשע על-פי הודאתו בשתי עבירות של גניבה בידי עובד. המערער כפר בביצוע העבירה של סחיטה באיומים.

 

7.        בית המשפט הרשיע את המערער גם בעבירת הסחיטה באיומים. עיקרי העובדות שלא היו שנויות במחלוקת, הן אלה שביום 1.5.2011 הודיע אנדריי למערער כי החברה החליטה להפסיק להעסיק את חברת השמירה, ולפיכך הוא מתבקש לסיים את עבודתו ולעזוב את המקום. המערער לא עשה כן, והמתין במקום עד לבואו של המתלונן. כשהאחרון הגיע, ביקש ממנו המערער להמשיך לשמור עבור החברה באופן פרטי, ללא קשר לחברת השמירה. המתלונן סירב, וביקש מן המערער לעזוב את המקום. למרות זאת, וחרף פיטוריו, נשאר המערער במחסן. המערער שוחח עם מוסא, בן דודו, בטלפון, ולאחר השיחה, בשעת ערב, הגיעה למחסן חבורה של בחורים, קרובי משפחתו של המערער, נשארה במקום זמן ממושך, ולא עזבה עד שהמתלונן דרש לעשות כן. המתלונן קבע לשוחח עם המערער למחרת בבוקר על אפשרות המשך העסקתו. השניים אכן נפגשו למחרת היום, המתלונן נעתר אז לבקשת המערער, והסכים להעסיקוֹ בסופי שבוע ובחגים.

 

8.        כאמור, המערער כפר באישום, והסביר את הישארותו במחסן לאחר שנאמר לו במפורש על-ידי אנדריי ובהמשך גם על-ידי המתלונן כי עליו לעזוב את המקום, בכך שלא רצה להשאיר את המחסן ללא שמירה בלי אישורו של אמיר. בית המשפט קבע כי טענה זו אינה מתקבלת על הדעת, שכן אין זה עניינו של המערער אלא עניינה של החברה אם היא מוותרת על שמירה במקום. בית המשפט דחה את הסברו של המערער גם מאחר שהלה ידע כי באותה תקופה שמר על המחסן אדם נוסף אשר עבד עבור החברה באופן פרטי.

 

9.        אשר לבחורים שהגיעו למקום, הודה המערער כי שוחח עם מוסא בטלפון לאחר פיטוריו, אך חשב שמוסא יגיע למקום לבדו על מנת לייעץ לו בעניין מציאת עבודה חדשה. לטענתו, לא ידע על הגעתם של שאר הבחורים למקום, וכי אֵלו הגיעו מכיוון שהצטרפו למוסא בדרכם חזרה מעבודתם. בית המשפט דחה את גרסת המערער, וקבע כי טענתו לפיה לא ידע שהבחורים יגיעו למקום נסתרה בעימות עם המתלונן, שאז אמר: "אני הבאתי אותם שישתו". כמו כן, נדחתה הטענה כי יתר הבחורים הצטרפו למוסא מכיוון שנסעו עִמו מעבודתם בחזרה לביתם. שכן, על-פי עדותו של המערער, הבחורים שהגיעו למקום מועסקים במקומות עבודה שונים. כמו כן נקבע כי טענת המערער אינה מתיישבת עם העובדה שנמצאו במקום מספר כלי רכב. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אם הייתה מתקבלת גרסת המערער, הרי שהיה עליו לסלק את בני החבורה מהמקום. בא כוח המערער טען כי משבחרה המשיבה שלא לזמן לעדות את הבחורים הללו, מתעורר ספק שמא טענתו של המערער נכונה, וכי לא ידע על הגעתם הצפויה למקום. בית המשפט דחה טענה זו וציין כי יתר הבחורים לא הוזמנו לחקירה בשל העדר אינטרס ציבורי להעמידם לדין בגין סחיטה באיומים, מכיוון שהם לא הפיקו טובת הנאה כתוצאה מהאירוע.

 

10.      כיוצא בזה, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה המתלונן לא חש מאויים ממעשיו. בית המשפט קיבל את עדותו של המתלונן אשר אותה מצא מהימנה. המתלונן העיד כי היה מודאג מאד וכי חשש לפגוש באנשים ששהו במקום. על גרסה זו חזר המתלונן הן בעדותו בבית המשפט, הן בהודעותיו במשטרה. המתלונן הצביע בעדותו על קשר ישיר בין מעשיו של המערער לבין הסכמתו להמשיך ולהעסיקוֹ. בית המשפט קיבל את גרסת המתלונן לפיה המשך העסקתו של המערער מקורהּ במעשיו של המערער, ולא רק בגלל איומיו של אמיר. עוד קבע בית המשפט כי הודעותיהם של אנדריי ושל עובד נוסף (להלן: סרגיי) מחזקות את גרסת המתלונן לפיה הסיטואציה ונוכחות הבחורים במקום הייתה מאיימת.

 

11.      בית המשפט סיכם וקבע כי החשש מפני אלימות אילץ את המתלונן להמשיך להעסיק את המערער, כי העובדה שהמערער לא איים על המתלונן באופן ישיר אינה משנה לעניין זה, וכי לעיתים מספיקה התנהגות ואף נוכחות של אנשים מסויימים בנסיבות מסויימות על מנת ליצור איום. לאור האמור, קבע בית המשפט כי מתקיימים יסודות העבירה והרשיע את המערער בסחיטה באיומים.

 

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

12.      בית המשפט ציין את חומרת מעשיו של המערער, אשר מחייבים ככלל הטלת עונש מאסר בפועל. בית המשפט עמד על עברוֹ הפלילי של המערער, וציין לחומרה את העובדה שהמערער ניצל את המשך העסקתו כדי לגנוב סחורה ממעסיקו. לצד זאת, שקל בית המשפט לקולא את נסיבותיו האישיות של המערער ובהן מצב כלכלי רעוע, עובדת היותו מפרנס יחיד, וכן את העובדה שהמערער הפקיד פיצוי כספי למתלונן בסך של 12,000 ₪ חרף מצבו הכלכלי הקשה. על כן, השית בית המשפט על המערער את העונשים כמצויין לעיל.

 

עיקרי טענות הצדדים

טענות המערער

13.      לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי כשהרשיעוֹ בעבירת הסחיטה באיומים. לא הוּכח כי נוכחות האנשים במחסן נועדה להפחיד ולאיים על המתלונן. הבחורים שהגיעו למחסן החברה לא הגיעו במטרה לאיים על המתלונן ולסחוט אותו, אלא באו לשתות קפה ולשוחח ביניהם בתום עמל יומם. המערער טוען עוד כי החבורה לא התכוונה לחסום את הכניסה למחסן, מדובר בשעות שבהן המחסן אינו פעיל, וכשהתבקשו הבחורים להזיז את הרכבים הם עשו כן. הבחורים לא באו במגע עם המתלונן, ועזבו את המקום על-פי בקשתו. ההנחה של עובדי המקום כי החבורה שהתה במחסן כדי לאיים על המתלונן הייתה ספקולטיבית. בהקשר זה נטען כי אין די בהימצאות האנשים במקום כדי להוכיח מעשה איום. המתלונן עצמו לא חש מאויים מהסיטואציה. זאת ועוד, לטענת המערער, גרסתו לפיה כלל לא ידע כי צפויים להגיע אנשים נוספים מלבד מוסא, כלל לא נסתרה. דבריו בעימות עם המתלונן בהקשר זה הוצאו מהקשרם. עוד נטען כי יש לזקוף לחובת המשיבה את העובדה כי נמנעה מלזמן לעדות את הבחורים ששהו במחסן. שגה בית המשפט המחוזי בציינו כי גם אילו התקבלה טענת המערער, הרי שהיה עליו לסלק את האנשים מהמקום.

 

14.      המערער מוסיף וטוען כי יש להקל בעונשו. לדבריו, שגה בית המשפט המחוזי כשסירב להורות על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו, לאחר שהועמד בפיקוח שירות המבחן במשך שישה חודשים, שולב בקבוצה טיפולית, ולאור נסיבותיו האישיות הקשות. המערער מזכיר כי הודה במרבית מעשי-העבירה שיוחסו לו ואף הפקיד פיצוי כספי למתלונן ביוזמתו. לפי גישת המערער, שגה בית המשפט כשגזר עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, באופן אשר עשוי לסכל את הליכי שיקומו. בהקשר זה טוען המערער כי ההבחנה בינו לבין אמיר, אשר עליו הושת עונש של מאסר בעבודות שירות, אינה ראויה, וכי עברוֹ הפלילי אינו מצדיק את ההבחנה בין השניים.

 

תגובת המשיבה

15.      המשיבה סומכת ידיה על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי מרבית טענותיו של המערער מופנות נגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב באֵלו. הונחה התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת להרשעה בעבירת הסחיטה באיומים. אי-העדתם של הבחורים ששהו במחסן נובעת מעצם העובדה שהם לא הפיקו טובת הנאה מהמעשה, ומכיוון שהמערער לא מסר לגביהם פרטים כלשהם על מנת לאפשר את זימונם לחקירה. עוד טוענת המשיבה כי אי-זימונם לעדות צריך להיזקף לחובת המערער, שכן אם היה בעדותם כדי להפריך את ההאשמות נגדו, או כדי לחזק את גרסתו, חזקה עליו כי היה עושה להזמינם למתן עדות. עוד טוענת המשיבה כי אין רלבנטיות לשאלה אם אותם אנשים ידעו שנוכחותם מאיימת על המתלונן, וכי יש לבחון את הרכיב הנפשי אצל המערער בלבד. בהתייחס לטענות המערער כי לא ידע על הגעתם של הבחורים למקום, מפנה המשיבה לממצאי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי ולכך שהמערער הודה בעימות שנערך לו עם המתלונן כי הוא זה שהביא את הבחורים למקום.

 

16.      המשיבה טוענת כי עדות המתלונן שנמצאה מהימנה על-ידי בית משפט קמא ממחישה את תחושת הפחד והאימה שחש עקב מעשיו של המערער. ראיה לכך שבזמן אמת חש המתלונן בפחד, היא פנייתו אל המערער ושאלתו אותו האם הוא מאיים עליו, שאלה המעידה על תחושותיו בעת האירוע. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתן לנתק את נוכחותם של הבחורים בערבו של יום מפיטוריו של המערער בצהרי אותו יום, ומהעובדה כי למחרת שב המתלונן להעסיק את המערער. על-פי הקשרם של דברים די בנסיבות העניין כמתואר, בנוכחות המערער וחבריו בשעות הערב המאוחרות במקום עבודתו, על רקע פיטוריו, כדי לקבוע כי מדובר בהפגנת נוכחות מאיימת.

 

17.      באשר לטענות המערער ביחס לגזר הדין, טוענת המשיבה כי לאור העבירות החמורות שבהן הורשע המערער, ולאור העובדה שלחובתו רישום פלילי, אין מקום להקל בעונשו.

          

 

 

דיון והכרעה

ערעור על הכרעת הדין

18.      ערעורו של המערער כולל השגות רבות על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא האם ידע המערער על בואם של הבחורים למחסן החברה. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער, וקבע כי המערער ידע על הגעתם של הבחורים למקום. כידוע, רק במצבים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים מעין אלה, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, שלה היתרון בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדים והראיות שהובאו לפניה (ראו למשל: ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, 565 (2003)). פסק דינו של בית המשפט המחוזי סוקר בהרחבה את העדויות והראיות השונות, הן מטעם התביעה, הן מטעם ההגנה. מהכרעת הדין עולה בבירור כי בית המשפט המחוזי היה מודע לסלע המחלוקת העובדתית בין הצדדים, והכריע בו. לא מצאתי כי המערער הצביע על כך שמדובר במצב דברים חריג המצדיק סטייה מן הכלל האמור. סבורני כי אין כל טעות בממצאיו של בית משפט קמא המצדיקה התערבות של ערכאת ערעור בממצאי העובדה והמהימנות. בחינת טענותיו של המערער לגופן מעלה כי מסקנתו של בית משפט קמא הריהי מבוססת, ומעוגנת היטב בחומר הראיות.

 

19.      המערער הודה בעימות שנערך לו עם המתלונן במשטרה כי הביא את הבחורים אל המקום: "המתלונן: כל ערב באים לשתות? למה דווקא בערב הזה? המערער: אני הבאתי אותם שישתו" (ת/5, עמוד 4, שורות 4-5). כמו כן, טענתו של המערער כי הבחורים הגיעו יחדיו עם מוסא מכיוון שזה החזירם ממקום עבודתם, לא התקבלה על-ידי בית משפט קמא, ובצדק, על יסוד נימוקיו. אין חולק כי במחסן החברה נמצאו לפחות שתי מכוניות, וממילא אין לקבל את טענת המערער כי הבחורים הצטרפו לרכבו של מוסא אשר החזירם ממקום עבודתם. המערער טוען כי יש לזקוף לחובת המשיבה את אי-העדתם של הבחורים ששהו במקום, כשעדותם הייתה יכולה ללמד כי לא ידע על הגעתם למקום. כשלעצמי, לא מצאתי כי אי-העדתם של הבחורים ששהו במקום מעוררת ספק סביר באשמתו של המערער. המשטרה לא מצאה לנכון לחקור את הבחורים מחמת היעדר אינטרס ציבורי להעמידם לדין בגין שותפות לעבירת הסחיטה באיומים, משום שלא הפיקו טובת הנאה ממעשיהם – להבדיל מן המערער – ומכיוון שהמערער לא מסר כל פרטים מזהים על אודותם. אינני סבור כי חקירתם של הבחורים במשטרה, ועדותם בבית המשפט הכרחית לצורך הוכחת יסודות העבירה, מכיוון שאין צורך להוכיח כי היה בכוונתם של הבחורים לאיים על המתלונן; היסוד הנפשי נבחן אצל המערער בלבד. גם בהנחה שהבחורים ששהו במקום כלל לא היו מודעים למעשה האיום ולתפקידם במסגרתו – ואינני קובע כי כך הוא – הרי שדי בכך שהמערער הבין כי עצם נוכחותם במקום, בנסיבות העניין, מטילה אימה על המתלונן. כיוצא בזה, אילו סבר המערער כי יש בעדותם כדי לתמוך בגרסתו, היה עליו לזמנם לעדות כעדי הגנה, אותם ואת בן-דודו שהביאם, מוסא. הימנעותו מלעשות כן, אומרת דרשני. אין בידי לקבל אפוא את טענת המערער כי לא ידע על הגעתם של הבחורים למחסן החברה, מבחינה עובדתית; ואין בטענותיו על כך שהבחורים לא ביקשו לאיים בנוכחותם על המתלונן, כדי להועיל לו מבחינה משפטית.

 

20.      השאלה היא, האם בהינתן העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, נעברה העבירה המיוחסת למערער. המערער הורשע כאמור בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, הקובע בזו הלשון: "המאיים על אדם בכתב, בעל-פה או בהתנהגות...". נוסחו של סעיף זה כולל תיקון לחוק משנת 1980 (חוק העונשין (תיקון מספר 12), התש"ם-1980), אשר הוסיף לעבירת הסחיטה באיומים בכתב ובעל-פה עבירה של סחיטה באיומים על-ידי התנהגות. לאחר התיקון, מזה שנים רבות, אין עוררין על כך שאיום אינו חייב להיעשות במילים מפורשות, וכי התנהגות מכל סוג יכולה לעלות לכלל איום. כך גם נוכחותם של אנשים מסויימים בנסיבות מסויימות, יכולה להוות את רכיב האיום, כאשר המסקנה לעניין זה תתקבל לאחר בחינת מכלול הנסיבות הרלבנטיות ולאחר בחינת הקשרם של דברים (ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינו של חברי השופט נ' הנדל (12.7.2010)). לצד מבחן השליטה ומבחן המהות שהובאו בפסיקה קודמת (שם) הציע השופט הנדל את מבחן ההקשר. ישׂומו על העניין דנן, מצדיק את הרשעתו של המערער.

 

21.      מעשיו של המערער בנסיבות העניין ועל רקע פיטוריו, אינם יכולים להתפרש אחרת, אלא כמעשה של איום. כזכור, המערער פוטר באותו בוקר מעבודתו כשומר בחברה. לאחר פיטוריו וחרף הבהרת המתלונן ושלוחו כי עליו לעזוב את המקום, נותר המערער על עומדו במשמרתו במחסן החברה. על-פי עדותו של המתלונן, המערער ניסה ליצור עימו קשר בסדרת טלפונים אשר לא נענו. על רקע זה, הביא המערער למחסן החברה בשעות הערב המאוחרות, כ-12 בחורים, קרובי משפחתו, אשר חסמו את שער המחסן עם רכביהם ושהו במקום עד לדרישתו של המתלונן כי יעזבו את המקום ולאמירתו כי ישוחח עם המערער רק לאחר עזיבתם של חבריו.

 

22.      לטענת המערער, נוכחותם של הבחורים לא הייתה מאיימת ומדובר באירוח תמים בלבד. לשון אחר: המערער מבקש לנתק את ה'אירוח' מן ההקשר, אך אינני מקבל טענה זו. הסבריו של המערער להישארותו במקום לאחר פיטוריו נדחו על-ידי בית משפט קמא, והמערער אינו משיג על קביעה זו בערעורו. משפוטר המערער, טענתו כי נשאר במקום ואירח שם באופן תמים את חבריו, אינה מתיישבת עם דרכו של עולם ועם הגיונם של דברים. המערער נתבקש לאחר פיטוריו הן על-ידי אנדריי, הן על-ידי המתלונן, לעזוב את המקום. היה עליו לעשות כן לאלתר. משלא ניתן הסבר להניח את הדעת לגבי הישארותו של המערער במחסן לאחר פיטוריו, לא נמצאה הצדקה כלשהי לכך. לא זו בלבד שהמערער לא ארז את מטלטליו ולא הסתלק מן המקום, אלא 'התחפר' בו. לא רק הוא נשאר, אלא אירח במקום חבורה של גברים, כביכול היה בעל הבית או לפחות בעל מעמד חשוב במקום. הללו חסמו ברכביהם את הכניסה למחסן ונחזו על-פי התנהגותם כבריונים ולא כאורחים תמימים. אין מדובר בהתנהגות שגרתית, נורמטיבית. הנסיבות מלמדות כי מדובר באיום. זה ארחו וזה רבעו של המערער.

 

23.      כאמור, אינני מקבל את טענת המערער כי לא הוכח כי נוכחות הבחורים במקום עלתה לכדי הפגנת כוח מאיימת. ראשית, דומה כי הכחשתו של המערער כי הזמין את הבחורים למקום וטענתו כי לא ידע על בואם, מלמדת כי המערער הבין היטב כי נוכחותם במקום הריהי התנהגות מאיימת. לא בכדי ביקש להרחיק את עצמו מעניין זה. שנית, מעדותו של המתלונן, אשר נמצאה מהימנה על-ידי בית משפט קמא, וחוזקה בעדויותיהם של אנדריי ושל סרגיי אשר שהו במקום, עולה בבירור כי מדובר היה בסיטואציה מאיימת. המתלונן העיד כי נוכחותם של המערער וחבריו במקום הייתה עבורו סיטואציה מאיימת ואף הגדיר כי היה "בפאניקה בפנים" (ת/14, עמוד 24). המתלונן העיד על כך ששאל את המערער עם הגעתו אל המחסן האם הבחורים הגיעו למקום על מנת לאיים עליו (ת/4, שורות 50-59). הדבר מלמד על כך שבזמן אמת חש המתלונן מאויים מעצם נוכחותם במקום. כשנשאל על-ידי חוקר המשטרה מדוע קבע עם המערער פגישה לבוקר שלמחרת, ענה המתלונן: "כי הרגשתי מאוים משתים עשרה בני מיעוטים שחוסמים את השער במכוניות שלהם ובאזור תעשיה מבודד רציתי לנתק את הסיטואציה" (ת/2, שורות 46-52)). בעדותו לפני בית המשפט הוסיף המתלונן וציין כי חשש מנוכחותם של הבחורים: "הייתי מודאג מאוד, האנשים נראים כמו הנאשם 2, באותו גיל, בתוך המחסן שלי בשעה לא סבירה, ביקשתי מסרגיי ואנדריי, שהם אנשים מאוד אמיצים לצאת החוצה לשער, כי אם תתפתח אלימות, אוכל לטפל בו, תחושתי שאסור לי לפגוש את האנשים לבד..." (פרוטוקול הדיון, עמודים 22-21). עוד המשיך המתלונן וציין כי על אף שהבחורים לא אמרו לו דבר, הוא חש מאויים: "מספיק שרואים את כל האנשים כדי לפחד, מעצם הסיטואציה, לא צריך לדבר" (פרוטוקול הדיון, עמוד 32, שורות 12-10). עוד עולה מדבריו של המתלונן כי הסכמתו להמשיך ולהעסיק את המערער היא פועל יוצא של תחושת האיום שהותיר בו האירוע. כשנשאל מדוע המשיך להעסיק את המערער בסופי-שבוע, ענה המתלונן: "הסיבה נעוצה בפחד שלי מאותם איומים פאסיביים של עומר ואמיר לגבי מה שיקרה במידה והם לא ישמרו חשתי שאני קונה פוליסת ביטוח בזול בזה שאני מאפשר להם לשמור רק בסופי שבוע ומאפשר להם לקחת אחריות על המחסן" (ת/2, שורות 46-52)). עולה אפוא בבירור מדבריו של המתלונן – אשר נמצאו מהימנים על-ידי בית משפט קמא – כי המערער אילץ אותו במעשיו להמשיך להעסיקו, על אף שזמן קצר לפני האירוע סירב לכך.

 

24.      כמו כן, הודעותיהם של אנדריי ושל סרגיי ששהו במקום מחזקות כאמור את גרסתו של המתלונן. הודעתו של אנדריי שופכת אור על הלך הרוח של המערער בעת האירוע. על פי הודעתו "עומר היה עצבני ואמר מה הוא זורק אותנו כמו כלבים מה הוא חושב שאין לנו משפחות אני לא הולך מפה אני ממשיך לשמור" (ת/6, עמוד 2, שורות 23-25). כמו כן, אנדריי וסרגיי אשר ציינו בפני החוקרים כי הם חשו מאויימים מהסיטואציה, מפריכים בדבריהם את טענת המערער כי תחושת האיום הייתה ספקולטיבית וסובייקטיבית בלבד. כשנשאל אנדריי האם חש מאויים באותו המעמד ענה: "כן כן הם באו חברה מאיפה אני יודע מה יש להם בראש זה מפחיד" (ת/6, שורה 32). סרגיי תיאר בהודעתו כי הבחורים שהגיעו למחסן הם בחורים צעירים וגדולים "מוכנים למכות, לא יודע מה. פרצופים כאלו, כאילו איך לקרוא לה? כאילו כועסים על משהו. כאילו פרצוף מפחיד... אני לא יודע איך לקרוא לזה, יכול להיות שזה הייתה הצגת איום, משהו. זה רק דעתי, כאילו. כמו שאני... אולי זה היה משחק שרירים, אפשר לקרוא לזה" (ת/19, עמוד 25 שורות 1-10). סרגיי ציין בהודעתו כי "ממבט ראשון אני חשבתי שהולך להיות משהו שיהיה מכות או שיתחילו לאיים עליו וכנראה זה השפיע שאני ואנדריי הגענו לשם". עוד ציין סרגיי כי חש שהמערער מאיים על המתלונן: "הגיעו אותו עומר עם חבורה של עשר או שתים עשרה אנשים והיה נראה שמאיימים על אסי [המתלונן – נ"ס] לפי הכמות של האנשים ולפי זה שהם נכנסו לתוך השטח של המחסן והם ישבו ליד הבוטקה של השומר..." (ת/9, שורות 20-23; 30-32) סרגיי ואנדריי אף ציינו בדבריהם כי לא רק הם פחדו, וכי חשו שהמתלונן מפחד מפני המערער ומן הסיטואציה.

 

25.      צירוף הנסיבות: פיטוריו של המערער באותו הבוקר; אי-השלמתו של המערער עם פיטוריו; דפוס התנהגות קודם; הישארותו במחסן על אף הוראותיו של המתלונן; כניסה אדנותית ללא היתר של חבריו של המערער אל המחסן; התעקשות על הישארות במקום עד לדרישתו המפורשת של המתלונן והבטחה כי ידבר עם המערער על המשך העסקתו למחרת; עזיבת המקום ב"חריקת בלמים"; כל אלה לא יכולים להתפרש אלא כהתנהגות מאיימת. ודוק: סחיטה באיומים, לפי טיבה, לא נועדה 'לשבור את הכלים'. אין מדובר במעשה חד-פעמי בדומה לרצח, שוד או תקיפה, שלאחר ביצועם, מתנתק העושה מן הקורבן. בסחיטה באיומים אין כוונת העושה להתנתק מן הקרבן, אלא ליצור מאזן אימה על מנת לשמור על קשר ולהפיק ממנו תועלת. לפיכך נמצא לא אחת בעבירות של סחיטה באיומים שניוּת התנהגותית. מעשים שניתן לפרשם לכאן או לכאן. מעטה חיצוני מסויים, עם רובד פנימי ממוקד. מכאן החשיבות הרבה של בחינת ההקשר. לאור האמור, מסקנותיו של בית משפט קמא מקובלות עלי במלואן, ועל כן אציע לחברַי לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

 

ערעור על גזר הדין

26.      בית המשפט המחוזי הטיל על המערער עונש של מאסר בפועל למשך שמונה-עשרה חודשים, מאסר-על-תנאי ופיצוי כספי בסך של 12,000 ₪ למתלונן. אינני סבור כלל וכלל כי בכך החמיר עִמו בית משפט קמא יתר על המידה. לא מצאתי ממש בטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. גילו של המערער ועברו הפלילי מצביעים על כך כי הייתה הצדקה לכך שלא נתבקש תסקיר בעניינו. המערער הורשע הן בעבירת סחיטה באיומים, הן בעבירות גניבה על-ידי עובד. עבירת הסחיטה באיומים היא עבירה קשה אשר פוגעת במרקם החיים של בעלי עסקים אשר רוצים לנהל את עסקיהם על-פי רצונם. בית משפט זה אמר לא אחת כי יש ליתן בעבירות אלו משקל רב לשיקול ההרתעה הכללית והפרטנית, מקום בו אזר הקורבן אומץ להתלונן על ביצוע העבירה (ראו למשל: ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2006); עניין זקן, פסקה 11)). לא די בכך שהמערער סחט באיומים מן המתלונן את המשך העסקתו, אלא שהמערער ניצל את היותו שומר במחסן כדי לגנוב מן החברה סחורה בשווי אלפי שקלים. לכך מצטרף עברו הפלילי של המערער כשיקול לחומרה. לאור האמור, לא מצאתי כי יש בנסיבותיו האישיות של המערער, בהן התחשב בית משפט קמא בעת גזירת הדין, כדי להצדיק הקלה בעונשו. אדרבה, פגיעתה הרעה של עבירת הסחיטה באיומים בשלוות הגוף והנפש, מחייבת ענישה קשה.

 

27.      אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' סולברג.

 

           ניתן היום, ‏י"ז בשבט התשע"ג (‏28.1.2013).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12051450_O05.doc   עב+הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il